מדריך רחובות חיפה/ד
דא[עריכה]
דאהר אל עומר[עריכה]
שייח בדווי (1775-1689), ששלט בגליל* וזמן מה אף ברוב חלקי הארץ. אבותיו היגרו לצפת* בסוף המאה ה-17. באמצע המאה ה-18 השתלט על הגליל וקבע את בירתו בעכו. לזכותו נזקף המפנה המכריע בגורל התפתחותה של חיפה: מאחר שהנמל של עכו כבר לא התאים לצורכי ספנות ומסחר, הוא שאף להקים בחיפה נמל* חלופי. הוא סיפח את העיירה לתחום שלטונו, ובשנת 1761 ציווה להרוס את חיפה העתיקה ולבנות עיר חדשה במקומה. זו אכן נבנתה על הרצועה הצרה שבין הכרמל לים (כיום אזור קרית הממשלה). העיר החדשה חלשה עתה על הדרך מיפו* לעכו, והיתה מוגנת יותר מפני אויב וסערות. בשנת 1774 כבש צבאו של הסולטן העותומני את עכו והרג את דאהר אל-עומר.
דב[עריכה]
דבורה[עריכה]
דבורה מנדלסון (1975-1904), חברת מועצת עיריית חיפה ופעילת ציבור. נולדה ביפו*. למדה הוראה לגיל הרך בסמינר לוינסקי. מהחברות הראשונות במכבי הצעיר וממייסדות תנועת הצופים* בארץ. שימשה מורה ומחנכת בבית ספר התיכון הפרטי הראשון בחיפה לטכניקה ומסחר שייסד וניהל בעלה, המהנדס יוסף מנדלסון. נמנתה עם המקימות של לשכת "יהודית מונטיפיורי*" של בנות ברית בחיפה ואף כיהנה כנשיאה בלשכה זו. עם קום המדינה היתה בין מייסדות ארגון נשים ציוניות כלליות בחיפה. עשתה רבות למען רווחת התושבים בעיר. הוענקה לה אזרחות כבוד של העיר חיפה.
דג[עריכה]
{{ריק}]
דד[עריכה]
דה[עריכה]
דו[עריכה]
דובנוב[עריכה]
שמעון דובנוב (1941-1860), היסטוריון והוגה דעות יהודי. יליד בלרוס, נספה בשואה. קיבל חינוך מסורתי, אולם כבר בימי נעוריו פנה להשכלה ונעשה חילוני. תמך ברעיון של אוטונומיה לאומית ליהודים בארצות השונות. התגורר לסירוגין בוילנה, פטרבורג ואודסה. היה ממייסדי החברה היהודית ההיסטורית-אתנוגרפית וממנהליה, ובמשך כעשר שנים ערך את רבעונה. בשנת 1922 עזב את רוסיה והתיישב בברלין. עם עליית הנאצים לשלטון עבר לריגה בירת לטביה, שם המשיך בעבודתו המדעית עד מלחמת העולם השנייה. בשעת גירוש קהילת ריגה למחנה השמדה הרג אותו שוטר לטבי. יצירתו הגדולה "דברי ימי עם עולם", שהודפסה בעשרה כרכים, עוסקת בתולדות עם ישראל מימי קדם עד מלחמת העולם הראשונה.
דובר שלום[עריכה]
ע"ש הרב שלום רוקח ז"ל (1783 – 1985) ששימש כרב במספר ערים באירופה. נחשב למשפיע מרכזי בקהילה היהודית באוסטריה. מורשתו והנהגתו שימשו כמורה דרך לרבים.
דוברין נחום[עריכה]
נחום דוברין (1951-1897), פעיל ציבור חיפאי. יליד אוקראינה, מאסירי ציון ברוסיה. דוברין היה מחברי תנועת "צעירי ציון". במאי 1922 נאסר יחד עם 50 מחברי התנועה באשמה של חתירה תחת השלטון. באוגוסט נפתח נגדם המשפט הפומבי "הציוני" הראשון שקיים המשטר הסובייטי. הם הואשמו בקשירת קשר עם התנועה הלאומית האוקראינית, ראש ממשלת בריטניה לוייד ג'ורג' והאפיפיור. דוברין נמנה עם שניים עשר המנהיגים שנידונו לגירוש לסיביר. עם חזרתו מהגלות עלה ארצה השתקע בחיפה ופעל למען פועלי חיפה. בשנת 1935 התמנה לוועד הדר הכרמל.
דוגית[עריכה]
סירת עזר קטנה להעברת נוסעים מהספינה ליבשה ולהיפך. הרחוב נמצא בסמוך לנמל חיפה. בסמוך לו עוד רחובות הנושאים שמות הקשורים לים ולשייט.
דוד המלך[עריכה]
המלך השני של ישראל, בשנים 1010-970 לפנה"ס לערך. אבי שושלת המלכים ביהודה עד חורבן הבית הראשון. היה בנו השביעי של ישי, איכר מבית לחם* שבנחלת יהודה. רועה צאן עד לאירוע שבו הרג את הענק הפלשתי גוליית. התמנה לנושא כליו של שאול המלך* ובעקבות ניצחונותיו במלחמה נגד הפלשתים התמנה לשר בצבאו של שאול. נשא לאשה את מיכל בת שאול והתיידד עם יהונתן, בנו של שאול. לאחר מות שאול נמשח למלך יהודה בחברון*. אחרי שנרצח מפיבושת בן שאול, הומלך דוד על כל ישראל ויהודה. בתקופת מלכותו הרחיב את גבולות הממלכה, כבש את ירושלים*, היא עיר דוד, והפכה לבירתו. חלקים מספר תהילים מיוחסים לו. לפי האמונה, המשיח יהיה יוצא חלציו (משיח בן דוד).
דוכיפת[עריכה]
עוף ממשפחת הדוכיפתיים. בולט בצבעיו ובצורתו: ציצית נוצות על ראשו ומקורו ארוך דק וכפוף. בחודשי החורף עוזב הדוכיפת את ארץ ישראל ושב באביב. נזכר בתורה בין העופות הטמאים (ויקרא יא יט). קול הזכר נשמע כהדהוד קצוב וזהו מקור שמו המדעי, Upupa eppos. ברפואת האליל שימשו חלקים שונים מגוף הדוכיפת כ"סגולה" לאהבה וכמביאי מזל לתנובת הכרמים.
דולצ'ין אריה[עריכה]
אריה ליאון דולצין (1989-1913), שר בממשלת ישראל ומבכירי ההסתדרות הציונית. יליד רוסיה. בשנת 1928 היגר למקסיקו עם דודו ומילא שורה של תפקידים בכירים בתנועה הציונית: מזכ"ל כבוד של ההסתדרות הציונית, נשיא ההסתדרות הציונית במקסיקו, יושב ראש הסניף של הקונגרס היהודי העולמי, חבר הוועד הפועל הציוני, נשיא קרן היסוד ומלווה העצמאות. עלה לארץ בשנת 1956 ושימש ראש מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית. היה ראש מחלקת העלייה והקליטה, שר בלי תיק מטעם המפלגה הליברלית, נשיא ההסתדרות העולמית ויושב ראש הסוכנות היהודית.
דונה גרציה[עריכה]
טונה (דונה) גרציה 1569-1510 הייתה אשת עסקים, נדבנית ומדינאית אנוסה שחזרה ליהדות.
דוסטרובסקי אליעזר[עריכה]
אליעזר דוסטרובסקי (דורי), (1973-1884), איש ציבור חיפאי, מנהל לשכת העלייה בסוכנות היהודית. נולד ברוסיה, היה חבר פעיל בארגונים של הנוער היהודי. למד הנדסת מכונות. בשנת 1904 עלה לארץ, השתקע בחיפה והחל לעבוד בבית החרושת עתיד*. רכש נשק עבור אנשי השומר* והמושבות. במלחמת העולם הראשונה השתתף בארגון פעולות סיוע לנזקקים שסבלו מפעולות הדיכוי של השלטונות הטורקיים. בשנת 1920 החל לעבוד בסוכנות היהודית ועסק בעלייה, ולימים התמנה למנהל לשכת העלייה של הסוכנות בחיפה. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה פעל לקליטת הפליטים שהגיעו לארץ מאירופה. עם הקמת המדינה עבר לשירות המדינה ופרש בשנת 1953.
דורות[עריכה]
קיבוץ במישור החוף הדרומי, דרומית-מזרחית לשדרות. היישוב הוקם בשנת 1941 לזכרו של דב הוז*, מראשי תנועת הפועלים ומחלוצי הטיס בארץ, ובני משפחתו, שנספו בתאונת דרכים. שם הקיבוץ הוא אסופת ראשי התיבות של בני המשפחה: דב, רבקה ותרצה. דורות נוסד על ידי גרעיני התנועות החלוץ*, הבונים והשומר הצעיר מגרמניה, צ'כיה ולטביה, לאחר הכשרה שנמשכה שש שנים בחדרה*. לפני מלחמת העצמאות שימש המקום בסיס של ההגנה* והפלמ"ח*, ובסיס חטיבת הנגב במהלך המלחמה.
דורי יעקב רב אלוף[עריכה]
יעקוב דורי (1973-1899), ראש המטה הארצי (רמ"א) של ארגון ההגנה* והרמטכ"ל הראשון של צה"ל*. נולד ברוסיה ועלה ארצה בשנת 1906. בוגר בית הספר הריאלי בחיפה. במלחמת העולם הראשונה התגייס לגדודים העבריים, ובמהומות הדמים של מאי 1921 סייע בהגנה על תל אביב* ושכונותיה היהודיות של יפו*. עם פיזור הגדודים יצא להשתלם בלימודי הנדסה בבלגיה. בשובו מלימודיו התמסר לענייני ביטחון ולארגונה של ההגנה בחיפה. היה סגן מפקד העיר ולאחר זמן מה מפקד העיר. עם הקמת המטה הכללי של ההגנה בשנת 1939 נבחר לעמוד בראשו, וכיהן בתפקיד עד 1946. היה ממתכנני הגנת הארץ מפני פלישה. פרש מתפקידו כרמטכ"ל בשנת 1949. כיהן כנשיא הטכניון ואף כסגן ראש עיריית חיפה.
דז[עריכה]
דח[עריכה]
דט[עריכה]
די[עריכה]
ד'ישראלי[עריכה]
בנימין דישראלי (1881-1804), מגדולי המדינאים של המאה ה-19. היה ראש ממשלת בריטניה, שר אוצר בריטניה, וסופר. נולד בלונדון למשפחה יהודית מומרת שמוצאה מאיטליה. נבחר לפרלמנט בשנת 1837 ועמד בראש סיעת אנגליה הצעירה במפלגה השמרנית. כראש ממשלה בהנהגתו זוהתה המפלגה השמרנית בבירור עם מדיניות שדגלה בשמירת חוסנן של הממלכה, האימפריה והכנסייה האנגליקנית, בד בבד עם הנהגת רפורמות חברתיות. התייחס באהדה לתוכניות לחדש את העצמאות היהודית בארץ ישראל ונלחם למתן זכויות מלאות ליהודים. בשנת 1830 יצא לסיור במזרח התיכון ושהה באזור כשנתיים. בעקבות ביקורו כתב את הרומן "דוד אלרואי". כתב למעלה מעשרים ספרים ביניהם: "ויוויין גרי" (1826), "קונינגזבי או הדור החדש" (1884) ו"סיביל או שתי האומות" (1845). בשנת 1876 העניקה לו הקיסרית ויקטוריה את התואר לורד ביקונספילד כאות הוקרה על פועלו לאימפריה הבריטית.
דכ[עריכה]
דל[עריכה]
דמ[עריכה]
דנ[עריכה]
דנה יוסף הרב[עריכה]
הרב יוסף דנה (1974-1889), אב בית הדין הרבני בדמשק ורב קהילת יהודי סוריה ולבנון בחיפה. נמנה עם שושלת רבני דמשק. שימש מנהיג דתי ורוחני לבני קהילתו בדמשק וייצג אותה בפני ראשי המשטר הסורי, ובשנת 1942 אף נפגש עם נשיא סוריה. עלה לארץ סמוך למועד הקמת המדינה והשתקע בחיפה. שימש כרב של עדת יהודי סוריה ולבנון בעיר ועמד בראש בית הכנסת של קהילה זו. כתב את הספר "זה כתב ידי".
דניאל[עריכה]
דמות תנ"כית ושם ספר מספרי כתובים בתנ"ך. פרקיו הראשונים כתובים עברית ויתרו ארמית. בחלק הראשון מסופרות קורות דניאל וחבריו בימי גלות בבל ובימי השלטון הפרסי שלאחריה. בחלקו השני מתוארים חזיונות דניאל. מכיוון שהספר עוסק ב"קץ הפלאות" ובאחרית הימים, הוא הפך לאבן פינה בתורת המסתורין בישראל ובהתפתחות הרעיון המשיחי והאמונה בתחיית המתים. חכמי תורת הסוד ניסו לגלות בפסוקי הספר את תהליכי הגאולה ומועדה. בין הספרים החיצוניים מצויות תוספות לספר דניאל, ובהן דברים בשבח קידוש השם והעמידה האיתנה נגד עבודה זרה.
דניה[עריכה]
הרחוב הראשי בשכונת הוד הכרמל, המכונה על שם החברה הקבלנית "דניה" ששיווקה את המגרשים הראשונים לבניית הבתים בה. במרוצת הזמן יוחס השם לממלכת דנמרק שבצפון אירופה, בין הים הבלטי לים הצפוני, שבירתה קופנהגן. באמצע המאה התשיעית היא הפכה לממלכה נוצרית. רבים מבני העם הדני התייחסו באהדה ליהודים בימי השואה. על מבצע ההצלה ההירואי שבו הועברו כ- 8,000 מיהודי דנמרק לשבדיה הניטראלית, בתמיכתו של המלך כריסטיאן העשירי, זכה העם הדני כולו בתואר "חסיד אומות העולם" הניתן על ידי ארגון יד ושם.
דנינו אברהם[עריכה]
אברהם דנינו (1986-1929), איש ציבור וחבר מועצת העיר חיפה בשנות השמונים. נולד במרוקו, עלה לארץ בשנת 1949. בשנת 1973 ייסד תנועה בשם זהב"י, ראשי תיבות של האגודה לזכויות המשפחות ברוכות הילדים, שנועדה לסייע למשפחות מרובות ילדים. תחילה התנועה היתה פעילה רק בחיפה, אולם בשל יוזמתו ושתדלנותו של דנינו התפשטה ברוב אזורי הארץ. במסגרת חברותו במועצת העיר היה פעיל בוועדות העירייה השונות.
דס[עריכה]
דע[עריכה]
דפ[עריכה]
דפנה[עריכה]
קיבוץ בצפון עמק החולה, מזרחית לקרית שמונה. עיר יוונית קדומה שהתקיימה בסמוך נקראה דפני, בשל שיחי הער האציל (דפנה) הגדלים שם עד היום. הקיבוץ הוקם בשנת 1939 במסגרת יישובי חומה ומגדל* על ידי כ-70 מחברי החלוץ* והשומר הצעיר ממזרח אירופה. זהו אחד משלושת היישובים שהוקמו ב"מבצע מצודות אוסישקין*". לפני קום המדינה היה הקיבוץ בסיס של הפלמ"ח*, ותחנת מעבר למעפילים* שבאו לארץ דרך סוריה ולבנון. נחל דן* התיכון חוצה אותו ופלג דן המזרחי עובר בגבולו המזרחי.
דצ[עריכה]
דק[עריכה]
דר[עריכה]
דרור[עריכה]
חרות, חופש, עצמאות. שם סמלי המייצג את תחושת החרות והחופש אשר חלמו עליהם כל ימי המאבק והכמיהה למדינה עצמאית. למילה דרור יש משמעות עמוקה מאוד של חופש. גם בתנ"ך היא די נדירה, שם משתמשים בעיקר במילה חופש. השימוש במילה דרור בא במשמעות הנשגבת ביותר ומשמעותה אף כגאולה וכחופש נקי ומוחלט, דוגמת שחרור העבדים בשנת היובל.
דרייפוס[עריכה]
אלפרד דרייפוס (1935-1859) קצין יהודי בצבא צרפת* שנידון למאסר עולם ולגלות בעוון בגידה בארצו בעודו חף מפשע, בעקבות עלילה. נולד בצרפת. סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר הצבאי והתגייס לצבא. בשנת 1894 נאסר בעוון מכירת סודות צבאיים למעצמה זרה. הועמד למשפט צבאי סודי, הודח מדרגתו ונשלח למאסר עולם באי השדים, כלא מחריד בדרום אמריקה. החוגים האנטישמיים בצרפת הציגו את דרייפוס כסמל לבוגדנות היהודית. מאחר שהמשפט התנהל בסודיות רבה, התעורר בקרב יהודים ובקרב גורמים ליברליים צרפתיים החשד כי דרייפוס אינו אלא שעיר לעזאזל. אמיל זולא* פירסם מכתב גלוי, "אני מאשים", ובו האשים את שופטיו של דרייפוס בעיוות דין ביודעין. בעקבות זאת נערך משפט חוזר, אולם רק כעבור 12 שנה זוכה דרייפוס. פרשה אנטישמית זו זיעזעה את צרפת ועוררה הדים בעולם כולו. פרשת דרייפוס בה הטילו בו אשמת שווא כשעיר לעזאזל חוללה את המפנה בחייו של העיתונאי הצעיר תאודור הרצל* אשר סיקר את המשפט. בפרשה ניתן לראות את נקודת המפנה אשר הביאה אותו להגות ולפרסם את רעיונותיו לציונות* מדינית.
דרך אלנבי[עריכה]
אדמונד הנרי אלנבי (1936-1861), מצביא בריטי, כובש ארץ ישראל. בשנים 1917-1915 היה מפקד דיוויזיית הפרשים של חיל המשלוח הבריטי שהוצבה בצרפת*, ואחר כך מפקד הגיס השלישי של בעלות הברית. ביוני 1917 התמנה למפקד חיל המשלוח במצרים ובסוף אוקטובר החל בכיבוש הארץ דרך עזה* ויפו*. בשנים 1925-1919 שימש נציב בריטניה במצרים. תחילה לא התייחס אלנבי באהדה לציונות* ולמדיניותה של הממשלה הבריטית, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור*, אך לימים השתנה לטובה יחסו לציונות. אחיו סר ארתור ורעייתו ליידי פלורנס דאונס* התגוררו בחיפה.
דרך אריק שרון[עריכה]
אריאל (אריק) שרון 1928-2014 היה ראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל בשנים 2001–2006, שר בממשלות ישראל, חבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד, מייסד ויושב ראש מפלגת קדימה. לפני כניסתו לחיים הפוליטיים היה שרון מפקד חטיבת הצנחנים, מקים יחידה 101 ונודע בפעולות התגמול שעליהן פיקד וכמי שהכריע את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 כאלוף פיקוד הדרום. במלחמת יום הכיפורים חצה עם אוגדתו את תעלת סואץ והביא למפנה העיקרי במלחמה.
דרך משה דיין[עריכה]
משה דיין (1981-1915), הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל* ושר בממשלות ישראל. נולד בדגניה* וגדל בנהלל*. היה חבר בהגנה* ובפלוגות הלילה של וינגייט*. איבד את עינו בפעולה צבאית בסוריה מטעם הצבא הבריטי. לקח חלק מרכזי בקרבות מלחמת העצמאות והשתתף בחתימת הסכמי שביתת נשק עם מצרים וירדן. משהוקם צה"ל* מילא שורה של תפקידים בכירים, ובהם אלוף פיקוד הדרום והצפון, ראש אג"ם, והרמטכ"ל. בתפקידו זה טיפח את רוח הקרב והדבקות במשימה של המערך הלוחם, והוביל את הצבא לניצחון במבצע קדש* (1956). משהשתחרר השתלב בפוליטיקה. כיהן כשר החקלאות ושר הביטחון בממשלות העבודה. היה שותף לניצחון במלחמת ששת הימים*, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים התפטר לנוכח המחאה הציבורית. לאחר המהפך של שנת 1977 התמנה לשר החוץ בממשלת מנחם בגין והיה מאדריכלי הסכם השלום עם מצרים.
דרך ההגנה[עריכה]
ארגון ההגנה הוקם בשנת 1920 כמסגרת כלל ארצית, כדי לדאוג להגנה מפני התקפות הערבים ונאבק גם בשלטון הבריטי שמנע עלייה והתיישבות. יוזמיו ומייסדיו היו מאנשי "השומר"* ומאנשי "הגדודים העבריים", ובראשם אליהו גולומב* ודב הוז*. חברים בארגון שדרכו נראתה להם מאופקת מדי פרשו והקימו את אצ"ל* ומאוחר יותר את לח"י*. שיתוף הפעולה עם הבריטים במסגרת הקמת משטרת היישובים העבריים (נוטרות), המשמרות הנעים והפלוגות המיוחדות בפיקודו של וינגייט*, הקנה להגנה ידע ומיומנות בהפעלת כלי נשק, פיתוח אסטרטגיה צבאית חדשה וביצוע פעולות עצמאיות. הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה הקנה לארגון ניסיון בארגון צבא סדיר והפעלתו. נוכח אימת פלישה גרמנית הקימה ההגנה בשנת 1941 את הפלמ"ח* בסיוע השלטונות הבריטיים. בתום המלחמה עסק ארגון ההגנה בהברחת עולים לארץ ובארגון ההעפלה. כן עסק הארגון בהקמת יישובים והיאחזויות פלמ"ח. ההגנה היא שניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות*. עם ההכרזה על צה"ל ביוני 1948, הפך הרמ"א דורי* לרמטכל צה"ל, מפקדת הארגון הפכה למטכ"ל ויחידות וחטיבות ההגנה שימשו כבסיס לחילות הצבא של המדינה החדשה.
דרך הים[עריכה]
דרך הים בימי קדם (וייה מאריס) היתה הדרך הראשית שקישרה עוד באלף השלישי לפנה"ס את מצרים עם ארם נהריים ועברה בחלקה בארץ ישראל. מוצאה היה בסילֶה שבגבול מצרים והיא נמשכה לאורך החוף עד עזה*, אפק ועירון. מכאן היה סעיף לחוף הים התיכון, לצור* ולצידון*, אך הדרך הראשית נטתה דרך נחל עירון לכיוון הכנרת*. השם ניתן לרחוב היורד ממרכז הכרמל מערבה ומתחבר עם כביש החוף, חיפה-תל אביב.
דרך העמקים[עריכה]
רחוב שמוביל לפתחו של עמק זבולון ולמישור חוף עכו. מגיע עד התוואי הישן שהוביל דרך עמק זבולון לכיוון שפרעם* והגליל* התחתון בצפון, ועמק* יזרעאל בדרום.
דדך העצמאות[עריכה]
ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון* בתל אביב* על עצמאות ישראל, בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר 1947. למחרת הותקפה המדינה החדשה על ידי צבאות מדינות ערב והתחילה, רשמית, מלחמת העצמאות. אחרי חודשים של קרבות וסדרה של שיחות לשביתת נשק הסתיימה המלחמה ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון. הרחוב נקרא בתקופת המנדט דרך המלכים, ושמו שונה עם קום המדינה. דרך העצמאות ורחוב הנמל* הסמוך לה נבנו על גבי שטח ים שיובש לשם בניית מתקני נמל חיפה.
דרך חנקין[עריכה]
יהושע חנקין (1945-1864), פעיל ציוני שעסק ברכישת קרקעות בארץ ישראל. יליד אוקראינה, עלה ארצה בשנת 1882 עם אביו והתיישב בראשון לציון. שניהם ארגנו את האיכרים במקום למרד נגד פקידי הנדיב* הידוע (הברון רוטשילד), ולכן גורשה המשפחה מהמושבה ועברה לגדרה* (1887). רכש קרקעות בשם חברות יק"א, פיק"א*, הכשרת הישוב*, קרן קיימת לישראל* ועוד. בשנת 1923 התמנה למנהל חברת הכשרת הישוב. רכישותיו החשובות ביותר: האדמות שעליהן הוקמו רחובות (1890) וחדרה* (1891), ורוב שטחי עמק יזרעאל (1909, 1920). כונה "גואל העמק".
דרך יד לבנים[עריכה]
ארגון ארצי להנצחת הבנים והבנות שנפלו על הגנת המדינה. נוסד בדצמבר 1948, במהלכה של מלחמת העצמאות, על ידי קבוצת הורים שכולים. מטרתו לעסוק בהנצחת הנופלים ובפתרון של בעיות בקרב המשפחות בעקבות אובדנן. כך, הארגון מאחד את המשפחות השכולות ומייצג אותן בכל ענייניהם לפני מוסדות הממשלה והצבא. ביוזמת "יד לבנים" נקבע יום זיכרון לחללי צה"ל*, הוצבו אנדרטאות, הוצאו לאור כתבים מעיזבונות הנופלים והונחו היסודות לספרי "יזכור", "גווילי אש" ופרסומים אחרים. לארגון סניפים בכל רחבי הארץ.
דרך יגאל ידין[עריכה]
יגאל ידין (1984-1917), הרמטכ"ל השני של צה"ל*, מבכירי הארכאולוגים בארץ, חתן פרס ישראל (1956), חבר כנסת וסגן ראש הממשלה. יליד ירושלים*, למד ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם כיהן אביו א"ל סוקניק כפרופסור לארכאולוגיה. לימים נעשה ידין עצמו פרופסור לארכאולוגיה באותה המחלקה בה כיהן אביו. היה חבר ההגנה* מנעוריו, שימש כמדריך מחוזי בירושלים ובהמשך כשלישו של רמטכ"ל ההגנה יעקב דורי* וסגן מפקד מחוז תל אביב*. בשנת 1946 שירת כראש לשכת התכנון של ההגנה והיה קצין המבצעים של צה"ל* במלחמת העצמאות*. מיד לאחריה החליף את יעקב דורי* כרמטכ"ל וגיבש את מערך המילואים של צה"ל. משנת 1953 התמסר לארכאולוגיה, עמד בראש משלחות מחקר בחצור ובמצדה וחשף את מגילות מדבר יהודה ומכתבי בר כוכבא*, תגליות שעוררו התרגשות עצומה בעולם כולו. בשנת 1977 נבחר לכנסת מטעם התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) שנמנה עם מייסדיה ועמד בראשה, וכיהן כסגן ראש הממשלה. חתן פרס רוטשילד (1964). כתב מאות מאמרים מדעיים וכמה ספרים.
דרך יפו[עריכה]
אחת הערים העתיקות ביותר בעולם, ששימשה כבר בימי קדם כעיר נמל. שוכנת לחוף הים התיכון*, מדרום לתל אביב*. לפי המדרש, בנה אותה יפת בן נֹח והוא שנתן לה את שמה. בראשית המאה ה-19 חודש בה היישוב היהודי. עד מלחמת העצמאות היא היתה העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל, נכבשה בידי כוחות האצ"ל* וההגנה* ורוב תושביה הערבים עזבו אותה. משנת 1950 נמצאת תחת שטח השיפוט של תל אביב-יפו. הרחוב נסלל על תוואי הדרך ההיסטורית שיצאה מן השער המזרחי של חומת העיר חיפה (עד שלהי המאה ה-19) לכיוון יפו ומכאן שמו.
דרך משה כרמל[עריכה]
משה כרמל (זליצקי) (2003-1911), אלוף בצה"ל, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. נולד בפולין. עלה לארץ בשנת 1924 וכמה שנים אחר כך הצטרף להגנה*. היה מאסירי ההגנה (המ"ג*). כתב על כך בספרו "אסיר עברי". פיקד על כוחות ההגנה בקרב על חיפה באפריל 1948, כמפקד חטיבת כרמלי (חטיבה 2 שנקראה על שמו). היה מפקד חזית הצפון (אלוף פיקוד הצפון הראשון) וניהל את הקרבות בגליל ובעמקים. בשנת 1950 יצא ללימודים ואחר כך ריכז בפריז* את פעילות תנועות הנוער הציוניות באירופה ובצפון אפריקה. כיהן כשר התחבורה וכחבר כנסת. עסק בפעילות התנדבותית, פרסם מאמרים בנושאים מדיניים, ביטחוניים וחברתיים.
דרך נחל הגיבורים[עריכה]
לזכר ולכבוד הלוחמים שהתבצרו בימים שלפני שחרור חיפה באפריל 1948בבניין ועד השכונות הערביות בית הנג'אדה.
דרך סטלה מריס[עריכה]
סטלה מאריס (לטינית) פירושו כוכב הים. על הבניין שנודע כ"וילה של עבדאללה", שליט עכו, נבנה המגדלור, כתרומה של הקונסול הספרדי בעיר, והוא שנתן לאתר ולאזור כולו את שמם. בימי מלחמת העולם השנייה הופקע המקום על ידי הבריטים, ומאז הוא משמש בסיס צבאי. המנזר המקורי, שהוקם על ידי הכרמליטים, פוצץ על ידי עבדאללה שליט עכו בשנת 1821, ובעמל רב עלה בידי המסדר להקים מנזר חדש. הוא נחנך בשנת 1836 ועומד על מקומו עד היום. השם ניתן לדרך המובילה אל ראש הכרמל, שם נמצאים בניין סטלה מאריס (המגדלור) ומנזר סטלה מאריס (מנזר הכרמליטים).
דרך ירוחם צייזל[עריכה]
ירוחם צייזל (1987-1909), ראש עיריית חיפה. יליד פולין. עלה ארצה בשנת 1932 וחי זמן מה בקיבוץ עין המפרץ. כחבר הקיבוץ עסק בעבודות סבלות בנמל* חיפה ובחפירת בריכות דגים בביצות נחל הנעמן. עבר לחיפה ועבד בעבודות שונות. מאמצע שנות החמישים היה יושב ראש ועד קרית חיים. בשנת 1960 נבחר למועצת עיריית חיפה. מילא את מקומו של ראש העירייה פלימן* שחלה, וכיהן שנית כראש העירייה אחרי שראש העירייה יוסף אלמוגי התפטר באמצע הקדנציה. ממפעליו החשובים: הקמת הטיילת בבת גלים*, בניית חניונים, הרחבת מכון הטיהור ופיתוח תעשייה מודרנית בחיפה. מדצמבר 1979 ועד יום מותו שימש ראש מועצת המשנה בקריית חיים.
דרך צרפת[עריכה]
מדינה במערב אירופה, השנייה בגודלה ביבשת ואחת המעצמות הכלכליות והצבאיות החזקות בעולם. בסוף המאה ה-18 גבר בצרפת חוסר שביעות רצון מהמלוכה ומהסדר החברתי הקיים והביא לפרוץ המהפכה הצרפתית (1789). היתה לארץ הראשונה שבה זכו היהודים בשוויון זכויות (1791) למרות גילויי אנטישמיות עד לימינו. במלחמת העולם השנייה נכבשה, וממשלה פרו-גרמנית הוקמה בעיר וישי השוכנת דרומית-מזרחית לפריז, בראשותו של אנרי-פיליפ פטאן, שהיה שליט-בובה של הנאצים. בשנת 1944 שוחררה בידי בעלות הברית. יחסי ישראל צרפת ראו מעלות ומורדות. התקופה שלפני מבצע קדש*, בו שיתפו פעולה עם בריטניה, עד מלחמת ששת הימים*, שבה זכתה ישראל בחידוש צי המטוסים שלה בעזרת צרפת, היתה השיא ביחסים אלה. הדבר אף הביא להשפעה צרפתית על חיי התרבות בארץ, ולקשירת קשרים בין ערים בארץ וערים בצרפת. מקומות ואירועים בהיסטוריה הצרפתית הונצחו במספר ערים בארץ לרבות חיפה, דוגמת העיר התאומה מרסיי*.
דרך שמעון רודיק[עריכה]
דרך רופין[עריכה]
ד"ר ארתור רופין (1943-1876), משפטן וסוציולוג, ממעצבי ומטפחי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. נולד בגרמניה. בשנת 1907 נשלח על ידי ההסתדרות הציונית לארץ ישראל לערוך סקר על ההתיישבות בארץ. בשנת 1908 הקים ביפו* את "המשרד הארצישראלי" ואף עמד בראשו עד שנת 1916. מוסד זה נועד לנהל ולכוון ואף לממן את כל פעולות ההתיישבות של התנועה הציונית העולמית. בין השאר סייע בהקמתן של דגניה* קבוצת כנרת* ומרחביה*, יזם ומימן את עליית יהודי תימן*, ייסד את חברת הכשרת הישוב*, עזר בהקמת שכונות יהודיות בירושלים* ובחיפה, כשכונת הדר הכרמל. משנת 1926 ועד מותו שימש מורה לסוציולוגיה ולכלכלה חקלאית באוניברסיטה העברית. פרסם ספרים ומחקרים בסוציולוגיה.