מדרש תנחומא צו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרשה א[עריכה]

זאת תורת העולה. זה שאמר הכתוב: כי מי בשחק יערך לה', ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט, ז). אמר הקדוש ברוך הוא, אלו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אמר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן וממי אני מבקש קרבן, מישראל. וכן הוא אומר בלחם הפנים, ביום השבת ביום השבת יערכנו (ויקרא כד, ח). ואומר: הירצה ה' באלפי אילים (מיכה ו, ז). בלעם הרשע הוא היה סנגורן של אמות העולם, ועל ידי האמות הוא מדבר הדבר, הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן (שם). רוצה הוא מה שאתם מקריבין לו. לא לג שמן אתם מקריבין לו אנו מקריבין לו רבי רבבות נחלי שמן. מה הקריב אברהם לפניו, לא איל אחד, שנאמר: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו' (בראשית כב, יג). אם רוצה, אנו מקריבין לו אלפי אלפים. ומה הקריב אברהם, לא בנו. אני אקריב לו בני ובתי, שנאמר: האתן בכורי פשעי (מיכה ו, ז), זה בנו. פרי בטני חטאת נפשי (שם), זה בתו. ראה, בלעם הרשע כמה היה ערום. התחיל אמר, את שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כג, ד), לא אמר שבע מזבחות אלא המזבחות. אלו הן, משנברא אדם הראשון עד עכשו, שבע מזבחות בנו, ואני מקריב שבע כנגד שבעתן. ומה הן מקריבין. שתים עשרה חלות, שנאמר: ולקחת סלת ואפית אותה שתים עשרה חלות (ויקרא כד, ה). כיון שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא, אמר לו: רשע, מה אתה עושה. אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי. למה היה אותו רשע דומה. לטבח שהיה מוכר בשוק והיתה חנותו מלאה בשר, ועבר הליסטים ומסתכל בבשר. ראה אותו טבח שהיה מסתכל בבשר. אמר ליה: מרי, כבר שלחתי אפסוגין לבית ביד העבד. כך בלעם. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, רשע, מה אתה עושה בכאן. אמר ליה: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג, ד). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, הירצה ה' באלפי אילים. אמר לו: האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, אלו הייתי מבקש קרבן, הייתי אמר למיכאל ולגבריאל והיו מקריבין לפני, שנאמר: כי מי בשחק יערך לה', ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט, ז), זה בלעם שבקש להדמות להקדוש ברוך הוא בבני אלים, בבני אברהם יצחק ויעקב שהן אילי העולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה מבקש, להטעות את עצמך לפני שאקבל קרבן מן האמות, אין אתה יכל. שבועה היא, מאת בני ישראל ברית עולם (ויקרא כד, ח), תנאי הן, שאיני מקבל קרבן אלא מישראל. לכך נאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר. והאמות אומרים: מה הוא כך שישראל מקריבין ומקטירין. אמר להם הקדוש ברוך הוא, זאת תורת העולה. ומי זאת עולה מן המדבר (שה״ש ח, ה), ומשה עלה אל האלהים (שמות יט, ג). דבר אחר, וידבר ה', צו את אהרן ואת בניו. אמר הקדוש ברוך הוא, קימו מה שכתוב למעלה מן הענין, ואחר כך זאת תורת העולה. למה, כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח) אפלו בעולה. מה כתיב למעלה מן הענין, והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל, ואחר כך זאת תורת העולה. למה, כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. אם בקשת להקריב קרבן, לא תגזל לאדם כלום. למה, כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה, כשתנקה כפיך מן גזל. מה הוא הגזל. דוד אמר, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב (תהלים כד, ג-ד) זאת תורת העולה, מי שהוא נקי כפים מן הגזל, הוא יעלה בהר ה'. ומתחלת הקרבנות אתה למד, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם. למה אומר אדם. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, כשתהא מקריב לפני, תהיה כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהיה גוזל לבריה. למה, כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. דבר אחר, זאת תורת העולה. למה נקרא שמה עולה. שהיא עליונה מכל הקרבנות, העולה היא העולה. תדע, מי שהיה מביא חטאת, הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לבעליהן, האשם לכהן. אבל העולה, אין בריה טועם ממנה, אלא כלה עולה להקדוש ברוך הוא שהוא עליון, לכן נקרא שמה עולה.

פרשה ב[עריכה]

דבר אחר, צו את אהרן. מה עסקו של אהרן כאן. ישראל מקריבין ואהרן נזכר. והכתוב אומר, צו את אהרן. והרי כתיב: צו את בני ישראל את קרבני לחמי. וכאן הוא אומר, צו את אהרן זאת תורת העולה. אמר הקדוש ברוך הוא, כל מי שהוא מעלה עצמו, סופו לילך באש, שנאמר: היא העולה על מוקדה. דור המבול, על שאמרו מה שדי כי נעבדנו, לפיכך נדנו באש, שנאמר: בעת יזרבו נצמתו בחמו וגו' (איוב ו, יז). וכתיב: ויתרם אכלה אש (איוב כב, כ). וכן הסדומיים, וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט, כד). פרעה אמר, מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), ועלה את עצמו ואמר, לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט, ג). לפיכך, על מוקדה. שכן הוא אומר, וירעם משמים ה' (תהלים יח, יד), מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש (תהלים יח, יג). וכן הוא אומר, ויהי ברד ואש מתלקחת (שמות ט, כד). ואף סנחריב עלה את עצמו, שנאמר: עליתי מרום הרים ירכתי לבנון (מ״ב יט, כג). ומה היה לו, ביד מלאכיך חרפת אדני (מ״ב יט, כג). מה היה לו, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ״ב יט, לה). הוא חרף על ידי מלאך, לפיכך ויצא מלאך ויך. ומה עשה לו, ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש (ישעיה י, טז). מהו תחת כבודו. ששרף אותם מבפנים והניח בגדיהם מבחוץ, שכבודו של אדם זו היא כסותו. ולמה הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהן. על שהיו בניו של שם, שנאמר: בני שם עילם ואשור (בראשית י, כב). אמר הקדוש ברוך הוא, חיב אני לשם אביהם, שנטלו בגדיהם וכסו ערות אביהם, שנאמר: ויקח שם ויפת את השמלה (שם ט, כג). לפיכך הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם ושרף את גופם, הדא הוא דכתיב: היא העולה על מוקדה. ואף נבוכדנצר עלה את עצמו ואמר, אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד, יד). אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, לא דיך שכבר אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי (ישעיה יד, יג), ולא עוד אלא אמרת, אעלה על במתי עב אדמה לעליון, למעלה אתה רוצה לעלות וכך אמר לחנניה וחבריו, ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי (דניאל ג, טו), ביתו שרפתי ועמו הגליתי ולא עמד עלי בביתו, ובביתי הוא יכל לי, מה עשה, השליכן לכבשן האש. מה עשה הקדוש ברוך הוא. רמז לכבשן ונעשה פלניא, ומי שראוי לישרף, לא נשרף. ומי שלא היה ראוי לישרף, נשרף. ותצא האש ושרפה חצי האמות. שאתה מוצא כשנתכנסו לחנכת צלמא, מתחלה שמונה אמות היו, שנאמר: באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטני מדינתא וגו' (דניאל ג, ג), הרי שמונה אמות. וכשנתכנסו לראות לחנניה וחבריו, אין כתיב שם אלא ארבע אמות, ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא (דניאל ג, כז). והיכן ארבע אמות, אלא קטל המון שביבא די נורא (דניאל ג, כב). ואף נבוכדנצר הרשע נשרף באש ונעשה אימת שירוף עליו. ולמה לא נשרף באש כלו. אמר הקדוש ברוך הוא, הניחו רשע זה חציו, כדי שידע על מי גדף. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ומה, רשע, לא אמרת איני מבקש עוד להלך עם בני אדם אלא אעלה על במתי עב. חייך, כך אני עושה לך. ולך טרדין מן אנשא ועם חיות ברא להוה מדרך (שם ד, כב). כשם שהביא מכות על פרעה ועל מצרים, כך הביא על נבוכדנצר, שנאמר: אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עלאה (שם ג, לב), שנפל אימת שירוף עליו. לכך נאמר: היא העלה על מוקדה. היא העלה על מוקדה, זו מלכות אדם שעלתה עצמה, שנאמר: אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים וגו' (עובדיה א, ד). ונדונית באש, שנאמר: חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא (דניאל ז, יא). אמר הקדוש ברוך, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' (עובדיה א, יח). ומה דבר. על ידי משה, שנאמר: היא העולה על מוקדה. ואחר כך, ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו (עובדיה א, כא). סיסרא שחרף, שכתוב בו, והוא לחץ את בני ישראל בחזקה (שופטים ד, ג), בחרופין ובגדופים, לפיכך נדון באש, שנאמר: מן שמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם (שם ה, כ). ולעולם הבא, כשהקדוש ברוך הוא נפרע מעשו, מה עשו עושה, מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב. מנין, שכן כתיב: אם בין כוכבים שים קנך (עובדיה א, ד). ואין כוכבים אלא ישראל, שנאמר: הבט נא השמימה וגו' (בראשית טו, ה), וכתיב: כה יהיה זרעך (שם). ומה יעקב אומר לו. אחי, אתה לא תהא אחי כיוצא בי, שנאמר: אהי דבריך מות, אהי קטבך שאול, נחם יסתר מעיני (הושע יג, יד). אהי דבריך מות, גזרות שהיית גוזר עלי, דו פרצופים היית גוזר עלי שאעבד עבודה זרה. ואלו הייתי עושה, הייתי חיב מיתה בידי שמים. ואם לא אני עובד אותה, אתה הורג אותי. לפיכך, אהי דבריך מות. אהי קטבך שאול, לשון אלנסט״י קטבך, קאטאב״א, שאול. כיון שעשו יורד לשאול, ישתיר יעקב לבדו, שנאמר: והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים בה יכרתו יגועו, והשלישית יותר בה (זכריה יג, ח). ואין שלישית אלא ישראל, שנאמר: יהיה ישראל שלישיה (ישעיה יט, כד). וישראל על שעשו עצמם נבזים ושפלים, שנאמר: וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים (מלאכי ב, ט), ומתנחמים ונגאלים באש, שנאמר: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב (זכריה ב, ט). כיון שעשו מסתלק מן העולם, הקדוש ברוך הוא וישראל משתירין, שנאמר: אחת היא יונתי תמתי (שה״ש ו, ט). וכן הוא אומר, ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים לב, יב).

פרשה ג[עריכה]

וזאת תורת זבח השלמים. זה שאמר הכתוב: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שבטל הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, כי תצור אל עיר ימים רבים (דברים כ, יט) וכל אותו הענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר: כי החרם תחרימם (דברים כ, יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, דברי שלום, אעברה בארצך (שם ב, כו-כז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו, שנאמר: ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו (במדבר כא, לה). אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי, כי החרם תחרימם, ואתה לא עשית כן. חייך, כשם שאמרת, כך אני עושה, שנאמר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום (דברים כ, י). לכך נאמר: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז).

פרשה ד[עריכה]

דבר אחר, וזאת תורת זבח השלמים. זה שאמר הכתוב: אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פה, ט). אמרו אמות העולם לבלעם, למה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום. אמר להם בלעם, הקרבנות אינן אלא שלום. ומי שקבל את התורה שכתובין בה, צריך שיקריב קרבנות. אתם מתחלה פסלתם אותה, ועכשו אתם מבקשים להקריב קרבנות. מי שקבלה הוא מקריב קרבנות, שנאמר: ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום (שם כט, יא). לכך נאמר: אשמעה מה ידבר האל וגו'. ומה דבר, וזאת תורת זבח השלמים. ולמה נאמר זבח שלמים. שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. היאך, העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת, ולא באשם, אלא בתודה. בא וראה, העולה היתה כלה כליל לאישים, והחטאת היתה דמה ואמוריה למזבח, ועורה ובשרה לכהן. אבל לישראל, לא היתה ממנה הנאה. וכן האשם. אבל התודה, היתה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל. נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיה עושה שלום לכל.

פרשה ה[עריכה]

וזאת תורת זבח השלמים. כשהיו מקריבין זבח השלמים, היה הקדוש ברוך הוא נושא להם פנים, שנאמר: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו, כו). ואפשר שהקדוש ברוך הוא נושא פנים לבריה. שני כתובין מכחישין זה את זה. כתוב אחד אומר, אם אחפץ במות הרשע (יחזקאל לג, יא). וכתוב אחד אומר, כי חפץ ה' להמיתם (ש״א ב, כה). ואם חפץ להמיתם, היאך לא אחפץ במות הרשע. אלא עד שלא נחתם גזר דין, לא אחפץ. כיון שנחתם גזר דין, כי חפץ ה' להמיתם. וכן דניאל אמר, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (דניאל י, כא). אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מעשה היה ברבנו הקדוש שהיה עובר בסימוניא, יצאו כל בני העיר לקראתו, בקשו ממנו זקן אחד חכם מי שילמדם תורה. נתן להם את רבי לוי בר סיסי, שהיה חכם בתורה. אמרו לו: רבי מה הוא שכתוב בדניאל, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. וכי יש דבר שקר בתורה, שהוא אומר אמת. ולא מצא להם תשובה מה להשיבן. מיד יצא משם ובא לו לפני רבי. אמר לו: לא יכלתי לעמד בהם. דבר אחד שאלו ממני ולא מצאתי מה להשיבן. אמר ליה: ומהו הדבר. אמר ליה: אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. וכי יש דבר שקר בתורה. אמר ליה: תשובה גדולה היה לך להשיבן. אמר ליה: היה לך לומר להם, האדם חוטא, הקדוש ברוך הוא רושם עליו מיתה. עשה תשובה, הכתב מתבטל. לא עשה תשובה, הרשום בכתב אמת. ואף כאן כתוב אחד אומר, ישא ה' פניו אליך (במדבר ו, כו). וכתוב אחד אומר, אשר לא ישא פנים (דברים י, יז). אם ישא, למה לא ישא. אלא לעובדי עבודה זרה, לא ישא פנים. אבל לישראל, ישא ה' פניו אליך. אמר הקדוש ברוך הוא, כשם שישראל נושאים לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאים לו פנים. אדם מישראל עני, יש לו חמשה בנים או ששה, והוא נוטל ככר אחד, והן יושבין כלן ואוכלין אותו הככר ואין שבעים ממה שהם אוכלין, ומברכין, הכתוב אומר, ואכלת ושבעת וברכת (שם ח, י). אף אני נושא להם פנים, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו, כו). לכך נאמר: וזאת תורת זבח השלמים.

פרשה ו[עריכה]

אם על תודה יקריבנו והקריב. ראה היאך הקדוש ברוך הוא סולח לעונותיהם של ישראל. ראה מה היו מקריבין להקדוש ברוך הוא, והקריב על זבח התודה. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, מי שיש לו פר, יביא פר. מי שיש לו איל, יביא איל. ומי שיש לו שה, יביא שה. ומי שיש לו יונה, יביא יונה. ומי שאין לו אחד מכל אלו, יביא סלת. ומי שאין לו סלת ולא כלום, יביא דברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג), ותאמר שהוא מקבל. אמר הקדוש ברוך הוא, הן, ונשלמה פרים שפתינו (שם). למה, שאין תשובה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן הודיה. לכך נאמר: אם על תודה יקריבנו.

פרשה ז[עריכה]

וזאת תורת זבח השלמים. אתה מוצא כל הקרבנות שהיו מביאין, היו מביאין על העברות. אשם כשהוא מקריבו, היה מקריבו על העברות, שנאמר: ויתנו ידם להוציא נשיהם, ואשמים איל צאן על אשמתם (עזרא י, יט). והחטאת היתה באה על השגגה, שנאמר: וחטאתם לפני ה' על שגגתם (במדבר טו, כה). עולה באה על הרהור הלב, שנאמר: והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם, כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א, ה). אבל התודה שהיתה באה, על הנס היתה באה. אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי מכל הקרבנות. ואף דוד אמר, זובח תודה יכבדנני (תהלים נ, כג). יכבדני איני אומר אלא יכבדנני שתי פעמים, בעולם הזה ובעולם הבא. אמר רבי יהודה, כל מי שהוא עונה אמן בעולם הזה, זוכה לענות אמן לעולם הבא. מנין, שנאמר: ברוך ה' אלהים אלהי ישראל (שם עב, יח), מן העולם ועד העולם אמן ואמן (שם מא, יד), אמן בעולם הזה, ואמן בעולם הבא. לכך נאמר: זובח תודה יכבדנני. אמר רבי עקיבא, כל מי שאומר שירה בעולם הזה, זוכה לומר שירה לעולם הבא, שנאמר: אז ישיר משה (שמות טו, א). אז שר לא נאמר, אלא אז ישיר. הוי, כל מי שאומר שירה בעולם הזה, זוכה לומר שירה לעולם הבא. לכך נאמר: זובח תודה יכבדנני. הוי, וזאת תורת זבח השלמים. גדולה השלמים, שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. אמר רבי אלעזר הקפר, גדול השלום, שאפלו ישראל עצמן עושין עבודה זרה ועושין חבורה אחת, אין מדת הדין נוגעת בהן, שנאמר: חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד, יז). אמר רבי לוי, גדול השלום, שאין חתום ברכת כהנים אלא שלום, שנאמר: וישם לך שלום (במדבר ו, כו). אמר רבן שמעון בן גמליאל, גדול הוא השלום, שהכתיב הקדוש ברוך הוא דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום. אלו הן. כשמת יעקב, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף (בראשית נ, טו). מה עשו. הלכו אצל בלהה ואמרו לה, הכנסי אצל יוסף ואמרו לו: אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך (בראשית נ, יז). ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה. אמר רבן שמעון בן גמליאל, כמה דיו משתפך, וכמה קולמוסין משתברין, וכמה עורות אבודים, וכמה תינוקין מתרצעין ללמד דבר שלא היה, בתורה. ראה כמה גדול כח השלום. וכן אתה מוצא בשרה, כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם ואמרו לו: למועד אשוב אליך כעת חיה (שם יח, יד), באותה שעה, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן (בראשית יח, יב). והקדוש ברוך הוא לא אמר לאברהם אלא למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי (בראשית יח, יג). וכל כך למה, בשביל השלום. ולעולם הבא כשיחזיר הקדוש ברוך הוא את הגליות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר: שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך (תהלים קכב, ו). וכן הוא אומר, הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה סו, יב).

פרשה ח[עריכה]

וידבר ה' אל משה קח את אהרן ואת בניו ואת הבגדים. זה שאמר הכתוב: אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך (תהלים סה, ה). אשרי מי שבחרו הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא קרבו. ואשרי מי שקרבו, אף על פי שלא בחרו. ואיזהו שבחרו. זה אברהם, אבל לא קרבו, אבל הוא קרב את עצמו, שנאמר: אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' (נחמיה ט, ז). יעקב בחרו הקדוש ברוך הוא, שנאמר: יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מא, ח). וכן הוא אומר, כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגלתו (תהלים קלה, ד), אבל לא קרבו. אבל הוא קרב את עצמו, שנאמר: ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). משה בחרו, אבל לא קרבו, שנאמר: לולי משה בחירו עמד בפרץ (תהלים קכו, כג). דוד בחרו, אבל לא קרבו, שנאמר: ויבחר בדוד עבדו (שם עח, ע). והוא קרב את עצמו, שנאמר: חבר אני לכל אשר יראוך (שם קיט, סג). אשריהם אלו שבחרן הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא קרבן. בא וראה, יתרו קרבו הקדוש ברוך הוא, ולא בחרו. רחב הזונה קרבה הקדוש ברוך הוא, אבל לא בחרה. אשרי אהרן בכפלים, שבחרו הקדוש ברוך הוא וקרבו. ומנין שבחרו, שנאמר: ויבא איש האלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך, ובחר אותו מכל שבטי ישראל לכהן לי (ש״א ב, כז-כח). ומנין שקרבו, שנאמר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח, א). לכך דוד משבחו ואמר, אשרי תבחר ותקרב ישכן חצרך (תהלים סה, ה).

פרשה ט[עריכה]

קח את אהרן ואת בניו. זה שאמר הכתוב: כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון (משלי ג, לה). הכתוב הזה משמש מבריתו של עולם ועד עכשו. כבוד חכמים ינחלו, זה נח ובניו. וכסילים מרים קלון, זה דור המבול. כבוד חכמים ינחלו, זה שם, שנאמר: ברוך ה' אלהי שם (בראשית ט, כו). וכסילים מרים קלון, זה חם, שנאמר: ארור כנען (בראשית ט, כה), כבוד חכמים ינחלו, זה אברהם. וכסילים מרים קלון, אלו המלכים שהכה אברהם. כבוד חכמים ינחלו, זה יצחק. וכסילים מרים קלון, אלו אנשי גרר. כבוד חכמים ינחלו, זה יעקב. וכסילים מרים קלון, זה עשו. כבוד חכמים ינחלו, זה יהושע. וכסילים מרים קלון, אלו שלשים ואחד מלכים שהכה. כבוד חכמים ינחלו, זה דוד. וכסילים מרים קלון, זה גלית. כבוד חכמים ינחלו, זה עלי. וכסילים מרים קלון, אלו בניו, שנאמר: ובני עלי בני בליעל (ש״א ב, יב). כבוד חכמים ינחלו, אלו בני אהרן, שנאמר: קח את אהרן ואת בניו אתו. למה נאמר כאן, קח. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חיב אני לקיחה, אלא קום אתה וגדלו בלקיחה, שנאמר: קח את אהרן. ואימתי לקח אהרן, בשעה שיצא הקצף מלפני ה' לחבל שונאיהם של ישראל. כיון שראה משה, אמר ליה: מה אתה עומד, קח את המחתה ותן עליה אש (במדבר יז, יא). אמר ליה אהרן, מרי משה, להרגני אתה מבקש. בני מפני שהקריבו לפניו אש הדיוטות, נשרפו, שנאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (ויקרא י, א-ב). ולי אתה אומר, קח את המחתה. בני הכניסו אש זרה ונשרפו, ואני מוציא אש קדוש לחוץ ואיני מת ואיני נשרף. אמר לו משה, לך ועשה מהרה מה ששמעת. עד שאתה עומד ומשיח, הם מתים. אלא עשה מהרה, שנאמר: והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף (במדבר יז, יא). כיון ששמע אהרן כן, אמר, ואלו אני מת על ישראל, איני כדאי, מיד, ויקח אהרן כאשר דבר משה (במדבר יז, יב). לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, קח את אהרן, גדלהו בלקיחה. מה אהרן הציל את בני בלקיחה, שנאמר: קח את המחתה (במדבר יז, יא), אף אתה גדלהו בלקיחה. לכך כתיב: קח את אהרן.

פרשה י[עריכה]

קח את אהרן ואת בניו. זה שאמר הכתוב: מתהלך בתמו צדיק, אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז), זה אהרן ובניו. אם מן הדבר הזה, אף משה היה צדיק ולא היו בניו כמותו, ועלי צדיק ולא היו בניו כמותו, ואף שמואל היה צדיק ולא היו בניו כמותו, שנאמר: ולא הלכו בניו בדרכיו (ש״א ח, ג), ולמה אתה אומר, מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו. שראה בניו בחייו משמשין בכהנה גדולה. לפיכך, קח את אהרן ואת בניו. דבר אחר, קח את אהרן ואת בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, פתה אותו בדברים, לפי שהיה בורח מן השררה. ואין קח אלא לשון פתוי, שכן נבוכדנצר אמר לנבוזראדן, קחנו ועינך שים עליו (ירמיה לט, יב). וכן הוא אומר בשרה אמנו, ותקח האשה בית פרעה (בראשית יב, טו), שלא היתה מבקשת לילך, והיו מפתין אותה. וכן בדינה, ויקח אותה וישכב אותה (שם לד, ב), שלא היתה מבקשת לילך. ואף קח את אהרן לשון פתוי, שהיה בורח מן השררה.

פרשת יא[עריכה]

ואת כל העדה הקהל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חלק לו כבוד כנגד ישראל, כדי שיראוהו היום נכנס לכהנה גדולה, והתרה בהם התראה שלא יחלקו על הכהנה כקרח וכעדתו שנבלעו. שאני יודע שעתיד עזיהו לחלק ולעמד על הכהנה, שנאמר: זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר (במדבר יז, ה). הוא אינו מזרע לוי כשם שהיה קרח, ולא מזרע אהרן הוא. מיד, ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו (דה״ב כו, יט). אמר לו: וכדין שעשית לקרח אתה עושה לו אמר לו: לאו, ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר יז, ה). אמר לו: והיאך אתה עושה לו. אמר לו: כאשר דבר ה' ביד משה לו (שם). אמר לו: ומהו. אמר לו: כשם שעשיתי לידך, ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג (שמות ד, ו), כך אני עושה לו. לפיכך, ואת כל העדה הקהל.

פרשה יב[עריכה]

ואת כל העדה הקהל. אמר לו: להיכן. אמר לו: אל פתח אהל מועד. אמר לו משה, רבונו של עולם, ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן אל פתח אהל מועד, ואינו אלא בית סאתים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ועל דבר זה אתה תמה, השמים האלו לא כדוק של עין הם, ואני הוא שעשיתים מראש העולם ועד סופו, שנאמר: הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ, כב), ואף לעתיד לבוא כך אני עושה בציון, כל אותן האוכלסין מן אדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדין, והם עתידים לומר, צר לי המקום גשה לי ואשבה (שם מט, כ). מה אני עושה להם. אני מרחיבה, שנאמר: הרחיבי מקום אהלך (שם נד, ב). מהיכן אתה למד, מהר סיני. כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא עליו, מיד נרחב, שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח). אמר רבי אבדימי דמן חיפה, אני שניתי במשנתי, כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני לתן את התורה, ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות. אמר רבי ברכיה הכהן, שצפה הקדוש ברוך הוא, שאין עומדין באמונתן אלא שבטו של לוי, לפיכך ירד עמהם כנגד מחנה לויה. אמר לו רבי ינאי, אם כן מעתה, בשבט לוי כתיב: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. מהו רכב אלהים רבותים, עשרים ושנים אלפים מרכבות ירדו עם הקדוש ברוך הוא, ועם כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל, ומחזיק היה, אלא מעשה נסים. אמר הקדוש ברוך הוא להר, הרחב והארך וקבל בני אמוניך. וכן אתה מוצא לעולם הבא, שהקדוש ברוך הוא מרחיב את ירושלים, שנאמר: ורחבה ונסבה למעלה למעלה (יחזקאל מא, ז), עד שעולה לשמים. ואין מעלה אלא שמים, שנאמר: כי גדול עד שמים חסדך (תהלים נז, יא). כיון שמגעת לשמים, אומר, צר לי המקום. אף על פי כן מה הקדוש ברוך הוא עושה, מביא עננים ומעלה משמים לרקיע השני, וכן לכלם. אמר רבי אליעזר, עד שמגעת לכסא הכבוד. וכיצד הם עולין. עד שהעליון עולה, התחתון אוכל ושותה וישן. ומה הקדוש ברוך הוא עושה. מביא עננים והם מפריחים, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה (ישעיה ס, ח). וכל אחד ואחד מן הצדיקים יש לו חפה בפני עצמו, שנאמר: כי על כל כבוד חפה (שם ד, ה). כיון שמגעת לכסא הכבוד, הקדוש ברוך הוא אומר להם, אני ואתם נהלך בעולם, שנאמר: והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו, יב). והקדוש ברוך הוא יושב באמצע הצדיקים ומראין אותו באצבע, שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו (ישעיה כה, ט). ואומר: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות (תהלים מח, טו). לפי שאמות העולם אמרו, ואמר אי אלהימו (דברים לב, לז), לפיכך ישראל עתידים לומר, כי זה אלהים אלהינו.

פרשה יג[עריכה]

זאת תורת העולה. ומהו עולה, אלא שהיא עולה לפני הקדוש ברוך הוא ומכפרת על עונותיהם של ישראל. כי בעת שעשה אברהם עולת האיל, שנאמר: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר (בראשית כב, יג), ומהו אחר, אלא אחר שראה הקדוש ברוך הוא כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות ליצחק בנו לעולה, ושלח לו האיל, אמרו חכמים, כי מששת ימי בראשית נברא האיל להעלותו עולה תחת יצחק. וזה שכתוב, והנה איל אחר וגו'. ויקח את האיל וגו' (שם), שם הבטיחו הקדוש ברוך הוא בעת שיעלו בניו עולות, שיקבלם מיד. אמרו חכמים זכרונם לברכה, אלולי שנתעכב אברהם לבדק הסכין, היה נשחט יצחק, אבל נתעכב לבדק הסכין. מיד נכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא על יצחק, ואמר הקדוש ברוך הוא לפמליא שלו, ראו כמה זה הצדיק זריז לעשות דברי מאמרי. מיד אמר למלאך להצילו, שנאמר: ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני (בראשית כב, יא). ולמה אמר אברהם אברהם שני פעמים. בשביל שהיה רצונו לשחטו ולעשות רצון קונו, היה המלאך ממהר ואומר: אברהם אברהם. ומנין שבדק הסכין. שנאמר: ויקח את המאכלת (בראשית כב, י). חשב אותיות ויקח את המאכלת, ותמצא י״ב, כמנין הבדיקות שעושין לסכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. ומנין, שנאמר: ושחטתם בזה (ש״א יד, לד), זה בגימטריא י״ב הוי. ומהו ויאמר ה' אל משה לאמר. לאהרן. מכאן אנו למדין, שאין משה אומר אלא מה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא. ולפיכך אמר הקדוש ברוך הוא בשבילו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז). וכן אמר בשביל שמואל, וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' (ש״א ג, כ). אתה מוצא כשהתחיל הדבור לבוא לו, כשחטאו בני עלי לפני הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' (ש״א ג, ג). וכי בהיכל ה' היה שוכב. אלא כך הוא פתרונו, ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' אשר שם ארון ה', ושמואל שוכב במקומו במקום אחר. ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני (ש״א ג, ד), והוא לא הבין מי היה קורא לו, שהיה נער, כמו שנאמר: והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים (ש״א ב, כו). וירץ אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי (ש״א ג, ה), שחשב שהוא היה קורא אותו. ויאמר לא קראתי בני שוב שכב (ש״א ג, ו). ויסף ה' קרא שמואל בשלישית ויקם וילך אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויבן עלי כי ה' קורא לנער, ויאמר עלי לשמואל לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך (ש״א ג ח-ט). והוא לא אמר דבר ה', אלא דבר. לפי שאמר בלבו, איני יודע אם ה' או מלאך או דבר אחר. והוא שקול כנגד משה. למשה אמר הקדוש ברוך הוא, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז). ולשמואל אמר, וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' (ש״א ג, כ). לפיכך אמר הכתוב, אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי לעם הזה (ירמיה טו, א). והיה שקול כמשה ואהרן, שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט, ו). הוא היה מאיר עיניהם של ישראל, שנאמר: ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים (ש״א ג, ג). משה ושמואל לא היו כיחזקאל, שכל מה שהוא רואה אומר, וכמו שנאמר: בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל (ישעיה ו, א), ולפיכך קראו הכתוב בן אדם. ארבעה הם חיים וקראם הכתוב מתים. ואלו הן, האביון, והמצרע, והעור, ומי שאין לו בנים. המצרע מנין. שנאמר: בשנת מות המלך עזיהו. ולמה כנהו הכתוב מת. אלא שנצטרע, שנאמר: בשנת מות המלך עזיהו, כשנצטרע. שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו, ב), בשמים לשמשו. בשתים יכסה פניו (ישעיה ו, ב), בצניעות, שלא יראה גופו לפני גופו. בשתים יכסה רגליו (ישעיה ו, ב), שלא יראה ויביט לצד שכינה. ובשתים יעופף (ישעיה ו, ב). וכי בכנפים מעופף. אלא מכאן תקנו זכרונם לברכה, לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר שליח צבור, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו, ג). ותנחומא אמר, כסוי רגלים, לפי שהם ככף רגל עגל, שלא להזכיר עון העגל את ישראל. וקרא זה אל זה ואמר (ישעיה ו' ג), נוטלין רשות זה מזה, שלא להקדים האחד ויתחיל ויתחיב שרפה, אלא פתחו כלם כאחד ועונין וכו'. וינועו אמות הספים (ישעיה ו, ד), הם המזוזות, ההיכל. מקול הקורא (ישעיה ו, ד), מקול המלאכים הקוראים. הוא היה יום הרעש, שנאמר בו: ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה וגו' (זכריה יד, ה). כי ביום שעמד עזיה להקטיר בהיכל, רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשרפה, כמו שנאמר: ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, על שהקריבו קטרת זרה. וזהו שקראם שרפים, שבאו לשרפו, ובאו שמים כמו כן לשרפו והארץ לבלעו, כסבורים דינו להבלע כקרח שערער על הכהנה. יצאתה בת קול ואמר, זכרון לבני ישראל (במדבר יז, ה). ולא יהיה כקרח וכעדתו (שם), שערער על הכהנה לא יהיה כקרח בבליעה וכעדתו בשרפה, אלא כאשר דבר ה' ביד משה לו (שם), ביד משה בסנה, שנאמר: הבא נא ידך בחיקך, ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג (שמות ד, ו). כלומר, שיצטרע המעורר, אף הצרעת זרחה במצחו והיה נחשב כמת. וכן אתה מוצא במרים, שנאמר: צאו שלשתכם (במדבר יב, ד). לא היה צריך משה לצאת, שלא דבר עמו כלום, אלא כדי שיהא מזמן להתפלל על מרים לרפא אותה. ויקרא אהרן ומרים (במדבר יב, ה). למה קראם ועזב למשה. לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכלו שלא בפניו. וכן מצינו בנח, שלא בפניו, אמר, איש צדיק תמים (בראשית ו, ט). ובפניו אמר, כי אותך ראיתי צדיק לפני (שם ז, א). דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן. אמר, שמעו נא דברי (במדבר יב, ו). אין נא אלא לשון בקשה. אם יהיה נביאכם, ה', במראה אליו אתודע (במדבר יב, ו), שכינתי אין נגלה עליו באספקלריא מאירה, אלא בחלום וחזיון. ולמה, אלא שדברו במשה, שנאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א), ואין דבור בכל מקום אלא לשון קשה. וכן הוא אומר, דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל). ואין אמירה אלא תחנונים. וכן הוא אומר, ויאמר אל נא אחי תרעו (שם יט, ז). ויאמר שמעו נא דברי, כל נא לשון בקשה. ולמה אמר תחלה מרים ואחר כך אהרן. אלא שהיא פתחה בדבר תחלה, ולפיכך הקדימה הכתוב. ומה אמרו, הרק אך במשה דבר ה' (במדבר יב, ב), כלומר, במשה דבר ה' לבדו, שפרש מאשתו. הלא גם בנו דבר (שם), כמו כן דבר עמנו ולא פרשנו מדרך ארץ. ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה. רבי נתן אומר, מרים היתה בצד צפורה כשאמרו למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה (שם יא, כז). וכיון ששמעה צפורה, אמרה, אוי להם לנשותיהם של אלו. ומאיזה זמן פרש משה מדרך ארץ, אלא בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בסיני קדם מתן תורה שיקדש את העם ואמר להם: לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו), פרשו הם מנשותיהם ופרש משה מאשתו. ואחר מתן תורה אמר ליה הקדוש ברוך הוא, לך אמר להם, שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמד עמדי (דברים ה, ל-לא), ואל תשוב לדרך ארץ. וכשאמרה צפורה אוי לנשותיהן של אלו, הן נזקקין לנבואה שיהו פורשין מנשותיהם כמו שפרש בעלי הימני. ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכונה לגנותו של משה, נענשה. קל וחמר למספר בגנותו של חברו ובלשון הרע, ילקה האדם בצרעת. כי אשה כשית לקח (במדבר יב, א). כושית בגימטריא יפת מראה, חשבונו של זה כחשבונו של זה. האשה הכשית, מגיד, שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל דוברים בשחרותו של כושי. על אדות האשה (שם), על אדות גרושיה. כי אשה כשית לקח, מה תלמוד לומר. אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, או נאה במעשיה ואין נאה ביפיה, וזו נאה בכל, ועתה גרשה. ועל שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא לבנו נאה, כושי, כדי שלא תשלט בו העין והאיש משה ענו מאד (במדבר יב, ג). ענו, שפל וסבלן. דבר אחר, ענו מאד, מלשון עונה. כלומר, שאם היה שומע אלו הדברים יודע היה לענות ולהשיב טענות כנגדן. ויאמר ה' פתאם (במדבר יב, ד). שנגלה עמהם פתאם, והם טמאים בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפרש מאשתו, אחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור. וכן אמר להם: פה אל פה אדבר בו (במדבר יב, ח), פה אל פה אמרתי לו לפרש מן האשה. ומראה ולא בחידות (במדבר יב, ח), ומראה זו מראה הדבור. יכל מראה השכינה. תלמוד לומר: לא תוכל לראות את פני (שמות לג, כ). ואם תאמר, הא כתיב: ותמונת ה' יביט (במדבר יב, ח). זה מראה אחורים, כענין שנאמר: וראית את אחורי (שמות לג, כג). למה לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר יב, ח). אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה. כלומר, בעבדי אף על פי שאינו משה, וכן במשה אף על פי שאינו עבדי, כדאי היה לירא מפניו. וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך. והיה לכם לומר, אין המלך אוהבו חנם. ואם תאמרו שאינו מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה. ויחר אף ה' בם וילך (במדבר יב, ט). למד, כי מאחר שהודיע סרחונם, אחרי כן גזר עליה נדוי. קל וחמר בשר ודם, שלא יכעס על חברו עד שיודיענו סרחונו. והענן סר מעל האהל (במדבר יב, י), ואחרי כן, והנה מרים מצרעת כשלג (במדבר יב, י). משל למלך שאמר לפדגוגו, הכה את בני. אבל לא תכנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו. אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו (במדבר יב, יא). אל נא תהי כמת (במדבר יב, יב). מה מת מטמא בביאה, אף מצרע מטמא בביאה. אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב, יב). מרחם אמנו היה לו לומר, אלא שכנהו הכתוב כן. וכן חצי בשרו (במדבר יב, יב), היה לו לומר חצי בשרנו. ולפי משמעו נראה לי כן, אין ראוי להניח את אחותינו להיות כמת, כי מאחר שיצאת מרחם אמו של זה שהיה בידו לעזר ואינו עוזרו, הרי יאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר, אל נא תהי כמת. אם אינך רופאה בתפלה, מי מסגירה ומי מטמאה, כי איני אפשר לראותה, כי אני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם. וזהו שנאמר: אשר בצאתו מרחם אמו. אל נא רפא נא לה (במדבר יב, יג). בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר, צריך שיאמר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו. לאמר, מה תלמוד לומר. אמר לו: השיבני אם מרפא אתה אותה אם לאו. עד שהשיבו, ואביה ירק ירק בפניה (במדבר יב, יד). ומפני מה לא האריך משה בתפלה זו. כדי שלא יהיו ישראל אומרין, אחותו נתונה בצרה, והוא מרבה בתפלה. תסגר שבעת ימים ואחר תאסף (במדבר יב, יד). ואני אומר, כי כל האספות שיש במצרעים, יהיו על שם שהוא משלח מן המחנה. וכשהוא נרפא, נאסף אל המחנה. כל אסיפה לשון הכנסה היא. והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר יב, טו). כבוד זה חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהשלך ליאור, שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב, ד). היא עכבה שעה אחת, וכל ישראל עכבו בשבילה שבעת ימים. הוי, המצרע חשוב כמת. ומי שאין לו בנים מנין. מרחל שאמרה ליעקב, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל, א). ומנין העור שחשוב כמת. שנאמר: במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג, ו). ומנין האביון. שנאמר: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך (שמות ד, יט). דבר אחר, זאת תורת העולה וגו'. כך שנו רבותינו, היתה עולה כלה קדושה, מפני שלא היתה באה על עונות. אשם היתה באה על הגזלות. אבל העולה, לא היתה באה לא על חטאת ולא על גזל, אלא על הרהור הלב היא באה. וכן מי שהיה מהרהר בלבו דבר, היה מביא קרבן העולה לשום דברים העולים על הלב, שנאמר: והעולה על רוחכם וגו' (יחזקאל כ, לב). ותדע לך שקרבן עולה לא בא אלא על הרהור הלב, מן איוב אתה למד, שהיה מקריב על בניו, שנאמר: ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עולות (איוב א, ה). אמרו לו: איוב, למה אתה עושה כך. והוא אומר, אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (שם). הוי, אתה מוצא שעל הרהור הלב התקין כפרה להם. וזהו קרבן עולה.

פרשה יד[עריכה]

דבר אחר, צו את אהרן. זה שאמר הכתוב: הטיבה ברצונך את ציון (תהלים נא, כ). ואחרי כן, אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל (תהלים נא, כא). כלומר, אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקדוש ברוך הוא, אין ציון וירושלים נבנה, לפי שאינן נבנות אלא בזכות קרבן עולה שהיו ישראל מקריבים לפני הקדוש ברוך הוא. ומאי שנא קרבן עולה יותר מן הקרבנות כלן. מפני שנקרא זבחי צדק, שנאמר: אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל וגו' (שם). אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, הואיל וכך העולה חביבה עלי, לכך צוה אהרן ובניו שיהו זהירין בה להקריב אותה לפני. למה אמר זאת תורת העולה. ירצה לומר, קריאת תורה. ראו כמה חביבה קריאת תורה לפני הקדוש ברוך הוא, כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו, שנאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר. כלומר, שיאמרו לבני ישראל ויתעסקו בקריאת העולה. שאף על פי שמקריבין עולה, עוסקין היו בקריאתה כדי שיזכו בקרבן עולה ובקריאתה. וכן אמר רב שמואל בר אבא, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שבית המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלין, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות בהן. ואם תעסקו בהן, אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים. ואם רצונך לידע, בא וראה, כשהקדוש ברוך הוא מראה ליחזקאל את צורת הבית, מה הוא אומר, הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מג, י). אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עד עכשו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית, וכתב לעיניהם, וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו (יחזקאל מג, יא). וכי יכולין הן לעשות. הניח להם עד שיעלו מן הגולה, ואחר כך אני הולך ואומר להם. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל. אמר לו הקדוש ברוך הוא, גדול קריתה בתורה כבנינה. לך אמר להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. ובשכר קריתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית. ואשרי האיש העוסק בתורה, והנותן ממונו ללמד תורה לבנו. כי בשביל הממון שהוא נותן ללמד, זוכה לחיי העולם הבא, שנאמר: כי הוא חייך וארך ימיך (דברים ל, כ). חייך, לעולם הבא. וארך ימיך, לעולם שהוא ארך. ודע שכן הוא. אמר רבי אסיא, למה הם מתחילים התינוקות של בית רבן ללמד בספר ויקרא. אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשו ואינם יודעים מהו טעם חטא ועון, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא שיהו מתחילין תחלה בסדר הקרבנות, יבאו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים, לפיכך אני מעלה עליהם כאלו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות. והודיעך, שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג, אלולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות, לא היה העולם עומד. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, אף על פי שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות, מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים קרבן עולה לפני, שנאמר: וזאת תורת העולה. כלומר, מי שהוא עוסק בתורת העולה, זוכה לחיי העולם הבא. מה כתיב למעלה, נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו וגו' (ויקרא ה, כא), ואחר כך זאת תורת העולה. אמר ישעיה, כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח). אמר הקדוש ברוך הוא, לא תאמר הריני גוזל וחומס ומביא עולה ומכפר לי. כי אני שונא את הגזל אפלו בעולה שעושין על הגזל. ואם רוצה העולם שאקבל העולה, ישיב הגזל לבעלה, ואחר כן אם יעלה עולה עליה, אקבלנה, שנאמר: כי אני ה' שונא גזל בעולה, שונא בעולה בעוד שהגזל בידו. ומי שקורא בתורת העולה, כאלו מעלה עולה ומקריבה לפני הקדוש ברוך הוא. ולפיכך אשרי שמלמד עצמו תורה ונותן ממונו ללמד עצמו ובניו, שנאמר: וזאת תורת זבח השלמים. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הרי אתה מצוה אותנו שנביא כל הקרבנות הללו. בעוד שבית המקדש קים, אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, וכן מביא מנחה ומתרצה לו. ועכשו שחרב בית המקדש, היאך אנו עושים על חטאתינו ועל אשמותינו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אם מבקשים אתם שיתכפר עליכם, היו משמרים תורתי, ואני מעלה עליכם כאלו עשיתם לפני קרבן. ומנין, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז). אל תקרי כן, אלא זאת התורה לא לעולה, ולא למנחה, ולא לחטאת, ולא אשם, ולא מלואים, ולא זבח השלמים. אלא היו עוסקים בתורה, ויהיה חשוב לפני כאלו אתם מקריבים לפני כל הקרבנות. לפיכך אמר דוד, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי (תהלים קיט, צז). כי אני יודע שעסיקת תורתך מכפרת עונות, לפיכך אהבתי תורתך. מהו על מוקדה על המזבח כל הלילה. זו היא שמקריבים על החלבים והאברים כל הלילה כלו, ותפלות כנגד תמידין תקנום. עכשו שאין לנו לא עולות ולא קרבנות ולא מנחה ולא אשם, תקנום תפלות. ותפלת ערבית קרב כל הלילה, כמו שמקריבים האברים והחלבים כל הלילה כלו. ותפלות, אבות תקנום. וזה ירצה לומר, מוקדה על המזבח כל הלילה. ולמה היה מוקד על המזבח ולא במקום אחר. אלא אמר הכתוב, מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא). למה מן האדמה. לפי שהאדם בריתו מן האדמה. ונקרא שמו אדם, על שלקח מן האדמה. ומעלים העולות והקרבנות על המזבח שהיא עשויה מן האדמה, לכפר על הגויה שהוא לקח מן האדמה. ומנין שמתכפר על הנפש. דכתיב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר (ויקרא יז, יד), כי הדם הוא בנפש יכפר (ויקרא יז, יא). כשאמר וזרקו את הדם על המזבח (שם א, ה), כלומר, יזרקו הדם שהוא הנפש, על המזבח שהיא מן האדמה כמו הגויה, ויכפר על הנפש. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואומר: ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו' (ישעיה סו, כד), אלו הכופרים במקום. והאש המוקד על המזבח תמיד, הוא מכפר על עונותיהם של ישראל. ומהו מזבח. מ' מחלה, שמוחל על עונותיהם. ז' זכות, שמזכה אותם לעולם הבא. ב' ברכה, שמביא להם הקדוש ברוך הוא ברכה במעשה ידיהם. ח' חיים, שהן זוכין לחיי עולם הבא. העוזב כל אלו המחילה והזכות והברכה והחיים והולך ועובד עבודה זרה, שורפו אשו הגדול, כמו שנאמר: כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא (דברים ד, כד). כיצד הוא קנא. שנאמר: וארשתיך לי באמונה (הושע ב, כב). כמו שמקנא הבעל לאשה, כך הקדוש ברוך הוא מקנא, כמו שנאמר: ומשוש חתן על כלה וגו' (ישעיה סב, ה). העוזב כל אלו, ישרפהו אשו הגדול, שנאמר: כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר (שם סו, כד). אבל אם חוזר בתשובה, האש המוקד על המזבח יכפר עליו ויכפר אשו של גיהנם. ולא עוד, אלא שכל ישראל נמולים באין בגן עדן, כי הקדוש ברוך הוא שם שמו בישראל כדי שיכנסו בגן עדן. ומה השם והחותם ששם בהם, הוא שדי. השי״ן שם באף, והדל״ת ביד, והיו״ד במילה. ולפיכך בעת שישראל הולך לבית עולמו, יש מלאך ממנה בגן עדן, שלוקח לכל בר ישראל שהוא מהול ומביאו בגן עדן. ושאינן נמולין, אף על פי ששני אותיות יש בהן מן השם שהוא שדי, שיש בהם השי״ן מן האף, והדל״ת מן היד, ולא יש בהם היו״ד מן שדי, הוא לשון שד. כלומר, שהשד מוליך אותו לגיהנם. וישראל שהוא מהול ועובד עבודה זרה הולך ליכנס לגן עדן, והקדוש ברוך הוא מצוה למלאך ומושך ערלתו ועושה ערלתו כמו שלא היה מהול מעולם, ושלא יבא בגן עדן אלא בגיהנם. ודבר גדול ברית מילה, וחביבה לפני הקדוש ברוך הוא. וכל בריות העולם, בין אדם בין בהמה בין חיות ועופות ורמש, כלן מפחדים מישראל שהוא מהול. וכן תמצא ביונה, כי ביום חמישי ברח מפני אלהיו. ולמה ברח יונה. אלא פעם ראשונה שלחו להשיב את גבול ישראל. פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה, ועשה הקדוש ברוך הוא ברב רחמיו ונחם על הרעה, והיו קורין אותו נביא השקר. פעם שלישית שלחו אל נינוה להחריבה. דן יונה דין בינו לבין עצמו ואמר, יודע אני שהגוים קרובי תשובה הם, עכשו יעשו תשובה, והקדוש ברוך הוא שולח רגזו על ישראל. ולא עוד, אלא שישראל קורין אותי נביא שקר (וכו', ויקרא ח). וייראו האנשים יראה גדולה (יונה א, טז). מלמד, שהיראה גדולה מן החכמה ומן הבינה, כי מי שיש לו חכמה ובינה ואין בו יראה, אינו כלום. כי כן אמר שלמה המלך עליו השלום, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב, יג).