מדרש תדשא יא
מנורת זהב - יש ז׳ נרות כנגד ז׳ מאורות בעולם שהם ז׳ כוכבים (כוכבי לכת). ז׳ ימים טובים בשנה, ז׳ שערים בנפש: שתי עינים, שתי אזנים, שתי אפים, ופה אחד. מנורה בדרום כנגד חמה שהיא מאירה לחכם, ועל ימין היא שנאמר לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳). ומנורה כנגד העוה״ב שאין שם אלא אור שכינה. ונפש בתוך הגוף כנגד מזבח הקטרת בתוך המשכן והשלחן בצפון כנגד גן עדן, ובו מיני תענוגים צפונים לצדיקים. ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחשת - מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם, מזבח נחשת בגופו של אדם. כשם שהזהב יקר מן הנחשת, כך הנפשות יקרות מן הגוף. כשם שבכל יום ויום היה מקריב כהן מה שנגזר עליהם מן הקדש, כן צריך האדם לעבוד פני אדון העולמים תמיד בנפשו ובגופו. כשם שהגוף אוכל, כך מזבח הנחשת היה למאכל. כשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח, כך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטרת סמים, דבר העשוי לריח. למה יש קרנות במזבח? אלא שכל החיות טהורות, בין הנקרבין למזבח בין שאין מתקרבין, הכל מקרין ומפריס. ועוד למה גזר הקב״ה לעשות קרבנות למזבח? אלא רצה הקב״ה ללמדנו אם מקריבין לו קרבנות בצדקה הוא מהדף ומאבד ומכניע צריהם ואין מניח אותם להזיק לישראל, שכן כתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהילים ע״ה:י״א), ואם לאו - הוא רודף ודוחף אותם מפניו, שכן כתיב ונתתי את עריכם חרבה ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ׳), ואומר למה לי רוב זבחיכם (ישעיהו א׳:י״א). מ״ה פרים היו מקריבים בכל שנה חוץ מפרי החג כנגד מ״ה קללות שכתובות בתורת כהנים, ובחג ע׳ פרים כנגד ע׳ אומות. צ״ח כבשים כנגד מאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה. כל אלו היו מקריבין כדי להציל את ישראל מן האומות כולן. בא וראה כמה הקב״ה מחבב הקרבנות, ואחד מישראל חביב לפניו מכל קרבנות הגוים: את מוצא ע׳ פרים היו ישראל מקריבין בחג על האומות לכפר עליהן, כיון שבאו ישראל לצאת לדרך, אמר להן הקב״ה עשו כאן יו״ט אחד שאני מבקש קרבן מידכם, שמא תאמרו שאני מבקש קרבנות הרבה, איני מטריח אתכם, איני מבקש מכם אלא פר אחד איל אחד (במדבר כ״ט:ל״ו) כנגד ישראל שהם אומה אחת, שנאמר ביום השמיני וגו׳ (שם). ואין אתה מוצא שכתוב באחד מכולן (באו״ה) אשה ריח נחוח, אלא ביום השמיני. ומהו אשה ריח נחוח? אמר הקב״ה, זה הקרבן חביב עלי מכל הקרבנות, כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה (תהילים קמ״ט:ד׳) ואין ישועה אלא קרבן, שנאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד׳:ד׳-ה׳).