מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק א

ב.

גמרא למה לי למיתני זה אומר כו' . אפשר שידע דאיכא למימר חדא במציאה וחדא במקח וממכר רק הצריכא לא ידע לזה מקשה ליתני חדא ואפשר דמשום זה לא אמר אלא אמר ר"פ מיהו בלא"ה אין דרך הגמרא לומר אלא כשאין אמורא נזכר מקודם כמ"ש התוספות בפ"ק דב"ב:

גמ' ה"א מאי מצאתיה ראיתיה כו' ובראיה בעלמא קני. ולפי"ז היו שנים רוכבין או וכו' קמ"ל דשניהם שוין לענין שיקראו מוחזקין לפני הב"ד כשנים אוחזין בטלית [דאי כדפי' רש"י דשניהם שוין לקנות כו' הא בראיה קני] או היכא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה למיקני בראיה כמ"ש התוס' בד"ה בראיה בעלמא קני וקשה מנ"ל לומר [לפי האמת] דקמ"ל דשניהם שוין לקנות בהמה כו' דלמא דוקא לענין מוחזק בפני ב"ד ואפשר שזה תלוי בזה:

גמ' אי תני כולה שלי ה"א כו' . אין להקשות בה"א דראיה קני למה קתני הכא כולה שלי ולא מצאתיה דמ"ש ולא נחית להכי במשנתנו וכולה שלי אפשר במקח וממכר [ואף דהוי מצי למינקט הך דינא במציאה והיה נשמע נמי דבראיה קני ע"ז כתב דלא נחית להכי]:

אזכיר לפניך איזה סברות שחשבתי לי בחילוקי קשה דלמא בהיפך אי קתני אני מצאתיה ה"א דאתא לידיה כלישנא דקרא ומצאתה וראיה לא קני קמ"ל כולה שלי לגלויי ארישא דמצאתיה ראיתיה י"ל דאין זה המכוון כאן להשמיענו דין מציאה ובשלמא אי ראיה לא קני מוכרח לומר שלא תימא מצאתיה ראיתיה ועם כל זה קתני יחלוקי ויהיה הדין שלפנינו דלא כהלכתא [לכך הוצרך למיתני כולה שלי] אך ז"א דהא קאמר אי קתני כולה שלי ה"א בעלמא קניא. מיהו אין זה קישיא דא"כ הול"ל זה אומר ראיתי כו' ב' בבות למה לי:

עוד מאי מקשה והא זה וזה קתני כו' דלמא מצאתיה ראיתיה וראיה קני וקתני כולה שלי דאתא לידי משמע וראיה לא קני והא כיצד ראיה שעשה בה מעשה קטן כמ"ש התוס' בד"ה דבראיה בעלמא כו' וי"ל שאין המכוון לעולם שיורה המשנה כאן דין דמציאה ומאי ענין שמטה אצל הר סיני וה"ק שהמקשה הבין מעיקרא מצאתיה מציאה וכולה שלי ארגתיו וקמ"ל אפילו איכא רמאי או היה סבור דבתרוייהו איכא רמאי כדבסמוך [דאי מציאה היינו הגבהה ודאי איכא רמאי כמ"ש בסמוך] ואף דבתרוייהו איכא רמאי יחלוקו לאפוקי מפירש"י לפי האמת והקשה ליתני חדא ומשני חדא קתני כו' עד ה"א ראיתיה ודוקא היכא דליכא רמאי דסברתו דבמציאה נמי איכא רמאי דהיאך לא ידע אם הגביה קודם או לא אך אם ראיה קונה אינו מוכרח דאיכא רמאי וק"ל:

ברש"י בד"ה שנים אוחזין כו' שאלו היתה ביד אחד לבדו כו'. וה"ה אם שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקים שידו מגעת כו' והכא אוחזין מוקמי דתפיסי בכרכשתא:

בסה"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה. עדיפא מניה הוי ליה לאשמעינן דאינו צריך המוחזק אפילו לשבע כדלקמן זה ניטל עד מקים שידו מגעת כו' והשאר חולקין בשבועה:

ברש"י בד"ה היו שנים רוכבין כו' לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג כו'. והיו שנים רוכבין קמ"ל דלא תימא קמא עדיף שהוא העיקר והב' טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחרי אדוניהם קמ"ל כ"כ הרא"ש:

ברש"י בד"ה ראיתי קידם שהגבהת אותה. דמודה לחבירו שהגביה אותו קידם רק הוא ראה מקודם שהגביה חבירו וחבירו אומר אני ראיתיה בתחלה אפ"ה קתני יחלוקו דש"מ דראיה קונה אבל אי הוי טעין ראיתיה קודם שראית והיה המובן אפשר שבענין הגבהה אפשר שבהדי הדדי אגבוה ואין מחולקין רק בראיה ודלמא מש"ה קתני יחלוקי ולא ניחא לרש"י למידק דבראיה קני מדקטענו ראיתיה כמ"ש [רש"י] בסמוך בד"ה בראיה קני מדקתני יחלוקו ומהר"ש יצ"ו הגיה קודם שהגבהתי ואינו נוח לי כלל:

ברש"י בד"ה ומצאתה כו' ואפ"ה אחיך ולא נכרי ולא תימא ה"מ דלא אתאי כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיו כו'. הן אמת דאין קושיא למה לא אמר בגמרא חדא בארגתיו משום דצריכא דמורי היתרא לא שייך ביה אך אמתניתין גופיה קשה לאשמעינן חדא בארגתיו לזה אמר כיון דחדא רמאי הוא כו' ואע"פ שהחלוקה יכולה להיות אמת דדלמא הקנה לו החצי מ"מ הטענה היא שקר ואתיא זה לסברת ר' יוסי דבסמוך [ולכך נקיט דינו במו"מ דהוא לכ"ע אף לר"י] אבל לרבנן תלוי הכל בחלוקה יכולה להיות אמת וכמ"ש התוס' ויהיה האי דשנים אדוקין בשטר אתיא כרבנן דאית להו דינא דמתני' אבל משנתנו לית ליה דינא דברייתא אי אתיא כר"י:

בתוס' בד"ה שנים אוחזין כו' ואע"ג כו'. ר"ל ואפילו למ"ד כולהו נזיקין לאו כו' ובתרי מסכתות אין סדר אפ"ה צריכין ליתן טעם כו' דדוקא לענין מחלוקת כו' דיכול להיות דרבי שנה ב"מ קודם ב"ק ושנה הסתם קידם המחלוקת וכ"כ התוס' ריש ב"ב ע"ש ויש מרבין הבל וכן מהר"ם ז"ל בספרו כתב שקשה להתיספות דהו"ל לתנא למיתני מקודם דין מציאה איך ומה נקנית דהיינו פרק אלו מציאות ואח"כ דין חלוקת המציאה לזה אמרי איידי כו' ואע"ג דבתרי כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל לשנות דין מציאה בעצמה קודם כו' ע"ש מלבד שאין לשון של וצריך בכל מסכת ליתן טעם סובל זה הפירוש אי אפשר לומר כן דהא במס' אחד לד"ה יש סדר דאל"כ סתם ואח"כ מחלוקת מחלוקת ואח"כ סתם היכי משכחת לה וכששנה רבי בה"א דשנה ב"מ קודם ב"ק ע"כ למד אלו מציאות בתחלה שכן ראוי לדבר בדיני מציאה גופה מקודם דליכא למימר איידי כו' דהא שנה ב"מ קודם ב"ק ואח"כ כשסדרו הפכו ויהיה בחד מסכת גופיה אין סדר אלא ע"כ כמו ששנאו סדרו ועוד דהא בלא קושיא לגמרי הכא מ"מ צריך טעם היאך תליא זה בזה למ"ד חדא מסכת פשיטא קשיא ואף למ"ד לאו חדא מסכת [מ"מ צריך טעם] כשבועות וסוטה:

בא"ד כדדייק כו'. [דא"ל] דקושית הגמ' למ"ד חדא מסכת הוא דאין ר"ל כל סדר נזיקין רק בג' בבות:

בתוס' בד"ה ויחלוקו כו' לכך משני כו' וכן שנים אדוקין כו'. בל"ז בגמרא קשה לקמן [מ"ש מנה שלישי משנים אדוקין] ואפשר לומר בל"ז ה"א ה"מ דבעי חלוקה יכולה להיות אמת היכא דאין אוחזין כגון במנה שלישית אבל היכא דאוחזין כמו בשטר אע"פ דחלוקה אין יכולה להיות אמת מ"מ יחלוקו אך עתה שכתבו דבעי תרוייהו ובארבא אע"ג דחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ בעי אוחזין ומנה ג' מקרי אוחזין כיון שהנפקד תופס כו' קשה משטר [וכעין זה במהר"ם] ואני אומר שכוונתם שלא תימא דשאני ארבא דכל דאלים גבר משום דהעובדא היה באופן דודאי איכא רמאי וע"ש בתוספות ב"ב בתירוץ של ריב"א וכ"ת א"כ יהא מונח י"ל שם יש חילוק בין אוחזין [אבל לענין לחלק בין משנתנו להאי דארבא א"צ לחלק בין אוחזין ולזה הוכיחו התוספות בהמשך דבריהם דאין לחלק בהכי דמתני' מיירי אפילו בארגתיו דודאי איכא רמאי וכשיטתם לקמן] ולז"א דאיחזין שאני לכן יחלוקו דחשיב כו' וכן במנה כו' מיקרי אוחזין לכך משני כו' [ור"ל דע"כ אפילו באיכא רמאי יחלוקו דלא כרש"י] דלפירושו הול"ל כאן איכא רמאי כו' ש"מ דלרבנן א"צ סברא וכן עי' באשר"י וכן שנים אדוקין כו' ולסברת רמאי הא התם ודאי רמאי ובשלמא חלוקה יכולה להיות אמת וא"כ קשה הא בארבא ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת אלא צ"ל ע"כ אוחזין שאני:

ב:

גמרא לימא דלא כסומכוס כו' . מקשין דלמא לעולם כסומכוס. וס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ובסמוך מאריך הגמ' בפלפול מנ"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ועי' בסמוך בתוס' דף ג' ריש ע"ב ומתניתין מציאה ומקח וממכר דמורי היתירא כצריכותא דלעיל בפשטא דשמעתין בלא פירוש התוס' אך אין זה קושיא:

ומ"ש מהר"ם ז"ל כאן נראה שהכל טעות כי סומכוס ודאי מודה הכא שאחד מוחזק לגמרי ועי' ריש פרק הפרה ובתוספות:

גמ' ואלא מאי רבנן כו' . קשה דלמא התם החלוקה אין יכולה להיות אמת בשור שנגח וכן בהמחליף אבל הכא החלוקה יכולה להיות אמת וי"ל דזהו הגירסא שהביאו התוספות ויש גורסין התם דחד מינייהו כו':

ברש"י בד"ה דמי קיהיבנא דמים אני רוצה ליתן. ר"ל מעיקרא לכך תפיס שלא במשפט שחשב ומורי היתירא חבראי דמי קיהיב ואני נמי איזיל ואתן הדמים למוכר ואימא אני לקחתיו או לה"א של המקשן דנקיט זוזי מחד מורי היתירא אתן הדמים ללוקח ביני לבין עצמו:

ברש"י בד"ה אימור בהדי הדדי אגבוה כו' וכל אחד ואחד סובר אני הגבהתי כו'. א"צ לזה כאן דאף דטענתו שקר מ"מ איהו לא אמר רק היכא שאחד בא ודאי לידי שבועת שוא:

בתוס' בד"ה אי תני מציאה כו' כדי שיפרוש כו' ומשום שבועה לא יפרוש כו'. לאפוקי שלא תימא אי תני מציאה ה"א התם דיכול להיות דאדם כשר הוא ולא חשיד אממונא א"כ ע"י השבועה יפרוש אבל מקח וממכר דליכא מורי היתירא א"כ גנב הוא ומגו דחשיד כו' דז"א דהא קי"ל דלא אמרי' מגו כו' וכ"ת היינו לפי האמת דתני תרוייהו דמ"מ אין זה ה"א כלל ועוד דא"כ ליתני ארגתיו דהוי רבותא יותר ובארגתיו לחוד הוי סגי ואזדו לשיטתייהו דתליא בחלוקה יכולה להיות אמת ובארגתיו נמי יחלוקו:

בתוס' בד"ה וליחזי כו' ובחנם דחק כו'. לחלק בין נקיט זוזי מתרוייהו או מחד דבאין מקחו בידו למה יהיה נאמן יותר מע"א דעלמא אלא אין חילוק וע"ש בתוס' בקדושין ולפירושם הא דקאמר לא צריכא דנקיט זוזי מתרוייהו משום דבנקיט מחד רגיל שידע משא"כ בנקיט מתרוייהו כיון שהיו ב' מחזרין אחריו כמ"ש רש"י לזה כתבו מיהו הומ"ל דליתא קמן ולא היה צ"ל דנקיט זוזי מתרוייהו דאל"כ מ"ש לא ידע או ליתא קמן ובשלמא לפי' רש"י ניחא ליה לשנויי אף דאיתא קמן והוא עד וידע אפ"ה יחלוקו כנ"ל אך מחברי הספרים לא מפרשי כן אלא דלפירוש רש"י [אי נקיט זוזי מחד אף] אי ליתא קמן כיון דמהימן כבי תרי לא אמרינן יחלוקו בשבועה כיון שהיום או למחר יבא ויבורר הדבר אבל לפירוש התוס' דלא מהני רק לפטור משבועה ולא לענין חלוקה מקשו שפיר ואין דעתי נוחה בזה דלישני דליתא כאן והלך למדינת הים או מת או לישני דלא ידע אבל ודאי אין זה קושיא לפירש"י כמ"ש ופירוש הרי"ף צ"ע ועי' באשר"י:

בתוס' בד"ה לימא דלא כבן ננס מצינו למימר דידע כו'. (קשה) [דקשה להו] היאך לא ידע סברת אימור בהדי הדדי אגבוה ואפשר לומר דע"כ ידע מכח קושיות [הגמרא שהביאו] התוס' לעיל דנימא יהא מונח בין לרבנן ובין לר"י וצ"ל הכא החלוקה יכולה להיות אמת וע"כ המקשה ידע מזה דמקשה בסמוך דלא כר"י אבל לרבנן ניחא כדבסמוך:

בתוס' בד"ה היכא דאיכא דררא דממונא כו' . כוונתם דלפירוש רש"י אתיא [בה"א זו] הך דמנה וארבא הכל דלא כסומכוס גם לא יהיה פירושו דומה לדררא דממונא דב"ב שהביאו התוס' בסמוך בד"ה ומה התם ונראה שהכריחו לרש"י לשנות פירושו כמו שהקשו התוס' בסמוך דהתם לא מקשה ולאו ק"ו הוא [ולא ניחא ליה לרש"י בתירוצם] גם לפי' התוס' לא יתכן שפיר דררא דממונא למר ולמר גם שסיים ומה התם דאיכא דררא דממונא כו' שצ"ל לפירוש התוס' אע"ג דאיכא דררא דממונא כו' מ"מ י"ל כולה למר וכו':

בתוס' בד"ה ומה התם כו' לא פריך אלא אי סומכוס כו'. נטרו עד הכא ולעיל באמרו נימא דלא כסומכוס נמי הו"מ לאיכוחי:

ג.

גמרא כדר' יוחנן וכו' . למסקנא דשבועה זו תקנת חכמים הוא למה נקיט במתני' ב' בבות אי ס"ל כסומכוס הא בכל מקום אע"ג דודאי רמאי ס"ל דחולקין בלא שבועה אע"ג דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא א"כ א"ל אי תני מציאה ה"א משום דמורי ואמר [וא"כ יפרוש משבועה וכפי' התוס'] הא אע"ג דהיכא דודאי טעין חד מינייהו שקר וחשיד אממונא ולא חשיד אשבועתא ואפ"ה לא רמינן שבועה עליו אע"כ צ"ל משום שלא יהא כל אחד הולך ותוקף כו' וא"כ במקח וממכר נמי נגזור וק"ל:

גמ' הכא מאי פסידא אית ליה דלודי. ואפי' במציעתא [דהאי דטעין כולה שלי ודאי אית ליה פסידא] דלמא דטעין חציה שלי הוא רמאי ולית ליה ביה ולא מידי:

גמ' מאי אית לי גבי חנוני. קשה גבי מנה שלישי נמי נימא הכי מאי אית לי גבי מפקיד דא"ל דשאני התם דהוי כאינו יודע אם נתחייב לו והכא חייב לשכיר בודאי והוי כא"י אם פרעתיך מ"מ גבי חנוני מאי איכא למימר וי"ל דהתם איירי דאפקידו בחדא כריכא ולא אקפדו אהדדי ועי' בהמפקיד אבל הכא לית ליה לחנוני גבי שכיר מידי דנימא ודאי חדא רמאי:

גמ' מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' יהא נאמן במגו כו'. קשה למסקנת הפיסקים דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה ואפשר לומר דבשבועה דבדאורייתא אמרינן וכן לעיל בשבועת המשנה הביאו התוס' בד"ה זה נוטל רביע וכן לקמן בגמרא בחציו שלי ס"ד אמינא להימן במגו כו' קמ"ל אערומי קמערים כו' ועי':

בתוס' בד"ה מפני מה אמרה תורה כו' פי' כו'. לאפוקי מיש מפרשים שהקושיא היא מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע ולא כופר הכל ונותן טעם [גם] על כופר הכל דז"א דהא בבנו שיכול להעיז ואפ"ה פטור ואפילו מודה במקצת פטור שם במגו דכופר הכל:

בא"ד דהא אצטריך במקום שאינו תובע כלום כו' . לכאורה היה נראה דהיו יכולין לסתור מניה וביה דמנ"ל לומר כופר הכל פטור בכל מקום דלמא טעמא משום דאינו מעיז אבל היכא דמעיז חייב כגון בבנו ואצטריך חיוב דע"א במקום דאינו מעיז דכופר הכל פטור ומנ"ל בבנו כסתירות [טעם] (ק') הראשון:

ג:

גמרא מה לפיו שכן מחייבו אשם כו' . וקשה ליקשי לר"מ גופיה היכי יליף ק"ו אם הביאוהו כו' הא אשם יוכיח אע"פ שמחייבין מיתה אינן מחייבין אשם ז"א פירכא דאפשר ישנו מיעוט והתודה דוקא ומה שאינו ממועט ילפינן מק"ו אפ"ה מ"מ איכא פירכא וק"ל:

ברש"י בד"ה והרי בכולה כו' וכ"ת מגו דחשיד כו'. בתחלה מקשה ליהוי כמשיב אבידה דתנן המוצא מציאה לא ישבע ומהיכא תיתי שיהא חשיד אממונא לזה אמר חזקה וכ"ת א"כ נימא איפכא [מיגו דחשיד אממונא כו' לז"א האי בכולה כו'] קשה מוצא אבידה גופיה דלא ישבע מפני תיקון העולם תקנת חכמים הוא ומן התורה צריך לישבע:

ברש"י בד"ה עדים אין מחייבין כו' אם מכחישין דכתיב כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה והוא אומר לא אכלתי כצ"ל:

בתוס' בד"ה בכולה בעי כו' ואחד מהן שלא שלחתי בה יד כו'. אבל משבועת השומרין אין ראיה דמשביעין אנאנסה דלמא נגנב בפשיעה וכופר משום דאשתמוטי קמשתמיט וכן בכל שבועת ע"א. וקרא אם לא שלח בו יד אפשר לפרש אם יש עדים דלא שלח אז ישבע [שבועת השומרין] לאפוקי אם יש עדים דשלח אף אנאנסה חייב ועי' בתוספות כתובות. ומ"ש וכן בנסכא דר' אבא כו' דהוי בעין דלא שייך אשתמוטי קשה [אמאי לא הוכיחו] ממשנתנו [למאי דסובר השתא דשבועה דמתני' לאו מתקנת חכמים דשלא יהא כל אחד כו' רק מדר"ח] [י"ל] דלמא הוא מדרבנן ודוחק שצ"ל השתא א"כ גם שבועה דר' חייא בהעדאת עדים יהיה מדרבנן [דאל"כ תיקשי מדר' חייא לרבה] אם לא שנאמר שרבה יפלוג אדר"ח כמו שפליג רב ששת לקמן שג"כ אמורא מיהו ז"א דלפי האמת בר"ח נמי שייך אשתמוטי אע"ג דכופר הכל כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אבל בהעדאת עדים [וא"כ ל"ק מדר"ח לרבה דבדר"ח איכא אשתמוטי ובמתניתין דנשבע היינו מדרבנן] והאמת לפי' רש"י [בלא"ה ל"ק כלל ממשנתנו ומדר"ח] דס"ל לר"ח מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היכא שלא שייך אשתמוטי מ"מ לא אמרינן מגו דחשיד כו'. דבמקום דשייך אשתמוטי ס"ל לכ"ע דלא חשיד אממונא דאל"כ לא משכחת שבועה [בע"א וכה"ג] ועי' ומתורץ בזה מה שהקשיתי בסמוך [בתוספות בד"ה אבל העדאת עדים מה שהקשה ויש לי להקשות גם עוד יש להקשות כו' ודו"ק]:

ולכאורה נ"ל לישב פי' רש"י [מכל מה שהקשו עליו התוס'] דס"ל לרבה כאביי תלמידו לקמן דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא רק הא דמשביעין לעולם משום שמא ספק מלוה ישנה כדלקמן ונ"מ כמ"ש הר"ן שם דהיכא שמחל לו כל ספק מלוה ישנה או כה"ג אמרינן מגו דחשיד כו' וא"כ אמר רבה שפיר וכ"ת נימא מגו דחשיד כו' באותו ענין דאמרינן מגו דחשיד כו' דהתורה ודאי בכל ענין מחייב מודה במקצת בלא פלוג [אפילו היכא דמחל לו כל ספק מלוה]:

בא"ד ולמה ישבע יהא נאמן במגו כו' וא"ת כופר הכל כו' וי"ל דמ"מ העזה יש כו'. קשה א"כ לרבה לשנויי בקיצור מפני מה אמרה כו' יאומן במגו דכופר כו' אין זה מגו כו' [דיש העזה יותר בכופר הכל ואין אדם מעיז ולמה ליה אשתמוטי] הן אמת בתוספות כתובות וגיטין ליתא מ"ש ובכולה בעי דלודי ליה כו'. יהא נאמן במגו כו' ובתחלה מקשה יאומן במגו דכופר הכל ומשני אינו יכול להעיז אם חייב לו וכ"ת א"כ ודאי האמת אתו שאינו חייב לו יותר דהא אינו מעיז ומשני אשתמוטי כו' וע"ז הקשו התוס' דהא בכופר הכל נמי אשתמוטי והדרא קושיא לדוכתא וע"ז אמרו דמ"מ מגו ליכא [אבל לפי מ"ש כאן דהאי בכולה בעי דלודי ליה בא לתרוצי מאחר דאינו מעיז גם עתה יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ע"ז היה יכול לשנות בקצור בלא אשתמוטי דמ"מ העזה יש יותר]. אך לענין אם רצה לכפור לו לגמרי [ולא בעי לאשתמוטי] אין חילוק דהא מעיז וכיחש וגנב ומה לי מעט ומה לי הרבה אם הוא בחזקה שרוצה לכפור לגמרי וכן לעיל הקשו בתוס' וא"ת יהא נאמן דחציו שלו במגו דכולה שלי דהתם משבעינן בחזקת שרוצה לגנבו אבל לענין אשתמוטי ישנו חילוק [וניחא נמי אף למ"ש התוס' כאן] ומ"ש מוהר"ש כאן דצריכין לבא למגו כו' ע"ש אינו מחוור לי דהא ודאי במודה במקצת ודאי תלה בהיכא דמעיז דהא בבנו שיכול להעיז אף מודה במקצת פטור דאי בעי לכפור הכל רק כופר הכל בעצמו הוא גזירה אף שיכול להעיז ולהכי פטור ואחר שאמר רבה חזקה שאין אדם מעיז מקשה א"כ להימן במיגו דכיון שעכ"פ מעיז:

בתוס' בד"ה אבל העדאת עדים כו' . דבריהם קשה להולמן ולכאורה נראה שכוונתם דקמ"ל בהעדאת עדים אע"ג דכופר הכל אפ"ה י"ל אשתמוטי ואע"ג דבלא"ה אמרינן לקמן אפילו במקום דלא שייך אשתמוטי אפ"ה דחשיד אממונא לא חשיד כו' [נראה דהיינו לתירוצא קמא דלקמן דף ה' ע"ב בד"ה דחשיד אממונא כו' דאף גזלן ודאי כשר מדאורייתא ע"ש] מ"מ התנא משמיע כאן דאפילו אם תמצא לומר דחשיד כו' מ"מ הדין דין אמת בהעדאת עדים דחייב לישבע דאשתמוטי מק"ו כו' ומהר"ם ז"ל מגיה כאן ע"ש:

ויש לי להקשות מאי קמ"ל דא"כ לא מצינו עד אחד שמחייב שבועה שהוא ע"כ בכופר הכל א"כ נימא כיון דחשיד כו' אע"כ צ"ל אשתמוטי וכן ה"נ לקמן דף ה' ע"ב לא מצי למידק מע"א [דלא אמרינן מגו דחשיד כו'] דאשתמוטי ובסמוך כתבו ולקמן ניחא ליה למינקט כו' דמשתמיט יקשה מ"מ אי אמר משתמיט לא הוי מצי למימר עד אחד יוכיח ועיין:

עוד יש לי להקשות לעיל לימא ותנא תונא ממתני' בקצרה כיון שכל המכוון הוא שלא תימא מגו כו' הא מתניתין קתני ישבע והכא כופר הכל דקטעין כולה שלי [ולמה לי למימר דמתניתין משום אנן סהדי] ועוד דבגזלה לא שייך אשתמוטי וכ"ת די"ל מתני' שבועה דרבנן ובדרבנן חשיד אממונא לא חשיד כו' ועי"ל במתני' דלמא מורי היתירא מציאה ומקח כו' ז"א דא"כ אף כי אמר אנן סהדי כו' מ"מ דלמא משום מורי היתירא לא חשיד אממונא כלל גם שבועה דרבנן קשה [ר"ל גם אם תתרץ די"ל מתני' מדרבנן קשה גם עתה דאמרי' משום אנן סהדי דלמא מדרבנן לא חשיד אשבועתא] דהא הקשה המקשה מהיכא תיתי שיהיה העדאת עדים גרע מהעדאת פיו ומשני דה"א מגו כו' ולזה אין מביא ראיה ואי משום פירכא דלקמן מה לפיו כו' דוקא על ק"ו כמ"ש התוס' [וא"כ קשה לימא בקצרה כנ"ל] והיה מתורץ קושית הגמרא לקמן מי דמי הכא כי היכי דאנן סהדי כו' ועיין. (וחבל על דנמחק מן הכתב הגאון המחבר הנ"ל מ"ש עוד מזה) :

בתוס' בד"ה מה אם ירצה כו'. לדבריו דר"מ קאמר כדתנן אמרו לו דמשמע לישנא דלדבריו כן הגיה מהר"ש וצ"ע בסוגיא:

בא"ד דהא מגו במקום עדים הוא. בהגהת מרדכי כתב דלא הוי מגו משום דאין אדם משים עצמו רשע דאע"ג כו' [וכוונתו דאף דבאומר בפירוש מזיד הייתי לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע דאמרינן עושה תשובה מ"מ לא הוי מגו]:

ד.

גמרא הצד השוה שבהן כו' . יש לדקדק חדא אמאי לא יליף מגלגול שבועה ועד אחד גופיה בלא פיו וק"ל [ויתורץ הא דמקשה מה להצד השוה שכן אינו בתורת הזמה כדבסמוך] עוד יש לדקדק בעיני דנימא חומרא דהכחשה והזמה עושה חיוב שבועה על מה שכפר וכל שאין בו חומרא דהכחשה והזמה אינו נשבע על מה שכפר ולכן עד אחד שאין בו חומרא זו על מה שמעיד הוא נשבע דוקא. ואפ"ל בקושיא הראשונה הא דיליף מפיו וע"א משום שיש הצד השוה שע"י טענה וכפירה כו' וכ"ת כופר הכל יוכיח כקושית התוס' י"ל דבצד השוה יש טענה חשובה אבל בגלגול שבועה אין טענה חשובה דהא כופר לו אותה התביעה ועיין וליישב שניהם דהא דקאמר מה לע"א שכן כו' הוא חומרא בע"א שמצינו בו שבועה על מה שמעיד דאע"פ שב' עדים משלמין מ"מ יש חומרא כאן שאין בב' עדים ולכן י"ל לכך הוא עושה שישבע ע"י גלגול ועיין. אבל הא [לא] קשיא כלל נילף מפיו וגלגול שבועה ונוכל ג"כ לתרץ הא דפריך מה לפיו וע"א שכן אינו בתורת הזמה כמו בע"א וגלגול שבועה [שהקשה לעיל]. די"ל דגלגול שבועה של מ"מ דפיו מנ"ל דהא ילפינן מסוטה והתם ע"י עד. וכ"ת גלגול שבועה דעד אחד או (או נילף) [אדנילף] מפיו וגלגול שבועה דעד אחד א"כ יותר נילף בקיצור מע"א. (וקשה) [וא"ל. כצ"ל] למסקנא באמת נשאר גלגול שבועה [וכן משמע לישנא דתלמידא דעל פרכא דגלגול שבועה קאמר פיו יוכיח ואפרכא דמה לפיו קאמר ע"א יוכיח] דא"כ ע"א למה לי (דקשה) [דא"ל. כצ"ל] המכוון גלגול שבועה [ר"ל הא דקאמר ע"א יוכיח היינו גלגול שבועה דעד אחד] דהא פריך מה לעד אחד שכן על מה שמעיד כו' ועוד דא"כ אין הצד כו' יתכן [דליכא טענה חשובה וכמש"ל]:

גמרא מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כו' . לפי' רש"י ולא נאמינוהו על שבועה היאך תלוי פרכא זו על מה הצד ולעיל הו"ל לאקשויי היאך תני ר' חייא ישבע והלא הוחזק כפרן ועוד דהא לעיל קאמר אבל העדאת עדים אימא מגו דחשיד אממונא כו' קמ"ל והיה נ"ל [דלא כפירוש רש"י] דודאי יכול לישבע דלא חשיד אשבועה שכל העולם נזדעזע כמ"ש התוס' לקמן אבל לעדות דלא חמירא כל כך היה סבור דהוחזק כפרן ולכן מקשה על מה הצד מנ"ל למילף שישבע הכא כיון שהוחזק כפרן לעדות גם עיין מ"ש בסמוך בריש דף ג' ע"א המתחיל ואינו רואה כו':

גמרא אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי כו' . אפשר דתלוי הכא דעד הנה סבור דעיקר ילפותא דזה הדין הוא דסמיך אק"ו ומביא ותנא תונא אע"ג דל"ד כ"כ אך עתה דיש לו פרכא ואע"ג דר' חייא תורת הזמה לא פריך מ"מ הגמרא ס"ל לפרכא א"כ ע"כ עיקר הסמיכות הוא על ותנא תונא לז"א מי דמי כו':

גמרא ותנא תונא והכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כצ"ל:

גמ' רב ששת אמר כו' . תמיה לי קצת דר"ש שהוא אמורא יפלוג עם ר"ח שהוא תנא ואף אם אמורא מ"מ הוא ברייתא תנא ר"ח ועיין דף ה' בתוספות ד"ה ר"ח תנא וכו' אי גריס לעיל אמר ר"ח כו' ואינו נראה שיהיה ר"ח תנינא אמורא [ואינו אותו דר"ח קמייתא דקאמר עליה תלמודא לקמן ר"ח תנא. וגם הך דהכא אינו ברייתא] דקאמר אמר ר"ח:

בתוס' בד"ה ותנא תונא כו' לימא ותנא תונא אקמייתא. אבל הא לא קשיא להו היכי יתורץ קושיא זו די"ל דתק"ח הוא מיהו אי מדאורייתא כו' אבל מ"מ קשה לפירש"י לימא אקמייתא כו' עיין במ"ש בספר המאור ע"ש:

ד:

גמרא טעמא דאמר ג' הא שתים פטור כו'. ש"מ הילך פטור צ"ע לי למאי דקי"ל וכ"פ בש"ע סי' פ"ז סעיף ב' [בש"ע אינו והוא בספרו ב"י ריש סי' פ"ז וברמ"א באה"ע סי' צ"ו סעיף ט"ו] תבעו ר' והודה לו ק' והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותה מנה כגון שאותה מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ע"כ א"כ מאי מקשה דלמא לעולם הילך חייב והכא לא משום הילך נגעו ביה והדין בא מהרא"ש פ"ב דכתובות ע"ש:

גמ' מתיב מר זוטרא כו' הא קמ"ל הודה במקצת כלים כו'. אבל לא רצה לשנויי דקמ"ל הודה בכלים וכפר בקרקעות דפטור דאין נשבעין על כפירות קרקעות דהא משנה ערוכה בפרק הזהב ובשבועות:

ברש"י בד"ה לאפוקי מדר"ע כו'. כוונתו מבוארת ועיין ובסמוך בלאפוקי מדרשב"א לא פי' כן והניחו על פשוטו דקמ"ל רבותא בדר"ע דאף בג' פוטר:

בתוס' בד"ה לעולם ב' חייב כו' דכשאמר שתים נראה יותר נאמן כו'. מה שהקשה מהר"ם ז"ל דלימא הא מיקרי משיב אבידה שמודה סלע ג' לא ידעתי מאי קשה כלל דאם יהיה פטור יהיה אערומי מערים לטעון ג' שיפטור משבועה כדלקמן גבי חציה שלי סד"א ליהוי כמשיב אבידה דאי בעי טעין כולה שלי ומיפטר קמ"ל האי אערומי כו' [וכן בכל מודה במקצת יהיו נפטרים משבועה דאי בעי הוי מודה פחות ממה שהודה] ומ"ש דכשאמר ב' נאמן יותר אבל ללשון ב' ה"נ מסתברא כו' אין זה סברא:

ומ"ש התוס' בד"ה ש"מ הילך פטור וא"ת כו' [וקשה לרשב"א ובאי הילך חייב הקשו לר"ע א"כ] קשה ליקשו בל"ז אברייתא [ממנ"פ אי הילך פטור] יהא נאמן במגו לרשב"א ואי שתים חייב דהילך חייב א"כ מ"ט דר"ע דמאי משיב אבידה איכא י"ל דדלמא פליגי בהכי אי הילך חייב או לא אך עתה מקשה [תלמודא] א"כ ליפלגו בשתים ומדייק מינה דלכ"ע הילך פטור או הילך חייב לזה מקשה תוספות וק"ל:

בתוס' בד"ה אין נשבעין על כפירת כו' . מכאן נ"ל סתירה למקצת פוסקים מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות כו' שאין לך אדם שאין לו ד' אמות בא"י כו' דאי מיקרי זה קרקע שלו לענין קנין לא מצינו מודה מקצת עיין בתוספות בשבועות ששם קיצרו במקום שהיה להם להאריך וק"ל:

קשה דא"כ היאך מודה במקצת דוקא היכא שאין לו קרקע בני חורין ומעולם לא שמענו זה ואיזה דיין החוקר אחריו ואם קי"ל כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ניחא וק"ל ויש מחלוקת בפוסקים בזה ומצאתי אח"כ שנעשה מעשה זו למוהר"ם ז"ל בתשובותיו ויש מזה בתוספות ג"כ ע"ש:

ה.

גמרא למ"ד הילך פטור כו' . קשה הא במתני' לקמן קאי על השומרין ש"ח אינו נשבע כו' וקרא כי יתן איש אל רעהו כו' הכל קאי על שומרין ובדידהו לא בעי הודאה במקצת דמ"מ מקשה אליבא דרמב"ח בסמוך דבעי מודה במקצת וע"כ בהילך לא פליגי:

גמ' ג' פרות מסרתי לך כו' . עי' בהגוזל דף ק"ז בתוספות סוף ד"ה עירוב כו' [שתירצו על קושיתם לרמב"ח דלהימן במגו דאי בעי אמר אהאי דכפירה נמי נאנסה דמיירי דהאי דכפירה קמן] והכא בתירוץ ליכא למימר תירוצא דהאי דכפירה קמן ואפ"ל שישנו עדים דמתו ב' בפשיעה [ולכך הוכרח לטעון להד"ם ושלו היתה] אבל תירוץ על קושיא אחרת [דליהמניה במגו דאי בעי אמר על האי דנאנסה נמי להד"ם שתירצו] דאפקיד בשטר קשה דא"כ הילך הוא והילך פטור ועיין:

גמ' ואידך חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. דלמא לפקדון דלא מחייב העדאת עדים עיין בחלוקי ודלמא ר' אפטוריקי כו' תורת הזמה לא פריך כו':

עוד שם ואידך חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. מ"ש התוס' לעיל מנ"ל כופר הכל דפטור קשה דהא ממעטינן אפילו מודה שעורין היכא דטענו חטין פטור כ"ש כופר הכל י"ל דמ"מ מנ"ל למעט הודאה שאינו ממין הטענה דלמא אצטריך לכופר הכל ועיין. ובמרדכי בהגוזל קמא מתרץ באמת כן:

גמ' ההוא רעיא כו' . לפי' רש"י בהגוזל דבפקדון מעיז ומעיז ואפילו כופר הכל חייב אי אפשר להלום סוגיא זו בהך עובדא דהיאך תלוי בר' חייא וצ"ל דהך אזלא אליבא דרמב"ח דבעי הודאה במקצת וא"כ צ"ל דלשבע אהך דנאנסה דוקא בעי ג' פרות כו' אבל בכפירה והודאה לחוד נמי משבעינן [מדמחייבינן הכא בכפירה והודאה לחוד]:

ברש"י בד"ה אי נמי להיכא כו'. אכפירת קרקעות כצ"ל:

בתוס' בד"ה למ"ד הילך כו' תימה כו'. וקשה דאצטריך לטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים דבכי ה"ג שייך אשתמוטי. י"ל דקרא אתיא לאין נשבעין על הקרקעות ומתני' תנן בהזהב אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' ש"ח אינו נשבע כו' דש"מ הכל קאי אקרקעות שהודה במקצת קרקע וכפר במקצת קרקע [כ"ז לסברת המקשה]:

ומ"ש וכן פירש ר"י לקמן הוא ריש דף ו' ד"ה אלא הא כו':

ומ"ש וכי כופר כו' סיומא של קושיא הוא וכמ"ש לעיל בד"ה ובכולה בעי דלודי והאי בכולה בעי דלודי שחייב לו מאחר שאינו מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב יותר ולמה ישבע ומשני אשתמוטי כו' לזה כתבו דכי כוכר כו' לסיומא של קושיא:

בתוס' בד"ה אמאי אצטריך כו' תימה הא ליכא קרא כו'. דאף למאן דדריש בריבוי ומיעוט [שכתבו התוס' לעיל דיש איזה מיעוט לקרקעות] אין מיעוט מיותר לקרקע די"ל לדרשה אחריתא כמו למ"ד דדריש בכלל ופרט וכלל דע"כ ליכא קרא מיותר עיין. [והא דכתבו שטרות ולא] מוקמי אעבדים דר"מ ס"ל אין נשבעין אקרקע ואעבדים נשבעין ועיין:

בתוס' בד"ה אי נמי כו' מהכא משמע כו'. אבל לעיל במתני' [הא דנקיט כלים וקרקעות] דלמא טעמא באמת משום דלאו מודה ממין הטענה והאי דנקיט קרקעות משום סיפא מודה מקצת קרקעות פטור וכן איתא בשבועות דמקשה מזה למ"ד טענו חטין ושעורין כו' דפטור:

בתוס' בד"ה ש"ח כו' וי"ל דניחא ליה לאקשויי כו'. ויש לתרצו ג"כ כגון שהרקיבו כו':

בתוס' בד"ה מסרו ליה כו' א"צ לפורעו בעדים. וא"ל השתא נמי יכול לטעון נאנסה דנאנסה שבועה בעי ולא ס"ל כרמב"ח דלעיל. ועיין מ"ש לעיל [דלפי' רש"י ע"כ אזלא אליבא דרמב"ח עיין במ"ש לעיל בגמרא]:

בתוס' בד"ה אם איתא כו' נראה דהלכה כר' חייא. ומיהו לישנא דהשתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבינן כו' לא משמע כן:

בא"ד תימה כו' . הרבה משתבשין כאן [דהוא קושית אביי ומשני לכשנגדו] ועיין מ"ש מהר"ם ז"ל בזה:

ואני רואה מה שאביי מקשה אם איתא לדר"ח מ"מ לא יכול לשבע דגזלן הוא והשיב לו דנ"מ שנעשה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשתבע שכנגדו והתוס' מקשים היאך נוכל ללמוד שיהא מוטלת עליו שבועה כו' ותירצו מעתה אין לחלק כו':

ובחילוקי כתבתי דע"כ לר"ח בפקדון ג"כ עדים מחייבין שבועה דאל"כ נפרוך מה לפיו ועד אחד שכן מחייבין שבועה בפקדון [אפילו בענין דלא שייך אשתמוטי היכא דלית ליה מגו] תאמר בעדים שאף לאחר שתלמוד מ"מ לא יוכלו לחייב שבועה בפקדון [ובזה מתורץ קושיתו למעלה בגמרא]:

ה:

גמרא ותיפוק ליה דהו"ל רועה. צ"ע לי למאי דקי"ל פסולי דרבנן בעי הכרזה מאי מקשה ועיין בטור סי' ל"ד ויש לחלק בין עדות לשבועה דבעדות איכא טעמא שלא להפסיד האנשים שלא ידעו וק"ל ופשוט בעיני:

גמ' על דאית ליה כו' . נראה שהוא בלשון תמיה משתבע על דלית ליה או על דאית ליה ודאי על דאית ליה משתבע ובמתני' קתני ישבע שאין לו בה פחות מחציה:

ברש"י בד"ה ותיפוק ליה דהו"ל רועה אדאביי כו' . עיין בהגהת מרדכי במה שתמה על פירוש זה דניחא ליה יותר לפסול דאורייתא ופירוש [דה"ק ותיפוק ליה דהא רועה הוא מקודם שמפקידו אצלו והואיל ונודע פסולו קודם הפקדון סברא הוא שלא יהא שכנגדו נשבע ונוטל דאל"כ לא שבקית חיי לכל חשוד דכל אחד ילך ויפקיד לו ויטעון כפלים וישבע ויטול ע"כ] ופירוש משובש הוא דאין שייך למימר לא שבקית חיי שכל אחד ישבע ויטול דא"כ נגזל אמאי נשבע ונוטל:

בתוס' בד"ה דחשיד אממונא לא חשיד כו' וא"ת כו' וי"ל דגזלן לא פסול אלא מדרבנן. וקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דמדרבנן חשיד אממונא חשיד אשבועה א"כ היאך משביעין שלא יהא כל אחד הולך כו' ואפשר לומר דבשלמא לעיל [דקאמר והא גזלן] דמן התורה כשהגזלן מחויב שבועה נשבע ונפטר וחכמים לא הימנוהו על השבועה ושקלו מניה לשכנגדו אבל הכא אין שייך לומר כלל שכנגדו כו' דהא עשו משום שלא יהא כל א' הולך כו' [לכך אוקמוה אדין תורה]. אבל צ"ע ממ"ש לקמן בסמוך ואע"ג דהוסיפי עליהם החמסנים כו' ומאי קושיא דלמא לעולם דחשיד אממונא והוי גזלן דאורייתא חשיד נמי אשבועה דגזלן פסול מדאורייתא והדרא קושית הגמרא לדוכתיה שבועה זו למה נימא מגו דחשיד כו' דאם הוא חשיד מדאורייתא הא ודאי קשה שחכמים יתקנו שישבע [אף שהוא לרעתו וגם ראו שחמורה להם שבועה מ"מ לא היו סומכין על שבועתו כלום כשהוא חשיד אממונא מדאורייתא] שזהו קושיתו נימא מגו כו'. מיהו עיין בתוספות לעיל בד"ה בכולה בעי דלודי ליה כו' דאע"פ שמדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה ראו והתקינו שהשבועה חמורה עליהם [מ"מ מאחר שדחו התוספות זה וכתבו דא"ל הכי פשיטא שי"ל שאין לסמוך ע"ז בחשוד מדאורייתא] וחמסן לא חשיד אממונא מדאורייתא [חוזר למ"ש לעיל] דבלא דמים איירי חמסן דקרא וחכמים פסלוהו היכא שהוא מחויב שבועה דאורייתא ומן התורה נשבע ונפטר פסלוהו וישבע שכנגדו אבל בפקדון שמא נתן עיניו בו תקנו לרעתו שישבע [וסמכו על מה שראו שחמורה עליהם השבועה ואוקמוה אדאורייתא] דהא מן התורה כשר לשבועה [דאינו חשוד אממונא וא"כ למה להו לקמן האי חילוקא דמעלים חמסנותו] ועיין בסוף הכונס תירצו התוספות באמת בקצרה ז"ל וי"ל דמ"מ בגזלן דאורייתא אין להוכיח שלא יהא חשוד אשבועה [וכוונתם כמ"ש] והכא לא נחתי להך סברא לחלק בין חשיד אממונא מדאורייתא או דרבנן ולחלק ג"כ בסברא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא בין שבועה לרעתו או לא וניחא להו לומר דאף מדרבנן לא הוי חשוד [משום דמעלים חמסנותו] דאי חשיד מדרבנן אממונא לא חשיד אשבועה משום שראו דשבועה חמורה ה"נ חשיד מדאורייתא אע"פ שמן התורה חשוד [אשבועה] מדרבנן לא חשיד וכמ"ש התוס' לעיל [א"כ לא קשה נמי שבועה זו למה] אע"כ היכא שהוא חשיד אפילו מדרבנן חשוד אשבועה [ולכך הוצרכו לחלק בין מעלים חמסנותו]:

בתוס' בד"ה בלא דמי כו' תיפוק ליה מלא תגזול. משמע מדבריהם דלאו דלא תחמוד לא קאי על המחשבה לחודא וכן איתא במכילתא הובא במרדכי סוף הכונס ע"ש ויליף לה מלא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך אינו חייב עד שיעשה מעשה וממ"ש וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוא משמע נמי שמפרשים בלא דמי משמע להו וכן הוא האמת ועיין פרק זה בורר דף כ"ה ריש ע"ב:

ומ"ש היינו חמסן שחצוף כו'. אבל אם הוא מדאורייתא לא ניחא להו לחלק כן ועוד דא"כ הא דהוסיפו עליהם החמסנים היה צ"ל אפילו היכא שמעלים חמסנותו ואמאי כשר הכא לשבועה והיו צריכין לחלק חילוק דלעיל ועיין במ"ש בדיבור דלעיל:

ועיין ברש"א במ"ש דאי מדאורייתא אף שמעלים חמסנותו מ"מ עובר על לא תחמוד ומגו דחשיד. ע"ש שנראין דבריו כסותרין [דהוא גופיה כתב לעיל דלא תחמוד בלא דמי משמע וכן הוא האמת]:

ו.

גמרא ואלא הא דאמר ר"נ כו' . לפי' רש"י הו"ל לאקשויי מע"א רק ניחא ליה לאקשויי דאפילו מדרבנן לא הוי חשוד ומ"מ אף לפי' התוספות הומ"ל מע"א מעיד שפרוע דלא שייך אשתמוטי וכן כל הנשבעין ונוטלין [וה"ה דהומ"ל מנסכא דר' אבא וכמו שהביאו התוס' לעיל בד"ה בכולה בעי דלודי ראיה מזה] וניחא ליה לאוכוחי מבבא דחנוני דשניהם נשבעין דחד מנייהו ודאי חשיד אממונא. ולאביי דבסמוך צ"ל שהתורה רמי שבועת ע"א משום שמא מלוה ישנה דהא אפילו כשהחפץ בעין ע"א מחייבו שבועה בנסכא דר' אבא או י"ל דמן התורה [גם לאביי] לא חשיד אשבועה [אף דחשיד אממונא] רק מדרבנן חשיד [ולזה י"ל דחששת מלוה ישנה אינו אלא מדרבנן] ועיין בר"ן שכתב חילוק בין אביי לטעמא דר"י הוא כגון שמחל לו על כל ספק מלוה ישנה. ולתירוץ של תוספות לעיל [ר"ל מה שתירץ הגאון לעיל בד"ה בכולה פרש"י דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דס"ל לרבה כאביי תלמידו] צ"ל דלאביי הוי חשיד מן התורה על השבועה:

הרז"ה הקשה לאביי א"כ לטעון ולימא הכי והכי אית לי גביה בפירוש ואמטו להכי תפיסנא ליה ונ"ל מזה שאם היה טוען כן בפירוש לא היה נאמן לזכות בטלית של חבירו ולהכי מערים ערומי ואמר כולה שלי ומהא שמעינן שאין לו לאדם לתפוס בשל חבירו כו' לטעון ולומר כך וכך יש לי עליו ע"ש והמלחמות השיגו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי ועוד שהוא רוצה לחלוק בגופו של טלית וה"ק דלמא מלוה ישנה יש לו עליו ואע"פ שאמר על גוף הטלית כולה שלי לא חשיד דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וראיה שאין הדין אמת מהאי בקרא כו' ועיזי דאכלי חושלא ג"כ ראיה גמורה כו' והוא פשוט:

אין להקשות לסברת מלוה ישנה כו' לעיל במנה שלישית אמאי לא יחלוקו הא חלוקה יכולה להיות אמת דדלמא מלוה ישנה יש לו עליו עיין לעיל בתוס' בד"ה ויחלוקו ויש דוחקים דשאני התם דחלוקה מצד הטענה יכולה להיות אמת כגון שפרע לו החצי [גבי שנים אדוקים] או תרוייהו בהדי הדדי אגבוהה או קנאוה וכן בזה אומר אני ארגתיה כו' אבל הכא מצד הטענה שהפקידו אינו יכול להיות אמת שזה הסברא הבל ועוד דא"כ למה להו למימר שאין דרך להקנות פקדון שיש לו ביד אחר אף אם דרך מ"מ מצד הטענה אינו אמת אבל נראה שאינו דומה שבמציאה ומקח וממכר י"ל תרוייהו בהדי הדדי אגבוהה ומסתבר שהחלוקה אמת רק מה שתובע חצי השני לא הוי מש"ה חשיד אממונא דדלמא מלוה ישנה יש לו עליו מש"ה תובע יותר וכן בארגתיה דלמא הקנה לו החצי מש"ה החלוקה אמת ומה שטוען יותר הוא בשביל מלוה ישנה אבל לומר שהחלוקה אמת בשביל מלוה ישנה לא מסתבר דבמנה שלישית ע"כ אחד הפקידו לבד וכל אחד טוען כולה שלו אין לומר שטוען בכולה מספק מלוה אכולה כשיעור המנה א"כ למה נחלוק והרי ספיקו אמנה ומה סברא לומר חמשים וק"ל:

ברש"י בד"ה נימא גבי שבועה שאינו ברשותו כו' . דודאי גזלן הוא שכופר ואינו רוצה אפילו לשלם וליכא למימר אשתמוטי אבל שלא שלח או שלא פשע דלמא אע"פ שפשע או שלח כפר השתא דאשתמוטי קמשתמיט אבל בדעתו לשלם ועיין לעיל בתוס' בד"ה בכולה בעי דלודי כו' משמע דמוכחי ג"כ מלא שלח כו' מ"מ חבול ישיב רשע גזילה ישלם וק"ל:

ברש"י בד"ה אביי אמר כו' ונשבע שיש לו בה כו'. דא"ל צריך לפרש שבועתו שגוף הטלית שלו ואינו יכול לשבע ובהכי ניחא דשפיר משני אביי הך קושיא וכי מאחר שתפס שבועה זו למה משום שמא מלוה כו' וע"י שבועה יפרוש כיון דלא יכונ לשבע ומקשה נשקול בלא שבועה שיגבה חובו ולמה נעשה באופן שלא יוכל לגבות חובו דא"כ מאי מקשה אח"כ ולאו אמרינן תפיס ממונא מספיקא כו' פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי כו' בלא"ה לא יכול לשבע אפילו ודאי חייב לו אע"כ שיכול לשבע ג"כ כפי' רש"י וא"ל דהו"ל להקשות א"כ מה הועילו חכמים בתקנת שבועה דמש"ה לא היה צריך לומר שמא ספק מלוה כו' דאף ודאי יפרוש ע"י שבועה שצריך לפרש שבועתו לכך מקשה אי הכי נשקול בלא שבועה ואחר כך מקשה כו' ועיין:

ברש"י בד"ה הקדישה בלא תקפה. נראה שלא בא לשלול תקפה והקדישה דמ"ש רק משום דאת"ל תקפה אין מוציאין צ"ל הקדישה בלא תקפה כו' ועיין:

בתוס' בד"ה אלא הא דאמר ר"נ תימה הא ה"נ משתמיט. כדלעיל הכופר במלוה כשר לעדות ולעיל בתני ר"ח מנה לי בידך ועדים כו' [דקמ"ל דשייך אשתמוטי כדלעיל בתוספות]:

בא"ד אע"ג דלא שייך בהו אשתמוטי. ר"ל כל כך כבמטלטלין דע"כ שייך בהו אשתמוטי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה למ"ד הילך פטור אמאי אצטריך קרא:

בתוס' בד"ה שבועה כו' שהיא מתה בפנינו כו'. ומ"מ לא ידעינן אם בפשיעה אם באונס לאפוקי היכא שאין מתה לפנינו היום צריך לשבע שלא שלח בה יד ואכלה:

בתוס' בד"ה הקדישה בלא תקפה כו' או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח כו'. לפי"ז לכאורה הא דמסיים הגמ' למלתא וכתיב איש כי יקדיש כו' הוא לבלי צורך דאי שתיקה לא הוי כהודאה א"כ לא יכול להקדיש מטעם שאינו שלו וצד ראשון של האיבעיא הוא אי הוי כהודאה הוי שלו ויכול להקדישו אע"פ שאינו ברשותו דהוי כפקדון וצד שני אי לא הוי כהודאה אינו יכול להקדישו מטעם שאינו שלו ועיין:

ומ"ש ומייתי ראיה מהאי מסותא דהקדיש חד ושתק אידך כו' ובדיבור ב' המתחיל והא הכא כו'. לפי ענ"ד נראה המכווין מדבריהם שבמסותא לא היה האיבעיא אם יכול להקדיש מכח הודאה כיון דשתק אע"ג דמסתמא צווח לבסוף כדאתי גזבר דא"כ לא היה פשיט מתקפו כהן כו' דהכא לא מטעם שתיקה נגע ביה ואיה אפוא נזכרין במשנה שם שתק ולבסוף צווח ולא אמר רק המוציא מחבירו עליו הראיה דאין שייך להקשות בזה היכי דמי אי דשתק כו' דהדין גופיה קא משמע לן והראיה לפי האמת דהמוציא מחבירו עליו הראיה קאי אכהן מאי קמ"ל גם לא שייך שם הודאה מכח שתיקה דהא ספק הוא לכל וכל הסוגיא של הגמרא לא משמע דהוי מטעם הודאה גם המסקנא דפשיט מאי הוי עלה דמסותא כו' כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כו' מאי בכך דלמא הכא כיון דשתק אודי ליה הוי כפקדון ועוד מאי פשיט מעיקרא והא הכא דכי תקפה כהן כו' במסותא עדיין לא נפשט הוא גופיה אם תקפה מוציאין או לא ואם תמצא לומר דגם זה פשט דשתק ולבסוף צווח בכהן הוי הודאה [ה"ה במסותא] א"כ נפשוט בעיא ראשונה דר' זירא דתקפה אין מוציאין מידו אע"כ זה לא היה כלל בעיא דמסותא רק מטעם אחר בעי כמ"ש בסמוך אבל מ"מ עובדא דמסותא [ידע הש"ס ד] הוי בשתק אידך ומביא הגמרא עובדא דמסותא ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן כו' עד סוף כל הפלפול של המסותא דלא הוי הקדש ואמאי נימא [ליהוי הקדש] מטעם הודאה נגעי בה דסוף סוף עובדא הכי הוי ש"מ דשתיקה לאו כהודאה לכ"ע ובעיא דמסותא הוי דכיון דדינא הוי כל דאלים גבר כו' [ולא מצי לפרש כפשוטו כיון דיכול לתקפו אי הוי הקדש כתוקפו דהא השני יכול להוציא מידו א"כ בהקדש נמי נימא הכי לזה הוצרכו לפרש. כ"ז היה במוסגר] דאם הקדיש לא יהא יכול הלה לחזור ולתקפו דיהיה כתקפו והקדישה דודאי חל ההקדש ותו לא פקע אפילו חזר חבירו ותקפה וה"נ אם הקדיש בלא תקפה יהא כח להקדש או דלמא הקדש לא עדיף מתקיפה בלא הקדש וקשה דהשתא יהיה האיבעיא אם עדיף הקדש מתקיפה והגמ' קאמר לעיל את"ל תקפה מוציאין אינה מקודשת נמי נבעי דדלמא עדיף זה אינו דודאי לענין הודאה מסתבר יותר אם שתק בתקפה מבהקדש דלמה יצווח כמ"ש התוס' לעיל והתם אפילו תקפה והקדישה נמי מוציאין וכ"ש הקדישה בלא תקפה אבל הכא מבעי ליה כיון דתקפה והקדישה מהני דבשעה שתקפה הרי הוא שלו דדינא כל דאלים גבר במסותא מהני נמי הקדיש לחודיה או לא ופשיט ליה מתקפו כהן דכיון דמהני תקיפה לכן חל עליו צד קדושה מכח זכיית כהן אע"פ שהוא ביד הבעלים אלמא אפילו לא תקפה חשיב כתקפה והקדישה בעודו בידו וקשה דדלמא התם הוי הקדש כתקפו ובתקיפה אין מוציאין לכן אסור בגיזה ועבודה אבל הכא דדינא כל דאלים גבר מנ"ל דהקדש עדיף מתפיסה י"ל דטעמא דאין מוציאין מיד כהן משום דהוי כתקפה והקדישה שבידו חל עליו קדושת בכור אבל אין צורך לזה דאין מוציאין פירושו הב"ד אין מוציאין מידו דומיא דמוציאין אותו מידו לפי האמת דתפיסה לא מהני לאחר שנולד הספק אבל הבעלים יכולין לחזור לתוקפו ודחה רבה כו'. אבל לא נוכל לפרש שהוצרכו לעשות בעיא חדשה במסותא משום דמה בכך ששתק הא דינא כל דאלים גבר ומה לו לצווח דא"כ מאי פשיט מניה [גבי טלית] ודלמא שתיקה הוי כהודאה אלא אע"פ שכל דאלים גבר מ"מ אם הקדיש הו"ל לצווח שאינו יכול ליקח אח"כ ועדיף מתקפה לחוד כמו הכא דדין יחלוקו ואפ"ה מבעי דאם שמע שחבירו מקדישה הו"ל לצווח ועיין. ומהר"ם ז"ל בספרו כתב דברים שאינם מובנים:

ומ"ש די"ל במכירי כהונה ר"ל איש ידוע וניכר שרגיל ליתן לו המתנות עיין פי' רש"י פרק הזרוע והלחיים:

ו:

גמרא לעשר ממ"נ כו' אי לאו בר חיובא הוא נפטרו במנין הראוי כו'. לא ידעתי למה לי הך ממ"נ דבשלמא לעיל דקאמר לעולם אין מוציאין ויש לכהן צד זכייה ואפ"ה שפיר קמעשר וממנפ"ש לא הוי פוטר ממונו בממון כהן אך עתה שכוונתו שספיקו לא צריך לעשורי נימא כפשוטו אמאי קפץ כו' כולן פטורין לעשר מכח ספק דאי בר חיובא שפיר מעשר וצ"ל דדוקא היכא שודאי עושה תיקון כדלעיל אם הם ט' והוא דאו פטורין ממעשר או מתקנו אבל הכא אם הקפוץ בתוכו והט' חייבין אין התיקון ודאי אע"ג דמ"מ מתקן [היה הנשארים] מ"מ כל י' וי' יש לומר שאינו מתוקן:

ז.

גמרא וגבי ליה מלוה כו' . דא"ל לא חייש לפרעון כר"י דבסמוך דשאני הכא דאדוקין בו:

גמ' נפל ליד הדיין כו' . קשה נימא כל דאלים גבר וי"ל דלא מפקינן כיון שאחד תופס. ומ"ש התוס' לעיל דף ב' בד"ה ויחלוקו משום דנפקד תופס בחזקת שניהם כו' היינו לסברת יחלוקו דהוי כאוחזין:

גמ' רשב"ג סבר מודה בשטר כו' . וכ"ת נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר תירץ הרשב"ם בפרק גט פשוט דף ק"ע לא דמיא לשאר דיני שהפה שאסר כו' שאפילו אם היה זה מערער ואומר לא כתבתי לא היה לכו לחשוד את זה הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפין [והוא כמו שאמרו דבר תורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. כ"ז היה במוסגר מדברי המחבר] אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום שטרות היכא דמערער עליו הלכך כי אמר כתבתיו נהימניה למי שהשטר בידו ע"כ וכ"כ בהגהת מרדכי כאן:

בתוס' בד"ה מפריש עליהן עשרה שיים כו' . תימה כו' ומה צריך עשרה שיים. דא"ל דה"ק אם יש לו בזה אחר זה שהיה לו פטר חמור והפריש עליו שה ואח"כ נולד לו עוד פטר חמור וחוזר ומפריש דהא תנן פודין בשה אחד כמה פעמים:

בתוס' בד"ה אם יכול כו' ור"ת נמי פירש כו'. נראה להגיה יותר ור"ת פי' כו' ולמחוק מלת נמי. ואינו מוכרח דראיה לפסקו שצריך שיהיה בשעת נתינה ספר כריתות שלא יוכל לנתק אליו דאל"כ מאי דוחקיה דר"ת שלא לפרש כפשוטו [ולא הביאו ראיה מר"ת רק לענין דינא אף דפירש בענין אחר] ולפירוש ר"ת איירי בידה פתוחה מתחלה ועד סוף. ומה שאנו עושין בשעת נתינת הגט שצריכה לקפוץ מיד אע"פ שכ"ז איירי דוקא כשמשיחה בידו עיין בפוסקים:

ז:

גמרא רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא כו' . וה"ה דלפי"ז נוכל להפך בתרייתא דמ"ש:

גמ' ויחלוקו במי דאמרן לדמי כו' . עיין בספר ח"ש שכתב בגליון תוספות מקשה למאי דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר אין שייך לומר לדמי מאחר דנקיט זוזי מתרוייהו כו'. נ"ל פירוש לפירושו דבמקח וממכר אינם מחולקים בדמים דהא יש כאן טלית ודמי טלית וכל אחד רוצה ליקח הטלית והיאך נאמר יחלוקו לדמי כמו ששוה לימכר ומשני דאיירי שנתייקר. ולא יתכן כלל דלעיל עביד צריכותא גבי מקח וממכר מורי היתר אנא דמי קא יהיבנא ואילו איירי בנתייקר הוי כמציאה ממש אלא נראה שכ"א מוסיף עליו בדמים על דרך גוד או אגוד כו'. ורש"א מתרץ דודאי במקח וממכר כיון שאין מדיינים בעיקר הממון אלא כל אחד רוצה בטלית ע"כ יחלוקו לטלית ולא שייך למיפרך הא אפסדוה כיון דניחא ליה בהכי טפי שהרי כל אחד ואחד אם לא ירצה בכך יטול לו המעות ויתן לחבירו הטלית שהרי חבירו רוצה בכך אבל מיחלוקו דגבי מציאה מוכח לה שפיר דע"כ לדמי קאמר כיון שהם מדיינים בעיקר הממון ואפשר דלא אכפת להם בטלית עצמו א"כ למה פלגינן לה בטלית הא אפסדוה דמסתמא אין רצונם בכך אלא ע"כ לדמי קאמר וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות גבי מקח וממכר ופלגי לה לטלית ופלגי לה לדמי:

בתוס' בד"ה דאית ביה זמן כו'. מבואר היטב בח"מ סי' ס"ה:

בתוס' בד"ה ויחלוקו נמי לדמי כו' אלא כמו ששוה לימכר כו'. הב"י מביא דין זה בשם רבינו ירוחם ואשתמיטתיה שהוא גמרא ערוכה כאן וכמ"ש התוספות:

ראיתי בדרך עראי בספר תורת חיים וראיתי שמקשה על רש"י במ"ש מחלוקת כו' דקאי ארשב"ג כו' דא"כ היאך קאמר אח"כ ושטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי הא אין מקויים לא גבי ממשעבדי דאע"ג דמודה בשטר שכתבו כו' היינו לגבות מבני חורי אבל הלקוחות יאמרו דלמא אתם עשיתם קנוניא ואע"פ שהלוה מודה ובשביל כך השיג על רש"י דמפרש דקאי על מקויים דלדברי הכל יחלוקו וכן הטור כתב דין זה על מקויים. אך הן אמת דבמקויים נמי דינא הכי והטור כתבו במקויים דס"ל כרבי מודה בשטר צריך לקיימו ואי לא מקויים אפילו מבני חורין אינו גובה אבל לרשב"ג מ"ש הא ע"כ טעמא דלא אמרינן מגו משום דדבר תורה עדים החתומין על השטר כמי שנחקרו כו' וקיום שטרות אינו אלא מדרבנן והיינו כשהלוה טוען מזוייף אבל כי טעין פרעתי שטר מעליא הוא ואדרבה מדקא טעין פרעתי נראה שלא עשו קנוניא:

ח.

גמרא אמר רמב"ח זאת אומרת כו' . זה הכלל כמ"ש רש"י דף ט' ע"א ד"ה אלא תפוס כו' דהגבהה בהפקר לא קניא עד דעקר לכולה אם לא מה שתפס בידו כדלקמן שם בשמעתין:

גמ' אי נימא מרישא שנים אוחזין כו' האי קאמר כולה שלי כו'. קשה לפי מ"ש התוס' לעיל דלא אמרינן יחלוקו אלא היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת כדאיתא בגמרא לעיל לרבנן דר"י א"כ היאך קאמר אי נימא מרישא כו' דלמא לעולם לא קנה ומש"ה פסקינן יחלוקו משום דאמר כולה שלי א"כ ממ"נ החלוקה אינה אמת [אף אם תרוייהו בהדי הדדי אגבוהה] דאי לא קנה לא אמרינן יחלוקו אלא אחד יכול ליטלו מחבירו וכל דאלים גבר. ז"א דמ"מ יכולה להיות אמת דלמא בהדי הדדי אגבהוה ומ"מ אינו רשאי לומר כל דאלים גבר או א' מן השוק יטלו כיון שיש לו מקום דכולה שלי והלה מה יטעון ובלא"ה דלמא מכר לו חציו כמו בזה אומר אני ארגתיו אבל מנה שלישית אין דרך כיון שאין בידו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יחלוקו:

גמ' אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי כו' ממשנה יתירה כו'. קשה דלמא קמ"ל דלא אמרינן דנאמן בשבועה דחציו שלו במגו דכולה שלו כמ"ש התוס' לעיל:

גמ' אלא מהא דהיו שנים רוכבין כו' אלא ממשנה יתירה כו'. קשה הא אצטריך לאורויי דפלגינן לדמי כדלעיל מהא דתנן היו שנים רוכבין כו':

ברש"י בד"ה בשלמא חרש כו' שלום בעלמא. הס"ד ואחר כך מתחיל הדיבור ומאי מגו כו'. וצ"ל בתחלה ויתר ליה חרש קנה ומקשה עדיפא. או הקשה בשלמא חרש קנה בה"א דפקח קנה דיש מגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה לחרש אלא היא גופיה קשה פקח במאי יקנה ומשני אלא אימא חרש קנה ופקח לא קנה ומאי מגו כיון דפקח לא קנה מגו דשני חרשין כו' האי מאי כו' אפי' אם המגביה כו' קנה בלא טעם מגו דזכי כו' אפ"ה לא קנה דהאי אדעתא דידיה מגביה אלא מתוך כו' הכל מדברי המקשה האי מאי כו' סיים למלתיה דלא קנה וכ"ת סוף סוף קשה מטעם מגו דשני חרשין יקנה התם תקינו כו' ורבא לא שפיר קאמר במאי דאמר השתא דאמרת מגו כו' ונשאר הגמרא בקושיא ובתחלה סתר הגמ' שלא מטעם מגו למ"ד מגביה קנה מ"מ הכא לא קנה ואח"כ סתר מגו [דשני חרשין]. ואח"כ ראיתי במ"ש בזה מהר"ש וז"ל נ"ל לפרש הסוגיא דהכי פירושו ומאי מגו מגו דשני חרשין דאע"ג דמטעם מגו דזכי לנפשיה כו' לא הוי הגבהת פקח הגבהה לגבי חרש דלא זכי נמי לנפשיה מ"מ משום דינא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קנה חרש אע"ג דרבא לית ליה בעלמא המגביה כו' בחרש אית ליה משום מגו דב' חרשין דקנה ואהא פריך דלא שייך הכא כלל דינא דהמגביה מציאה כו' ואפילו לרמב"ח היינו דוקא דקא מגבה כו' אלא אימא כו' ואהא פריך כיון דלא שייך דינא דמגביה אלא במגביה אדעתא דחבריה א"כ בב' חרשין לא ליקני משום מגו דזכי לנפשיה כו' דהא לנפשיה לא זכי דהו"ל ראש השני לגביה כמונח ע"ג קרקע כיון דחבירו לא הגביה אותו אלא אדעתא דידיה כו' ע"כ ועיין:

בתוס' בד"ה אלא מסיפא כו' אך קשה כו'. אבל לפי גירסא דתלמודא אסיק אדעתיה למידק מגופיה [אף דלפי מ"ש התוס' ולכך לא משני במציאה ותפיס חציו משום דעדיין היה קשה מיתורא ג"כ קשה כן מ"מ] לא קשה מידי דלפי סברתו השיב לו דלמא במקח וממכר וליכא למידק מידי מגופיה:

וראיתי בספר תורת חיים דמשיב אבידה לא הוי אלא היכא דמצי למיטען טענה מעליותא מהך בתרתי כדלעיל מלוה אמר ה' ולוה אמר ג' דחשיב ליה ר"ע משיב אבידה משום דאלו טעין שתים הוי תרתי למעליותא חדא שלא הודה כ"כ הרבה ועוד דקרוב טפי להאמינו כיון שהשטר מסייעו אבל היכא דליכא אלא חדא למעליותא לאו משיב אבידה הוא דניחא ליה לומר ג' או לטעון חצי שיפטור משבועה לכן אערומי קמערים לומר יותר לכן בעי תרתי לעלויא דאל"ה התובע מחבירו בק' והודה לו בנ' יפטור מן השבועה דנימא משיב אבידה הוא דאי בעי לא הודה אלא מ' ולהכי אי איירי במציאה לאו משיב אבידה הוא משום דאמר חציו ולא כולה אבל אי איירי במקח וממכר ניחא דע"כ צ"ל שהמוכר אמר שמכר לחד מנייהו כל המקח וקבל דמי כל המקח משניהם מחד מדעתיה ומחד בע"כ דאל"כ לחזי זוזי ממאן נקיט וא"כ הך דאמר חציו שלי אילו טעין כולה שלי הוי ב' לעילוי חדא דהוי טוען ליטול כל המקח ועוד קרוב טפי להאמינו כיון דהמוכר מסייעו דהוא נמי אמר שמכר לחד מנייהו הכל והדמים מודיעין וה"א דפלגא דאודי ליה בגויה משיב אבידה הוא ע"כ:

סוגיא דרוכב ומנהיג

ט.

בד"ה מנהיג לחודיה כו' אינו נקנה אלא בהגבהה כו'. ואע"פ דשמואל ודאי לא אמר דינו אליבא דר"ש דלר"ש רכוב נמי לא קנה ואיהו אמר בחד קנה מ"מ מקשו [מאי קאמר] מנהיג לחודא מי איכא למ"ד דלא קנה ודוחק לפרש מי איכא למ"ד דרוכב קנה ומנהיג לא קנה דזה אינו מוכרח [ר"ל דאין זה מובן כן מצד הלשון]:

בא"ד מ"מ פריך מכח סתם מתני' כו' . ואע"ג דמתני' קתני נמי רכוב דקני מ"מ איכא לאוקומי במנהיג ברגליו כמו שמשני בסמוך וכ"כ התוס' בדיבור שאחר זה:

בא"ד בהמה גסה נקנית במסירה דברי ר"מ ור"א אף במסירה קאמר כו' . וע"כ צ"ל הכי דהא בסמוך בעי לאוקמי מתני' כר"מ [וקתני מתניתין מנהיג] ונראה להגיה בהמה גסה נקנית במסירה כו' דברי ר"מ ור"א דהכי איתא התם בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור"א וחכמים אומרים בהמה דקה במשיכה דהשתא גסה במסירה [נמי] סתמא הוא דלא פליגי רבנן עלה כמתני' דהכא [ומאי אולמא סתמא דהכא למיפרך מיניה טפי מסתמא דהתם]:

בתוס' בד"ה רכוב הוא דלא קני כו' . אבל משנים רוכבין לא קשה להו כתב מוהר"ש משום די"ל דשניהם קרוין מוחזקים וברכיבה לחוד שניהם לא קני אבל מ"מ מאחד רוכב ואחד מנהיג מקשו שפיר דאי רכיב לחודיה לא קנו לא הוי קרוי מוחזק לגבי מנהיג דלחודיה קני ע"כ. והנה עד כאן לא כתבו התוס' בסמוך בטלית אע"ג דכמו שהם שניהם תפוסיר נא קני מקרי מוחזק היינו משום דאם היה מגביה לחודיה כמו שהוא עתה בלא חבירו שתפס בצד השני הוי קנין אבל אי רכוב לחודי' לא הוי קנין יכול אחר גם עתה לזכות בו ומאי דוחקיה דתוס' לסברא זאת [כיון דגם בשנים רוכבין יש לתרץ כדמשני השתא] אבל לקמן מקשה מאחד רכוב כו' דשניהם רוכבין י"ל דאתיא כר"מ [ולא שייך לאקשויי השתא יושב כו'] דקמ"ל רבותא כמ"ש האשר"י דאצטריך לאשמועינן דשנים רוכבין על בהמה אחת קנו שניהם דלא תימא קמא עדיף שהוא עיקר [דתופס במסירה והשני הוא טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחר אדוניהם. זה מדברי הגאון המחבר במוסגר] קמ"ל ולזה ג"כ כתבו לקמן בד"ה מהו דתימא וא"ת לעיל כי פריך השתא יושב כו' לישני דקמ"ל כו' אבל מב' רוכבין ודאי לא קשה לר"מ כלל אבל ודאי אחרי דאתיא כרבנן קשה ג"כ מב' רוכבין [דש"מ רוכב קנה] ולהכי מביאין ג"כ תוס' כאן אחד רכוב ואחד כו'. ועוד מש"ה ניחא להו להקשות מהך דהא המקשה פריך מנהיג לחודיה כו' מאחד מנהיג כמ"ש לעיל והא בדבור אחד נאמרו דרוכב ומנהיג יחלוקו [וכמו דפריך דא"א לומר מנהיג לא קני מדקתני מנהיג ה"נ אי אפשר לומר רוכב לא קני מדקתני גביה רוכב] כן נ"ל. ומוהר"ש כתב בסמוך בד"ה מהו דתימא במ"ש וא"ת לעיל כי פריך כו' הכי משמע להו דמאחד רכוב כו' פריך וליכא לאקשויי דנימא דמרישא דשנים רוכבין קדייק השתא יושב קני רוכב מבעיא דהכא ליכא לאקשויי דא"כ נימא דקמ"ל דא' אינו מבטל חבירו כיון דשניהם שוין אלא לאו רבנן הוא וא"כ הסיפא דא' רוכב נמי כרבנן וש"מ רוכב קני די"ל כיון דהסיפא משנה דצריכא היא לר"מ אע"ג דרישא לא משנה דצריכא היא הוי קתני לה בדרך לא זו א"ז דה"נ צ"ל למאי דאתיא כרבנן דקתני לה בלא זו אף זו [דברישא אף אם לא יהיו קונים כלל פשיטא דמקרי מוחזקים לשיטת מהרש"א] ע"כ אתמהה לרבנן לא זו אף זו וסיפא דמנהיג יטול חלק במקום רכוב ודבריו אינם ברורים בזה:

בתוס' בד"ה רכוב עדיף כו' . בקיצור נראה שר"ל שמטעם זה מספקא ליה אי רכוב עדיף דאזלא מחמתיה פורתא מש"ה הוי קנין מתורת משיכה וכיון דתפוס מוסירה אע"פ שמסירה אינו קנין במציאה מ"מ עושה סברא להעדיף ופשיט מיושב דאזלא נמי מחמתיה פורתא דאל"ה למה ר"מ מחייב ש"מ דלא הוי קנין כלל אפילו לחודי' דלענין כלאים מ"ש לחודיה או לא וכיון דלא הוי קנין ומוסירה נמי לא הוי קנין אין סברא שב' יחד יעשו קנין רק אביי סבר שמוסירה לחוד קנין ויהיה אזלה מחמתיה פורתא יעשה סברא להעדיף ולזה אמר היכי פשיט מר רוכב מיושב כו' ולקמן בד"ה מהו דתימא רכוב עדיף פירשו התוס' מה שיש במנהיג יש ברכוב וכיון דהוי קנין ועוד דתפיס במוסירה יש סברא דעדיף כמ"ש התוס' וכן ריש דף ט' בד"ה מושך ומנהיג כן למדתי הפשט פשוט:

ומ"ש בזה מהר"ש לדעתי לא נהיר ולא צהיר וז"ל יש לדקדק כיון דעיקר אבעייתו דרכוב עדיף היינו משום דתפיס במוסירה א"כ היכי ס"ד לפשוט רוכב דתפיס מיושב דאינו תפוס ועוד אמאי לא פשיט ליה בפשיטות מרב ושמואל ונראה דאף דנקיט האיבעיא דהא תפוס מ"מ משום דרכוב נמי קא מיבעיא ליה והשתא מרב ושמואל לא מצי למיפשט דאימא הכא משום דרכוב עדיף אבל מהך דיושב בעי למפשט כולה מלתא דהוי ס"ד דיושב נמי תפיס במוסירה והמדחה קאמר דודאי דרכוב לא מהני תפשוט שפיר מיושב אבל רכוב דתפוס לא מהני לא תפשוט מניה דאימא יושב מיירי בלא מוסירה והשיב לו מרב ושמואל דמוסירה לא קני כו' ע"כ ודברים מסותרים בכאן סתירה [דאי סובר דשני דברים דלא הוי כל חד לחודיה קנין שניהם ביחד הוי קנין א"כ לא פשיט לפי האמת מידי מיושב ומרב ושמואל ואי סובר דאין סברא ששניהם ביחד יעשו קנין א"כ למה ליה להסביר דהוי ס"ד דיושב נמי תפיס במוסירה]. גם בספר תורת חיים ראיתי שמקשה עליהם חבילות קושיות ובורר לו דרך לעצמו ולא דרכיהם דרכי ואנו אין לנו אלא דברי התוס':

בתוס' בד"ה או דלמא כו' דמנהיג קונה במקום רכוב. ר"ל והיאך ה"א שיהיה רכוב עדיף ומנהיג לא יקנה א"כ מתני' דקתני חולקין היכי דמי בשלמא מנהיג עדיף ורכוב לא יקנה י"ל מתני' מיירי במנהיג ברגליו ובספר מוגה מצאתי נמחק בלשונם וכצ"ל תימה דלפשוט ממתניתין דמנהיג עדיף דאפילו במקום רכוב ומנהיג ברגליו כו' ואינו מחוור דמאין פשוט דאיירי במנהיג ברגליו וזיל הכא קמדחי ליה הוא:

בא"ד וכן לעיל דקאמר כו' אע"ג דכמו שהם שניהם תפוסים לא קנה מ"מ מקרי מוחזק כיון דאם כו'. ומיירי באופן דאלו לא תפס חבירו לא היה מונח ע"ג קרקע וכאופן דבסמוך דף ט' בתוס' בד"ה הואיל ויכול לנתקו כו' ומוהר"ש הקשה זה כאן וכתב כמו שכתבתי וזה סותר למ"ש גופיה לעיל בד"ה רכוב הוא דלא קני דמה בכך אם כמו שהוא תפוס עתה לא קני מ"מ היה יכול לקנותו בקנין אחר ולכן קרוי מוחזק כיון דשניהם שוין כששניהם רוכבין:

בתוס' בד"ה רכוב לחודיה לא קני. אין להקשות מנ"ל להגמרא לעשות שתי ספיקות לרב יהודה כמ"ש התוס' דלמא דאי הוי אמר ברכוב במקום מנהיג פשיטא ליה דמנהיג עדיף רק היה מסופק אי אמר שמואל דינו אלחודיה ויהיה רכוב לחודיה לא קני או במקום מנהיג וממילא לחודיה קני ופשיט דאף לחודיה לא קני מיהו בזה י"ל דלישנא משמע ולא ידענא הי מנייהו אי ארכוב או אמנהיג ולפ"ז עכ"פ אמר ארכוב לא קני. ואיפכא יש להקשות דלמא מספקא ליה אי אמר ארכוב קני במקום מנהיג ויהיה פירושו ע"כ במנהיג ברגליו או כו' [ר"ל דפשיטא ליה דאיירי שמואל רכוב במקום מנהיג רק דמספקא ליה אי אמר רכוב קני ואז בודאי איירי במנהיג ברגליו דפשיטא ליה לרב יהודה דרכוב לחוד לא עדיף ממנהיג וא"כ אפשר דברכוב לחוד לא קני ואפילו שלא במקום מנהיג או דאמר ליה מנהיג קני וע"כ דרכוב בלא מנהיג ברגליו ומדאמר ליה דמנהיג עדיף ש"מ דרכוב לחודיה קני] וק"ל:

