מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק ג
לג.
[עריכה]גמרא מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא ומאן כו' . לעיל לא עביד מאן דמתני לענין ד' דברים משום דפשיט טפי מאן דמחייב ברישא כ"ש בסיפא ומאן דמתני אסיפא בהכרח ברישא פטור מד' דברים [דאי מגלות גם בסיפא פטור] אבל לענין גלות אף למאן דמתני אסיפא היה אפשר לומר דברישא חייב גלות דלא הוי קרוב למזיד קמ"ל כ"ש רישא אי משום דיותר הרישא קרובה לאונס כו' או משום שאינו דומה ליער וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני והכא לא היה לו לומר מאן דמתלי לענין גלות דהא מאן דמתני לה אקמייתא בע"כ נמי פטור בהא כדקאמר ומצא פרט כו' ומאן דמתני לה אהא פטור נמי בקמייתא דהא קתני ברישא פטור דליכא למימר פטור מד' דברים דהא הכא הוי אונס טפי וחייב בד' דברים והיה צריך לעשות מאן דמתני רק אלישנא דמתני אסיפא לחוד וזה נראה פשוט וכתבתיו לפי שראיתי ביש"ש שלא הבין הדברים כן ועוד הבין כוונת התוס' הא דלעיל מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא [במ"ש התוס' משום דדמיא סיפא טפי ליער מרישא] היינו לס"ד דגמרא דלעיל דפטור בסיפא לפי שאינו דומה ליער זה לרשותו כו' וגם ז"א ודו"ק:
בתוס' בד"ה והוציא הלה כו' דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים כו'. כיון דאין לו לחשוב שיבאו אחרים ויסלקו הכרים א"כ הזריקה לא היתה פשיעה ולא פשע בזריקה ואף אם קדם אחר כך הוא עצמו וסלקו פטור דגרמא בעלמא הוא וק"ל.
בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' אבל הכא אם נתרצה הניזק כו'. כתבו אם נתרצה הניזק ולכאורה הול"ל אם המזיק רוצה ליתן לו מעות לר"י אינו קדוש ולר"ע קדוש כו' משום דא"כ לא היה לו לתלמודא לומר הקדישו ניזק איכא בינייהו רק איכא בינייהו למר יכול לסלקו ולמר אינו יכול כיון דלר"י אינו קדוש משום שיכול לסלקו במעות ולר' עקיבא קדוש דלא יכול לסלקו בע"כ להכי פירשו אם נתרצה הניזק כו' [אף אם נאמר דאף לר"י אינו יכול לסלקו] ואפ"ה איכא בינייהו לענין הקדש ואה"נ דהומ"ל איכא בינייהו אם יכול לסלקו היכא שאין הניזק מתרצה וכמ"ש בסמוך ד"ה הקדישו ניזק כו'. ומ"ש ועוד דלר"ע קדוש הגוף והשבח כו' היינו דאיכא בינייהו לענין שבח אף היכא שהמזיק מגבהו לבסוף השור עם השבח וק"ל:
לג:
[עריכה]בא"ד אע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשי' תחת עינו כו' . ר"ל מדקתני בברייתא משלמין דמי עין לרבו א"כ ס"ל דרשה דתחת עינו וכיון דמשלם לו דמי עינו ש"מ דזוכה בשחרורו לאלתר. ולא היה מהצורך להביא ראיה זו למאי דמדמה השתא כל קנס להדדי וכמו שהקשו אח"כ מפרק נערה א"כ כיון דשמעי' הכא בקנס דחשבינן כאלו בא לידו קודם העמדה בדין ובמרובה פריך גבי קנס אי דלא עמד בדין כולי עבד כו' ש"מ דהעדים משלמין רק כתבו זה משום דלמאי דמסקי התוס' דוקא היכא דגלי קרא כו' מ"מ קם דינא דכ"ז שלא עמד בדין לא מיחשב גברא בר תשלומין והעדים חייבין אף דר"ע לא דריש תחת עינו והתם ודאי דמי כוליה עבד בעי לשלומי משום דאינו זוכה בשחרורו לאלתר מ"מ הא סוגיא דמרובה דריש תחת עינו אפ"ה פריך אי דלא עמד בדין כו' והה"נ לר"ע אף היכא דס"ל דזוכה בקנס לאלתר כגון הכא דס"ל יוחלט אפ"ה העדים משלמין וק"ל:
בתוס' בד"ה משום דרבי אבהו כו' ומיירי הכא בבעל מום אי נמי כו' בתוס' פרק השולח כתבו דהך דהכא איכא לאוקמי אף בראוי למזבח ואפ"ה אין מפקיעין מידי שיעבוד דניזק כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כדמפורש בפרק המניח מודה רבא דלמפרע הוא גובה עכ"ל ודבריהם צריכין ביאור דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי הרי השור שלו והוחלט לניזק ומה מקום לומר למפרע הוא גובה ועוד שזה סותר כל הסוגיא דהכא שמפורש בהיפך דלר"י ודאי יכול לסלקו בזוזי ודברי ח"ש בזה אינם נכונים ואין מן הצורך להשיב עליו. אבל פירוש דבריהם הוא דלר"י משעמד בדין אינו יכול לסלקו בזוזי ועדיף מקודם העמדה בדין לר"ע אף דלר"ע הוחלט השור משעת הנזק אפ"ה הקדישו מזיק מוקדש [משום דרבי אבהו כדקאמר הקדישו מוקדש אפילו לר"ע וכו'] ומשעמד בדין לר"י הקדישו אינו מוקדש אפילו מידי לא יהיב להקדש [כדקתני עלה דהכא משעמד בדין הקדישו אינו מוקדש] ופלוגתא דר"י ור"ע דלר"ע ומכרו את השור כו' לניזק ומזיק מזהיר רחמנא ומשעת הנגיחה קם ליה ברשותיה ולא תליא מידי בהעמדה בדין ולר"י לב"ד קמזהיר קרא ומשעה שנפסק החצי נזק מב"ד ונישום השור ששוה החצי נזק הוחלט השור לניזק ולהכי כתבו התוס' לעיל בד"ה איכא בינייהו אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף כו' דלאחר העמדה בדין תליא ברצון הניזק וז"ש דהכא לא הוי קדושה גמורה אפילו בראוי למזבח משום דכיון דמשעמד בדין הוחלט השור ממילא לניזק ואינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י מודה רבא דלמפרע הוא גובה ולא הוי הקדש (ולא משום דר"י) [אי לאו משום דר' אבהו. כצ"ל] אע"פ שהקדישו קודם שעמד בדין דאז היה יכול לסלקו ודו"ק:
בא"ד וקשה מכאן לר"ת כו' מטלטלי מפקעת כו'. אף שבסמוך מדמי שור המזיק לקרקעות היינו לענין קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרי ליה אבל לר"ת דכל קדושת מטלטלי מפקיע משיעבוד משום דמחוסר גוביינא ה"נ (לה"א) [יהא] הקדש גמור:
בתוס' בד"ה ש"מ כו' . דבריהם מבוארין יותר בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי:
לד.
[עריכה]גמרא ש"מ בע"ח מאוחר כו' לא גבה כו'. אין להקשות דלא הול"ל שמע מיניה אלא מסיפיה הו"ל למיפרך דקתני גבי מועד קדם בע"ח והגביהו כו' מה שעשה עשוי כו' דכה"ג מקשו התוס' סוף פרקין דף ל"ו בד"ה ש"מ ועוד למאי דמשני לעולם כו' ושאני התם דא"ל אלו גבך כו' אכתי נדייק בהיפך מסיפא ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולא כרבנן דפליגי אבן ננס. דשאני גבי מועד שאין שיעבוד על השור יותר משאר מטלטלים ובע"ח מאוחר שקדם וגבה מטלטלים מה שגבה גבה [לכ"ע] דאין דין קדימה במטלטלין אבל שור תם שהזיק קלא אית ליה ודמיא לקרקע כיון דמשתלם מגופיה וכאפותיקי שויי' רחמנא רק המקשה הבין דלא הוי כאפותיקי אלא לענין זה דגבי ליה מלוקח מאוחר אבל לא מבע"ח מאוחר וכמו שאר קרקעות לבן ננס משום נעילת דלת ומשני שאני התם דא"ל אלו גבך כו' וכפי' התוס' בד"ה אלו גבך דהוי כאפותיקי מפורש דמשועבד לניזק טפי מלבע"ח כו' ולזה כוונו התוס' בד"ה ש"מ בע"ח כו' שלא נפרש ש"מ כו' ובעלמא ס"ל מטלטלים מה שגבה גבה דא"כ לא הול"ל ש"מ אלא אסיפא הו"ל למיפרך ועוד הא בלא"ה ע"כ צ"ל דשאני הכא משאר מטלטלין דהא טריף ליה מלוקח ובעלמא לוה ומכר נכסים אין ב"ד גובין לו מהם לכן פירשו דעכ"פ המקשה מדמה שור תם דהכא לקרקעות ולהכי גבי ליה מלוקח ופריך ש"מ כו' לא כבן ננס דלדידיה כי היכי דבקרקעות כו':
בתוס' בד"ה דר"מ סבר כו' נפקא לן מוהמת יהיה לו כו'. אע"ג דלעיל סוף פ"ק עביד צריכותא אמתני' דפחת נבילה חדא בתם וחדא במועד כו' לא ניחא להו להתוס' לומר צריכותא אקרא דאצטריך קרא דהכא בתם להשמיענו פחת נבילה דניזק דאין סברא לומר תם חמור ממועד אף דלר"י אי לאו דשמעינן ליה בברייתא דקרי תם הקל ה"א תם חמור ממועד היינו משום דכתיב קרא וגם את המת יחצון וק"ל:
לו.
[עריכה]ברש"י בד"ה ראשון נשכר כו' והא לא דמיא לחב עד כו'. דמטעם דמפרש התם משום דאלו גבך הוי לא מינך הוי משתלימנא מטעם זה נמי עדיף טפי ניזק האחרון מניזק הראשון לזה פי' דהתם הוא דאמר ליה כו' וכמ"ש התוס' לעיל דף ל"ד ע"א בד"ה אלו גבך ועיין בזה בהמאור ובמלחמות: