מדרש האיתמרי/דרוש א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דרוש ראשון קול חתן[עריכה]

  • דרוש שדרשתי בחופת אחי יפת הגדול ברוב עם הדרת מלך המלכים הקב״ה. ושם הדרוש הזה קול חתן.

מסכת יבמות פרק הבא על יבמתו, אמר רב חמא בר חנינא: כיון שאדם נושא אשה – עוונותיו מתפקקין, שנאמר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", ע״כ:

ברור כשמש שאין האדם נשלם בין בשלמות הגוף בין בשלמות הנפש, כי אם במציאות זווגו מוצא שלמות לגופו, לפי שמקודם היה חצי גוף כאמרם ז״ל: גברא בלא איתתא פלגא גופא. ועוד לו אשר השלים שמם, כדכתיב: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", שמקודם היה חסר משם "אדם". גם מוצא שלמות הנפש, אשר ע"י עזר האשה יכול הוא לעסוק בתורה ובמצות בהיותו פנוי מטרחי הכנת המזונות והדברים השייכים לו, ומצילתו מחודי חרב חדה מפתוי היצר המטנף הבית והכלים. ונמצא שבהצטרפות יחד הדברים אשר האשה גורמת לאדם, שמצילה אותו מן החטא ובזה יכול האדם לעסוק בתורה, דכתיב: "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני" כו', גורם האדם לעלות למעלות העליונות.

ובהיות שהאדם עם אשתו מתעלה כל כך, זהו הטעם שמקלל הקב״ה למאחרים המצוה הזאת, כמאמרם ז״ל במסכת קדושין פרק קמא: אמר רבה, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עשרים שנה יושב הקב״ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיון שהגיעו כ' שנים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו של אותו אדם, ע״כ. יש לדקדק אומרו: "יושב הקב"ה ומצפה לאדם", דמלת "יושב" אך למותר, דהוה ליה למימר "עד כ׳ שנה הקב״ה מצפה לאדם". ועוד ראוי לידע, דלמה קפיד הקב״ה כל כך באיחור המצוה הזאת, עד שאמרו בזוה״ק שלא הכניסו לבן עזאי כמה שנים למתיבתא דרקיעא על שלא נשא אשה, אף על פי שנפשו חשקה בתורה?

גם ראוי לשים לב, דלמה מקלל לו עצמותיו יותר מן שאר האברים?

אמנם נראה לפרש, שאמר: "יושב הקב״ה ומצפה לאדם", כלומר, יושב הקב״ה בכסא רחמים ועובר על פשע שאדם עושה קודם שלא הגיע לכ׳ שנה, לפי שעד כ׳ אין עונשים בבית דין של מעלה. אבל בעבור העשרים, יקום מכסא רחמים אשר הוא יושב בה ועומד על כסא דין, להענישו על עוונותיו שעושה מכאן ולהבא, וזהו אומרו "יושב" ודוק.

עוד יש לומר כדחז״ל: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" כו'. וידוע שעתה הכסא והשם חסרים, שנאמר: "כי יד על כס יה", וזה העוסק בפריה ורביה וממעט הנשמות שבגוף, גורם לסילוק השכינה מן הגלות. ובעוד שאין זה עוסק בפו"ר, אדרבה יושב בגלות. ולכן לרמוז לזה אמר: "עד כ׳ שנה יושב הקב״ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה", כלומר: בעוד שאינו נושא אשה, יושב השכינה בגלות ואומר: מתי ישא אשה כדי שיתמעטו הנשמות שבגוף:

ובזה מתיישב טעם העונש הגדול כמאחר המצוה הזאת, משום שמאחר השכינה בגלות כמו שפירשנו. ולכן מקלל עצמותם, שהם חוזק הגוף, מדה מגד מדה: בהיות הוא מאחר חוזק השכינה ומעלתה בצאתה מן הגלות על ידי הכשר הנשמות שבגוף, שיש בידו לחסרם ולמהר חוזק השכינה:

ובזה יתבאר אצלי טעם הוספת י״ה שנים למלך חזקיהו כשנשא אשה, כדכתיב: "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה". והטעם, שבהיות שעם מה שנשא אשה חיסר נשמות שבגוף, ועשה סיוע לשם י״ה שהוא חסר, דכתיב: "יד על כס יה". ומדה כנגד מדה הוסיף לו י״ה שנים, כמנין י״ה.

ועוד יש לומר כדחז״ל: "איש ואשה שזכו, שכינה ביניהם, יו״ד של איש וה׳ של אשה". וכיון שהוא חיבר י״ה שעולה "יה", מדה כנגד מדה הוסיפו לו י״ה שנים.

ופירש גם כן קרובי כמוה"ר אברהם אפ׳ומאדו נר״ו, גם בזה שהקדמנו, שהעוסק בפריה ורביה גורם הגאולה לפי שממעט הנשמות שבגוף, יובן מאמר חז״ל: תנא, ר׳ אליעזר אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וכתיב בתריה: "ואתם פרו ורבו". רבי עקיבא אומר, כאילו ממעט את הדמות, שנאמר: "כי בצלם אלהים עשה אה האדם", וסמיך ליה: "ואתם פרו ורבו". בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט את הדמות. אמרו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים? אמר להם: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, ואפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, ע״כ. ויש להבין, איך ולמה שופך דמים כשאינו עוסק בפריה ורביה?

שנית, יש לדקדק "שופך דמים" בלשון רבים, דהוה ליה למימר "כאילו שופך דם", כלישנא דקרא, "שופך דם האדם". שלישית, להבין כונת "ממעט את הדמות" מהו, וחוץ מן הפשט, שהוא ממעט הדמות משום דכתיב "כי בצלם אלהים עשה את האדם", נאמר בו טעמים אחרים בסייעתא דשמיא:

אמנם בהיתר ספק ראשון, שאמר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, הוא, שהנושא אשה גורם הגאולה משום שממעט הנשמות שבגוף. וידוע שאז בילע המות לנצח, ונמצא זה שאינו עוסק בפריה ורביה כדי למהר הגאולה, שופך דמים הרבה במיתת האנשים.

עוד יש לומר כדחז״ל, שבעוון מכירת יוסף נגזרה גזרה יו״ד הרוגי מלכות בכל דור ודור עד ביאת הגואל, ונמצא זה שאינו עוסק בפריה ורביה למהר הגאולה, כאילו שופך דמים על יו״ד הרוגי מלכות. והותרו ב׳ ספקות:

ואמר "ממעט את הדמות", לפי שהאדם בצלם אלהים נעשה, כדכתיב: "כי בצלם אלהים עשה את תאדם", וכל מי שאינו נושא אשה אינו אדם, דכתיב: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", ונמצא זה שאינו נושא אשה להיות קרוי אדם, ממעט ונותן גריעות חס ושלום, לפי שמדמה לאחד שאינו אדם ודוק:

והרב בעל יד יוסף ז״ל פירש, שבהיות שהאל יתברך מהוה הויות תמיד, וראוי לאדם להדמות לקונו, לעשות הויות בפריה ורביה. ולכן כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט אם הדמות, שראוי להדמות לקונו לעשות הויות כמוהו.

או ירצה, "ממעט את הדמות", שממעט שם י״ה הנתון בין איש לאשתו, שממעטים אותו דמיון של שם י״ה, שמדמים עצמם להקב״ה המוכתר כשם י״ה.

או ירצה "ממעט הדמות", לפי שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה מאחר הגאולה, ונמצא בזה ממעט השם והכסא שהם חסרים, כי יד על כס י״ה.

עוד יש לפרש בספק ראשון, באומרו "שופך דמים" לשון רבים, בהיות דשופך דמו ודם זרעיותיו. שופך דמו, משום שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה תייב מיתה, כמאמר ר׳ יהושע במדרש, וחזקיה יוכיח, שחסרו לו שניו. ודם זרעיותיו, שמונעם מן העולם.

או רומז "שופך דמים" לשון רבים, רמז על הקרי וזרע לבטלה השופך תמיד מסבת המחשבות הפגומות, ולכן אמר "כאילו שופך דמים" כו׳:

אך שמעתי משם חכם בעניין שתי תשובות שהשיב בן עזאי: "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה", "אפשר לעולם שיתקיים על יד אחרים" כו', דקשה, שכבר השיב "שנפשי חשקה בתורה", די בזה, למה האריך עוד בדברים לומר: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים"?

אמנם יש לומר, שבן עזאי נתיירא מקושיא אחת שהיו יכולים להקשותו. והוא, שהן אמת שנפשו חשקה בתורה, אמנם עובר ומבטל גזירתו יתברך שגזר "בת פלוני לבן עזאי". לכן השיב על זה חזר ואמר: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". ויובן העניין עם מה שכתבו המקובלים ז״ל, שבני היבמות נקראים "אחרים" ואין להם זיווג, וזהו הטעם שמותר לארס במועד שמא יקדמנו "אחר" ברחמים, כלומר, אותו בן היבמה הנקרא "אחר" ואין לו זיווג, אפשר יקדמנה ברחמים כו'. וזהו מה שרמז בן עזאי: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים", שהם בני היבמות, ואותם יקחו בת זוגי ולא תשאר עגונה כו'. וקודם בואי לפרש הטעם שהקב״ה מקלל עצמותיו של מאחר לישא אשה, נפרש כוונת המאמר:

"אמר רב יהודה אמר רב: מ׳ יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" כו'. וקשה, דלמה אינו מקדים לזכר, לומר: "בן פלוני לבת פלוני"? ולכאורה יש לומר, שבהיות שלעולם ראוי שיהיה החתן גדול מהכלה, ולכן מכריזין "בת פלוני לפלוני", כלומר: לפלוני שכבר נולד.

עוד יש לומר, שבהיות שהאיש יש רשות בידו ליקח כמה נשים, מה שאין כן האשה, שאינה מותרת כי אם לאיש אחד. ולכן בת קול אומר: "בת פלוני לפלוני", כלומר: בתו של פלוני אינה מותרת כי אם לפלוני בלבד; אמנם הוא מותר לכמה נשים אם ירצה ליקח. אבל אם היה אומר: "בן פלוני לפלונית", הייתי משמע לפלונית דווקא מותר ולא לשתי נשים, ואינו כן; לכן מכריז "בת פ׳ לפ׳" ודוק:

עוד יש לדקדק, למה אינם אומרים: "בת פלוני לבן פלוני"? ויש לומר, משום שבעניין לקיחת האשה אין אדם צריך לשמוע לאביו, כדחז״ל, כי אם ישרה בעיניו; ולכן אינן אומרים "לבן פלוני", שבעניין זה אינו חשוב לאביו כבן לשמוע לו, ונכון ודוק.

ושמעתי מח״ר משה אלחאליל יצ״ו, דכוונת "בת פלוני", כלומר: צלעו של פלוני לפלוני, שהוא בעל הצלע, כי הצלע היא בת של אדם כי ממנו לוקחה.

עוד נראה אומרם: "בת פלוני לפלוני", ואין אומרים: "בן פלוני לפלונית", בהיות יצרה של אשה תקיף משל איש; לכן מכריזין: "בת פלוני לפלוני", וכאילו אגב ההכרזה שאומרים: יהי רצון בת פלוני תהיה כל מחשבתה בפלוני בעת הזיווג ולא באיש אחר.

וחתני הח״ר חיים הכהן נר״ו פירש, דקאמר "בת פלוני לפלוני", דמשמע גם כן: בת פלוני היא בת לפלוני הלוקח אותה; ללמדך שהאשה נקראת בת, כמו "ותהי לו לבת", "לבית", שהיא אשה.

והר׳ מאיר דאנון פירש, דקאמר "בת פלוני", לרמוז שישא אדם בת תלמיד חכם. ולא קאמר "לבן פלוני", שאף על פי שאביו תלמיד חכם, אם הוא עם הארץ אל ישיא אדם בתו לעם הארץ. ולרמוז לזה אין אומרים "לבן פלוני", שאין הדבר תלוי היותו בן פלוני חכם אף על פי שהוא עם הארץ; דכיזן שהוא עם הארץ, אף על פי שאביו חכם, אל ישיא אדם בתו לו:

ונחזור לענייננו, דלמה הקב״ה מקלל עצמותיו של המאחר לישא אשה, ולא שאר האברים? אמנם בהיות שזה המאחר לישא אשה בהיות יכולת בידו, הוא מטעם שמתיירא אולי יפגע באשה רעה אשר היא כרקב בעצמותיו כמאמר המלך שלמה ע״ה: "וכרקב בעצמותיו מבישה" (משלי יב, ד). ונמצא שחושש לתועלת גופו, ואינו חושש על השם והכסא שהוא חסר, לעסוק בפריה ורביה ולקרב הגאולה; לכן מקלל עצמיו, בהיות שחס עליהם שלא יפגע באשה מבישה שהיא כרקב בעצמותיו, ולא חס על השכינה:

עוד יש לפרש, בהיות האשה עצם האיש, כדכתיב: "ויקח אחת מצלעותיו", וכתיב: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" כו׳; ולכן, זה שלא חס על עצמותיו, היות אחד חסר מביניהם, שהיא עצם הצלע הנלקח לאשה, לכן מקלל לו שאר עצמותיו:

עוד יש לפרש, שבהיות שעונות נחקקים בעצמותיו של אדם, כדכתיב: "ותהי עונותם חקוקים על עצמותיו", וידוע שעד עשרים שנה אין מענשים בבית דין של מעלה, ולכן עד עשרים שנה מצפה הקב״ה לאדם מתי ישא אשה. כיון שעובר מעשרים, שאז מענישים בבית דין של מעלה, ואז העונות שעושה נחקקים על עצמותיו, לכן מקללם, בהיות שמכאן ואילך הם טמאים בחקיקת העונות עליהם. וזהו הטעם שמקלל עצמותיו, ונכון:

ובהיות עוונותיו של אדם חקוקים על עצמותיו, זהו הטעם בצדיקיס הראשונים ז"ל, כשהיו מענישים, עושים אותם "גל של עצמות", כדי להראות לעולם איך בדין המיתו, ועצמותיו מעידים על עבירה שעשה שחקוקה עליו. וזהו הטעם שלא היו עושים אותם גל של עפר, כדרך "ואל עפר תשוב".

עוד יש לומר, שבהיות שהעצמות הם יסוד וחוזק הגוף, ולולא העצמות היה מתאכל הבשר ברוב המלאכה, אך העצמות הם למגן ומשען על הבשר לחזק אותה בל תמוט, באופן שהעצמות הם חוזק הגוף. והטעם של מאחר ליקח אשה בהיות יכולת בידו, הוא מטעם שמחזיק עצמו לגדול, באומרו: איזה אשה הוגנת לי? ומתחזק עצמו בזאת הסברא כנדב ואביהוא. לכן מקלל להם הקב״ה עצמותיו, שהם חוזק ומעלת הגוף. וזהו הטעם בנדב ואביהוא שנשרפו גופם, הבשר עם העצמות יחד.

עוד יש לפרש קרוב לזה, שבהיות שהעצמות הם עיקר חיות האדם, כמו שפירשנו. ובמדרש, ר' יהושע דסכנין אמר: כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים כו׳. גם ידוע, שהנושא אשה מוסיפין לו חייו, כעניין חזקיהו המלך. ולכן על כ׳ שנה מצפה הקב״ה לאדם מתי ישא ויחייהו; וכיון שרואה שעובר מעשרים, ונמצא הוא מואס בחיים, מקלל לו עצמותיו שהם עיקר חיותו:

ובהיות מעלת תחילת מצוה הזאת, שגדולה כל כך עד שמשלים לו עמה גופו ונפשו, כמו שהקדמנו, צריך האדם שיכוון בה לשמה, ויסיר וישמור עצמו מכל חשדא שיש לחשוד עם האשה אשר לוקח, כאמרם ז״ל גבי בנו של ר׳ טרפון, שנתן לו רבי בתו בעבור שחזר בתשובה, ולא נסבה כדי שלא יאמרו: בשביל זה חזר, הרי שרצה שמלוה זאת תהיה שלמה בידו על גודל מעלתה, והסיר עצמו מכל חשדא:

והנה בעלי התוס׳ ז״ל הרגישו עם זה גבי ריש לקיש, דלמה לא גירש אחותו של ר' יוחנן, כדי שלא יאמרו שעל מנת כן חזר? ותירצו שריש לקיש לא חש לשמא יאמרו, עד כאן. והנה ראוי להבין, למה ריש לקיש לא חש לשמא יאמרו?

ונראה לפרש, דבשלמא בנו של רבי טרפון, שהיה שפוף בזמה וכל ימיו הלך אחר תאות המשגל, כשחזר אמר: יאמרו בוודאי שבשביל האשה חזרתי, בהיותי כל ימי מתאוה לנשים; ולכן לא נשאה, וחש לשמא יאמרו. מה שאין כן גבי ריש לקיש, שהיה מתגבר בכחו ללסטם לבריות, ואדרבה היה שונא זמה המתיש כחו של אדם. ופעם אחת אירע שבראות יופי כל כך גדול כרבי יוחנן, שחשב שהוא אשה, הלך אחריו, אבל לא היה תדיר רודף אחר זה; ובהיות כן, לא חש לשמא יאמרו שבשביל האשה חזר, כי לא אוהב נשים היה כבנו של ר' טרפון:

עוד יש לומר, למה לא חש ריש לקיש. וכדי לבוא לביאור התשובה, אציג לפניך פה לשון המאמר ממסכת בבא מציעא פרק ז דף פד: אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משופריה ירושלים. מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, ניתי כסא דכספא כו'. איני, והאמר מר: שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב, ויעקב מעין שופריה דאדם הראשון; ואילו רבי יוחנן לא חשיב? שאני רבי יוחנן דהדרת פנים לא הויא לו כו'. יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא. חזיה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה. אמר ליה: חילך לאורייתא! אמר ליה: שופרך לנשי! אמר ליה: אי הדרת בך, יהיבנא לך אחותי דשפירא מנאי. קבל עליה, עד כאן לשונו.

עוד במאמר זה: רבי יוחנן הוה אזיל יתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה, לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי כו':

וקשה במאמר זה, שמאחר דלא מנה לרבי יוחנן ולא חשיב ליה בכלל היפים, משום הדרת פנים דלא הוה ביה, אם כן למה חשיב לרב כהנא? מאחר שהיה מום בשפתיו, כדאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל דף קי״ז: חזאי דפריטן שפוותיה, סבר: אחוכי קמחייך בי. חלשה דעתיה דרבי יוחנן ונח נפשיה דרב כהנא. למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלא היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי כו'. ואם כן, מאחר דרב כהנא הוה פריטא שפוותיה, למה חשיב ליה?

עוד קשה, דהיכי הוה יתיב רבי יוחנן בשערי טבילה, כי היכי דלחשבו בו בנות ישראל? הרי הבנים היוצאים הם בני מחשבה, לפי שהאשה הזאת בשעת הזיווג עם בעלה תהיה חושבת וחושקת בו. וכבר אמרו חז״ל: איש ואשה שזכו, שכינה ביניהם, ופירש רש״י ז״ל: שלא תהיה היא חושבת באחר והוא באחרת כו'. ואם כן, היכי היה עושה רבי יוחנן שיחשבו בו?

עוד קשה, מאחר שאחותו של ר' יוחנן היתה יפה ממנו, כמו שאמר לריש לקיש: "יהיבנא לך אחותי דשפירא מנאי", אם כן, למה לא מנו לה חכמים בכלל נשים יפיפיות כשֶמונים לשרה ולחוה ולאסתר? שהרי לרבי יוחנן לא חשיב משום הדרת פנים דלא הוה ליה; אם כן, אחותו דלא היה לה שום דבר המעכב ליופיה, למה לא מנו אותה בכלל הנשים היפות?

ואין לומר דנחית התלמוד לחשוב דווקא לנשים הנזכרות בתורה או בנביאים וכתובים; שהרי כשחשיב לאנשים, חשיב לרב כהנא. הרי שגבי אנשים חשיב מבחוץ; משמע מכאן דלא קפיד תלמודא לחשוב דווקא הנזכרות בתורה, שהרי האנשים יוכיחו, שחשיב לרב כהנא כו׳:

ובהתר ספק ראשון נראה לומר, דלרב כהנא אפשר דנפל המום הזה בשפתיו לעת זקנתו; אמנם מעיקרא לא היה בו מום כלל, באופן שהיה יפה במזגו בכל פרטיו, ולכן חשיב ליה; כדפירש רש״י ז״ל: "נקרע שפתו מחמת מכה". מה שאין כן גבי ר׳ יוחנן, דהדרת פנים לא הוה לו, וזהו מטבע מזגו שהיה נעדר מיופי זה.

ועוד יש לומר, דחשיב לרב כהנא אף על פי שהיה לו שפתיה פריטא, משום שזה היה מיפה לו; אדרבה, היה נראה כשוחק תמיד, כדרך המשחקים שעושים תנועה ונענוע בשפתיו, והאיש אשר פניו נראים שוחקות הוא יופי. ולכן חשיב לרב כהנא, בהיותו ממזג זה:

עוד יש לומר, דבשלמא לרבי יוחנן, המביט בפניו היה נראה מיד העדר הזקן; מה שאין כן לרב כהנא, שבהיות המום בשפתיו היה צריך השקפה תמידית להסתכל בו ולהבחין ששפתיו פריטא, משום ששפמו היה מכסהו:

ובהתר ספק רבי יוחנן דהוה יתיב בשערי הטבילה, יש לומר דידוע שיצירת הוולד, היותו רשע או צדיק, הוא סיבת הנפגע עם האשה בשעת שיוצאת מטבילתה, כמו שכתב בספר איסור והיתר, כמו שפירש במדרש אליהו. ולכן, בהיות ר' יוחנן צדיק גמור, הוה יתיב בשערי הטבילה, כדי שמיד יפגעו בו ולחשבו בו, שיותר טוב שיפגעו בו ולחשבו בו, וזכותו יגן שלא תבא האשה לידי תקלה לחשוב מחשבות פגומות, משיפגעו באיש אחר ויחשבו בו. ואף על פי שאחר שהיו מסתכלים בר' יוחנן היו פוגעות בדרך באחרים, זה לא איכפת כלום, שהכל תלוי בראייה ראשונה כמו שכתב בספר איסור והיתר כו'. ועוד, דמי הוא אשר היה רואה לרבי יוחנן חכם ויפה, והיה משים נגד עיניו בראיית אחרים שכולם כקוף לפני רבי יוחנן, באופן שרבי יוחנן חשב מחשבות לבלתי יפגעו באיש אחר, שיותר טוב שיפגעו באדם כשר ואף שיחשבו בו משיפגעו באחר רשע או בגוי או כלב או חזיר או חמור או עם הארץ.

ועוד אפשר לומר, שהאשה הרואה גודל היופי של ר' יוחנן, אינה חושבת כי אם לומר: מי יתן כזה מחלצי, להיות החמדה הזאת אצלי תמיד היות מבני ביתי, או בני או בתי, ושם נותנת דעתה ולא לעניין אחר.

אמנם דע אחי באמיתות התשובה על זה, וכלל זה בידך: שהאשה המסתכלת בפני אדם רשע, אשר בלבו תאב אותה, גם האשה בראותו, דעתה מתבלבלת עליה לחשוב רק רע כל היום. מה שאין כן המסתכלת בפני חסיד, שיראת השם נופלת עליה מסיבת השכינה השרויה בפניו, ובאור פני מלך חיים, מהשפעת ראייתו נכנע היצר המביט בו באמת. וזהו טעם שמצוה להסתכל בפני הצדיקים ואסור להסתכל בפני הרשעים, ולכן הוה יתיב רבי יוחנן בשערי טבילה, ויוסיפו הנשים המסתכלות בו יראת השם ויחשבו בו כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותיה וגמירי באורייתא:

ובהתר ספק דלמה לא מנה לאחותו של ר' יוחנן בכלל הנשים יפות, יש לומר דלעולם לא היתה יפה ממנו, וכדי שישוב מדרכו הרעה אמר לו שאחותו היתה יפה ממנו. ועוד, שכוונת ר' יוחנן באמרו: אחותי שפירא מנאי, כלומר: מאחר שאני יפה כל כך, ובעבור עיכוב הדרת פנים שאין בי איני בכלל היפים, אם כן אחותי שפירא מנאי, שאף על פי שאינה כן. והוא כמתרעם על עצמו, שלא נחשב בכלל היפים בעבור הדרת פנים דלא הוה ביה, אם כן אחותי שפירא מנאי:

ובזה מתיישב תשובת בעלי התוס׳, באמרם דריש לקיש לא חש לשמא יאמרו, דהטעם דלא חש משום שאין לחשוב עליו שבעבור האשה חזר, שהרי התנאי היה שהיתה יפה מר' יוחנן ולא הוה. ואדרבה, אם היה מגרשה היו אומרים דלשם אשה חזר, שהרי כיון שראה שלא היתה יפה גרשה, ולכן לא חש לשמא יאמרו, לפי שאין מקום לשום חששא כלל.

והר' ידידיה אבואלעפיא נר"ו פירש, דגבי ריש לקיש אין מקום לומר שבעבור האשה חזר, דיש מקום לומר דלא סמכא דעתיה לדברי ר' יוחנן, משום דאפשר שאחותו לא תרצה לינשא לו, ובכן לא חש לשמא יאמרו, שאין מקום לשמא יאמרו:

והר׳ מאיר דאנון נר״ו פירש, דגבי ריש לקיש אין מקום לשמא יאמרו, לפי שהיה הדבר בהסתר בינו ובין ר' יוחנן ולא נודע הדבר; לא כן גבי בנו של רבי טרפון, שהיה הדבר מפורסם. עוד יש לומר, דריש לקיש לא חש, משום דהנושא אשה יבדוק באחיה כדברי רז״ל, ואם לא יקח אחותו של רבי יוחנן, היכן ימצא אשה שאחיה גדול כרבי יוחנן? ועוד יש לומר, כיון דמעיקרא ריש לקיש היה תלמיד חכם כדברי התוס׳ ז״ל משם רבינו תם, אם כן אין לחשוב לתלמיד חכם דמשום אשה חזר.

אמר עוד בסוף המאמר: בעו רחמי שישוב לדעתו, משום שהיה חוזר לצאת מדעתו, משום שהטעם היה בעבור שלא היה ריש לקיש בעולם, ומאחר שלא היה ריש לקיש, מה היו מועילים חכמים בתקנתם להשיבו לדעתו?:

אך קשה, דלמה לא החייה אותו ר' יוחנן, מאחר שהרגיש כל כך מיתתו, כשם שהחייה לרב כהנא? ואם תאמר: אין חבוש מתיר עצמו, ור' יוחנן לא היה דעתו מיושב עליו לכוון אל הכוונות הצריכות להחיותו מסיבת הצער, אם כן החכמים למה לא החיו אותו? ויש לומר, דבשלמא לרב כהנא יכול להחיותו, משום שהמיתו חנם על שסבר ששחק ממנו, ולא היה כן; וכיון שהמיתו שלא כדין, שלא חטא כלל, לכן יכול להחיותו. אמנם לריש לקיש המיתו כדין, על שאמר שהתם קרו ליה רבי והכא רבי, והוא באמת דבור קשה, ואם כן היה חייב על דבור כזה ולא יכול להחיותו לא הוא ולא החכמים:

ונבוא לביאור המאמר שהתחלתי. אמר ר׳ חמא בר חנינא: כיון שנושא אדם אשה, עונותיו מתפקקים כו׳. יש לדקדק, דהוה ליה למימר: "כשנושא אדם אשה"; מהו "כיון שנושא"? ב׳, למה לא אמר "עונותיו מחולים" או "מתכפרים"? ג׳, איך יעלה על הדעת שמצוה קטנה כזאת, שהיא הכרחית לאדם, לפי שהאדם מדיני בטבע, שכן כתיב: "לא טוב היות האדם לבדו", שהקב״ה יתן שכר גדול כזה? ד׳, איך מביא ראיה מ"מצא אשה מצא טוב" שהקב״ה מכפר לו עונותיו?:

אמנם נראה לפרש: ידוע, דשלשה נמחלים להם עונותיו: נשיא וחתן כו׳. ואפשר שיאמר האדם: הני מילי שעונותיו נמחלים כשנושא אשה, אם נשאה סמוך לפרקו מי״ח או בן כ׳; אבל אם עבר מבן עשרים, שאז הקב״ה מקללו כמו שהקדמנו, שעד עשרים שנה מצפה הקב״ה לאדם מתי ישא אשה, ואם עובר מבן עשרים אומר "תיפח עצמותיו" – הייתי סובר שבנדון זה אין עונותיו נמחלים? לזה בא רב חמא בר חנינא ולמדך שמכל מקום עונותיו נמחלים.

וזהו אומרו: כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקים, כלומר: כיון שקיים המצוה, בין בזמנה בין שלא בזמנה, עונותיו מתפקקים. ומזה הטעם לא אמר "מחולים", שמשמע מחולים מכל וכל, אלא "מתפקקים", כמו שפירש רש״י ז״ל: מתכסים, משום שכיון שמדבר רב חמא על מי שעבר מפרקו, אין כח למחול מכל וכל, ולכן לא אמר "מחולים" כמו שאמרו התוס׳: "ג׳ עונותיו נמחלים, חתן" כו׳, משום שהתם מדבר למי שנשא סמוך לפרקו; אמנם כאן אינו מדבר כי אם על מי שעבר מפרקו, ולזה אמר "מתפקקים", כלומר מתכסים לפי שעה עד שיחזור מהם:

והטעם שיש כח במצוה זאת לכפר, יובן בדברי חז״ל: אם עשה אדם חבילות חבילות של עבירות, יעשה כנגדם חבילות חבילות של מצוות. וכוונת המאמר הזה, שזה האדם הרגיל עצמו בעבירות, לכן להסיר עצמו מדרך הרע הזה ירגיל עצמו במצוות כדי שיניח העבירות, וכיון שירגיל עצמו לעשות מצוות, יבוא לעשות תשובה מהעבירות שעשה. ואין הכוונה שיעשה חבילות של מצוות כדי לכבות העבירות, שהרי אמרו ז״ל: "ולא מקח שוחד", שאין הקב״ה מעביר העבירה החת מצוה, זה תחת זה, אלא נותן עונש העבירות תחילה ואחר כך נותן שכר המצוות, באופן שכל מי שיש בידו חבילות של עבירות, ירגיל עצמו לעשות חבילות של מצוות, כדי שעם זה יבוא לעשות תשובה על עבירות שעשה.

והנה עיניך הרואות, שאין מצוה גוררת מצוות כמצות הנושא אשה, שמקיים פו״ר, מצות מילה, מצות פריעה, מצות פדיון הבן, מצות ללמדו תורה, וממהר הגאולה כמו שהקדמתי בהקדמה; הרי שבמצוה זאת יש בסיבתה חבילות חבילות של מצוות. ולזה אמר: כל הנושא אשה עוונותיו מתפקקים, כלומר מתכסים, כמו שפירש רש״י ז״ל. והכוונה, מתכסים העבירות כדי שלא יהיה עליו שום קטרוג עד שיעשה חבילות המצוות הנמשכים ממצוה זאת; ואז כיון שמרגיל בריבוי המצוות, חוזר בתשובה מעבירות שעשה, ואז עוונותיו נמחלים מכל וכל. ובהיות כך המשכת התועלת ממצוה זאת, אף שהיא הכרחית לאדם, שמספיק לכפר כל המקיים אותה. והותרו בזה ג׳ ספקות.

ובהיות שהאשה גורמת לאדם לעסוק בתורה, לכן הביא ראיה שכל הנושא אשה עוונותיו מתכפרים מפסוק "מצא אשה מצא טוב" כו׳ ואין טוב אלא תורה, אשר מפסוק זה יובן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. ואף שחז״ל הוכיחו זאת הדרשה מפסוק "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני" כו׳, באופן שהאשה גורמת לאדם לעסוק בתורה. וידוע שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכאילו הקריב כל הקרבנות כו׳; הרי שבלימוד התורה נמחלים לו כל עוונותיו. ולזה הביא ראיה מפסוק "מצא אשה מצא טוב" שעוונותיו נמחלים, לפי שבמציאת האשה בכלל – מציאת התורה, והתורה מכפרת על כל עוונותיו של אדם. והותר ספק ד׳.

ובהיותה האשה סבה לתורה, זהו הטעם שמשבחה שלמה המלך עליו השלום בכ״ב אותיות, כאמרם ז״ל: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא), אמר ר' יצחק בר נחמני: כשם שנתן הקב״ה תורה לישראל בכ״ב אותיות, כך הוא משבח הנשים כשרות בכ״ב אותיות. ויש לשום לב על אומרו: כשם שנתן תורה לישראל, וראוי לומר: כשם שהתורה כ״ב אותיות כך הוא משבח כו׳. אמנם הוכיח עניין נתינת התורה לרמוז גודל מעלת הנשים הכשרות לפני המקום, שכשם שנתינת התורה היה אהבה והקשר האמיץ להקב״ה עם ישראל, כך חשובות לפניו הנשים הכשרות. ולכן הזכיר עניין נתינת התורה, להיות זכותן נזכרות, אשר בעבורן קבלו ישראל את התורה כמאמרם ז״ל: בשכר נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים. ולכן משבחן בכ״כ אותיות, וזכות התורה יגן עלינו למהר גאולתנו במהרה בימינו אמן ואמן: