מדרש תנחומא כי תשא יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


יז.    [ עריכה ]
ויתן אל משה ככלתו. זה שאמר הכתוב, עלית למרום שבית שבי (שם סח יט). בנוהג שבעולם, אדם שובה מחברו כסף וזהב ובגדים. שמא יכול לשבות מה שבלבו. ואתה שבית את התורה שבתוך לבי. הוי, שבית שבי. לקחת מתנות באדם (שם). אמר רבי זעירא, הלכות נדה, שהם נוהגים בבני אדם, איש איש כי יהיה זב (ויק' טו ב), ואשה כי תהיה זבה (שם שם יט), זאת התורה אדם כי ימות (במד' יט יד). יפיפית מבני אדם (תהלים מה ג), מכונה משה לאדם. כיצד. הקדוש ברוך הוא ממית ומחיה ומוריד שאול ויעל. משה הוריד לקרח ועדתו כשהם חיים לשאול, שנאמר, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במד' טז לג). והקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה, שנאמר, ויאמר להשמידם לולי משה (תהלי' קו כג). הוצק חן בשפתותיך (שם מה ג), שלמד סנגוריא, שנאמר, ויחל משה וגו', לא זז עד וינחם ה'. דבר אחר, יפיפית מבני אדם, זה אברהם, שמכל הדורות שהיו לפניו, לא דבר הקדוש ברוך הוא עמהם, שנאמר, ויאמר ה' אל אברהם (בראש' יב א). הוצק חן בשפתותיך, שלמד סנגוריא על הסדומים, שנאמר, חלילה לך (שם יח כה). חלילה לך (שם). חל הוא לך. ויש אומרים, נכריה הוא לך, כענין אשה זונה וחללה (ויק' כא ז). רב הונא אמר, חילול השם יש בדבר זה להמית צדיק עם רשע, שאומרין הבריות, כן עשה לדור אנוש, לדור המבול, לדור הפלגה, ונמנעין בני אדם מעשות תשובה. הוצק חן בשפתותיך. חייך, שמזרעך יוצא שאני נותן לו את התורה וילמד אותה לבניך, שנאמר, ויתן אל משה: