מדרש תנחומא לך לך טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


טז.    [ עריכה ]
ויהי אברם בן תשעים וגו'. ילמדנו רבינו מהו שיהא מותר לאדם לרפאות מכתו בשבת, כך שנו רבותינו כל ספק נפשות דוחה את השבת מילה ורפואת' דוחה את השבת, אמר רבי יוסי ראה כמה חביבה מצות מילה שהיא דוחה את השבת דכתיב וביום השמיני ימול (ויקרא, יב) אפילו בשבת, ומילה סכנת נפש היא לפיכך הותר לרפאותה בשבת, וכשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם התהלך לפני והיה תמים התחיל תמה אמר עד עכשיו אני תמים אם אני מל אהיה חסר, חמש ערלות הן ארבע באדם ואחד באילן, ערלת האזן כתיב בה (ירמיה, י) הנה ערלה אזנם, ערלת הלב דכתיב (דברים, י) ומלתם את ערלת לבבכם, ערלת לשון דכתיב (שמות, ו) ערל שפתים ערלת בשר דכתיב ומלתם את בשר ערלתכם (בראשית, יז), אם אמול אחד מאלו נמצאתי חסר מאברי, אמר לו הקב"ה מה אתה סבור שאתה תמים שלם, אתה חסר מחמשה אברים, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא תמול היה שמך אברם א' אחד ב' שנים ר' מאתים מ' ארבעים הרי מאתים וארבעים ושלשה ומנין אברים שבאדם רמ"ח מול והיה תמים, כשמל א"ל הקב"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם הוסיף לו ה' חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים: