מדריך רחובות חיפה/ל
לא[עריכה]
לאה[עריכה]
אחת מארבע האמהות*. אשת יעקב אבינו, בתו הבכורה של לבן. יעקב עבד שבע שנים אצל דודו לבן כדי לשאת את אחותה רחל* לאשה, אולם נאלץ להתחתן ראשית עם לאה משום שהיתה הבכורה. לאה ילדה שישה בנים ובת: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון* ודינה. שפחתה זלפה* ילדה ליעקב גם את גד ואשר* שנחשבו אחר כך לבניה החוקיים של לאה. לאה מתה לפני יעקב ונקברה במערת המכפלה.
לאונרדו דה וינצי[עריכה]
לאונרדו דה-וינצ'י (1519-1452), גדול האמנים של תקופת הרנסנס. נולד באיטליה* בעיר וינצ'י. נודע כאיש אשכולות: צייר, פסל, אדריכל, מהנדס, ממציא וחוקר טבע. בנערותו שלח אותו אביו ללמוד אצל וירוקיו, מגדולי אמני פירנצה. בהיותו כבן 30 התחיל לעבוד עבור הדוכס של מילאנו. בשנת 1499 עזב את מילאנו, נדד באיטליה ועבד תקופות קצרות עבור שליטי ונציה ופירנצה. את שנותיו האחרונות בילה בצרפת*, בשירות המלך פרנסואה הראשון, שהעריצו. הציור המפורסם ביותר שהותיר אחריו הוא ה"מונה ליזה", המוצג כיום במוזאון הלובר בפריז*. רשימותיו שכתבן לעתים בצופן או ב"כתב ראי" מעידות על היקף ועומק ידיעותיו. הוא עסק בהמצאת כלי נשק וכלי תעופה, בגאולוגיה, גאוגרפיה, אנטומיה ופיזיולוגיה, הנדסה, ארכיטקטורה ותכנון ערים. רעיונותיו ותוכניותיו שהקדימו את זמנו מעוררים עניין גם היום.
לב[עריכה]
לבון פנחס[עריכה]
פנחס לבון (1976-1904), מראשי תנועת העבודה ושר בממשלות ישראל. נולד בפולין והיה ממייסדיה ומראשיה של תנועת הנוער גורדוניה* (1924). עלה לארץ בשנת 1929 ונמנה עם מחדשי היישוב בקבוצת חולדה* שחרבה במאורעות 1929. היה מהאישים הבולטים בחֶבר הקבוצות ובמפא"י. שימש מזכיר ההסתדרות* ושר החקלאות. כשפרש דוד בן גוריון* מן הממשלה, בשנת 1953, מונה לשר הביטחון. בתקופת כהונתו העסיקה את ישראל כולה פרשה שנקראה "עסק הביש", עת נתפסה רשת ריגול וחבלה ישראלית שפעלה במצרים. בעקבותיה נאלץ לבון להתפטר מכהונת שר הביטחון ושב לתפקידו כמזכיר ההסתדרות. אחרי מלחמת ששת הימים* קרא לבון לישראל לסגת מהשטחים שכבשה.
לבונה[עריכה]
מעצי הבשמים. עץ הלבונה גדל באופן טבעי במדבר ערב, בחבש, בצפון סומליה ובהודו. בעולם היווני והרומי שימשה הלבונה לרפואה, כמשכך כאבים וכמנטרל רעלים.
לבונטין[עריכה]
זלמן דוד לבונטין (1940-1856), מחלוצי הבנקאות בארץ וממייסדי העיר תל אביב*. נולד בבלרוס, היה מראשוני תנועת חובבי ציון ונשלח מטעמה לארץ ישראל לרכוש קרקעות. יסד ביפו* אגודת מתיישבים בשם "ועד חלוצי יסוד המעלה". בשנת 1882 רכש את הקרקעות למושבה ראשון לציון, אולם מסיבות כלכליות נאלץ לחזור לרוסיה ומכר את אדמות המושבה לברון רוטשילד. בשנת 1901 הוזמן להצטרף להנהלת "אוצר התיישבות היהודים", המכשיר הכספי של התנועה הציונית, ושנתיים אחר כך עלה לארץ. ממנהלי בנק אפ"ק ואחראי לייסודם של הסניפים ביפו ובאלכסנדריה. הבנק תחת ניהולו סייע רבות ברכישת קרקעות בארץ. ממקימי השכונה אחוזת בית שממנה צמחה תל אביב. בשנת 1924 פרש מפעילות ציבורית והשלים את ספר זיכרונותיו "לארץ אבותינו".
לביא שלמה[עריכה]
שלמה לביא (1963-1882), מראשוני ההתיישבות העובדת בארץ ישראל וחבר כנסת. נולד בפולין, עלה לארץ בשנת 1905 ועבד בחקלאות. הצטרף למפלגת הפועל הצעיר והיה חבר בארגון השומר*. הצטרף לגדוד העבודה והתחיל ללכד קבוצות חקלאים במטרה להקים "קבוצה גדולה", שמאגדת בתוכה ענפי חקלאות, מלאכה ותעשייה. בהשראתו נוסדו בשנת 1921 עין חרוד ותל יוסף. לאחר שנתיים התפלג גדוד העבודה", ולביא נשאר בעין חרוד, ששימשה בסיס להקמת הזרם הקיבוצי הקיבוץ המאוחד. במלחמת העולם השנייה התנדב עם אחרים לצבא הבריטי, למרות גילו המתקדם. השתתף בקונגרסים ציוניים רבים, היה חבר בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. שני בניו נפלו במלחמת העצמאות. כתב מאמרים וסיפורים, וכן את תולדות עין חרוד ורומן אוטוביוגרפי, "עלייתו של שלום ליש".
לבנון ישראל[עריכה]
ישראל לבנון (2000-1910), איש ציבור ויושב ראש המועצה הדתית בחיפה. נולד בבוקובינה, ובהיותו נער עבר עם הוריו לרומניה. בגיל 24 נבחר לעמוד בראש מרכז תנועת המזרחי (תורה ועבודה*) ברומניה. עלה ארצה בשנת 1950 והשתקע בחיפה. בשנת 1954 עמד בראש הרשימה הדתית המאוחדת ונבחר מטעמה למועצת העירייה. ארגן את בית הדין הרבני האזורי בחיפה והתמנה למנהל משרד הדתות באזור הצפון. בשנת 1978 נבחר לראש המועצה הדתית בחיפה. בספרו "מצא חן במדבר" (1984) תיאר את קורות חייו על רקע האירועים שעברו על יהדות רומניה בזמן מלחמת העולם השנייה. נבחר ארבע פעמים לעמוד בראש החזית הדתית המאוחדת במועצת העירייה, ופעל בתפקיד זה לצידם של ראשי העירייה חושי*, פלימן* וצייזל*.
לברי מרק[עריכה]
מרק לברי (1967-1903), מנצח ומלחין, ניצח על התזמורת הסימפונית חיפה. נולד בריגה, לטביה, ולמד הלחנה בלייפציג, גרמניה. בשנת 1926 עבר לברלין, ולאחר עליית הנאצים לשלטון חזר לריגה. הגיע כתייר לארץ בשנת 1933 ונשאר בה. עד מהרה התחיל לכתוב מוזיקה ישראלית. בין המפורסמות ביצירותיו "עמק" ו"שיר השירים", המבוצעות עד היום על ידי תזמורות ומקהלות בארץ ובעולם. חיבר את האופרה הישראלית הראשונה, "דן השומר" וכן אופרות אורטוריות וסימפוניות רבות. עם קום המדינה היה בין מקימי תחנת השידור "קול ישראל" ושימש כמנהל המוזיקלי של רשות השידור הישראלי עד שנת 1958. נמנה עם האמנים ואנשי הרוח שהתיישבו בחיפה בהזמנת אבא חושי* ותרם רבות לחיי התרבות בעיר.
לו[עריכה]
לוד[עריכה]
עיר בגבול השפלה ומישור החוף, צפונית לרמלה. היתה מיושבת החל מתקופות קדומות ושימשה צומת דרכים על דרך הים* העתיקה. בתקופת ההתנחלות המקראית יושבה על ידי שבט בנימין. בימי המשנה שכנו בה הסנהדרין הקטן וישיבה גדולה, ומן המקורות עולה שהיתה עיר פורחת. נכבשה מדי פעם על ידי שליטי האזור השונים. תחת השלטון העותומני היתה לוד עיירה מוסלמית קטנה ובה קהילה יהודית. התפתחותה הואצה עם הנחת מסילת הברזל לירושלים*, שעברה דרכה. בשל פרעות שאירעו בשנת 1921 עזבו היהודים את העיר; מאז ועד 1948 היתה עיר ערבית. נכבשה במבצע דני במלחמת העצמאות ואוכלסה ביהודים עולים חדשים. לא כל תושביה הערבים עזבו, והיום היא עיר מעורבת.
לוחמי הגטאות[עריכה]
לכבוד ולזכר הלוחמים שהעיזו ונלחמו כנגד הנאצים בזמן השואה. בשם זה נקרא קיבוץ בחוף הגליל המערבי, דרומית לנהריה. נוסד בשנת 1949 על ידי קבוצת לוחמי מחתרת לשעבר, שלחמו ביערות ובגטאות פולין וליטא. בדרום הקיבוץ נמצא בית לוחמי הגטאות על שם המשורר יצחק קצנלסון, משורר השואה וידיד הלוחמים בגטו ורשה. במוזיאון שבמקום תערוכות קבע תיעודיות-היסטוריות המתרכזות בשלושה נושאים: העולם היהודי באירופה בטרם השואה, העם היהודי בימי כיליון וההתנגדות היהודית והמרד. במוסד מכון מחקר ושני מוזיאונים, מוזיאון השואה והמרד ומוזיאון יד לילד. ליד הקיבוץ קטע מאמת המים העותומנית שהובילה מים ממעיינות כברי* לעכו. בשטח הקיבוץ ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה הביזנטית, הפרסית וההלניסטית.
לוטוס[עריכה]
סוג של צמחי בר ממשפחת הפרפרניים. הסוג מונה כ-90 מינים, ו-14 מהם גדלים בארץ. למיני הלוטוס עלים תלתניים ופרחים פרפרניים, שצבעם ארגמן, ורוד ולבן. בימי קדם ניתן שם זה למינים אחדים והיה לסמלה של מצרים העליונה.
לוי יוסף[עריכה]
יוסף לוי (1949-1885). מהנדס, ממייסדי העיר נהריה. יליד גרמניה, למד מתמטיקה באוניברסיטת ברלין ובבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בה. הוסמך למהנדס בניין וניהל מחלקות טכניות בחברות גדולות לשיכון ובניין ובמספנות בגרמניה. בשנת 1913 עלה ארצה וניהל את המחלקה הטכנית של המשרד הארצישראלי שהקים ארתור רופין*. היה פעיל בשורות ההגנה*. נמנה עם המתיישבים הראשונים בהר הכרמל ובשנות העשרים היה חבר הוועד לאספקת מים על הכרמל, שמילא תפקיד חשוב בהתיישבות יהודים על הכרמל. הגה את הרעיון לרכוש אדמות במפרץ חיפה ועמק זבולון לשם התקנת נמל גדול, מרכזי תעשייה ושיכונים ומשקי עזר לפועלי התעשייה. בשנות השלושים היה ממייסדי נהריה, רכש את אדמות יערות הכרמל ותרם לקרן קיימת לישראל* את הקרקעות להקמת קיבוץ בית אורן.
לוי יצחק[עריכה]
יצחק לוי (1810-1740), מראשי תנועת החסידות ואדמו"ר נערץ, המכוּנה לוי יצחק מברדיצ'ב. יליד גליציה, בן למשפחת רבנים מיוחסת בת דורות רבים. בתחילת דרכו שימש רב במספר עיירות עד שבשנת 1785 התיישב בברדיצ'ב ושימש בה רב הקהילה עד יומו האחרון. ממניחי היסוד לחסידות במרכז פולין, באוקראינה ובליטא. נודע כגדול בתורה, מתקן תקנות, עוסק בצורכי ציבור ומנהיג חסידי. בין השקפותיו יסוד השמחה, עקרון הדבקות בה' והתפילה בהתלהבות. בשנת 1798 ראה אור ספר דרשותיו המפורסם "קדושת לוי". דמותו קיבלה מקום נכבד בשירה ובסיפורת העברית והיהודית.
לוין אריה הרב[עריכה]
אריה לוין (1969-1885), רבם ומדריכם הרוחני של אסירי המחתרות בתקופת המנדט. נולד בבלרוס. למד בישיבות סלוצק, וולוז'ין וסלונים. עלה לארץ בשנת 1905. שימש משגיח רוחני בתלמוד תורה שליד ישיבת עץ חיים בירושלים*. נהג לבקר בבית החולים למצורעים ובבתי סוהר ועודד את יושביהם. התפרסם בביקוריו אצל אסירי המחתרות שנידונו למוות בתקופת המנדט. בשל פועלו כונה "הצדיק הירושלמי".
לוין גוטל[עריכה]
משה גוטל-לוין (1976-1880), פעיל ציבור, יושב ראש ועד הקהילה בחיפה בתקופת המנדט. נולד בליטא. בשנת 1893 עלה עם הוריו ארצה, השתקע בירושלים* ולמד בישיבה. בשנת 1899 נשא לאישה את צפורה סלומון, בתו של יואל משה סלומון מפרנסי היישוב הישן בירושלים*. בני הזוג השתקעו בחיפה ותרמו ממרצם לעיר ולתושביה. תרומתו של לוין מצאה את ביטויה במגוון מישורים: היה חבר הוועד הלאומי, כיהן כיושב ראש ועד הקהילה בחיפה ולשכת המסחר בה, היה יושב ראש מועצת המנהלים של בית הספר הריאלי ושל הטכניון, נשיא לשכת הכרמל של בני ברית*, חבר ונשיא כבוד ברוטרי, יושב ראש "לייט האוס" - בית הספר לעיוורים. זכה בתואר אזרח כבוד של חיפה.
לונץ[עריכה]
אברהם משה לונץ (1918-1854), סופר וחוקר ארץ ישראל. נולד בקובנה ובשנת 1869 עלה עם משפחתו לירושלים* ולמד בישיבת "עץ החיים". נמשך אל ההשכלה וייסד חוג למשכילים וספרייה. בגיל 22 פרסם "מורה דרך לירושלים" בעברית. שלוש שנים לאחר מכן התעוור. בהיותו בוינה לצורך טיפול רפואי חבר לפרץ סמולנסקין*, שעמד בראש בית דפוס גדול, לשם הוצאת שנתון לידיעת ארץ ישראל; הכרך הראשון היה כמעט כולו פרי עטו. בהמשך ראו אור 13 כרכים נוספים, שבכתיבתם השתתפו מיטב חוקרי ארץ ישראל דאז. בשנים 1915-1895 פרסם את "לוח ארץ ישראל" ובו חומר שימושי, ספרותי ומחקרי רב. בשנת 1902 ייסד את בית החינוך לעיוורים. היה חבר בוועד הלשון העברית (לימים האקדמיה ללשון העברית) וממייסדי החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.
לוץ שרל[עריכה]
שרל לוץ (1976-1895), מחסידי אומות העולם. הציל אלפי יהודים מהשמדה במלחמת העולם השנייה. למד בארצות הברית מסחר וכלכלה, שימש בשירות דיפלומטי מטעם משרד החוץ של שווייץ, ובשנים 1941-1935 היה קונסול שווייץ בארץ ישראל. בשנת 1942 מונה לקונסול ולאחראי על המחלקה לענייני זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, בימי ההשמדה בפולין, טרם כניסת הנאצים להונגריה. פעל רבות כדי להעניק אזרחות שוויצרית למספר רב של יהודים באמצעות "מכתבי מגן". פעולותיו להצלת יהודי הונגריה נעשו ביוזמתו האישית, על רקע אילוצים רבים ובאמצעים מועטים מאוד. ארגון יד ושם העניק לו את התואר חסיד אומות העולם.
לוצטו[עריכה]
משפחה יהודית-איטלקית שהעמידה דורות רבים של חכמים, אנשי מדע, רבנים ואנשי ציבור. אבי המשפחה אברהם לוצאטו התיישב בונציה באמצע המאה ה-16. בנו יצחק עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת*, והוא אביו של רבי יעקב לוצאטו מחבר הספר "כפתור ופרח". בן נוסף של אבי המשפחה, שלמה, היה מראשי קהילת פאדובה והוציא לאור את פירוש סְפוֹרְנוֹ לתורה. על צאצאיו נמנה גם רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל*) - מקובל, מלומד, פילוסוף, מחזאי ומשורר (1747-1707).
לז[עריכה]
לזרוס אמה[עריכה]
אמה לזרוס (1887-1849), משוררת יהודייה אמריקנית. המאמרים שכתבה ממקמים אותה בין מבשרי הציונות* בארה"ב. תחילת דרכה הספרותית היתה בפרסום שירים מלנכוליים, עדינים, שהושפעו בעיקר מהרומנטיקה הגרמנית. כמו כן הושפעה רבות מספרה של ג'ורג' אליוט* "דניאל דירונדה". ב-1879 החלה בתרגום לאנגלית של שירת יהודה הלוי*, אבן גבירול* ומשוררים יהודים ספרדים אחרים. אחר הפרעות של שנת 1881 ברוסיה והגעת גל פליטים יהודיים לארצות הברית הקדישה את רוב זמנה לפרסום מאמרים בנושא. בחיבורים אלו קראה ליהודים לשוב למולדתם ולהכין עצמם לעבודת כפיים. שורות הסיום מיצירתה "הקולוסוס החדש" נחרתו על פסל החרות בניו יורק.
לח[עריכה]
לח"י[עריכה]
לח"י - ראשי התיבות של לוחמי חרות ישראל - ארגון מחתרת יהודי שפעל נגד הבריטים בתקופת המנדט. הארגון התפלג מהאצ"ל* בקיץ 1940 ובראשו עמד אברהם שטרן* (יאיר). הפילוג חל על רקע החלטת האצ"ל להימנע מפעילות נגד הבריטים עקב האינטרס המשותף במלחמה נגד גרמניה הנאצית. בשנת 1942 הרגו הבריטים את שטרן ומצב הארגון היה קשה ביותר. עשרות מחבריו היו כלואים בבתי סוהר ורק יחידים נותרו חופשים. בסתיו 1945 החלה תקופה של שיתוף פעולה בין הלח"י, האצ"ל וההגנה* במסגרת תנועת המרי, שפעלה עד יולי 1946. לאחר החלטת האו"ם בשנת 1947 על חלוקת הארץ החלו חברי הלח"י במאבק בערבים. לאחר שהצטרפו לצה"ל* הרגו ארבעה אנשי לח"י את מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט. בעקבות הרצח פירקה הממשלה את הארגון ורבים מאנשיו נאסרו.
לי[עריכה]
ליבריה[עריכה]
רפובליקה באפריקה המערבית, לחוף האוקיינוס האטלנטי. נוסדה בשנת 1822 בידי "חברת ההתיישבות האמריקנית" במטרה ליישב באפריקה עבדים משוחררים. בירתה מונרוביה נקראה על שם הנשיא האמריקאי מונרו. משהחליטה חברת ההתיישבות להפסיק את פעילותה, היתה הטריטוריה למדינה עצמאית בשנת 1847, ומאז ידעה הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים רבות. שטח המדינה מכוסה ברובו יערות טרופיים. כלכלתה מתבססת על חקלאות אקסטנסיבית וגידולה המסחרי העיקרי הוא גומי.
ליויק[עריכה]
שמו הספרותי של לוי האלפערן (1962-1888), משורר ומחזאי אידי. נולד בבלרוס ולמד בישיבה. בעקבות מהפיכת 1905 הצטרף לתנועת הבוּנד. בשנים 1912-1906 ישב בכלא בשל פעילותו הפוליטית, הוגלה לסיביר ומשם נמלט. את שיריו ואת שלושת מחזותיו הראשונים כתב בכלא. בשנת 1913 היגר לניו יורק. בשנת 1921 כתב את המחזה "הגולם" בהשראת המהפכה הקומוניסטית, שהפך לסמל הכוח הפיזי השואף להביא גאולה לעולם. פרסם מחזות נוספים וקובצי שירים: "בארץ ללא בעלים" (1934), "דרך שבע מיתות" (1926), ו"בטרבלינקה לא הייתי" (1945). חלק גדול מיצירותיו תורגמו לעברית.
ליטאניס[עריכה]
שמו הלטיני של הנהר ליטני, גדול הנהרות של ארץ לבנון, אורכו 170 ק"מ. מקורותיו בצפון בקעת הלבנון, מערבית לבעלבק, בגובה 1,100 מ' מעל פני הים. זורם לדרום ופונה בחדות למערב, ונשפך לים התיכון. חלקו התחתון, מה"ברך" למערב הוא גבול טבעי והיסטורי בין הגליל* והלבנון. בתקופה ההלניסטית-רומית נקרא גם לאונטס
לייב יפה[עריכה]
אריה לֵיבּ יפה (1948-1876), סופר, משורר ומנהיג ציוני. יליד פולין. מנעוריו היה פעיל בתנועה הציונית. השתתף בקונגרס* הציוני הראשון ובקונגרסים שאחריו. היה חבר ועד הצירים. חבר הוועד הפועל הציוני ונשיא ההסתדרות הציונית בליטא (1918). עלה לארץ ישראל בשנת 1919 ובמשך שנים אחדות היה עורך עיתון "הארץ". משנת 1926 נמנה עם ראשי קרן היסוד*. כתב שירים ומאמרים ברוסית, בעברית ובאידיש וערך אנתולוגיות לשירה עברית בתרגום רוסי ואידי. נהרג בפיצוץ בניין המוסדות הלאומיים בירושלים* ערב מלחמת העצמאות. מבחר מאמריו כונסו בקובץ "תקופות" ובכתביו שיצאו לאור לאחר מותו.
לינדנשטראוס אהרון[עריכה]
אהרון (ולטר) לינדנשטראוס (1977-1904), חבר מועצת עיריית חיפה ופעיל ציבור. נולד בגרמניה. למד משפטים והיה מראשי ההסתדרות הציונית שם. משעלה ארצה התיישב בחיפה והקדיש רבות ממרצו וזמנו למען העיר ותושביה. היה חבר מועצת העיר והיה פעיל בוועדות העירייה השונות שנים רבות. כמו כן היה פעיל מאוד בארגונים הכלכליים בעיר. אזרח כבוד של חיפה.
לינקולן אברהם[עריכה]
אברהם לינקולן (1865-1809), הנשיא ה-16 של ארצות הברית. נולד בקנטאקי, ארצות הברית. בצעירותו היה יערן וחוטב עצים. עבר לאילינוי, שם למד משפטים והיה לעורך דין מצליח. התחיל את דרכו הפוליטית במדינת אילינוי, אחר כך נבחר לקונגרס האמריקני ובשנת 1860 נבחר לכהונת הנשיא. נמנה עם המתנגדים לעבדות. היה הנשיא במהלך מלחמת האזרחים. בשנת 1862 פרסם את הצהרת השחרור, שביטלה את העבדות בארצות הברית. בשנת 1864 נבחר לכהונת נשיאות שנייה ומספר חודשים לאחר מכן ניצח צבא הצפון במלחמה. נורה למוות בידי מתנקש תומך הדרום. נחשב לאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית ויום הולדתו הפך לחג לאומי.
ליפשיץ יוסף[עריכה]
יוסף ליפשיץ (1950-1887), פעיל ציבור ומבוני חיפה העברית. בן למשפחת רבנים. בשנת 1905 עלה עם הוריו מביאליסטוק לירושלים*. כעבור שנה עבר לחיפה וייסד בה את בית המסחר העברי הראשון בצפון הארץ לספרים ולצורכי משרד. היה ממקימי בית הספר הריאלי וממייסדי השכונות הדר הכרמל ובת גלים*. נמנה על מקימי לשכת כרמל של ארגון בני-ברית* ונשיאה שנים רבות. נבחר לציר חיפה והגליל* לקונגרס* הציוני ה-11 (וינה 1913). שימש מזכיר לשכת המסחר והתעשייה העברית בחיפה ומזכיר ועד הקהילה בעיר. חיבר ספר ושמו "חיפה עיר העתיד".
לכ[עריכה]
לכיש[עריכה]
עיר קדומה בנחלת שבט יהודה, מדרום מערב לבית גוברין, שנכבשה במסגרת כיבושי יהושע*. המצור עליה בימי חזקיהו המלך* הונצח בארמונות מלכי אשור בנינוה. העיר שוקמה ובוצרה מחדש בסוף ימי בית ראשון, כפי שניתן להסיק ממכתבי לכיש מאותה תקופה שנמצאו בתל, ונחרבה שוב בידי נבוכדנאצר מלך בבל. העיר יושבה מחדש בימי שיבת ציון*, אך לא חזרה עוד לגדולתה. השם ניתן לחבל בשפלת יהודה שהוקם כמפעל לאומי לקליטת העולים בשנות החמישים של המאה ה-20.
לנ[עריכה]
לנ"י[עריכה]
ראשי התיבות של ליגת נשים למען ישראל. ארגון התנדבותי קטן יחסית, שנוסד בשנת 1928 על ידי קבוצת נשים בארצות הברית. בעת ייסודו היתה מטרתו העיקרית להושיט עזרה לעולות שהגיעו ארצה בחוסר כל, ולכן בנה הארגון בתים לקליטתן. הבית הראשון של לנ"י נבנה בחיפה עבור עולות פליטות השואה. אחר כך נבנו בתים כאלה בתל-אביב*, בירושלים* ובנתניה. בבתים אלה מצאו הצעירות בית חם וסיוע להיקלט בחברה ובעבודה. היום עוסק הארגון בעיקר בפעילויות חינוך ורווחה בשיתוף עם משרד העבודה והרווחה.
לנדאו מיכאל ד"ר[עריכה]
ד"ר מיכאל לנדאו (1976-1895), איש ציבור רב פעלים, ממייסדי מפעל הפיס. יליד רומניה, בעל תואר דוקטור למשפטים. בשנת 1935 עלה ארצה והיה פעיל בהקמת אזורי מגורים בגוש דן. לאחר ייסוד המדינה מילא שורה של תפקידים בכירים במשרד האוצר. בשנת 1951 הוטל עליו להקים את מפעל ההגרלות, שהפך למפעל הפיס. עמד בראשו עשרים שנה, תחילה כמנכ"ל ואחר כך כיושב ראש מועצת המנהלים. היה ממייסדי תיאטרון הבימה, ממקימי בית התפוצות וחבר בהנהלת מכון וייצמן* ברחובות. קרן מטעם מפעל הפיס קרויה על שמו.
לס[עריכה]
לסין אברהם[עריכה]
אברהם לסין (1938-1872), שמו הספרותי של אברהם ואלט, משורר ועיתונאי שכתב באידיש ומנהיג פועלים. יליד בלרוס, בן למשפחת רבנים. בשיריו הראשונים יצא נגד מגמת הטמיעה של יהדות רוסיה וקרא לפיתוח התרבות האידית והנהגת רוח יהודית בסוציאליזם היהודי. בשנת 1897 ברח מרוסיה לארצות הברית והתחיל לכתוב ביומון האידי "פארווערטס". החל משנת 1913 עד מותו היה עורך הירחון "די צוקונפט", שם פרסם מיצירותיהם של טובי הכותבים האידיים של זמנו. בשנותיו האחרונות גילה אהדה רבה למפעל הציוני בארץ ישראל.
לסקוב חיים[עריכה]
חיים לסקוב (1982-1919), הרמטכ"ל החמישי של צה"ל* ואיש ציבור. נולד ברוסיה ועלה לארץ בשנת 1925. משפחתו השתקעה בשכונת תל עמל בחיפה והוא למד בבית הספר הריאלי. התנדב להגנה*, שירת בפלוגות הלילה של וינגייט*, ובשנת 1941 התנדב לצבא הבריטי. בשנת 1947 שובץ בתפקיד בכיר בלשכת ההדרכה במטכ"ל והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. שימש ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל. במהלך שנות החמישים מילא שורה של תפקידים בכירים ובמבצע סיני פיקד על האוגדה שכבשה את צפון סיני*. בשנת 1958 התמנה כרמטכ"ל צה"ל. לאחר פרישתו מהצבא כיהן כמנכ"ל רשות הנמלים. שימש נציב קבילות החיילים הראשון בצה"ל (1982-1972).
לש[עריכה]
לשם[עריכה]
אבן חן העשויה משרף מאובן וקשה, שקוף למחצה. מכונה בשם אוֹפָּל בשפות רבות. צבעה מצהוב בהיר ועד אדום. הלשם היתה מאבני החן ששובצו בחושן של הכהן הגדול, אבנו של שבט דן.