בתוס' בד"ה מהו דתימא כו' . אבל אין לפרש מהו דתימא כו' ויהיה נשאר בקושיא לר"י לפי"ז [קושית התימה של תוספות] דלפשוט דמנהיג [במקום רכוב] לחודיה עדיף וזה אי אפשר לזה אמרו דה"ק דיכול להיות דמנהיג [במקום רכוב] לחודיה [לא] קני אבל קמ"ל דמיקרי שניהם מוחזקים:

בסה"ד אתיא כרבנן וכ"ש כר"מ. דס"ל יושב קונה וה"א רוכב דעדיף מיושב דתפיס במוסירה וגם מנהיג ברגליו יבטל חזקת המנהיג קמ"ל:

אציגה לפניך החילוק אשר אמרתי בשמעתין. אילימא ר"מ כו' אלא לאו רבנן ש"מ רכוב קני הכא במאי עסקינן כו'. קשה דלמא לעולם רכוב אפילו לחודיה לא קני ומתני' קונה מטעם מסירה ואיירי במקח וממכר זה אומר כולה שלי כו' כבבא הקודמת לו דאיירי נמי במקח וממכר כדלעיל וכי תימא לאשמועינן שנים תפוסין במוסירה דבהמה גסה נקנית במסירה בלא רכוב ז"א דקמ"ל רבותא הפשוטה דשנים רוכבין קנה שלא תימא כו' כמ"ש האשר"י ואחד רכוב כו' דרכוב במקום מנהיג קונה אבל מה שרכוב לחודיה הוי קנין הוא מטעם מסירה דא"ל מדקאמר עלה בזמן שהם מודים כו' דמשנה יתירה היא וקמ"ל המגביה מציאה כו' וש"מ דאיירי במציאה ז"א דהא רישא אני מצאתיה אמאי לא קתני עלה ובזמן שהם מודים [אי לא קאי אלא אמציאה] אלא סיים למילתיה וקאי אכולה בבא דבכולהו דינא הכי הוי רק החידוש הוא לגבי בבא דמציאה דבשביל מקח וממכר לא הוי צריך למתני. לעיל לא קשה דמקשה מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד כו' ומקשה מכח מתני' כמ"ש בתוס' בד"ה מנהיג לחודיה כו' ודלמא יש חילוק בין מקח וממכר למציאה ז"א דמ"מ כיון דשמע משמואל באחד קני ובאחד לא קני היאך ה"א דברכוב קני ומנהיג לא קנה ויהיה סברא הפוכה ממקח וממכר אע"ג שאין הסברא הפוכה דדלמא במקח וממכר רוכב נמי קני דעדיף ממנהיג ובמציאה רכוב לחודיה קני ולא מנהיג מ"מ לגבי מנהיג אין סברא לחלק בין מציאה למקח וממכר [כי אם במוסירה דקאמר אידי כאדם המוסר כו'] בלא זה בלא (הכי במאי עסקינן כו') [אילימא ר"מ] ה"א דס"ל דע"כ אין פירושו במקח ומטעם מסירה דהא לאיזה מ"ד מוסירה לא הוי קנין [לחכמים דברייתא דקידושין] או בדקה לא הוי קנין [אף לחכמים דמתניתין] דמשיכה לעולם עדיף כמ"ש התוס' והיאך קתני סיפא אחד רוכב ואחד מנהיג [דיחלוקו] אין זה סברא שיקנה במקום משיכה ואף מסירה הוי קנין קאמרי [דמשיכה עדיף לכ"ע] ולמה יהיה רחוק כ"כ שיקנה אף במקום משיכה ופעם שאף לחודיה לא קני [היינו בדקה] וכי תימא נימא דאה"נ דלא קנה במקום מנהיג היכא שידעינן דעובדא הכי הוי שזה תפוס במוסירה וזה מנהיג אבל מ"מ מוחזק הוי כיון דלחודיה קני כמ"ש התוס' בד"ה או דלמא י"ל דזה אינו סברא בעיני המקשה שיקרא מוחזק אם לא קנאו כמו שהוא לפנינו וזה (שטוען) קנאו [מסתבר שזה שקנאו מיקרי מוחזק יותר] וראיות התוספות מלעיל [דקאמר אילימא מהא שנים אוחזין כו'] אינו דומה דהתם מוחזק זה כזה והג' אינו יכול ליטול דמאי טענה אית ליה אבל הכא אם איתא דמנהיג במקום רכוב קנה לא הוי מיקרי רכוב מוחזק ותימה של תוספות י"ל דמתני' איירי ברכוב גרוע שאינו תפוס במוסירה והכל מספקא ליה לר"י אי אמר שמואל מנהיג קני ורכוב לא קני ואוקי מתני' ברכוב מנהיג ברגליו או רכוב קני ומתניתין יחלוקו ברכוב גרוע אך עתה דקאמר מני אילימא ר"מ השתא כו' דלמא קמ"ל דרכוב אפילו במקום מנהיג קונה דהאי לא שמעינן מהאי דכלאים ודלמא אה"נ יושב דגרע אינו קונה במקום מנהיג. בל"ז אינו קשה דכיון דשמעינן לר"מ דרוכב לחודיה קני א"כ ממילא מיקרי מוחזק אף במקום מנהיג ולמאי קתני במתני' אחד רכוב כו' אך עתה נסתר בתירוץ קושיא ראשונה [דא"כ נשארה קושיא ראשונה דלמא במקח וממכר ואף דאין סברא שיקנה במקום מנהיג מ"מ מקרי מוחזק כיון דלחודיה קני וזה קמ"ל] [אין זה מחוור דבל"ז ג"כ יקשה דלמא ר"מ היא וקמ"ל דהוי קנין רוכב במקום מנהיג וא"ת מתניתין מענין מוחזק איירי ולא מענין הקנין עצמו א"כ גם קושיא הראשונה אינו קשה דהא קתני שנים רוכבין וש"מ דמסירה הוי קנין בלחודיה ומש"ה מיקרי מוחזק אף במקום מנהיג אע"ג דלא קני ועיין. זה היה במוסגר מכבר]. הכל בל"ז י"ל כו' אך עתה קשה [אינו מובן ואולי הוא חזרת דבריו בקצור]:

גמרא מושך ומנהיג אין אבל רכוב לא. למשמעות דשמעתין נראה רכוב במקום מנהיג לא ונפשוט מניה ספיקא דר"י וכן לעיל אלא לאו רבנן וש"מ רכוב קני ר"ל במקום מנהיג דהיה אחד רוכב ואחד מנהיג יחלוקו וכן בסמוך ש"מ רכוב קני פירש"י וכיון דשלא במקום מנהיג קני כולו כו' ונפשוט מניה דרכוב במקום מנהיג היכא דתפוס במוסירה קני פלגא והיאך מספקא ליה מנהיג עדיף ואע"ג דלעיל אע"ג דרכוב לחודיה קני מ"מ במקום מנהיג מיבעי ליה היינו בתפוס במוסירה [דוקא קני רכוב לחודיה] אבל אי רכוב בלא תפוס קנה מהני סברא דתפוס אף במקום מנהיג פלגא. עיין בזה בתשובת רבינו אליה מזרחי סי' פ"ח ואינו בידי כעת. אבל כ"ז אין דעת התוספות דלעיל דממתני' לא מצי למיפשט רק דרכוב לחודיה קני ומש"ה מקרי מוחזק מכח תימה שלהם לעיל בד"ה או דלמא מנהיג עדיף גם בהך דמושך ומנהיג כתבו בסמוך בד"ה אי הכי לערבינהו כו' או רוכב במקום מנהיג ש"מ דמעיקרא בעי למיפשט רכוב לחודיה [וטעמם] דאי במקום מנהיג היכי מצינו למיפשט מניה למעט רכוב דלמא מנהיג במקום רכוב ממעט ועוד דמאי קשה דניחא ליה למיפשט משמואל גופיה [דאפילו רכוב לחודיה לא קנה] כיון דמספקא ליה ב' ספיקות כמ"ש לעיל בד"ה רכוב לחודיה לא קני [אע"כ דגם כאן פשוט רכוב לחודיה] ואפשר [דמוכח כן] דמדקתני ב' מושכין כו' קתני מושכין לחוד וכן מנהיגין למעט ג"כ רוכבין לחוד ולא ערבינהו שהייתי ממעט במקום מנהיג ועיין דמ"מ מנ"ל למעוטי רוכב לחודיה [דלמא רוכב במקום מנהיג ממעט] דאי ערבינהו לא הייתי ממעט אפילו רכוב במקום מנהיג וא"ת ע"כ המכוון למעט קנין רכוב לחודיה דאי במקום מנהיג לא היה מורה מידי דדלמא מנהיג ממועט במקום רכוב משא"כ לחודיה מי איכא למ"ד כו' הא כתבו בסמוך או רכוב במקום מנהיג כו' ואי משום שישנו עתה ב' מיעוטים במדה זו כו' [דממעט רכוב במקום מנהיג וע"כ דמאי דלא ערבינהו ממעט רכוב לחודיה. דאפשר דבמדה זו ממעט שום קנין אחר וכמ"ש התוס' בד"ה אי הכי] ועיין:

גמ' ת"ש אחד רוכב חמור כו' ש"מ רכוב קני. ולא ניחא ליה למימר ר"מ היא ועיין:

בתוס' בד"ה מושך כו' דלמא כ"ש כו' ואי משום דשיירי' כו'. לשונם קצת מוכפל בענין שונות. ואפשר דתחלה משמע להו דדיוקא מדקתני מושך במקום מנהיג אבל לא רכוב במקום מנהיג ולזה אמר דלמא כ"ש רכוב כו'. וז"א לפי מ"ש לעיל דבא למעט רכוב לחודיה אבל הוא למסקנת התוספות. ואח"כ כתבו ואי משום דשיירי' דהו"ל למיתני ג"כ רוכב ומנהיג לא במקום מושך ומנהיג:

בתוס' בד"ה א"ה לערבינהו כו' . לא ידעתי היאך תלוי דוקא במקום הזה למאי דס"ד דרכוב קני אף למאי דס"ד דלא קני וכן [מ"ש] ומשיכה והנהגה כו' אף לתירוצא דחד צד [לא קני] מ"מ אצטריך [למעט] שום קנין [מבמדה זו]:

בתוס' בד"ה ונקני כו' משום דתפיס כו'. עיין אמאי לא מקרי זה משיכה ג"כ לענין מוסירה אי מקרי משיכה לגבי הבהמה ועיין:

בא"ד אי אמרינן משוך בהמה זו כו' . עיין בסמוך דלא דמיא להך רק לקני בהמה וקני כו':

בתוס' בד"ה הואיל כו' . תעמוד על דבריהם יותר בהגוזל ובאשר"י כאן:

עיין בהא דאחד רוכב ואחד תפוס במוסירה באשר"י ובב"י שהוא תמוה וזר ומהופך:

ז"ל התוי"ט במשנה זו. תחלת ד"ה זה אומר כולה כו' התוספות כתבו בד"ה ואי תנא כו' [דאפילו בארגתיו נמי יחלוקו בשבועה ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של אחד מהן] אפילו קודם שבאו לפני הב"ד לחלוק עליו ע"כ. לא מטעם זה כתבו התוספות רק מטעם שאין החלוקה יכולה להיות אמת שאין דרך כו' כמבואר בהדיא בד"ה ויחלוקו והוא גופא העתיק הגמרא בסמוך בד"ה ויחלוקו [דמחלק במנה שלישית דודאי כולה דחד מנייהו. אמנם הרא"ש כתב זה הלשון עצמו בהאי שינויא דגמרא אפילו תימא רבנן ע"ש במ"ש במשנה]:

ובד"ה זה נוטל רביע כו' העתיק קושית התוספות מכח הגמרא והעתיק תירוץ הנ"י [דהוי מגו גרוע] וצריך לחלק [בין הך דגמרא] דלענין אפטורי משבועה במגו כל דהו פטרינן:

ובד"ה היו שנים רוכבין כו' כתב למה יגרע כו' כיון דהוי קנין כו'. זה אינו הכרח דהא סברת הגמ' היה אע"ג דרכוב לחודיה קני מ"מ במקום מנהיג מספקא. אבל האמת דפירוש הרע"ב תמוה דלשמואל מסיק דרוכב לחודיה נמי לא קנה וצריך לפרש כל המתניתין במנהיג ברגליו ולסברת הגמרא שניהם שוין:

ובד"ה בזמן כו' כתב הרע"ב כו' וכ"כ הרמב"ם ותימה כו' ובגמרא דף ח' כו' במאי אי במקח וממכר כו' אלא במציאה כו'. אינהו פירשו אבזמן שהם מודים שהוא מיותר אף לרבותא דגמרא [דנשמע מאם יש עדים]:

ט:

גמרא ואי רה"ר הוא קנה כו' . גירסת האשר"י צ"ל ואי רה"ר הוא ואדם חשוב קנה כו' דסברתו שברה"ר אין דרך [אדם בינוני] לרכוב משום צניעות:

ברש"י בד"ה והלכתא כו' וכל היכא כו'. לכן אמר אלא מעתה היתה כו':

ברש"י בד"ה מי שליקט כו' להזהיר העני על שלו. וקשה בזה מגו דאי הוי בעי מפקיר לשדהו ועוד דאי מפקיר קודם קצירה פטור מפאה המפקיד כרמו והשכים וכו' ואי לאח"כ וכו'. מיהו מגו דיכול לתתו במתנה לאחר:

בתוס' בד"ה משוך כו' וכן צ"ל בסיפא כו'. ר"ל אף בלא איבעיא דהכא מ"מ הא משוך קופה זו וקני כלים קני לכ"ע ובסיפא דפרקו והתבואה הן בשקים משמע דוקא מטעם רשות של לוקח אבל מטעם משיכה אינו קונה לפי שהוא בכליו של מוכר וצ"ל ע"כ הואיל ולא אמר לו קני:

בא"ד אי נמי אי הוי בעי קני כו' . מ"ש מהרש"א כאן לא ירדתי לסוף דעתו אבל הנראה מדבריהם פשוט הוא דמבעיא ליה במשוך אי קני מטעם משיכה אע"פ שהיא מהלכת וידע דחצר מהלכת לא קנה אבל לא רצה למבעי בקני דאם ישיב לו קנה עדיין לא ידע במשוך וה"ה בקני גופיה במהלכת דדלמא הא דהשיב לו קנה הוא מטעם חצר בכפותה לכן איבעיא ליה במשוך ואי ישיב לו קנה ע"כ מטעם משיכה דאל"כ הו"ל למיבעי קני בהמה וקני כלים ולמה משוך בהמה וקני כו' ואם ישיב לו לא קנה ג"כ בקני לא קנה דאי בקני קונה מטעם חצר אמאי לא יקנה ג"כ במשוך כקושית התוס' והכי סלקא סוגיא דשמעתין אמר רבא אי אמר ליה קני כו' מי קנה ואמאי לא איבעי לך אבעיא בקני דמתיירא דלמא ישיב קני ומטעם חצר הא חצר מהלכת לא קנה וכ"ת דכשעמדה קונה לכן לא תבעי בקני דדלמא ישיב קנה ואפשר שהטעם משום חצר ולא תדע במהלכת אי קונה מטעם משיכה הא כל כו' והלכתא בכפותה מש"ה מבעיא ליה במשוך להורות דבעיותו מטעם משיכה דבקני אפשר שישיב לו קנה ומטעם חצר ובכפותה אבל אה"נ במשוך אם היא כפותה קני ג"כ מטעם חצר דמ"ש כקושיתם. וכי קאמר רבא אי אמר ליה קני כו' חצר מהלכת היא כו' ה"ה דהו"מ למיפרך [אמאי לא תבעי לך בקני משום דקונה מטעם חצר] א"כ גם משוך אין אבעיא דאי בקני קנה משוך נמי קנה רק עדיפא קאמר גם משום הוכ"ת כשעמדה הא כל שאילו מהלך כו' [דשפיר איבעיא במשוך במהלכת דלא קנה מטעם חצר] כן נראה:

י.

גמרא מתיב ר' חייא בר יוסף פאה כו' . ברמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מתנות עניים כתב עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שנפל עליו או שפירש טליתו עליו קונסין אותו ומעבירין אותו הימנו ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר ע"כ. הכי משמע ליה לשון דאין לו בה כלום ולישנא דמעבירין אותו ולא קתני ובא אחר והחזיק בו כמתניתין דהכא ע"כ דאין מניחין לו לטול [אע"ג דעדיין לא זכה בו אחר אין מניחין לו] והא דחלקן לב' בבות דבנטל מקצת פאה שייך לומר לישנא דאין לו בה כלום אף מה שנטל ובנפל ופירש טליתו אפשר שלא נטל עדיין נקיט מעבירין אותו כו' ואזדא ליה משמעות התוי"ט שם [דדעתו מדמחלק ע"כ דבסיפא אם נטל אין קונסין אותו רק שלא זכה בנפילה זאת] והגמרא הכא מקשה שפיר מנפל עליו כו' [אף דלדעת הרמב"ם אפילו אם נטל דודאי זכה בו קונסין אותו מ"מ אי זכה בד' אמות מקשה שפיר מנפל] כדמשמע מתירוצא דבנפילה כו' דבשלמא ברישא אפשר דעומד רחוק ממנו כדמשמע זרק כו' כיון שזריקה לאו קנין הוא ובמה שמכסה הפאה המחובר בפאה שלו ודאי דאין זה קנין וא"כ שלא כהוגן עשה לגזול מהעניים שלא יוכלו לראותו לקחותן קנסינן ליה אף במה שנטל בידו וזרק אף דקנה אבל בסיפא אי אמרת בשלמא דד' אמות לא הוי קנין א"כ עשה שלא כהוגן לגזול מהעניים שלא יוכלו לקחותן כיון שנפל עליו ועדיין ברשותם קאי מש"ה קנסינן ליה ומעבירין אותו הימנו אבל אי הוי קנין א"כ כהוגן עשה ששלו הוא ומשני דלא אמר אקני ודאי אי אמר אקני לא קנסינן ליה ופריך כי לא אמר כו' כן נ"ל פשוט לישב דברי הרמב"ם ולפי שראיתי שאחד מן המחברים הניח זה בספרו בתימה על הרמב"ם כתבתיו:

ברש"י בד"ה סיפא דלא אפשר כו' דגלי אדעתיה כשנתנו לו דאדעתא דהאי אגבהה. גריר בלישניה שכתב בסמוך למ"ד מגביה מציאה לחבירו קנה אבל למ"ד דקיימינן ביה דלא קנה לא באה דאדעתא דהאי אגבהה רק ממ"נ כמ"ש לעיל במתני' ואפשר לומר דאי לאו דגלי אדעתיה לא הוי אמרינן מתנה יהיב ליה דדלמא בתורת פקדון נתנו לו וכ"כ מוהר"ש:

ברש"י בד"ה לא קנה כו' מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס. ולפי"ז צ"ל הא דמקשה מפועל דלא הוי שליח ומ"ש רישא ומ"ש סיפא [דכיון דלא עשאו שליח אף בשכרו למלאכה סתם אמאי קני טפי מרישא] וכן משנתנו דאמר לו תנה לי דהוי נמי כשליח [ומאי פריך למ"ד קנה חבירו אף למ"ד לא קנה בשליח מודה] ויש לחלק וק"ל:

בתוס' בד"ה יכול לחזור כו' אפילו אם נתיקרו כו'. לשונות ארוכות קצת [דידו על העליונה הוא לענין נתיקר]:

י:

רש"י בד"ה ת"ל ונתן כו' ובד"ה ומר סבר לא ילפינן כו'. מפרש כן שר"ל דאי ידעינן דשליחות קונה חצר נמי קונה בלי ריבויא דלא גרע משליח וכמ"ש לעיל משום שליחות איתרבי מדרבי רחמנא שליחות לאדם כו' וא"כ אייתר לימוד דונתן בידה לומר דאתרבי משום יד אף בקטנה דלית לה שליחות ולעיל דלא מצי לדייק משום ייתורא דאף משום שליחות אצטריך דאע"ג דבעלמא שליח כה"ג לא מיחייב דאין שליח לדבר עבירה כו' לכן דייק לעיל דא"כ מצינו כו' ולזה כתב וגבי ממונא חצר מאם המצא כו' ואין זה יתור דאיכא למימר דשליחות הוא ומשום אין שליח כו' אך מ"מ הא אצטריך לגופיה לאורויי דין שליחות דהא לא ילפינן ממון מאיסורא וצ"ל דבלא"ה כתיב שליחות בממון או ילפינן מפסח ומ"מ א"ל לעיל אמאי לא מקשה ל"ל המצא תמצא כיון דידעינן שליחות לא גרע חצר דאצטריך משום דאין שליח לדבר עבירה וא"ל למה לן אותו הלימוד דשליחות לגבי ממון למ"ד דילפינן ממון מאיסורא ואף למ"ד לא ילפינן מ"מ אחרי דכתיב אם המצא תמצא נילף מניה דכל הני ילפי הוא מדרבנן כמ"ש התוס' דמציאת קטן דרבנן ויש ליישב כ"ז פשוט וכן דעת רש"י לקמן בהיפוך הדף אלא אמר ר"א חצר משום יד כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת כו' כדבסמוך גבי גט כו' מדאתרבי כו'. דלא ניחא להו כפירש"י [דלקמן מכח יתורא מקשה] אלא דאף אי משום שליחות מרבה בעי רבוי לחודא לגגו חצירו כו'. דבאמת רחוק הוא לומר מכח סברא חצר דלאו בר דעת הוא יהא כשליח ולמה עדיף מחש"ו דלאו בני שליחות נינהו ועיין בר"ן שמאריך קצת בסברת רש"י וכן אזלו לשיטתם לקמן באלא אמר רב אשי:

בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו' . דקאמר ידה אין לי כו' מנין לרבות גגה וכו' שיהיה ג"כ כידה [דאפילו בע"כ] אבל לעיל [בהמצא תמצא] אה"נ דמרבה כידו:

בתוס' בד"ה אין שליח לדבר עבירה כו' שני כתובין כו'. א"ל מאי מקשה הגמרא א"כ מצינו כו' דלמא הוי גניבה טביחה ומעילה ג' כתובין כאחד דאפילו למ"ד ב' מלמדין מ"מ ג' אין מלמדין דא"כ לא הו"ל לברייתא למימר גגו חצירו כו' דשליחות גופיה אצטריך לימוד ואין תלוי בחצר ועיין:

יא.

גמרא דתניא היה עומד בעיר כו' . הכלל הוא שאינו שכחה עד שישכחו פועלים ובעל הבית וזה בלא זה לא הוי שכחה כדתנן בהדיא במסכת פאה וכן הביא הסמ"ג כאן וקאמר היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה ר"ל שהוא אמר לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה אם אח"כ שכחהו הוא ג"כ:

ברש"י בד"ה יכול לא יהא שכחה אם חוזר ושכחו ואח"כ מתחיל הדבור בשדה ושכחת:

ובד"ה אלא לאו הכי קאמר כו' בעוד האיש בשדה כו' תחלה לפועל ואח"כ שכח הפועל הוי שכחה:

ובד"ה אבל בעיר כו' הוא דבעינן ושכחת אתה שיהא השכחה מסיבתך לא ע"י פועלים ולא בעיר שאף שכחה ע"י פועלים עושה שכחה:

בתוס' בד"ה זכתה לו כו' ועוד דאמר ריב"ח כו'. ובאינה משתמרת כי עומד בצד שדהו הוי משתמר ועדיף כמשתמרת כדמוכח בשמעתין. ומוהר"ש מדייק מכח קושית המקשן ותקני ליה שדהו [ומקשה אדר"י] אבל הא [דבעינן שיאמר] זכתה ניחא ליה אע"ג דלסברתו השתא מתניתין איירי במשתמרת ואין צורך:

בתוס' בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת כו' וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת כו'. נראה דהו"מ לאקשויי בקצרה כיון דהכא בין לסברת המקשה והמתרץ הא דאמר ריב"ח שלא מדעתו ר"ל שאינו עומד בצד שדהו א"כ מאי משני התם דליתא כו' הא הוא מקשה מריב"ח דאיירי שלא מדעתו [דהיינו דליתא] וצ"ל שהבין דאיתא בחצר רק משכונו כו' איירי בחצר שאינו משתמרת וידע המסקנא דהכא וסבר שעומד בצד שדהו עדיף אינו משתמרת כמשתמרת ועיין:

בא"ד וי"ל כו' דליתא למשכון כו' גם לפי המקשה כו'. זה אינו דמעיקרא משני ליה דליתא למלוה וכל היכא דאיתא לדידיה דאי בעי למקני קני כו' רק אח"כ קאמר והלכתא דלא תליא בדידיה רק במשכון וע"ש בתוספות שכתבו בהיפוך כאן:

בתוס' בד"ה דלמא גזירת כו' . קושיא שניה יש ליישב דזה לא קאי במיעוט דושכחת עומר בשדה ולא בעיר דצ"ל או ושכחת שכחתך עושה שכחה בשדה ולא בעיר אפילו שכחתך אינו שכחה דאין שכחה בעיר כלל. או דקאי אדיוקא בשדה הוא דבעינן ושכחת אתה אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה אבל בעיר אין חילוק אבל איך אפשר לומר בשדה ושכחת ולא בעיר ובשניהם יהיה שכחה מעיקרא עושה שכחה וזכור ולבסוף שכוח אינו שכחה וק"ל:

בא"ד לכך י"ל שאינו סותר ראייתו כו' . דמ"מ ראייתו שפיר דהא חזינן (לתוספות) [לברייתא] דס"ל חילוק רק הגמ' מקשה אברייתא גופא מנ"ל למידרש קרא הכי:

בתוס' בד"ה זה הכלל לאתויי קרן זוית. נראה שר"ל דלפניו אין שכחה מה שיש עדיין לפניו דלא קרינן ביה לא תשוב ולאחריו מה שהוא כלאחר ידו שקצר כבר אם שורות הולכות מדרום לצפון והתחיל מדרום לצפון ושכח לצד דרום הוי שכחה וקאמר דמרבה אפילו אם הוא קרן זוית ששורה הולכת בצד דרום ממזרח למערב גם כן דהשתא נימא כיון שבסוף יקצור ממזרח למערב א"כ אין זה בבל תשוב אפ"ה הוי שכחה שדרך להתחיל להקציר בראש השורה ועיין:

בתוס' בד"ה עישור כו' ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים. והכא ודאי לא היה דעתו לימים רבים דא"כ דלמא יאכלו כל התבואה ולא ישאירו כלום ועיין במסכת קדושין ברש"י ובתוס' באריכות כי שם פירשו באופן יותר נאה דלפירוש ר"ת דלקמן לא יתכן עישור שאני עתיד למוד ודוחק לפרש שמה שכתבו שכבר הפרישום ר"ל בני הבית שלא יאכלו ע"ש [אבל עדיין המעשרות לא הפריש]:

בא"ד וא"ת אמאי לא נתן תרומה גדולה כו' . שאין לומר דדמאי היה שא"צ תרומה גדולה דא"כ לא היה צריך מעשר עני דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועיין:

בא"ד לפי שקל היתה להפריש כו' ועוד שהתבואה כבר היתה ממורחת כו'. לא ידעתי מאי קאמרי שהרי כתבו שכבר הפריש המעשרות אלא ששנת הביעור היה שצריך לתת לבעליו ולמה נתן זה יותר מזה כיון שהכל הפריש:

יא:

גמרא אמר ליה רב שימי לר"פ כו' . קצת קשה בלא ר"פ תקשי ליה למאי דלא ידע גט שאני דבע"כ היה יכול להקשות מדריב"ח דחצירו קונה שלא מדעתו והכא אמר אפילו גבי בית דסתם בית משתמר וכמ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה ה"מ דבעי עומד בצד שדהו ודוחק לומר דלא משמע ליה שלא מדעתו שאין כאן אלא מ"מ עומד כאן רק שלא ידע וכן התוס' לעיל בד"ה ה"מ בחצר כו' מקשה אגמרא דב"ק מהכא ולא התם מניה וביה דמשני דליתא והא ריב"ח אמר שלא מדעתו ועיין. ואפשר שלא ידע מימרא דריב"ח שאין האמורא מחויב לידע רק משנה ואפילו ברייתא אינו מוכרח לידע כמ"ש כמה פעמים וכן אדייק בשמעתין דאח"ז אי"ה ב"ה:

ברש"י בד"ה אלא אמר רב אשי כו' . אינו דחוק לומר שפירוש ראשון הוא לפי שיטת התוס' דצריך ריבוי מיוחד שיהא חצר כשליחות ולכן מפרש אחר שנתרבתה חצר מידה לא גרע כו'. וטעמא דיש חילוק כו' הוא לפי' רש"י ועיין וכן שמעתי שכתב מוהר"ש יצ"ו:

ברש"י בד"ה גבי מתנה כו' . צ"ל בסופו והלכך בעינן חצר המשתמרת כצ"ל כ"מ בגמ' מהר"ע ז"ל:

ומ"ש דעת השולח או דעת השליח אינו מחוור למה חצר המשתמרת קונה במציאה אע"ג דאינו עומד על גבו ועיין בר"ן:

כתב האשר"י והרי"ף ז"ל לא הביא דברי ר"פ ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשינויא קמא דמטלטלי אגב מקרקע הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי ע"כ. הן אמת שגם הרמב"ם פסק כרי"ף ולא חילק בין מתנה למציאה ולעולם בעי משתמרת וטעמייהו נראה לפי ענ"ד שכן סתמא דתלמודא אזלא כשינויא דמטלטלי אגב קרקע הקנה להם ולא מטעם חצר בפרק האשה נקנית דף כ"ו וכ"ז דרצה לדייק מזה דבעינן צבורין מדקאמר מקומו ולא מקום אחר. אח"כ מצאתי שכתב הרב המגיד בשם הרמב"ן ז"ל מתוך דברי הרי"ף שמשוה מתנה כו' וכן מוכח הסוגיא דפ"ק דקידושין והנאני. וכתב הרב ב"י משום הר"ן דלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל רב אשי לאו לאפרוקי אליבא דר"פ בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה [וכמו שהקשה הגאון לעיל] ותירץ רב אשי דחצר אתרבי משום יד הלכך בגט כו' ולא גרע משליחות נקיט סתמא לר"פ כדאית ליה אפילו באינו משתמרת ולדידן דוקא כו' ע"ש בח"מ סי' רמ"ג סעיף כ"ה בב"י:

בתוס' בד"ה נתון ליהושע וא"ת ר"י בן גודגדא כו' . אינו תלוי כאן לגמרי ובכמה מקומות ישוב מצבא העבודה אבל חוזר לנעילת שערים ולשיר כו':

בתוס' בד"ה מקומו כו' דשאלה ושכירות אינו נקנה בחליפין. עיין באשר"י:

בתוס' בד"ה וכי בצד שדהו כו' שלא היה הפסק כו'. כצ"ל:

בסה"ד שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר והחצר היה של משכיר דלא אגיר ליה החצר רק לכניסה ויציאה ולא להשתמש כדאיתא שם בגמרא:

יב.

גמרא מפני מה אמרו מציאת קטן כו' . פשוט ליה דמדאורייתא אין זכייה לקטן רק רבנן תקנוהו משום דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ומקשה למה תקינו משום הכי לאביו ולא לעצמו יעשו לו סגולה ומשני שבשעה כו' ואינו מאחר ומש"ה תקנו הזכייה לאביו ולא תקנו הזכייה לקטן ומלתא פסיקא תנן מציאת קטן לאביו אפילו אם מאחר בידו ולאו כל כמיניה לעכב בידו שתחלת התקנה תקנו לאביו לפי שסתם קטן מריצה ואין מאחר בידו ומקשה למימרא כו' דאלו הו"ל זכייה מדאורייתא ותקנו משום איבה קטן שאינו סמוך למה תקנוהו [ועוד] הו"ל למימר טעמא משום איבה רק קאמר מפני שמריצה ואינו רוצה לקנות בה כלל מש"ה אין לו שום זכייה כלל [אפילו מאחר בידו ואינו סמוך] ועיין:

גמ' ואמר שמואל הלכה כר"י קשה דלמא התם איירי בבנו הגדול וסמוך על שלחנו ואפ"ה ילקט כשמואל גדול גדול ממש [אפילו סמוך] ות"ק כר"י דאמר לא גדול כו'. דמ"מ אמאי לא ילקט לת"ק הא ודאי יש לבנו גדול זכייה מדאורייתא ואבוה מניה קזכי כמו אשתו דמודה בה ת"ק:

גמ' וכי מותר לאדם להרביץ ארי כו' . למאי דמפרש רש"י דכיון דיש לו לפועל זה אשה ובנים מייאשו אין קשה וכי מותר להרביץ ארי כו' הא לא הרביץ ארי דמ"מ לא מייאשי ואפשר לומר דכיון שאשה ובנים מלקטין מייאשי:

ברש"י בד"ה ילקט כו' את לקט הנושר כו'. כצ"ל: ברש"י

בד"ה וליה לא ס"ל דמציאת קטן לאביו אלא מציאתו שלו ויש לו זכייה מדאורייתא רק היכא דסמוך על שולחן אביו משום איבה התם גדול נמי מציאה לאביו כמ"ש התוספות. ואם נאמר שאין דעתו כתוספות רק וליה לא ס"ל כלל דיד בן כיד אביו ולא איכפת בכל הני משניות שהביאו התוספות דהא ע"כ לא אתיא כוותיה [דר"י] לשמואל דמשמע ליה קטן קטן ממש ובכולהו משניות מחלקין בין קטן לגדול וא"כ ג"כ סברת של יד בן כיד אביו לית ליה ולא תקנו כלל מציאה לאביו וסברת איבה לית ליה דאם במתני' לא נאמרה גם בברייתא לא נאמרה מהיכא נעלה הסברא ובהכי אין מקום לקושית התוס' בד"ה שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וכ"ת מנ"ל דלר"י זוכה מן התורה דלמא מדרבנן ואבוה לא זכי מניה כלל [דלשיטת רש"י דסובר דלא ס"ל לר"י כלל דיד בן כיד אב ופליג אכל הני משניות א"כ נשאר קושיות התוס' ד"ה אי אמרת בשלמא תימה כו'] אין זה פירכא דבשלמא במציאה דהפקר והכל עניים אצלה תקנו רבנן לקטן דלא ליתי לאנצויי אבל בלקט כו' שמן התורה הוא לעניים הגדולים דוקא היאך יקחו רבנן מן העניים ותקנו זכייה לקטן גם לא אתי לאנצויי כלל בזה ועיין כן נ"ל שיטת רש"י וליה לא ס"ל כלל לא כדעת המקשה בר"י דאבוה מניה קזכו כו':

שמעתתא זאת דזכיה לקטן עיין בתשובות מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' כ"ו וכ"ז שהאריך בפירושו עם רש"י ותוספות עד מאד ואינה בידי כעת:

בתוס' בד"ה ואמר שמואל כו' וי"ל דדוקא הכא גבי לקט כו' כוותיה מטעמיה כו'. ולפי סברא דהשתא קודם שנחית למסקנא לטעמא דעשו את שאינו זוכה כזוכה ודאי קשה דשמואל אדשמואל [אמאי לא אוקמה כר"י דבכורות דלא פליג עלה אלא ר"מ דרבנן דהכא לאו מטעם עשו שאינו זוכה כו'] ואין מוכרח שידע מימרא דשמואל דהתם:

בא"ד והא דאוקמה כו' . היינו עולא התם וכן שאר אמוראי אי לאו טעמא כיחידאה לא מוקמינן:

בא"ד כל שחליפיו ביד כהן. מפרש התם שיש לו ב' בהמות אחד בכור והשני חולין אלא דלא ידעינן [איזהו] נוטל הכהן אחד והשני הוא לבעליו ונאכל במומו ופטור מן המתנות ואף שהכהן יבא עליו ממנ"פ אם בכור הוא הרי הוא שלי ואם חולין הוא נתחייבת במתנות אפ"ה פטור מאחר שחליפיו ביד כהן פירוש שנטל אחד מהן מכח ספק חשבינן כאלו זכה אף באותו השני מכח בכורה ושוב זבניה לישראל במומו ובכור שמכר כהן לישראל פטור מן המתנות:

בתוס' בד"ה אי אמרת כו' תימה מנ"ל דלר"י קטן זוכה מן התורה. אלישנא קשה להו בשלמא דאורייתא אבל הקושיא מ"מ קשה לשמואל:

בא"ד וי"ל דמדרבנן כו' . אבל גבי מציאה דסבר ר"י לקמן לא גדול גדול ממש כו' אלמא דתקינו רבנן לאביו משום איבה אף שהבן לא זכה במציאה אלא מדרבנן דהא אף לר"י לא הוי אלא גזל גמור מדבריהם מהרש"ל בספר ח"ש מתרץ זה דאין זה ב' תקנות דהכי תקינו רבנן הקטן שימצא מציאה שיזכה בו אביו משום איבה והקטן [כשאינו סמוך] מפני דרכי שלום משא"כ בלקט אבוה עשיר הוא דלא שייך למימר דהכי תקינו רבנן עד דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה כלומר כאלו כבר זכה בנו בו מדאורייתא ע"כ. כמדומני שר"ל דבמציאה לא מקרי ב' תקנות שתקנו לקטן זכייה באינו סמוך ותקנו לאביו זכייה בסמוך כמו גדול אבל בלקט דא"ל רק באופן שתקנו לקטן זכייה ומן הקטן יזכה האב לא זכייה מעיקרא [דעשיר הוא] לזה מקרי ב' תקנות עד דמשני עשו שאינו זוכה כו' כלומר כאלו זכה הבן מדאורייתא ותקנו אח"כ מן הבן לאביו גבי לקט [וכן צ"ל לר"י בהך ר"י דלקט דעשו שאינו זוכה כו']. כלל מסברת רש"ל דבלקט צ"ל מזכיית הבן זכה האב וחכמים תקנו שיזכה הבן ואח"כ יזכה האב ממנו לאחר שזכה הבן דאל"כ אבוה עשיר הוא אבל במציאה י"ל זכיית האב לא ע"י שיש לבן זכייה רק בסמוך תקנו שיהיה לאב ועיין. ובאמת זה סברא חלושה דכיון שתקנו לקטן זכייה ומה שהגביה קטן הוא שלו באינו סמוך ובסמוך לקחו ממנו אותה זכייה ונתנו לאביו ומה טעם יש בזה לומר בסמוך תקנו הזכייה מיד לאב לא מקטן לאב עם שנאמר דשם לא גרע מגדול וכסברת מוהר"ש יצ"ו ע"ש בספרו. ואני למדתי כפשוטו ולא חילק ידענו דלעולם לא תקנו רבנן ב' זכיות ור"י אה"נ דס"ל קטן יש לו זכייה מדאורייתא כר"י וס"ל לר"י גזל גמור מדאורייתא ומה לו ולר"ח והגמרא לעיל מקשה למאי דס"ד דס"ל לר"י קטן יש לו זכייה מדאורייתא בהכרח קשה אהתם לפי מה שמפרש ר"ח ומה יאמר ר"ח למתניתין דלקט ומשני אלא י"ל שהוא מדרבנן וכפשוטו ועיין:

יש מקשים בגמרא למה ליה להמקשה אא"ב ולא מקשה בקצרה התם פסק שמואל כר"י דילקט בנו אחריו ש"מ דמציאת קטן אינה לאביו והכא משמע דס"ל מציאת קטן לאביו וז"א דצריך להתישב בלא מימרא דשמואל דהכא מי ניחא התם ע"כ טעמא אחרינא צ"ל התם דלמה ילקט אף שיש לקטן זכייה הלא יד בן כיד אביו ורבנן לא תקנו ב' זכיות וצ"ל שתקנו רבנן בתחלה לאב וא"כ אמאי ילקט לזה אמר אא"ב דאורייתא כו' וזה ממש כקושיות התוס' למה לי אא"ב מדאורייתא יקשה בקצרה כו' אלא משום דא"כ בלא שמואל לא ניחא:

בתוס' בד"ה ואבוה כו'. לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם דרשינן לא תלקט לעני:

יב:

גמרא אי דאייתי ב' שערות מאי בעיא גביה. הו"מ לאקשויי בין דאייתי ובין לא אייתי אי דאיתא לאבוה דאבוה הוי ואי ליתא תיפוק במיתת האב רק דלאו דוקא אייתי ב' שערות דעדיין נערה היא אלא אם היא גדולה ובוגרת קאמר דאין לאביה זכייה בה מ"מ מאי בעיא גביה. ואין להקשות לוקמה כשמת אביה בעודה קטנה ומכרה עצמה אח"כ דאפשר דלא מצי למכור את עצמה ג"כ אח"כ:

גמ' גירשה פשיטא כו' בעלה חייב במזונותיה כו'. אע"פ שנתן לה כתובתה ג"כ דאי לא נתן כתובתה אף גרושה ודאי חייב במזונותיה כדאיתא בירושלמי אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה ומקשה גירשה פשיטא דאין רבותא בעיניו בגירשה ודאי אע"פ שחייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה אפ"ה מציאתה שלה דכיון דטעמא דתיקון מציאה משום איבה פשיטא במגורשת ודאי לא תקנו. כן הוא סברת בעל העיטור כמ"ש האשר"י (וכ"כ) [ודלא כמ"ש] הרי"ף מדלא משני הגמ' כן ש"מ דלית ליה האי סברא [דירושלמי] גם ראייתו מברייתא דכתובות אף דלכאורה [חזקה היא] יישב האשר"י בטוב טעם ע"ש:

ועיין בר"ן שחילק דדוקא בחיי הבעל מגורשת ואינה מגורשת יש לה מזונות כיון דאגידא ביה ובידו לגרשה כו' אבל לא מהיורשין כיון שספיקא הוא:

בתוס' בד"ה ר"י אמר לא גדול כו' וכיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו. אע"ג דודאי יכול לזכות ע"י קטן אחר דהיכא דדעת אחרת מקנה יש זכייה לקטן כמו שאמר שמואל פרק התקבל קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ומקשה עליו מאמה העבריה ומשני שיתופי מבואות דרבנן לכך הקילו שיכול הקטן לזכות אפילו לאחרים אבל בעלמא לעצמו דוקא זוכה היכא (דאין) דדעת אחרת מקנה מ"מ האב אינו יכול לזכות ע"י בנו ובתו הקטנים דכיון דמציאות שלהן שלו הרי ידיהן כידו. ואמה העבריה לא מקרי ידה כידו ויכול לזכות על ידה דהוי כקטן אחר כיון דמציאתה אינה שלו:

בא"ד הא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו כו' התם דאית ליה בית לקטן קאמר כו'. למ"ד משום דירה מניחין בו פת העירוב ולמ"ד דמשום קנין קטן לאו בר מקני רשותא הוא כמ"ש שם האשר"י:

בא"ד דקטן כו' זוכה כאמה העבריה. ועדיפא מינה דהא יש לו זכייה ומציאה שלו ובאמה לאביה. ודברים בטלים כתב כאן מוהר"ש יצ"ו:

בא"ד דקי"ל כר"י כו' . אף שלכאורה אין הכרח דלא ס"ל לשמואל תקנה משום איבה בגדול רק בקטן ס"ל דאין לו זכייה כלל [אפילו באינו סמוך] ולא משום דמשמע ליה קטן קטן ממש [כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שמואל טעמא כו'] וא"כ גדול נמי ממש [דמשמע אפילו סמוך] דלפי האמת א"צ לזה רק א"כ סיפא דמתניתין ע"י בנו ובתו הגדולים [דהיינו גדול ואינו סמוך] הוא מלתא דפשיטא דמציאתן שלהן:

בטור ח"מ סי' רמ"ג בב"י סעיף כ"ג ד"ה וכתב הרמב"ם כו' גבי שיתופי מבואות כו' אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ומשמע דה"ה בכל מילי דעבד כנעני אינו יכול לזכות מתנה לאחר מיד רבו ע"כ. כ"ש הוא דהא אפילו קטן דיכול לזכות בעירוב על ידו דדוקא בבנו קטן אינו יכול לזכות כדמשמע הכא וראיה אמה [שיכול לזכות על ידה] ולר"י לא קטן קטן ממש כו' [אפילו בנו קטן כשאינו סמוך יכול לזכות על ידו] ואפ"ה בשאר מילי קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים רק דבשיתופי מבואות דרבנן הקילו עבד כנעני דאף בעירוב אינו יכול לזכות על ידו כ"ש שאר מילי וזה פשוט:

בתוס' עירובין ע"ט ע"ב מ"ש ואין לתמוה האיך יש יד לקטן לזכות לר"י דהא ממ"נ אמה העבריה קטנה דאי אתיא ב' שערות כו' שאני שיתופי מבואות דרבנן. ולכאורה קשה למה מקשו מאמה ומדייקי דקטנה היא והא לר"י לא גדול גדול ממש והיאך מזכה ע"י קטן שאינו סומך על שולחן אביו ועוד היאך תליא [קושיא זו מאמה] בר"י ולשמואל כ"ש קשה דאין זכייה לקטן כלל לדידיה י"ל דשיעור לשון כך הוא דמ"ש דהא ממ"נ קטנה היא תירוצא היא ור"ל אין לתמוה לר"י האיך יסבור גם כן כאן לא קטן קטן ממש כו' דהיאך יזכה ע"י בתו ובנו הקטנים א"כ נימא דר"י לא מפרש הכא כן וכדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל שהביא הר"ן כאן דלר"י נמי קטן קטן ממש [ולא גדול הסמוך] דהא ליכא איבה כשהאב מזכה על ידו לאחרים משלו [אע"כ דקטן ממש אפילו אינו סמוך וטעמא משום דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים לזה הכריחו] דז"א דמ"מ אין לו זכייה כיון דמציאות גדול הסמוך על שולחן אביו לאביו דהא אפילו לשמואל דקטן פירוש קטן ממש וגדול ממש ע"כ ממ"נ אמה העבריה קטנה היא דאי אתיא ב' שערות מאי בעי גביה כדבשמעתין הא יוצאת בסימנים וקתני דמזכה על ידה ואע"ג דשמואל גופיה ס"ל פרק התקבל קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים אפ"ה כאן זוכה משום שאני שיתופי מבואות דרבנן כו' [וטעמא דאין קטן ממש זוכה בעירוב לשמואל משום דידו כיד אביו מטעמא דמריצה אבל לר"י דאין מציאת קטן לאביו פשיטא דזוכה וע"כ דקטן היינו סמוך] כן נראה לי פשוט:

ומ"ש מהר"ש בעירובין הקשו מאמה [היאך יכולה לזכות אע"ג דסמוכה כמו שהקשו כאן לר"י] ולא מעבד דכיון דיש לו זכייה מדאורייתא פסיקא להו דלא מהני סמוך אלא בבנו ע"כ. הא בנו גדול ודאי יש לו זכייה מדאורייתא רק משום איבה תקנו שיהיה לאביו וחדא נקטו דמ"ש אמה או עבד אלא משום דבהכי עסקינן והתוספות דהכא נקטו תרוייהו ועבדו ושפחתו אע"ג דסמוכין כו'. ודאי מקשה לתירוצא של ר"י ורבא דדוקא בנוקב מרגליות או מגביה עם מלאכתו מציאתן שלהן אבל בלא"ה מציאה של בעל הבית כפועל א"כ אמה העבריה דהתם [לענין עירוב] נמי צ"ל לפירוש התוס' בענין זה ג"כ אליבא דר"י גופיה דאל"כ אמאי יש לה זכייה הא ידה כידו ולרבא אמאי לא מקרי זה ידה כידו דמגביה עם מלאכתו לא שכיח ורוב זכייה לאדון ועיין:

בתוס' בד"ה ולא לוה עד תשרי. עיין מ"ש התוס' לעיל דף ז' ע"ב בד"ה בזמן שהבעל כו' לשמא כו' אירוסין כו' קשה לפירושם כאן דהא נשא אשה היום ודאי יש לה כתובה והיאך ניחוש שמא אין לו כתובה ועיין [וכן הקשה מהרש"א לעיל] ודוחק לומר דקתני יחזיר אע"פ שאין אנו יודעין אם נשאת היום עדיין או לא א"כ ניחוש לשמא לא כשאה עדיין דאיתרע ליה בנפילה שלא חששה בשטר כתובה ומבעל נפל לזה הוצרכו לומר דמנה ור' נשתעבדו מן האירוסין. נראה ראיה לפירושם דמשמע לקמן בכתב בו הנפק לא חיישינן לשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה כו' [וכן לעיל גבי נפל ליד דיין] ואמאי כיון דנפל ניחוש שמא כתב כו' ולפירושם ניחא ודו"ק. ולפי פירושם [נמי] אי נמי דאמרינן ממלוה נפל שהלוה האמינו למלוה ועדיין לא לוה לו מאומה ולכן לא היה נזהר בו ונפל מהמלוה ואף אם המוצא ידע בודאי שנפל מהמלוה שראה שנפל ממנו אפילו הכי לא יחזיר ובסמוך אין כותבין שטר אא"כ המלוה עמו כבר פירש רש"י ונותן מעות בפניהם כדבסמוך. ואם מן הלוה נפל כ"ש דלא יחזיר שזמן השטר מזמן מרובה וממ"נ לא יחזיר וכן משמע מלשון רש"י [דאף אי מהמלוה נפל אפ"ה לא יחזיר] דכתב די"ל אם היה כשר היה נזהר שר"ל המלוה היה נזהר בו. ולא מצי לאוקמי מתני' אף כשאין הלוה מודה רק שידענו שנפל מהמלוה אפ"ה לא יחזיר כיון דנפל איתרע ודלמא לא לוה עדיין דא"כ אמאי אין בו אחריות יחזיר דהא איתרע וזה פשוט ודעת הרבה מפרשים דכי מטא שטר ליד מלוה אע"פ שלא ראינו שמסר לו מעות כותבין [דמיד נשתעבדו נכסיו אף לכשילוה לזמן מרובה] וכן דעת הרי"ף וכמו שאכתוב בסמוך ולפי"ז מאי ריעותא יש בנפילה אי משום דכתב ללוות ולא לוה ומש"ה לא נזהר המלוה לשומרו יפה יהיה כן זכה בו המלוה כיון דמטא לידה אף בשטרי דלאו הקנאה [וכשילוה לו עתה נשתעבדו נכסי הלוה משעת מסירת השטר. וא"ל שמא לא נמסר השטר לידו מיד בזמנו מה"ת ניחוש לזה טפי משאר שטרות כיון דריעותא דנפילה איכא למתלי דמשום דלא לוה הוא דלא נזהר בו] וצ"ל דהחשש הוא שמהלוה נפל ואין נזהר בשטרא כ"כ כמו המלוה ועיין:

בתוס' בד"ה כותבין שטר כו' . לפי מ"ש התוס' בשמעתא דאשרתא כמדומני דף ע' ע"ב [הוא בכתובות כ"א ע"ב] דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אלא בקיום שטרות גבי וליתא לדרב פפי כו'. אין זה קושיא ודו"ק:

יג.

גמרא בשטרי הקנאה. רש"י מפרש בין ילוה כו' וכדמקשה אלא מתנית' כו' איקרי וכתב כו' ולא משני דאיירי שכתב בו קנין אם ילוה יהיה משועבד לו מהיום [לא בין ילוה בין לא ילוה] ובמתני' לא יחזיר שמא לא לוה מעולם ומודה להרויח בו פשיטי דספרא דכל שבנפילה חיישינן לכתחלה נמי לא כתבינן דלמא יתן לו השטר אח"כ לטרוף ולא ילוה ממנו אא"כ המלוה בפנינו וראינו שמלוה לו מעות והרי"ף פירש שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך וכך שעבד ליה נפשיה ובדין קטריף כו' וכתב האשר"י לא ברירא לי כו'. תמצית דבריו יראה שמפרש לרב אסי לא נפיק קלא משעת חתימה עד שימסור לו השטר למלוה ובשטר הקנאה שמשעבד בין ילוה ובין לא ילוה [וכפי' רש"י] דבר תמוה הוא שאדם ישתעבד נכסיו קודם הלואה ומחמת זה הקול יוצא משעת כתיבה ולהכי מקשה על הרי"ף מה חילוק יש בין קנין או לא כיון שכתב בשטר פלוני לוה מפלוני נשתעבדו נכסי הלוה למלוה בלא קנין דשעבודא דאורייתא ואי משום קלא שיוכלו הלקוחות ליזהר עדים החתומים על השטר מפקי לקלא ולא הקנין ע"כ ואני בער ולא אדע ולא הבינותי שהטעם משום קלא דודאי עדים החתומים מפקי לקלא רק במה זכה המלוה לטרוף מן הלקוחות וניחוש הכא [כמו] בנפילה שמא כתב ללוות ולא לוה מעולם ואין לו שעבוד קרקעות אם לא לוה מעולם כו' ע"ז אמר רב אסי בשטר הקנאה לפירש"י בין ילוה בין לא ילוה וא"כ כדין טריף שהרי הקנה לו אף אם לא ילוה. ולפירוש הרי"ף ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף שהיה הקול יוצא בניסן מ"מ לא זכה בשעבוד רק היום ולא זכה בשעבוד למפרע ומשני בשטר הקנאה שכתוב בו קנין שהקנה לו נכסיו מיד ואם ילוה לו לאחר זמן מרובה מ"מ זכה מהיום משעת הקנין נתחייב לו וכותבין שטר ללוה באופן זה או שקנו מידו שנתחייב לו בשעה זו וטריף אח"כ מאותה שעה שמשעת קנין נתחייב לו או כשהמלוה עמו אף בשטרי דלאו הקנאה כיון דשקיל ליה מלוה שטרא אשתעביד ליה מאותה שעה אף לא ראינו הלואת המעות [דאף אם לא ילוהו אלא לאחר זמן זכה למפרע משעת מסירה] אח"כ מצאתי בר"ן וז"ל דהא שעבד נפשיה שכיון שקנו מידו מסתמא נשתעבד אע"פ שלא ילוה שהרי נשתעבדו נכסיו בחליפין וא"צ שיפרש בין ילוה ובין לא ילוה [וזה דלא כדעת הגאון בדעת הרי"ף דס"ל דסתם קנין אינו אלא אם ילוה רק דלשמא לא ילוה לא חיישינן וכמו שמבאר והולך] ונראה שסברת הרי"ף שלעולם לא אמרינן שימסור השטר למלוה ולא ילוה ממנו ויאמין לו זה לא חיישינן ולכן כותבין שטר אע"פ שאין מלוה עמו [בשטר שיש בו קנין. רק באין בו קנין אין כותבין] דזה ודאי חיישינן שמא ילוה ממנו לאחר חצי שנה ויתן לו שטר הזה דהלוה חושש לפשיטי דספרא והמלוה ניחא ליה שיטרוף מקודם ולכן בנפילה חיישינן לחשש זה [שמא עדיין לא לוה ומיד לוה נפל] ולא כסברת התוס' דכתבו דהא ודאי נזהר לשמרו כו' דהא מפירושם משמע שמן המלוה נפל ולא נזהר בו לפי שלא לוה לו עדיין ולפירוש הרי"ף אלו הגיע ליד המלוה זכה מיד בשעבוד אף אם ילוה לו לזמן מרובה [וכמ"ש למעלה לדעת הרבה מפרשים] ומ"ש הרי"ף ולא חיישינן לקנוניא כו' דאף למ"ד לפרעון ולקנוניא לא חיישינן דאם איתא דפרע מקרע קרע לשטרא אבל בתחלה ודאי חיישינן לקנוניא שמא לא לוה לו מעולם דכל מה דחיישינן בנפל ואיתרע ה"נ חיישינן לכתחלה אלא אם המלוה עמו כיון דשקיל ליה מלוה לשטרא אשתעביד ליה נכסיה בין ילוה מיד או לאחר שנה ולשמא לא ילוה לו כלל ודאי לא חיישינן ועיין. או כיון שמסר לו השטר דעתו שיחול השעבוד מיד בין ילוה לו מיד או לא ילוה לו ועם לקיחת השטר זכה בשעבוד מהיום וגדולה מזו כתב [הנ"י בשם הר"ן] דבשטרי דלאו הקנאה ג"כ כותבין אע"פ שאין המלוה עמו ובלבד שיזכו העדים למלוה ולא באנו למעט בשטרי דלאו אקנייתא אלא שלא יכתבו שטר ללוה ויתנו לו או שיעמוד בידם של עדים בעדו:

ומוכח בשמעתין דבשטר הקנאה אע"ג דלא מטא שטרא לידיה מעולם ושיעמוד השטר בידם מאותה שעה ואילך בשביל המלוה דזכין לאדם שלא בפניו [אפ"ה] זכה כמימרא דשמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר ולא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא מטא לידיה מעולם אבל בשטרא דלאו הקנאה לא יחזיר אע"ג דעדים בחתומין זכין לו אם לא שהלוה מודה אליבא דשמואל דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא. ומי יתנני לדעת היאך יפרשו הרי"ף והרמב"ם ור"ח ז"ל שפירשו דשטרי אקנייתא בעינן דמטא שטרא לידיה דמלוה כמ"ש הר"ן וראייתו מנמצא דייתיקי קשורה לו על יריכו לא עשה ולא כלום ומי לא עסקינן אפילו כתוב בו קנין ולדעתם למה שטר הקנאה יחזיר ועיין:

בתוס' בד"ה אביי אמר כו' אם בין תמוז לכסלו שלפניו כו'. או בין תמוז לכסלו שלאחריו או בשניהם לאחריו כצ"ל [ר"ל או בשניהם לאחריו היינו אי גרסינן או בין תמוז לכסלו או בין כסלו לתמוז צ"ל בשניהם לאחריו וכמו שאיתא לפנינו]:

בסה"ד דמיום שני לעמידת המלך שהוא ר"ח ניסן כתב כו'. (שלכך) [שלא תימא] עדיין לא שבנו מטעותנו דדלמא יעמוד המלך בכ"ט באדר ויהיה ניסן שלאחר ניסן הסמוך שנת ג' והוא יסבור שבר"ח ניסן עמד ויהיה ניסן שנת ב' לז"א דהא מיד מתחיל לכתוב בשטרות מר"ח ניסן שנה ב' וכל השנה כתב כן ואין כאן מקום לטעות וכ"כ התוס' בר"ה בהדיא ומטעם זה א"ל כציור רש"י דהשטר נכתב ד"מ בר"ח תמוז לשנה ראשונה של מלך שבו המלך עמד באמת והדיינים יטעו ביום א' ויסברו שביום ב' לחודש תמוז עמד המלך ויסברו ר"ח תמוז שהיא באמת השנה ב' שהשטר נכתב בו ויהיה הטעות שנה שלימה או שיהיה באמת נכתב בר"ח תמוז השני לעמידת המלך [והוא שנה ראשונה של מלך מפני שעמד ביום ב' לתמוז והם יסברו שביום א' לתמוז עמד ויסברו שנכתב בתמוז ראשון] דא"כ גם היום שמתחילין מר"ח ניסן לא יתוקן זה [כגון שנכתב בשטר בכ"ט באדר לשנה הראשונה שבו המלך עמד ויטעו ביום אחד ויסברו שבר"ח ניסן עמד וע"כ נכתב בכ"ט באדר שלאחריו דהוא שנה ראשונה ויהיה הטעות שנה שלימה] אלא ודאי לטעות הדיינים לא חיישינן ועיין:

בתוס' בד"ה משום דקשיא ליה לאביי כו'. וי"ל משום דקשיא ליה לאביי לא ניחא ליה שינויא דרב אסי כן ראיתי במקצת ספרים ולכל הגירסות לא יתישב שפיר דאם זה דין מצד [הסברא] עדים בחתומיו א"צ משום דקשיא ליה:

ומ"ש מוהר"ש יצ"ו כאן ברש"י שמתרץ זה במאי דכתב אבל השתא דתנן וכו' ומאריך שם מאד וסיים והדברים ברורים למבין לא ירדתי לסוף דעתו המכוון בדבריו. הן אמת שדברי רש"י מגומגמים כמ"ש בח"ש ויש מגיהין אבל השתא דתנן כותבין לא חיישינן כו' ועיין:

יג:

גמרא אמר ר"א כו' ורבנן סברי מיגבא גבי כצ"ל כדמוכח בסמוך דלא מותיב עלה מברייתא דאחריות ט"ס הוא וכ"מ בתוס' בד"ה ד"ה יחזיר כו'. וזה פשוט:

גמ' והא הני תרתי הוא חדא הוא כו' וחדא דאמר שמואל כו'. נראה לפרש דר"א אפשר ס"ל מצא שטר הקנאה לא יחזיר אם אין הלוה מודה וטעמא דחיישינן לפרעון וטעמא דר"מ יחזיר בשטר שאין בו אחריות הוא דלא מצי לגבות ביה מידי אבל כשחייב מודה לא חיישינן דלמא עם כ"ז פרעו ולקנוניא זה לא חייש ולזה מוכרח [לומר דלר"מ באין בו אחריות לא גבי כלל] כיון דאוקי פלוגתייהו באין חייב מודה אבל חייב מודה כו' אבל אשמואל ודאי קשה מנ"ל דלא חייש לפרעון כשאין הלוה מודה הא בברייתא קתני אע"פ ששניהם מודים כו' וזה כוונת רש"י בד"ה וכ"ש כשאינו מודה כו' בעיני פשוט [וכ"כ מהרש"א בתוספות בד"ה הני תרתי כו']:

בתוס' בד"ה הא קאמר להד"ם כו' היינו שאומר פרעתי כו' ועוד דשמואל לא חייש לפרעון. היינו היכא שאינו יכול לטעון מזויף ועיין בספר ח"ש וא"ל דטעין לא לויתי דזה לא ביקשו התוספות לסתור כלל שזה היה סברת המקשה ונהדריה ללוה דסבר דטעין כתב ללוות ולא לוה וממני נפל:

בא"ד ועוד דע"כ טענינן להו כו' דאל"כ לא שבקית כו'. בתוספות כתובות פרק מי שהיה נשוי דף צ"ב סתרו זה דהא מן התורה א"צ לקיום שטר דקיום שטרות דרבנן דלא נחשדו ישראל לכתוב שטרות מזוייפין וא"כ ה"ה נמי דלא תקינו רבנן בכי הא לטעון אנן:

בא"ד לכך קאמר לא יחזיר כו' . שלא תימא מאי איכפת בחזרה כיון דאף אם יקיימנו לא מצי גבי לז"א פן יטרוף כשישתכח הנפילה:

בא"ד משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה. ר"ל משמע שאין הלוה מודה מדקאמר שמא כו'. אינו מחוור לי שפיר איך מדייק מזה דאין מודה דלמא קאמר ממה נפשך מאי טעין דניחוש לה ויותר הו"ל לדייק מדנקיט שטר הקנאה דאי הלוה מודה אף באין הקנאה יחזיר למאי דס"ל השתא כאביי דעדים בחתומיו זכין וק"ל. ובסמוך בגמרא קאמר בהדיא וכ"ש הכא דלא מודה לוה וכו':

בא"ד וא"ת לעיל דף ז' דאמר ר"י כו' אנפל ליד הדיין כו'. אמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא קשה להו יהיה נאמן במגו דמזויף כיון דליכא ריעותא דהשטר בידו אבל בנפל קשה להו:

בתוס' בד"ה אלמא כו' דשמא כתב ללוות בניסן כו'. אבל בסמוך לשמואל דמקשה תרתי היינו לפי מה דשמואל ס"ל כאביי ומוקי למתני' כשאין חייב מודה דא"ל [בברייתא הטעם מחמת] כתב ללוות ולא לוה כיון דעדים בחתומיו זכין לו:

בתוס' בד"ה הני תרתי כו' דכיון דמכח מתניתין קאמר לא חשיב ליה כו'. דבריהם תמוהין לפי ענ"ד חדא דא"כ הו"ל לגמרא לומר חדא הוא דהאי דקאמר לא חיישינן לפרעון מתני' קשיתיה והגמרא סיים משום דאמר ר"א מחלוקת כו' ועוד מ"ש אבל מה שמפרש דלר"מ כו' לא הזקיקה כו' ודאי הוזקק דכיון דלא חיישינן לפרעון ואיהו ס"ל עדים בחתומיו זכין לו ע"כ צריך לאוקמי מתני' באין חייב מודה ומ"ט דר"מ דיחזיר אם היה גובה מבני חורין וצ"ל דהו"ל לאוקמי מתני' כרב אסי כדי שלא יקשה ברייתא ומטעם דדלמא כתב וכו' ולא לוה ודלמא איקרי וכתב וצ"ע. ודוחק ג"כ לומר שחשש פרעון משמע במתני' בהדיא אבל הך לא נשמע ממתני' וכ"ת במאי פליגי טרם שנסתור הברייתא נוקמה למתני' בשטרי אחלטתא ועיין:

יד.

בתוס' בד"ה שעבוד כו' כדאמרי' בסמוך אפילו שלא באחריות כו'. דא"ל דלמא במפורש בלא אחריות כמ"ש בסמוך לשמואל וכ"ש למאי דקי"ל אחריות ט"ס הוא אף בשטרי מקח לקמן וכמ"ש האשר"י צ"ל שלא באחריות במפורש מ"מ השתא לשמואל שוין הן דאי לאו ט"ס הוא הוי כמפורש שלא באחריות ומ"מ אינו מוכרח וק"ל. ועוד דלקמן בסמוך גבי היום לית ליה למוכר ולא מידי דאל"כ היה טורף הבע"ח ממנו רק לשמא יעשיר זה אינו נוגע להכי קאמר תרעומות אבל אם יש לו בני חורין דלמא גבי ולא הביאו ראיה מעובדא דאבוה בר איהי דאמר ליה זיל לשלמא אין לך עוד דין כו' בפי' רש"י דלא היה לו נכסים כיון שטרף הבע"ח ממשעבדי ועיין:

בסה"ד התם איירי שפירש לו בשטר שלא באחריות כו'. וצ"ע ממ"ש התוס' בב"ק דף צ"ה ע"א בד"ה חמשה גובין מן המחוררין [שהקשו לשמואל דסובר שטר שאין בו אחריות לר"מ אינו גובה כלל ומתרצין דשמואל מוקי לה כרבנן והא דשטר שאין בו אחריות אינו גובה אלא מן המחוררין] שמואל מפרש לה שאין בו אחריות דמפורש שלא קיבל אחריות כו' הא במפורש אף מבני חרי לא גבי לשמואל ודוחק לומר דהכא בשטר מקח אם פירש בלא אחריות לא אמרי' בטל למפרע והוי כשטר הלואה כיון דפירש בלא אחריות רק כשטר מכר ובא בע"ח וטרפה דלא גבי אפילו מבני חורי אבל התם קאי אשטר הלואה אף בלא קיבל אחריות בפירוש אפ"ה גבי מבני חורי דלא מסתבר לחלק כן גם א"ל דהתם לרבנן והכא לר"מ כו' [דלר"מ אף בהלואה ואף בלא פירש בלא אחריות אינו גובה כלל והוא לא ניתן להאמר כלל מרוב פשיטותו] ואפשר [דכוונת התוס' שם] דמ"מ ניחא ליה לאקשויי טפי מברייתא דהכא משום דפשטות דבריהם דהתם הו"מ לדחות [דאתיא כרבנן וכמפורש] והיה צריך להקשות מאידך דשמואל [היינו האי דחזקת הבתים] ועיין:

בתוס' בד"ה דינא הוא כו' בנרות דולקין כו'. ולא נקטו בנקיטת חפץ כדאיתא בגמרא מאי איכא בין ש"ד כו' דהאי דהכותב הוא שבועות המשנה [דג"כ בנקיטת חפץ] ע"ש ועיין:

בתוס' בד"ה עד שלא החזיק כו' . עיין במרדכי פ"ק דב"ק ע"ב סוגיא דמוכר שדה לחבירו ונמצא שאינו שלו אם יש לו שבח:

גמ'ה מאי לאו בלוקח מגזלן. דא"ל נגזל מגזלן גופיה שגזל שדה מליאה פירות ואכלה דבלאו תיקון העולם הא מלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי [וכקושית תוספות לקמן בד"ה כשעמד בדין] או שסמך על הברייתא גובה את הקרן מנכסים משועבדים כו' ואף למאי דמשני לקמן תירוצא דג' אמוראי הא לכולהו צ"ל כשעמד בדין על הקרן ולא על הפירות ובשבח שהוא כגופו של קרקע שאינו עומד ליתלש ממנו בקרקע עידית דמי ואם עמד בדין על הקרן תובע ג"כ מה ששוה קרן מחמת השבח כן נ"ל אף שאין מסכימים עמדי:

גמ' ת"ש לאכילת פירות כיצד כו' . ולא מקשה השתא ממתני' גופא בלא ברייתא אי בבע"ח והאמר שמואל שבח אין כו'. ודאי לעיל כתבו התוספות הו"מ לאקשויי מרישא גופיה אלא ניחא ליה לאקשויי משבח גופיה והשתא דלא מצי מקשה משבח אמאי לא מקשה מאכילת פירות ע"כ אין זה מקשן דלעיל דהא רבא משני להך קושיא [גם אברייתא] וזה המקשה חושב דלעיל י"ל בנגזל עם הגזלן שגזל שדה מליאה פירות ואכלה אבל בברייתא קתני והרי היא יוצאה מתחת ידו גובה הקרן מנכסים משועבדים דהאי ע"כ צ"ל בלוקח ולפי"ז היה ידע שעמד בדין על הקרן ולא על הפירות ויהיה זה המקשן אינו מקשן דבסמוך בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה ע"פ כו' ועיין. ובספר המלחמות כתב [אקושית הגמרא לעיל קתני מיהת לשבח קרקעות ולא פריך מאכילת פירות] דמעיקרא לא אותביניה מאכילת פירות דאיכא לאוקמה בנגזל גופיה שגזל שדה מליאה פירות ואכלן בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין ולא איירי בלוקח אבל השבח אין לומר אין מוציאין לשבח כו' דאחר שנפחת הקרקע בידו לאו שבח קרקעות הוא אלא פחת קרקעות הוא ע"ב. ומ"מ היא גופא קשיא אמאי נקיט לאכילת פירות וקאי אנגזל מגזלן ושבח קרקעות וקאי אלוקח מגזלן ולא נקיט ולפחת קרקעות אנגזל מגזלן ג"ב ולולי דבריהם בחרתי בדרכי ומ"מ אין זה קשה [על הרמב"ן] דהשתא נמי [דנקיט לשבח קרקעות ובלוקח מגזלן] א"צ לצייר אחופר בורות או נטלו מסיקין או לצדדין [דלא בעי] רק לאשמעינן איך שהקרן נגבה ממשועבדים:

ברש"י בד"ה בגוזל ונגזל כו' אי נמי כו' ארעאי אשבח. אבל לעיל דקאי אשבח גדר או זבל לא מצי טעין ארעאי אשבח כן משמע סברת רש"י וק"ל:

בתוס' בד"ה יש לו שבח כו' . דלא מסתבר להו בפירוש רש"י דכיון שהכסיפה ביד הגזלן אין סברא שיבול לטורפה בחנם מלוקח דהא ירד לתוכה כשהיא ריקנית ואם היתה בתחלה מליאה אתי לדינא עם הגזלן על ההוצאה ויהיה בדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ולקמן בבע"ח שאני שעשו תיקון כיון דלא מפסיד הלוקח שלא תנעול דלת כו' [לזה כתבו] ומיירי שגזל' ריקנית ואין צריך מליאה בפירש"י [ור"ל אף ריקנית] וכן מוכח לקמן בסמוך בד"ה תדע שכך כותב כו' שכתבו ואי בנגזל הא נגזל גופיה יהיב ליה יציאה כו' ודלמא להיכא שגזל מליאה פירות והכסיפה שנוטל הנגזל ואינו נותן יציאה אע"כ לעולם נותן לו יציאה:

בתוס' בד"ה סיפא נמי כו' . לעיל וקתני מיהת לשבח קרקעות כו' לא קשה תיקשי ליה מרישא דרבא ידע תירוצא דבסמוך דרישא בגוזל ונגזל אבל בשבח א"ל תירוצו כמש"ל אך עתה דמקשה מכח דומיא ע"כ לא סלקא אדעתא אכתי תירוצא דלקמן [בפירות] דבשבח א"ל כן [וא"כ אכתי לא דמיא] וצ"ל בלוקח מגזלן א"כ אמאי לא מקשה מכח רישא ואחר דמשני ליה הא בדאיתא והא בדאיתא לא קשה להו תו ארישא דידע תירוצא כדמשני גופיה בסמוך [אברייתא] ושמעתי שיש לקצת מחברים דרך אחרת ואינו בידי:

בתוס' בד"ה תריץ כו' דהא בפרק אע"פ פסיק שמואל כר"י הסנדלר כו'. ולא ניחא להו למימר דמ"מ דלמא לענין שעבוד ס"ל דמקנה דבר שלא בא לעולם כמו דאיבעי לרבנן אע"ג דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מבעיא ליה לענין שעבוד דאי ס"ל הכי לא מספקא ליה ג"כ לרבנן וע"ש בתוספות דמשני בזה האופן:

בא"ד היינו לפי המסקנא. ואינו דהתם דבעי למיפשט מהך ברייתא ודלמא איירי בגוזל ונגזל דידע מימרא דשמואל דלוקח מגזלן לית ליה שזהו פשוט ובשקנו מידו כמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת אדרבה לוכח מהכא כו' . דא"ל דהכא איירי בדלא כתב למלוה דאקני דהא גובה את השבח דאם לא כתב לו דאקני לא גבי שבח דהא התם רוצה להוכיח מזה [דדאקני קני]. (וא"ל עוד ק') [מכח קושיא] זאת איכא למישמע ליה דינא דהא דאמרינן בכמה מקומות שהלוקח אומר הנחתי לך מקום לגבות מטעם זה לא מצי למיטרף מלוקח ראשון לא תליא בשעת קנין שהניח רק אם (הניחו) [יש] לו היום ויכול לגבות היום שכתבו מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח ואלא מאי דאקני לא משתעבד ושדה של לוקח שני לא היה ביד הלוה עדיין בשעת הלואה וע"כ בשעת קניית לוקח ראשון השדה מיד לוה היה אותו השדה שקנה לוקח שני ביד הלוה המוכר דאל"כ היאך מצי הלוקח ראשון למיטרף א"כ יאמר נא לוקח ראשון להמלוה הנחתי לך בשעת קנין מקום לגבות דאף דאקני קנה ומכר לא משתעבד מ"מ דאקנה קנה והיא בן חורין ודאי משתעבד כדאיתא התם בגמרא בהדיא מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא כיון שהיום לית ליה לבע"ח מניין לגבות יכול לטרוף מלוקח ראשון שיכול לומר לו לקחת קרקע המשועבד לי שאינו יכול הלוה למוכרה משא"כ קרקע שניה ועוד דדלמא איירי שהלוה קנה קרקע זו השניה לאחר שקנה הלוקח ראשון השדה ולעולם דאקני משתעבד ולוקח ראשון טורף מלוקח שני ובע"ח טורף מלוקח ראשון דלא מצי לומר הנחתי לך מקום לגבות כיון שבשעה שקנאו לא הניחו לו מקום כלל אלא לא תליא בזה כיון שיש לו היום מקום לגבות וכעין זה כתב בח"ש ועיין:

בא"ד דא"כ גם השבח יגבה מהני משועבדים כו' . לפי"ז היה נראה לפי ענ"ד דמצי למידק אמאי לא גבי בע"ח מהני בני חורין דהלוקח גבי פירות מנייהו וכ"ת מאותן בני חורין שקנה אחר הטריפה גם ממשעבדי דאחר הטריפה מצי למיגבי וא"כ בע"כ צ"ל באפותיקי וק"ל:

בא"ד יעמיד בשעשאו אפותיקי כו' . אינו מדויק דבהכרח הוא כן ולא ידעתי מ"ש מוהר"ש יצ"ו:

בא"ד דאז גובה את השבח כו' . ר"ל לעולם דאקני אינו משועבד ומה שגובה השבח שעשאו אפותיקי לא יהא לך פרעון אלא מזו והוי השבח כמו שיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל השבח היתר על ההוצאה חנם פשוט:

בא"ד או יעמיד בלוקח מגזלן כו' . ה"ה נמי בשמעתין מצי לתרוצי [אבל הקושיות ויספיק לתרץ גם] אקושיות ת"ש לאכילת פירות ולפי נוסחא שלפנינו שם בפרק מי שמת ובא בע"ח וטרפה לק"מ ואפשר שהוא מגיה הברייתא בזה האופן שבן מתחיל הברייתא לשבח קרקעות כיצד [משמע דהיא הברייתא זאת שהובאה כאן וכ"פ הרשב"ם שם]:

טו.

גמרא במאי אי בבע"ח מי אית ליה פירי כו' . וה"ה דהומ"ל אפילו שעבוד צריך לימלך רק זה קושיא עדיפא יותר דלית ליה פירי. ואינו ברור מ"ש מוהר"ש יצ"ו בבע"ח גופיה דהיינו בשטר הלואה דא"כ הול"ל בלוה ומלוה ועוד דהיאך ישוער זה שצריך להמליך בלוה אם מגבי משבח ופירות של אחרים ואם מן הדין גובה קרקע עם השבח למה צריך להמליך וכן רש"י כתב במוכר:

גמ' וצבי זבינא דנן. ר"ל רצה לוקח הדין עיין בר"ן:

גמ'ה אלא מעתה מתנה דלא כתב ליה כו' . מלתא פסיקתא נקיט לכ"ע דרבא פסק לקמן אחריות ט"ס הוא בין בשטרי מקח כו' אע"פ שזה הולך אליבא דשמואל ולא קאמר אלא מעתה מכר שלא באחריות היינו דמפרש שלא באחריות ואפשר דכיון דאיהו אפסיד אנפשיה גבי מניה בע"ח ועיין:

גמ' הא מתניתא מסייע ליה כו' . משמע ליה יותר סיוע מהא דלעיל דשבח קרקעות כיצד דלעיל הרי שגזל קתני וצריך להגיה בתוכו ועוד אפשר לומר מדלא קתני ג"כ ופירי מנכסי בני חורין וכמו שדייק לעיל תדע שכן כותב מוכר ללוקח כו' כמ"ש התוס' מדלא הוזכר פירי אבל לעיל מפרש לשבח קרקעות וכן לאכילת פירות ור"ה לא חשיב לזה וק"ל:

הקשה מוהר"ש יצ"ו דהא ע"כ איירי באפותיקי דאל"כ אמאי לא טריף הבע"ח ממשועבדים דטריף לוקח ושמואל איירי בלא אפותיקי ומאי סייעתא וזה קושית התוס' בעצמו שהקשו לעיל בד"ה תריץ אהך ברייתא גופא המוכר שדה לחבירו שמביאו שם בפרק מי שמת [שם בפרק מי שמת מתחיל לשבח קרקעות כיצד והיינו הך ברייתא דלעיל וכמ"ש הגאון למעלה בתוס' הנ"ל] ור"נ לא מסתבר ליה השתא לחלק בין אפותיקי לאין אפותיקי [לענין שבח] עד בסמוך וכ"כ מוהר"ש ועיין. אך ודאי יהיה תירוץ לקושית התוס' שלא מעמידין באפותיקי יתורץ ג"כ זה:

גמ' אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא. אי אוקמינן בדלא כתב דאקני לא היה קשה רק רישא אמאי נוטל השבח היתר על ההוצאה. ואפשר דאין לו חלק כלל בשבח ולא מצי מסלק כלל:

ברש"י בד"ה יפה ויפה כו' אמאי זבינתיה. קאי במתנה ונקיט מכר ונראה להגיה קבלתיה במקום זבנתיה דבקל נופל טעות כזה. ומוהר"ש יצ"ו דחק עצמו ביותר שלא להגיה דמתנה כמכר דאי לאו דארצי קמיה לא יהיב כו' ואין זה מדרך של רש"י:

בתוס' בד"ה כשעמד כו' יש קול גם לפירות. גם לרב אשי צ"ל שעמד בדין [עם הגזלן] קודם שמכר השדה על הקרן ולא על הפירות רק המקשן [שהקשה ארבא וארבה בר ר"ה ולא על רב אשי] עדיפא מניה מקשה אמאי גובה את הקרן ממשועבדים:

בתוס' בד"ה בע"ח גובה את השבח כו' דאי משבח לקוחות כו'. מ"ש מוהר"ש יצ"ו במ"ש דאי משבח לקוחות כו' לה"א זה דמיתומים לא גבי משום דאין להם על מי לחזור מה"ט גופיה לא יגבה משבח לקוחות דהא איירי ע"כ כשמת אביהן דבנות רוצין מזונות ואין להם על מי לחזור ומאריך עד מאד ע"ש. ולסברתי הקטנה אין זה קושיא כלל דלא פלוג רבנן בלקוחות כיון דסתם לקוחות יש להם על מי לחזור לעולם גובה משבח ואפילו לקוחות שלא באחריות כיון דסתם לוקח יש לו על מי לחזור לא פלוג רבנן כדמקשה בשמעתין ממתנה ולא מלוקח שלא באחריות [ולעיל בגמרא כתב קצת בע"א] ואפשר דבמתנה אפילו אירע דכתב אחריות לא טריף בע"ח שבח דסתם מתנה אין בה אחריות לא תקינו רבנן בכי האי גוונא:

בא"ד הלא מגוף הקרקע נמי לא טרפו כו' . איכא למידק דלמא אכתובת אשה מקשה דטרפה ממשעבדי והיא אינה גובה משבח לקוחות ומתניתין איירי בכל שבח הן לקוחות הן יתומים ומקשה אמאי והא בע"ח גופיה גובה שבח דלקוחות ויטרוף כתובת אשה ג"כ שבח דהאי לישנא דתנאי כתובה ליתא התם בגמרא רק הוספה מדברי התוס' וכ"ת דמשמע להו דמשבח דמיירי זה דומיא דזה א"כ מבכור ג"כ מצי למידק דהיאך גובה [משבח לקוחות] הא מגוף ג"כ לא טריף ואמאי לפירוש רש"י ניחא. אח"ז מצאתי באשר"י שכתב כ"ז וברוך המקום שכוונתי לדעתו:

בא"ד ורש"י פירש כו' . אין הטעם דחמש שנים מקרי קצבה דהא קיי"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזונו איזה שנים כו' ועיין ברש"י פרק נערה ותמצא:

בתוס' בד"ה תדע כו' וא"ת כו'. דאף אם תמצא לומר דס"ל בלוקח מגזלן לית ליה שבחא דשכר מעותיו עומד ונוטל כשמואל מ"מ ביש לו קרקע או קנו מידו ס"ל לכ"ע דלא מחזי כרבית ואע"ג דרבא משני לעיל בגוונא אחריתא. ובלא"ה פסיק רבא בסמוך בהדיא והלכתא יש לו מעות ויש לו שבח כרב ועיין:

בא"ד אי נמי מדקאמר ועמליהון כו' . אבל ואינון אין זה ראיה דלא מזיק ליה אף דבלא"ה היה גובה:

טו:

גמרא כאן בשבח המגיע לכתפים. קצת קשה לעיל דמקשה אימא רישא כו' שבח אין פירי לא דלמא שבח גובה בחנם בלי הוצאות אבל פירות צריך ליתן הוצאה כמו השתא בשינויא שבח המגיע לכתפים ומדברי שמואל דקאמר שבח אין מדויק ועיין:

ברש"י בד"ה הא דקתני נוטל כו' . גירסתו בגמרא הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא צריך לתת בע"ח השבח ללוקח ומסלק ליה וברייתא איירי שהחוב כשיעור ארעא ושבח היותר על ההוצאה לכך נותן לו היציאה דלמה יגבה יותר מחובו ד"מ שהקרקע היה שוה ד' זהובים והוצאה זהב ועמדה על ו' זהובים אלו היה החוב ו' זהובים נוטל הכל בלי חזרת יציאה כמימרא דשמואל גובה את השבח בחנם השתא שאין חובו רק ה' זהובים נותן לו זהב יציאה ומסלקו והא דנקיט למלתא בציור אופן זה שהחוב מכוון נגד השבח היתר על היציאה שנותן לו היציאה ולא תני נוטל כנגד החוב ומאי פסקא לזה אמר לאשמעינן הא גופא אתי כו' ותוספות גרסי דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא וכן תפסו לשון הגמרא וע"ז הקשו ודחקו דבלא"ה פריך שפיר והוא אינו רק לחד מ"ד [וגם לאותו מ"ד לא מקשה רק] אמאי יסלקו בזוזי ולא בקרקע היכא שאין חובו כשיעור ארעא ושבח [והו"ל להקשות אלימא ולכ"ע דאמאי אית ליה בשבח היתר על ההוצאה בחנם] כן נראה לפענ"ד בדברי רש"י ועיין באשר"י וכן מצאתי אח"כ במלחמות:

ברש"י בד"ה שפיר דמצי למימר כו' . אבל לא יפורש אהיכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אמאי יטול השבח לימא כיון שאין שעבודך על גוף הקרקע ולא הייתי מחויב לך ליתן רק דמי הקרקע אלו הו"ל זוזי השתא אמאי אפסיד הנח לשבחא בקרקע ואף כי חובך נגד השבח ג"כ ז"א דכיון שאינו מפסיד שיכול לגבות מהמוכר ותקינו שבע"ח יכול לגבות השבח כדלעיל ועוד דלפי הדין או צריך ליתן כל דמי החוב או צריך לטורפה בקרקע:

ברש"י בד"ה בין לרב כו' . ויהיה קושית הגמ' אי הוי דעתיה לחד מהנך שס"ד דמעיקרא כוונתו המעות או פקדון או מתנה דאי ס"ד להא היכי הוי נחית בה ע"כ דעתו היה שיסבור שיהיה המקח קיים ומשני סבר כו' ולכי אתי מריה כו' באותה שעה יהיה זוזי פקדון כו'. ומפרש וטעמא כו' טעמא אחרינא הוא ולא מפרש דמקשי קושיא ארב ושמואל לא על הגמ' שמפרש טעמייהו נראה דהשתא הוי מצי לעשות הצריכא בזה האופן [דה"א דהכא לא שייך מתנה או פקדון כקושית הגמרא]:

ברש"י בד"ה אע"פ שלא פירש ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך בפלוגתא קמייתא ס"ל לשמואל אע"ג דפירש אין לו שבח רק היכא דקנו מידו או יש לו קרקע דמודה בו שמואל בפירש לזה אמר רבא אע"ג דלא פירש ועיין:

בתוס' בד"ה כגון דשויה כו' שזה פוטרן מחובו. וברייתא איירי בלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ונוטל השבח מבעל הקרקע אע"פ שאינו פוטרו מחובו ולא היציאה דלא יכול לחזור על המוכר בזה כיון שאינו פוטרו מחובו ונוטל מבעל חוב:

בתוס' בד"ה מעות יש לו כו' וי"ל דהתם איירי כשקיבל עליו אחריות. ולרבא דבסמוך דאחריות ט"ס הוא וכן לשמואל גופיה אחריות ט"ס הוא אף בשטרי מכר אם נגזל טרפה דשעבוד א"צ לימלך [אלא] בבע"ח [שטרפה] מ"מ בהכיר בה שאינו שלו מסתמא אין כאן אחריות אם לא קיבלה בפירוש פשוט. ולשמואל דאף שפירש ואפילו [בלא] הכיר אין לו שבח צ"ל בשקנו מידו ע"ש בתוס':

טז.

גמרא אמר רבא זו צריכה לפנים כו' . פי' רש"י דחוק כו' ועיין בערוך ערך פנים לפירוש הגאונים הא דקאמר רבא לעיל ותיובתא לא קחזינא היינו תיובתא סתימא דיש לו פירוקא אבל קושיא מעליא הוא:

בתוס' בד"ה ארצי קמיה כו' מדלא נקיט כו'. ולקמן [בסמוך דקאמר דאזיל טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא] אפשר הוא ממימרא דרבא. אבל גם כאן מי מכריחנו שהוא מדברי סתם גמרא דלמא אינהו קמסקו למלתא הכי ומוהר"ש כתב דלקמן נקיט חדא מנייהו והוא הראשון אבל לעיל נקיט השני ע"כ שהוא משום דהלכה כן וזה יפה לתינוקות ועיין:

בתוס' בד"ה האי שטרא כו' וא"ת מעותיו שהיו מתחלה מלוה כו'. גם לרב הוא מלוה רק ה"ל דלא מיחזי (כשיקרא) [כרבית]:

בא"ד באתרא דלא קני כו' . מ"מ קשה מנ"ל להקשות:

בא"ד בפ"ק דקידושין המקדש כו' ובמכר לא קנה. ע"ש בנוסחא שלנו אינו וע"ש באשר"י ומהרש"א האריך בזה:

בתוס' בד"ה בהאי הנאה כו' . כתב מוהר"ש הוצרכו לזה משום דבשעת קנייתו מהגזלן ליכא למימר דאז גמר ומקני ליה בהאי הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטי אדרכתא לידיה ולמאן דאית ליה עד דמתחלי יומא דאכרזתא אלא דצ"ל כאלו אומר לו מעיקרא שדה זו תהיה קנויה לך לכשאקחנה והשתא פריך שפיר מהך דמה שאירש מאבא מכור לך כו' דאיירי נמי בכי ה"ג ומיהו צ"ל דהכא סמכי דעתיה טפי אפילו משדה סתם דלקמן והיינו משום דהשדה כבר ביד הלוקח ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא כדאמר רבא ואפילו למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל קנה כמ"ש התוס' והרי"ף וכ"כ במרדכי וז"ל נראה דה"ה אם אמר שדה סתם דלא קנה דגם זה לא קי"ל כרב דאם שדה סתם לא נחשב דשלב"ל א"כ מאי קאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתתיה כר"מ נעמיד דברי רב בשדה סתם ויהיה אפילו כרבנן ותו דגרסי' בפרק מי שמת בעי שמואל דאקנה מאי אליבא דר"מ כו' כי תבעי לך אליבא דרבנן והוא כמו שדה סתם והא דקאמר מסתברא מלתא דרב בשדה סתם משום דבשדה סתם לא הוי אסמכתא כולי האי כמו שדה זו ע"כ והוא הגהת מרדכי בפרקין. והכא סמכא דעתיה דאזיל טרח כו' אף בשדה זו ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא בעולם דלא נקריי' גזלנא כו' ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה מה שאירש כו' דלדידן כו'. נראה קושית רמב"ח ג"כ צ"ל לדידן דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל א"צ לזה דקנייה ליה בשטרו הראשון ולא מקרי חספא דקנין חל על דשלב"ל דאל"כ תקשי בסמוך בשדה זו לכשאקחנה במה קנה [אף דס"ל כר"מ] ודו"ק. ולפסק רב האי [דרב אליבא דר"מ ועלה מקשה רמב"ח] קשה לי היאך יתורץ קושיא דרמב"ח בשדה זו לכשאקחנה כו' [דאמר רב קנה] עיין. צריך להסביר סברת תהא במאמינו כו'. גם למ"ד ניחא ליה דלא לקריי' גזלנא למה לי אותו טעם ולא סגי בהאי הנאה כו' דקא סמיך עליה כו' ועיין:

טז:

גמרא מסתברא מלתא דרב כו' . שדינו אמת למ"ד אדם מקנה כו' ועיין [וכמש"ל]:

גמ' לאחר שאתגייר כו'. כצ"ל והוא בשדה סתם ואפ"ה פליגי רבנן:

גמ' אף אנן נמי תנינא כו' . ולא משמע ליה לאוקמי כשחייב מודה רק דומיא דשאר מילי דקתני גביה:

ברש"י בד"ה בשדה סתם כו' אבל אמר ליה שדה זו כו' ולא האמינו כו'. ר"ל שלא תימא מצד אחר יהיה קונה אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כדלעיל חזר ולקחה כו' שהוא שדה זו דהכא שאני שלא האמינו המקבל מתנה דלא שייך לומר כלל כאן ליקום בהימנותא או גזלן:

ברש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' שהרי אין מקיימין כו'. אין זה אליבא דהלכתא כדאיתא שם בב"ק וכ"כ מהרש"ל ז"ל וז"ל לפי' רש"י צ"ל דר"י לטעמיה דאית ליה התם הכי אבל אינו לפי פסק כו' ולא הוצרך רש"י לפרש כן אלא משום דלוה לא מקיים שטרא וא"כ מאחר שהיה ביד המלוה א"כ לוה ממנו וכ"כ בנ"י ע"כ:

ומ"ש ר"י לטעמיה דשמואל קיימי' וקאמר ר"י לטעמיה. ומוהרש"א כתב בספרו דהוצרך לזה דאי הוי מקיימין השטר שלא בפני בע"ד כיון דאיתרע בנפילה אית לן למיחש שלא כתב ולא לוה והוא טרח לזוייף השטר בטוב עד שסבורין העדים שהוא חתימתן כהאי דג"פ כמ"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"ם כו' ע"ש. ולא הבנתי כל עיקר דאכתי דלמא הכל זייף גם חתימות הדיינים וכמ"ש התוספות לעיל אע"כ כיון דאין הלוה בפנינו אין לחוש שמא מזויף הוא ועיין לעיל. ועוד דא"כ למאי דקי"ל מקיימין השטר כו' לא יהיה לן הנפק מעלה או מוריד וזה אינו ועיין:

ברש"י בד"ה אפסיד אנפשיה כו' . רש"ל כתב בגמרא אימור אשתמוטי כו' קשה א"כ לעיל נמי נימא אשתמוטי קמישתמיט ויש מפרשים משום דסמיך אאי נמי דקאמר למיכתב ליה שטרא אחרינא ואומרים שכך פי' רש"י [ואם דוחהו ואמר אבד היה לו לכתוב שטרא אחרינא] ואני אומר אי דייקית ברש"י לא משמע הכי שהרי כתב ואם דוחהו לומר אבד היה לו לכתוב שטרא אחרינא ולא כתב אשתמוטי והאמת באשתמוטי לא שייך לומר כתוב לו שטרא אחרינא שהרי אומר לו היום או למחר אחזיר שטרך ונראה דלק"מ דלא שייך לומר אשתמוטי אלא בסתם לוה ומלוה שהאמינו זה לזה ושילם לו קודם שמחזיר לו השטר אבל היכא שהזקיקו לדין ולא היה רוצה לשלם עד שכתבו שטר חלטתא פשיטא שאינו משלם לו עד שיחזיר לו השטר ואם אבד יכתוב לו שטר אחר ודו"ק ע"כ. אח"כ ראיתי בנ"י בפשט הזה מיישב הך קושיא באורך בטוב טעם ודעת עליך לעמוד עליו וק"ל:

בתוס' בד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק כו'. כדאמר שמא כתב ללוות ולא לוה ולא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כדלעיל אלמא כמשמעו קאמר ועוד דלא קאמר חיישינן לפרעון ולקנוניא רק לפרעון:

בא"ד יעמיד נמי כו' ומשום שמא כתב ללוות ולא לוה. ר"ל בניסן ולא לוה עד תשרי ולא דייקו בלישנא וכן מ"ש אבל היכא דליכא למיחש לכתב ללוות ולא לוה ר"ל נמי בניסן ולא לוה עד תשרי:

יז.

גמרא ואוקימנא בשחייב מודה. ובהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל ע"ב בד"ה אע"פ:

גמ' כיון דלית ליה רווחא כו' . משמע היכא דאית ליה רווחא כגון למחר וליומא אוחרא חיישי' שפרע ורוצה ללוות בו דלא כמ"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"א בד"ה ה"ט וכתב מוהרש"ל דהכא אליבא דר"י ורב כהנא דמוקי בחייב מודה מוכרחין לומר דחייש ר"י להך מלתא דאל"כ בו ביום פשיטא דיחזיר מאחר שמודה ולקנוניא ליכא למיחש אלא דקמ"ל דלא חיישינן לפרעון שפרעו וחוזר ללוות בו ודוקא בו ביום אבל ביום אחר איכא למיחש ע"כ ועיין:

ברש"י בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל. לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בדר"נ דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וזה פשוט וכ"כ מוהר"ש:

ברש"י בד"ה והעדים מעידין כו'. נראה שלפי"ז אינו נכון וחזר ואמר פרעתי וצריך למוחקו ויש ליישבו בדוחק ועיין באשר"י:

ברש"י בד"ה ומפסדו ליה כו' עדיו בחתומיו כו'. לכאורה כ"ז דברי מותר ועיין:

בתוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד כו' וא"ת למה כותבין כתובה כו'. דא"ל דכותבין כתובת בתולה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי מכח מגו דאלמנה נשאתיך אם אין לה עידי הינומא וכל כתובה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי אם אין לה עידי קידושין מכח מגו דאין את אשתי כמ"ש בסמוך דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמ"ש התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל התוספת דאי משום מנה מאתים מן האירוסין נמי יכתוב כתובה [ואי נימא דגם השתא דלא אמר כלום תיקנו לכתוב כתובה משום מנה מאתים שלא יהא נאמן במגו א"כ היכי מוכח דלא אמר כלום מדלא תיקנו לכתוב כתובה לארוסה ואלא מאי דלא אמר כלום מ"מ קשה אמאי לא תיקנו לכתוב לארוסה] וכ"כ מהרש"א ואני אומר כפשוטו דהא לפי האמת לשיטת התוס' אנן קי"ל ארוסה יש לה כתובה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה מן האירוסין ואי משום הכי כותבין כתובה אמאי לא כתבינן לארוסה ג"כ אע"כ משום תוספת:

בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת כו' . ודאי די"ל דדלמא אין לה עדים שהתנה לה ומש"ה לא יחזיר דמצי למיטען פרעתי רק דעדיפא קאמר דאם אין עדים יש נ"מ אף לענין מנה ור' גופיה:

יז:

גמרא וכ"ת ה"נ מאי הועילו כו' . דא"ל במקום שאין כותבין וכן מתני' דנתארמלה לוקמה במקום שאין כותבין דמ"מ במקום שכותבין מאי הועילו בתקנתן ואם איתא שתקנו במקום שאין כותבין במקום שכותבין היאך עקרי תקנתא דרבנן:

ברש"י בד"ה אי לא נקיט כו' דלמא הדרא ומפקא כתובה כו'. זה אינו מוכיח אביי במאי דקאמר דאי ס"ד במקום שאין כותבין אלמנה מן האירוסין כו' דלמא מ"מ במקום שכותבין [אף דאינו יכול לטעון פרעתי] ואף שמודה שלא פרע יכול לומר לא אפרע לך עד דתתן לי הכתובה דאין כותבין שובר וכ"ת מאי נ"מ [במה שתחזיר לו הכתובה] כיון דמ"מ מצי תבעה מ"מ נ"מ היכא דאין עידי קידושין או עידי הינומא וכמ"ש התוס' וכן לקמן כדמוכח מגופא דמתני' עדיין לא נסתיים חששא זו. ועוד מי יימר דלא חש ר"י לחששא זו דלא קאמר רק דלא מצי למיטען פרעתי והיכא דיש עדים שנשרפה הכתובה ובפרק ג"פ אמר ר"י כותבין שובר [אבל מהאי מימרא אינו מוכרח] ואפשר דה"ק דלמא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לעולם אינה יכולה לגבות בהוציאה גט ואין עמה כתובה דיכול לומר הוציאי לי הכתובה דאין כותבין שובר והיכא דאיכא עדים שנשרפה עדיין יכול לומר פרעתי כיון דלא נקיטא הכתובה ולעולם לא איירי הך מתני' במקום שכותבין והדר אמר אביי ע"כ אם יש עדים שנשרפה לא מצי למיטען פרעתי כו':

בתוס' בד"ה לא אמר כלום שאם תחזיר הכתובה הוא יכתוב שובר כו' . מהרש"ל הגיה תחזור ותתבע לא ידעתי מה היה לו ודבריהם ישרים בלי הגה"ה:

ומ"ש במגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קידושין ולא יהיה נאמן לומר פרעתי הכל. [אף אם יהיה הכתובה בידה] במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עידי גירושין כיון דאין מכירין אם היא אשתו. שהרי גם הגט הוא בידה והוציאה גט פירוש עידי גט דהשתא לא מצי טעין לא גרשתיך ובתוס' פרק הכותב דחו זה דלא איירי התם אם הגט נשאר בידה אבל הכא כתבו אפילו אם היא מודה שהכתובה היא בידה וגם הגט בידה וסיימו מ"מ נפרעת בעידי גירושין לבד בלא חזרת כתובה וגט ותמהני על מוהר"ש יצ"ו שלא השגיח בזה וכתב וז"ל ונראה לישב דבריהם דהכא דמ"מ איכא האי מגו לגבי יתומים אם מת הוא ולא נשאר הכתובה בידה יהיו נאמנים לומר שפרעו במגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קדושין אבל אם תשאר הכתובה בידה לא יהיו נאמנים לומר שפרעו דלא שייך כאן מגו דלא גרשתיך ובחנם נדחק:

בתוס' בד"ה הוציאה גט כו' ואביי נמי מסיק כר"י ומוקי כו'. וקשה כו' לא נחוור לי מאי דוחקייהו דבשמעתין לא איירינן בפלוגתא דכותבין שובר עיין בהגהת מרדכי ובמוהר"ז ובמלחמות רק בדינא דהטוען אחר מעשה ב"ד במקום שכותבין כתובה והיכא שנשרפה הכתובה אבל היכא שהכתובה בידה לא יפרע דאין כותבין שובר ונ"מ [במה שהכתובה בידה] היכא דאין עידי קדושין וכמ"ש לעיל והוציאה שטר הגט ואין עמה כתובה ויש עדים שנשרפה לא מצי טעין פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום [וכן תירצו התוספות באמת בכתובות בד"ה הוציאה גט] וכלא מבעיא שכתבו התוס' לעיל או במקום שכותבין ויש עדים שנשרפה כו' דהא אי לאו דס"ל לר"י בג"פ דכותבין שובר לא הוו מפרשין דבריו רק כלא מיבעיא שכתבו התוספות וכמו שמואל דס"ל אין כותבין שובר ואית ליה דר"י וכן לקמן בד"ה אטו גט כו' שהקשו אי נמי נוקי במקום שאין כותבין כתובה כו' דלא אפשר דכותבין שובר וכן אי שמואל ס"ל כר"י אמאי לא מפרש מתני' כן אף במקום שכותבין דליכא למימר דגט היינו כתובה וכגון שנשרפה ואפשר דנראה להו דוחק לפרושי מתני' בהכי דכיון דמוקי לה אביי אף במקום שכותבין מוקי לה לגמרי כר"י דדוחק הוא לאוקמי בנשרפה ועיין:

בתוס' בד"ה מן האירוסין כו' אי נמי כו' דלטעון ולימא פרעתי. [וא"ל] א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דר"ל מש"ה לא תקינו כתובה [דלא יועילו בתקנתן] אבל גרושה כו':

בא"ד דגובה בשטר גט כמו גרושה מן הנשואין במקום שאין כותבין. והנה אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין גובה בלא מידי כיון דלא ניתקן כתובה באותו מקום אבל גירושין אפשר בלא שובר רק לכתוב על הגט גובה בגט:

יח.

גמרא וכ"ת דכתב לה מאי למימרא. דלא שייך לומר כאן לאפוקי מדראב"ע דע"כ לא קאמר רק לענין תוספת:

גמ' אמרה בעינא לאינסובי כו' . וקשה הו"ל למיכתב פרעתי ע"ג הגט. דהיא תמחוק דהא הגט בידה ואין תיקון לזה אלא קריעה ולכתוב ב"ד ע"ג לאו גט פסול הוא לז"א אטו וכו':

בתוס' בד"ה אטו גט מנה כו' וי"ל דלאביי כו'. הרבה משתבשין בכאן ורוצין לעייל פילא בקופא דמחטא והאמת הוא מ"ש מהר"ש יצ"ו וז"ל נ"ל דלא הוי גרסי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כתובה וכו' אלא דה"ג דאי ס"ד דגט היינו כתובה וכו' וכן נראה מרשימת רש"י וה"ק לפי שיטתם אלא אביי מגופיה דמתני' קהדר וכו' דע"כ איירי במקום שכותבין מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכמ"ש התוס' אלא משום דאיכא למימר דאף במקום שכותבין נימא דגט היינו כתובה אבל בעידי הגט לא גביא [וכרב] ואהא קאמר אטו גט מנה וכו' אטו כל דמגבי כו' ואביי ס"ל דלית לן למימר דגט היינו כתובה וכותבין בגט שטרא דנן אלא דוקא במקום שאין כותבין [כיון שכל עיקרה לא באתה לגבות אלא בגט והיא עיקר הגוביינא לא היה לו לפרוע עד שתכתוב שטרא דנן ולא שייך למימר אטו כל כו' וכ"כ הפ"י] אבל במקום שכותבין לית לן למימר דגט היינו כתובה [דאטו כל כו'] שפיר נאמן לומר פרעתי אם לא תוציא הכתובה אלא ודאי דלא אמר כלום [ובין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גובה בעידי גט] מיהו בפרק הכותב אמרינן דרב ס"ל אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה [ולית ליה אטו כל כו'] ודו"ק ע"כ וכן משמע מלשון התוספות בקושיא אי נמי נוקי במקום שאין כותבין וכו' [וע"כ דלא גרסי ואי ס"ד במקום שאין כותבין]:

בתוס' בד"ה הא אמר תנו כו' וכן לקמן דפריך על ר' ירמיה כו' מאי למימרא לימא דקמ"ל כו'. לכאורה אין זה כ"כ קושיא דהגמרא מקשה למאי דמשני כגון דקאמרי עדים כו' דאי קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כו' א"כ בלא עדים לוקמי לאלתר וכקושית התוס' והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש וכו' והיאך תלוי תירוץ זה בהא דקאמרי עדים ועיין:

בא"ד וי"ל דס"ל כו' . מ"מ מאי פשיטא הוא דלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה רק דא"כ לא הו"ל לאורויי בזה האופן [הו"ל לאשמועינן גוף הדין דאין לבעל פירות משעת חתימה ולא בציור דין זה] בשלמא אי ס"ל כמ"ד יש לבעל פירות כו' קמ"ל דמ"מ אמרינן אימת מטי גיטא לידך:

בא"ד פשיטא דיחזיר ומאי קמ"ל והלא אפילו לא גיטה הוא זה כו' . הקשה מוהרש"ל ז"ל [והוא קושית הגליון] וז"ל תימה דלמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרוף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין אפילו למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד ע"כ דודאי לא חשדינן לשמא ישקר דהא בכ"מ דחיישינן לשמא כתב ללוות בניסן וכו' כתבו התוס' לעיל ועתה רוצה ללוות בו אבל א"ל שכבר לוה כו' דא"כ מאי ריעותא בשביל שנפל לא נזהר לשומרו כו' ה"נ כיון דאיכא עדים שראו בידה למה נאמר שהגט השני זמנו מקודם ואפ"ה קאמר הבעל שהוא שלה [למה נחשדהו למשקר במקים דליכא ריעותא דנפילה דכיון שכבר נתגרשה היה לה ליזהר כמו התם בשכבר לוה]:

עוד הוסיף וא"ל א"כ כשאין הבעל מודה מאי הקשו התוס' שיחזיר ליחוש שמא זמנו קודם ולק"מ דלפי האמת ליכא חששא כדמשני הגמ' לקמן שיאמרו הלקוחות אייתי ראיה אימת מטי כו' ולכך לא הקשה הגליון אלא אמ"ש תוספות מאי קמ"ל כו':

בא"ד ורבה דייק דמתני' דומיא דשטרי חליצה כו' . כתב מוהר"ש אבל מגופא דמתני' ליכא למידק דשמא הוא לאלתר וראינו ביד הבעל קודם שנפל דהא אינם חלוקים בו הבעל והאשה ושניהם מודין שלא נתן לה אלא שנפל ממנו ואיכא למיחש רק לנמלך דוקא ע"כ. ונ"ל דאי מגופא דמתני' י"ל לאלתר וכ"ת ונמלך מאי קמ"ל דלמא קמ"ל כקושית התוס' דלא חיישינן דלמא כתב ליתן בניסן דהא מתני' איירי דלא נתן לה עדיין ועכשיו הוא דקאמר תנו וא"כ דלמא כתב ליתן כו' [וקמ"ל דאפ"ה יחזיר דיאמרו הלקוחות אייתי ראיה. אך מ"ש דלמא כתב כו' אינו מדוקדק דודאי הכי הוא] אבל בברייתא ע"כ כיון דראו בידה ליכא למימר כך כדלעיל [דלא הוי ריעותא לומר דלא נזהר לשמרו] ועיין:

בתוס' בד"ה לאלתר כו' דחייש לתרי יצחק כו'. בפרק האשה שלום דף קט"ו ע"א:

בתוס' בד"ה והוא שהוחזקו כו' דהשתא כו'. וכ"ת מאי נ"מ דלמא רוצה לחלק אף באידי ואידי הוחזקו וכאן שהשיירות וכו' לז"א דומיא דסיפא אבל בסמוך לר"ז לא קשה כלל הך קושיא דהוא מקשה מברייתא וק"ל:

בא"ד וא"ת ומאי טעמא יחזיר כו' וי"ל כיון שאנו יודעין כו'. הא ודאי לר"ז דמקשה בסמוך מברייתא ליכא לשנויי הכי דהא לא ידעינן ממי נפל דליכא למימר דיודעין דמזה יב"ש נפל דהא הוא גופיה מודה דמינה נפל וליכא למימר דיודעין דמינה נפל דא"כ ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפילו אין הבעל מודה כמ"ש התוס' לעיל וצ"ל כמ"ש לקמן בד"ה מעולם וכו' דבמזיד לא ישקר וכיון שהוא אומר שממנה נפל לא חיישינן שגם האחר אבד כיון דאין השיירות מצויות והכא אכתי לא אסקו אדעתייהו הך סברא ואולי דהכא ר"ל כיון שאנו יודעין ע"פ דיבורו דאל"כ היאך פסיקא להו [במ"ש כיון שאנו יודעין והול"ל כגון] אבל בתוספות פרק כל הגט כתבו די"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש כו' ועיין:

יח:

גמרא אלא ר"ז מ"ט לא אמר כרבה כו' מי קתני הא אמר תנו כו'. ולא מקשה ממתניתין דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דקתני יחזיר ואפילו לזמן מרובה דניחא ליה לאקשויי מגט אגט ועיין לקמן דף כ' ריש ע"א אבל אמאי מדייק לעיל מהך מתני' דלמא איירי לאלתר וקמ"ל דלא חיישינן לפרעון. הן אמת ר"ז מוקי לעיל בשטרי חלטתא דלאו בני פרעון ואפשר דגם לרבה ס"ל דחיישינן לפרעון וצריך לאוקמי בשטרי חלטתא וא"כ פשיטא דלמאי ניחוש אלא קמ"ל דלא חיישינן שמא מאחר נפל ואי לאלתר פשיטא ועיין:

ולפי' רש"י ניחא דכיון דתני יחזיר הו"ל לפלוגי בין לאלתר לזמן מרובה:

גמ' ר' ירמיה אמר כו' . לתירוץ של ר' ירמיה היאך תלוי זה בזמן שהבעל מודה כו' אם היא נותנת סימני הגט ודאי יותן לה וצ"ל שאינם יודעים סימני הגט ורק אתו לאשמעינן דלא חיישינן שמא איתרמי כו'. ולתירוץ של רב אשי צ"ל נמי דלא חיישינן לשמא אתרמי ועיין:

ברש"י בד"ה ולעולם כדקי"ל כו' הו"ל לאפלוגי כו'. למאי דמשני כאן שהשיירות מצויות כאן שאין כו' אמאי לא מפליג בברייתא ועיין:

בתוס' בד"ה נפיק כו' וא"ת אביי כו'. בגיטין כללו אביי ור"ה ור"ז [לחד לישנא]:

בתוס' בד"ה אין הבעל מודה כו' . אבל לעיל במתני' שמא נמלך לא קשיא להו דאיירי שאין הבעל בפנינו דמעיזה ומעיזה ועיין בכתובות דף כ"ב. איתא פלוגתא בהך וביבמות דף קט"ז ע"ב בתוספות:

בתוס' בד"ה ואפילו לזמן מרובה תימה כיון שמודה שממנה נפל כו' . ברש"י במסכת גיטין מפרש בזמן שהבעל מודה שאומר ליתנו לה ע"ש:

בתוס' בד"ה מעולם לא כו' לפי שמספק אומר שהוא שלו כו'. הקשה מוהר"ש יצ"ו מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר דודאי אם יאמר הבעל שהוא שלו ומכירו בסימן שהוא נאמן וכדמסיק רב אשי אלא דהכא איירי שאין הבעל מכירו כלל אלא שהוא אומר שנאבד לו הגט ששם הבעל יב"ש והיה חתום בשטר העדים אלו ולהכי אם לא אמרו העדים שלא חתמו אלא על גט אחד כו' יש לחוש שמא חתמו אלו העדים ג"כ על גט אחר ששם הבעל יב"ש כיון דשיירות מצויות אבל כשאומרים שלא חתמו מעולם אלא על אחד אין לחוש באחר דמיתרמי שמא כשמא ועדים אחרים כאלו העדים ודו"ק עכ"ל ואין זה קושיא כלל:

בא"ד וצ"ל שלא ראו כו' . ר"ל דלגירסא הראשונה ניחא דנהי דראו חתימות העדים והכירו שהוא שלהם מ"מ שמא הוא של אחר והגט שאבד הבעל היה שמא כשמא ועדים כעדים ולא היה דומה לאותה החתימה וק"ל:

יט.

גמרא וליחוש שמא כתב כו' ואתי למטרף כו' הניחא כו'. קצת קשה אמאי לא מקשי וליחוש נמי כמו למטה בעבד דלמא כתב ליתן בנים וכו' ואזלא איתתא זבנה ממעשי ידיה קרקע ואזיל הבעל וזבין לה ומפקא לה לגיטא דכתב בניסן וקטרפא לקוחות שלא כדין ולכאורה היה מרויח גם בזה הניחא למ"ד כו' וי"ל שאין דרך שיקנה אחד מן הבעל נכסים בלא רשות אשתו שהרי כל נכסיו משועבדין לה לכתובה וק"ל:

ברש"י בד"ה חוב הוא לעבד כו' בשפחה כנענית כו'. ואע"ג דהשתא שרי בבת ישראל מ"מ שפחה כנענית ניחא לעבדים טפי דזילא ליה דיכול לזלזל בה כל מה דבעי ושכיחא ליה וכו' כן הוא בפרק ראשון דגיטין:

בתוס' בד"ה אבל איניש דעלמא לא וכו' דלא מהימן. לפי"ז קשה לי קצת הא דאמרי' איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעת עין מדקדק בחלוקו וכו' ופירשו שם כיון שמדקדק כ"כ וכו' [משמע דכיון דמדקדק יש לו טביעת עין גדול] ועיין:

בתוס' בד"ה ליחוש כו' אבל הכא שהבעל מודה כו'. ואף לפי מ"ש לעיל ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בה בחזרה זו מ"מ הלקוחות יטעו כו':

בא"ד וי"ל כו' דיזיף בצנעא יזיף כו'. ומ"מ מקשה הגמרא שפיר ומ"ש משט"ח כו' דכיון דנפל כשנמסר לו היום יש לו קול שמוסרין לו שטר ע"פ ב"ד דזמנו מוקדם:

יט:

גמ' הא בבריא. כתב הנ"י הקשה הרנב"ר ז"ל היכי חיישינן בבריא ואמאי לא יחזיר (ובש"מ) נמי אפילו (בבריה) [בבריא. כצ"ל וכ"ה בנ"י ודו"ק]. דאי שטרי הקנאה נינהו משעת הקנאה זכה מקבל מתנה ואע"ג דלא מטי לידיה וכמ"ש לעיל ואי בשטרי דלאו הקנאה הא ודאי לית להו לסהדי למיכתב לנותן אא"כ מקבל מתנה עמו ומסר ליה לדידיה דבלא"ה איכא למיחש שמא כתב ליתן בניסן כו'. תמהני דראה תחלת וסוף הסוגיא ולא ראה באמצע דהא מתני' דשט"ח מוקמי לה מכח קושיא זאת דחיישינן דאיקרי וכתב כדאיתא בגמרא לעיל בהדיא ואי לאביי דלא ס"ל איקרי וכתב כו' הא מ"מ בעינן דמטי לידיה ואיירי בשטרי דלאו אקנייתא ולכן לא יחזיר ולכתחלה שפיר כתבינן ואפשר לומר דס"ל כאביי וכדעת האשר"י אליבא דרי"ף אליבא דאביי דדוקא לענין שעבוד דלא ליהוי שטרא מוקדם אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אבל לענין מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן אותה הקרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטלה זיכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון כו' וא"כ מקשה הרנב"ר ז"ל שפיר אמאי לא יחזיר המתנה ממנ"פ אי כתב בו הקנאה אמאי לא יתן ואי לא כתב היאך כתבו מתחלה דלא ס"ל לאביי דאיקרי וכתב ועיין. והגאון כמהר"מ יצ"ו השיב לי דב' מקרי ואמר דוחק בעיניו דלמא כתבו מעיקרא ודלמא יהיב אח"כ לאינש אחרינא ב' חששות הוי דהא לפי האמת ס"ל [לרנב"ר בתירוצו] דכותבין מש"ה אפילו לכתחלה משום דלא שכיח שיכתוב אחר כך לאחר ויחזור כו' כ"ש דעלה בדעתו [גם בקושיתו] בהא דלא חיישינן לשני חששות וזה דוחק ומ"ש נ"ל עיקר:

אבל באשר"י יש להקשות דפסק כאביי ולעיל כתב [הא ביה והא בברי'] וכן נמי מתנת בריא אע"פ ששניהם מודין לא יחזיר דדלמא כתב להאי מעיקרא וכו' והא עידיו בחתומין זכין ליה וא"ל ג"כ דס"ל דדוקא לענין שעבוד כו' דהא ס"ל כדעת התוס' כדמשמע לקמן שכתבו ומלתא דר' אבא בר ממל לא מיתוקמא כאביי ולדעת הרי"ף ודאי מיתוקמא כאביי גם ממ"ש אבל ב' שטרות הנכתבין ביום אחד [מודה אביי דלזה שמסר קנה דלא אמרי' בזה עידיו בחתומין כו'] דכ"ז איירי במתנה כמו דאיתא פרק מי שהיה נשוי [מוכח מזה דאפילו במתנה ס"ל לאביי עידיו בחתומיו זכין] ואפשר לומר דמ"ש וכן נמי מתנת בריא קאי אוהא בבריה אבל בקיצור פסקי הרא"ש כתב להדיא המוצא שטר מתנת בריא אפילו הנותן אמר שיתנהו כו' בסי' מ"ז ובסי' מ"ט לאחריו כתב ור"י פסק כאביי בין בשעבוד בין במתנה וכן בספרו חו"מ כתב בסי' ל"ט כר"י [שפוסק כאביי] ובסי' ס"ה כתב להך דינא דמתנת בריא והב"י לא העיר בזה רק במ"ש אצל מצא גט שחרור דאמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך שם כתב לאביי א"צ זה כדאיתא בגמ' הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיוצא כו' וכאביי וכו' והאשר"י פסק פ"ק דגיטין כרבנן דר"מ דזכות הוא לעבד ואפשר שסמך הב"י אמ"ש לעיל בשחרור ומוהר"ו כ"ץ ז"ל העיר בזה וכתב מה שכתב בזה ע"ש ואין דבריו מבוררין לי דבגמ' קאמר הניחא למ"ד כו' וכאביי דאמר עידיו בחתומין זכין לו א"צ לומר אייתי ראיה כו' ואח"כ בסעיף י"ד חוזר וכתב ג"כ כו' ואין דבריו מבוררין עיין עליו. ואפשר לומר באשר"י דלעיל מפרש אליבא דרב זביד ומסיים התירוץ במתנה שלא יקשה [ורב זביד אפשר דלא ס"ל כאביי] וקסמיך אמה שפסק לקמן כאביי נפרש ג"כ במתנות הא ביה והא בבריה וכו'. ונראה [עוד] שדעת האשר"י לפסוק כאביי אבל דוקא בשעבוד [פסק כוותיה] וכסברת הרי"ף לאביי. כתב הב"י בסי' ס"ה מתני' דאמר תנו נותנין שמפורש בו מהיום וכו' ונראה הטעם כיון ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו תו לא מצי מקבל מתנה למיטרף לקוחות כיון שמכר הנותן ולא נשאר לו נכסים אחרים שיגבה מהן המקבל נמצא שחזר בו הנותן עכ"ל:

גמ' וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' . קצת היה דחוק לי קושיא זאת דבשלמא לעיל גבי שט"ח מקשה שפיר דלא ליתן ואם יכתוב שטר היום העדים לא יחתמוהו עליו אלא מהיום ההוא ואם יכתוב לו שטר בלא עדים לא מצי טריף אבל גבי שובר הלא יכולה לכתוב לו היום התקבלתי ולהקדים הזמן כמה דבעי ואז לא יוכלו הלקוחות לומר לא היה לך לפרוע לה הכתובה שהבעל יוציא שקיבלה ממנו מימים הראשוני' ויאמר להם הבעל ללקוחות תביאו ראיה שקדמתם וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה שובר בזמנו כו' ואינו ידוע מי קדם ויאמר הבעל ללקוחות כו' ולמה יהיו הלקוחות עדיפי מאשה גופה שאין לה תביעה בבעלה [מ"ש ולמה כו' מגומגם קצת] וצ"ל כיון שיש ללקוחות שטר ממנו צריך הוא לברר אימתי מטי שובר לידו ועיין [כיון דזמן השובר בכת"י אינו מבורר וזמן שטרם מבורר]:

ברש"י בד"ה מצא שובר כו' ועודה תחתיו. נראה שר"ל שכתבה לו התקבלתי בעודה תחתיו ועיין באשר"י:

בתוס' ד"ה ברייתא כו' ואביי יתרץ כרב זביד דבסמוך. ובמתנות לפי' התוס' נמי צ"ל ברייתא בבריה [וכ"כ לקמן גם לפי' רש"י] דבדידיה אמאי לא יחזיר לאביי והמקשה דמקשה דייתיקי הוא לר' אבא בר ממל דמשני אליבא דשאר אמוראי וקשה אמאי לא מקשה לשאר אמוראי אמתניתין גופא וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וביני לביני מכר או נתן השדה לאחר ואמאי יחזיר דא"ל בשטר הקנאה דלא שייך בהו נמלך עליהן וי"ל דעדיפא מניה מקשה רומיא דברייתא ובתירוצא דשכ"מ ניחא ובמתנות ליכא להקשות לפי' התוס' מהיום אם לא אחזיר בו כו' ודאי ניחא ולפרש"י הא באמת אפילו אמר תנו אין נותנין ופירוש ונמלך מעיקרא ויהיב או מכר לאינש אחרינא:

בתוס' בד"ה והא אידי ואידי כו' ורש"י דחק לפרש כו' ותו לעיל גבי גט וכו'. קצת קשה אם רש"י רוצה לתרץ קושית התוס' ולפרוך נמי המקשן כו' הא ודאי תמוה דמאי קשה ליה מדייתיקי יותר ממתנה והא מצינו לפרש גבי דייתיקי ונמלך כמו לגבי מתנה נמלך עליהן ויהיב לאיניש אחרינא ועתה רוצה לחזור מן השני וכו' וא"ל גבי דייתיקי ע"כ אם אמר תנו נותנין כו' דתיקשי ליה אותה ברייתא לחודא דאע"פ שמודה לא יחזיר בלא רומיא דמתני' והא ודאי לא מקשה ואפשר דניחא ליה וידע לתרצו א"כ מאי קושיא נפרש המתני' כמו הברייתא ואי משום דנקיט לשון ונמלך [דהשתא י"ל דנקיט הכי לדייק בשכ"מ דהא אמר תנו נותנין אבל אם גם בשכ"מ לאו לדיוקא אתי למה לי ונמלך] י"ל משום גט ואי כוונת רש"י לפי האמת דהמקשן חדא נקיט רישא דברייתא [או] דמתנות נוכל לומר בריא ושכ"מ רק לישנא דדייתיקי לא ניחא ליה לפרש מתנת בריא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין משמע דא תהא למיקם כו' מ"מ למה ליה למתרץ לפרש הא ביה כו' לישני תרוייהו בבריה [ואף אם אמר תנו אין נותנין ופירוש ונמלך הוא כמו לגבי מתנת בריא] וק"ל וכעין זה הקשה מוהר"ש יצ"ו ועיין:

ולפי' רש"י צ"ל במתנות ג"כ אליבא דאביי הא ביה והא בברי' וק"ל. או ס"ל לאביי כדעת האשר"י אליבא דהרי"ף לעיל ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה מצא שובר וא"ת כו' . ואמתני' דהכא הא אמר תנו נותנין לא קשה להו אפשר דאיירי בשובר של שטר לוה ומלוה דשם ליכא למיחש לקנוניא דמסתמא מכר השטר בדמים יקרים וכשיוציא הלוה שוברו צריך לשלם ולא ירויח כלל כמ"ש התוספות לקמן וכ"כ מוהר"ש:

כ.

במתני' אגרות שום כו'. למאי דמוקי לעיל מתני' דוכל מעשה ב"ד בשטר חלטתא ואדרכתא ולפי' התוס' לא גרסינן אדרכתא אין להקשות היינו אגרות שום ופי' רש"י על שניהם שוין כבר כתב בעל התרומות סי' ס"ה אאגרות שום היינו כשהלוה והמלוה בפני הב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבין לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני וכו' ואגרת חלטתא היינו כשאין הלוה בפנינו שכותבין הנוסח בלשון אחר אבל א"ל אגרות שום תחילת השום ששמוהו ב"ד ומכריזין עליהן ל' יום ובסוף כותבין שטרי אחלטתא דאשטר כזה לא הוי אמרינן בגמרא אם איתא דפרע מקרע הוי קרע דאינו חושש למקרע אלא דוקא בשטר שמוציאין בו הקרקע מידו כ"כ מוהר"ו ז"ל בש"ע:

ברש"י בד"ה ש"מ כו' שפיר זכי כו' ובד"ה איתא לדשמואל כו' הלכך כו' חזרה ומחלה כו'. משמע שהוא רוצה לפרש שזהו בעצמו מחילה מסירת השובר וכמ"ש הר"ן למפרשים אם מחלה צריך לתת דמי שטרא מעליא [דלא הוי מגו וצ"ל שזהו בעצמו מחילה] ואח"כ בד"ה ב' כתובות וכו' ומתוך שבידה למחול משמע כפי' התוס' ועיין בר"ן:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' וכן צ"ל כו' האשה שחבלה בבעלה. מלת בבעלה נראה ט"ס הוא וכן הגיה מהר"ם ז"ל וע"ש בסוגיא ומ"מ נ"ל שלא למוחקו ולהגיה הספרים דשפיר דייקו מהך דאף שהגמ' מקשה שם לזבין לבעל וכו' [ובמוכרת לבעל ליכא מעמד שלשתן] ומשני הא מני ר"מ היא וכו' וכתובתה מרובה כו' כ"ז כשמכרה לבעלה אבל תזבין לאחר [במעמד ג'] וליתיב לבעלה וניחא להו למידק מהך. דלעיל [בחבלה באחרים] י"ל דמעמד ג' אינו ע"כ של נפקד ובעלמא יש מחלוקת הפוסקים בזה והוא לא ירצה להפסיד לאשתו אבל כאן רוצה ורוצה ועיין. ומ"ש מהר"ש ואמתניתין דהתם אשה פגיעתה רעה לא קשה להו תזבין במעמד ג' דשמא לא ירצה הבעל וכן הוא בתוספות שם ע"כ. זה אינו שם בתוספות רק אלכתוב שטרא בשמי' דלא מצי מחיל [כתבו כן] גם ידעתי דכמה פעמים משמע שפסקו אפילו בע"כ של נפקד כמדומני ועיין ב"ב דף קמ"ז ע"ב:

בתוס' בד"ה שובר בזמנו כו' ואע"ג דשטר מכירה נמסר ללקוחות תחלה. ולעיל באביי לא הוי הענין בדבר אחד שאף שמכר בינו לבינו קרקע ללקוחות לא ביטל בזה שעבוד שטר הלואה אף שלא מסר לו עדיין משא"כ כאן דהכתובה גופא שמחלה לבעלה מכרה לאחר לכן קשה מפרק מי שהיה נשוי וע"ש בתוס':

בא"ד ונראה שתקנת חכמים הוא כו' . כתב מוהר"ש לר"מ דאית ליה עידי חתימה כרתי ודאי עידיו בחתומין זכין לו מדינא הוא אבל הוצרכו לומר לאביי תקנת חכמים הוא שסמכו עצמן דאביי כר"א ס"ל דעידי מסירה כרתי כמ"ש התוספות לקמן. ויש לדקדק דמשמע דלר"מ כתב לזה ומסר לזה למי שכתב תחלה קנה [מדינא לכ"ע] רק ביום אחד כיון דלא מוכח מתוכו אמרינן חולקין כדמוכח שם בסוגיא וא"כ קשה לרב אסי תחלת הסוגיא מאי קאמר [דחיישינן דלמא כתב ליתן כו'] כיון דר"מ ע"כ עידיו בחתומיו זכין ליה ס"ל ואמאי לא יחזיר אם יש בו אחריות משום חששא דשמא איקרי וכתב ללוות בניסן כו' וע"כ צ"ל משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכאוקימתא דאביי וצ"ע היטב בסוגיא שם בפרק מי שהיה נשוי וי"ל דאף ר"מ לא מוכרח דס"ל עידיו בחתומין זכין למפרע דהא לא קאמר רק אם יצאו ביום אחד או בשטר מכר או מתנה שרוצה לקנות בשטר ע"ש בתוספות בד"ה לימא רב ועיין אבל הכא לענין שיעבודא מודה דלא יחזיר למלוה כיון דמכר בינתים ועיין:

בא"ד ושמא גם גבי איסור וכו' ואע"ג דלא שייך טעמא דפרישית כו'. צריך לחלק למה לא שייך דהא ג"כ י"ל שהאדון יכתוב שחרור שאם יזנה עם אשתו או בתו שלא יהיה נפסלת ועיין לעיל דף י"ט ד"ה וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן כו' ואפילו לאביי כו' סוף דבריהם:

בא"ד וא"ת ודלמא זבנה הכתובה ביום שנכתב השובר כו' . ולא הקשו אהא דלעיל במצא שט"ח אמאי יחזיר בשטרי דלאו הקנאה לאביי ניחוש שמא מכר נכסים בו ביום שכתב השטר דהשתא א"ל עדים בחתומיו זכין לו דכיון דספק הוא א"כ לא יוכל לטרוף מספיקא כיון דלא ניכר מתוך השטר מי הקודם מוקמינן בידא דלוקח שהוא מוחזק בקרקע משא"כ הכא גבי שובר דהוי מוקמינן הקרקע ביד הבעל שהוא מוחזק בו. ומוהר"ש יצ"ו עושה מזה קושיא ותירוץ במס' כתובות והוא פשוט מאד:

כ:

גמרא ש"מ קשר סימן. אכתי לא אסיק אדעתיה שטרא מכריז כדבסמוך מאי מכריז מנין מאי אריא כו' דלא מסתבר ליה לומר ב' דברים יחד ולמה לא יהיה מנין לחודיה סימן אם [יש סימן] מנין אצלו ושטרא מכריז. והו"מ לאקשויי אמתני' אלא מייתי ג"כ ברייתא ומקשי אתרוייהו וכן רגילות התוס' בשאר דוכתא או אפשר לפרש דידע שיכול להגיה כדתני ר"ח ואקושיית אי הכי קסמיך [אבל במתני' דלא תני וכמה תכריך י"ל דתכריך היינו תרי שטרות ואגודה שלשה וקמ"ל דבין בג' שטרות ובין בב' עיקר הסימן הוא הכריכה] או במתני' אפשר לפרש בענין אחר כלל שמצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך או אגודה:

גמ' דלמא לקיומינהו אזיל. אצל סופר הדיינים ומידא דספרא נפל ומתרץ דמקיימי ומקשה שמא לאחר שקיימו נפל מסופר הדיינים ומשני לא משהי וכו' וכן הוא בברטנורה:

גמ' דלמא למיכתבינהו אזיל. והסופר כרכן יחד עד שיבאו הלוין ליתן לכל אחד שטרו ונפלו יחד מידו. והומ"ל דמקיימי דומיא דרישא ומלוה מקיים שטרא וכו' רק רוצה לאוקמי אף בלא מקיימי ובסמוך דקאמר דלמא לקיומינהו אזיל שם לא קשה דלישני דמיקיימי דא"כ תיקשי דלמא מידא דספרא נפל דהא ודאי לוה משהי קיום בידא דספרא ועיין:

גמ' תנן אם יש עמהן סמפונות כו' . ולא ניחא ליה לשנויי בהך דמקוים כדבסמוך כיון דלא תני מידי אם יש עליו עדים כו'. אך קושיא דסמפון כו' יתקיים בחותמיו ודאי דמצי לשנויי בעידי קיום ואחר דירד לתירוץ של עידי קיום אה"נ דחזר מתירוץ זה כמ"ש רש"י בד"ה סמפון שיש עליו עדים כו':

ברש"י בד"ה כרוכין כו' ויכריז כו' שלי הן וג' הן כרוכין כו'. צ"ל בדוחק שמפרש אליבא דמסקנא [דשטרא מכריז] דאל"כ מאי קאמר שמעת מינה קשר סימן כו':

ברש"י בד"ה שטרא מכריז כו' . ודאי דמנין הוי סימן בכל מקום לחודא גם לפי האמת קשר הוי סימן כ"ש כריכה ואפשר שמפרשו באופן דלא לפשוט מניה מידי כדלקמן בפ"ב ש"מ מנין סימן תני כו' ומהרש"ל כתב דודאי כל אחד לחודיה הוי סימן רק כיון דאיתנייהו תרוייהו הוי ריעותא אם לא יגיד האחרת ע"ש ולדבריו צריך לדחוק ולומר הא דלא תני אפילו תרי נמי דאז מחזירין ג"כ ע"י כריכה לחוד כיון דליכא סימן אחריתא רק לאשמועינן היכא שיש תרוייהו צריך לתת ב' סימנים שלשה וכרוכין ואין משמיענו זה ועיין ודוחק לפרש רש"י כדברי האשר"י [כמ"ש מהרש"א] אבל סברת הרא"ש נכון ועיין בחו"מ בסי' ס"ה בדברי הרמ"ה ע"ש ובב"י:

ברש"י בד"ה ואם יש עמהן סמפון כו' . ולעיל פירש מילי מילי קתני דמצא שטר בין שטרותיו איירי בשליש ובדוחק גדול לפרש דבריו שלא ביקש לדייק לאפוקי לוה דהא קתני סמפון או פשיטא כמ"ש התוס' רק שלא תימא דקאי ג"כ אשליש לזה אמר דקתני רישא וכו' יהא מונח וא"כ השובר נמי יהא מונח כיון דלא ידע מה טיבו דהא דקאמר לקמן דשליש נאמן היינו כשידע השליש ועיין ומוהר"ש כתב ז"ל בהלואה שנעשה בו הסמפון ע"כ ולא הבינותיו:

ברש"י בד"ה שנמצא השטר בין כו' וכל אחד אומר זהו שטר שלי. הלשון מגומגם וצ"ל שטר ר"ל שובר או שטר שהשובר כתוב עליו שלי הוא דהא משולשין בשטר ועיין:

ברש"י בד"ה יתקיים בחותמיו כו' דמאן מפיק ליה כו'. קצת מגומגם דאדרבה מדמלוה מפיק ליה א"ל מזויף דלמה יעשה המלוה זיוף של שובר:

בתוס' בד"ה מצא בחפיסה כו' . עיין בדברי הטור שעושה אפילו מאם נותן סימן בכלי [שעושה מזה רבותא באם נותן סימן מצאת בחפיסה נגד אם נותן סימן בכלי] ע"ש סעיף י' ובעל התרומות שהביא שם הב"י מחשיב חפיסה לכלי שדרך לתת שם שטרות ולא משמע כן מראיית תוספות מאלו מציאות וע"ש:

כא.

גמרא או שיוצא לאחר חיתום שטרות. א"ל הא כאן למה עביד הכי הו"ל ליתן לו השטר דא"ל כמו שאמר לעיל סבר דלמא מתרמי ליה כו' ואני אין לי שטר עכשיו בידי וכו' [ולמה ליה דאי לאו דפרע] דצ"ל היכא דפרעו מקצת או מעמיד עליו השתא עדים שיעידו לו שכתב על גוף השטר פרוע ונ"מ לשלא יהיה השטר בידו [בשעת הפרעון] ועיין בפשט זה במרדכי בהגהות וע”ש: