מדריך רחובות חיפה/ב

בא

באבל יצחק

יצחק באבל (1939-1894), סופר יהודי, אמן הסיפור הקצר. נולד ברוסיה למשפחת סוחרים. עד גיל 16 קיבל חינוך יהודי מסורתי. עיקר פעילותו הספרותית היתה בשנים 1924-1928, בתקופת הליברליזציה היחסית של השלטון הסטליניסטי ברוסיה הסובייטית. את נושאיו שאב מרחובות אודסה וממלחמת האזרחים שליוותה את המהפכה הבולשביקית. הרבה לכתוב על יהודים מהמעמד הנמוך באודסה, כמו עגלונים ועובדי הנמל, ותאר אותם כמתבוללים. נאסר ונעלם בשנת 1939. לפי גרסה רשמית הוצא להורג בשנת 1941, אך ייתכן שהומת כבר בשנת 1939.

בה

בהרב יקותיאל

יקותיאל בהרב (1980-1894), ממייסדי "הקבוצה היפואית" (מניחי היסוד לארגון ההגנה*). נולד ברוסיה ובשנת 1905 עלה ארצה. נמנה עם בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה*. תמך במדיניות העותומנית במרחב ואף התנדב לצבא טורקיה במלחמת העולם הראשונה. משנת 1919 היה לעוזרו הקרוב של פנחס רוטנברג* ופעל עימו מאז בפיתוח החשמל בארץ, עד שפרש לגמלאות בשנת 1959. היה ממקימי "המרכז המסחרי החדש" (דאז) בעיר התחתית בחיפה. היה חבר ההגנה ופעיל במוסדות ציבור רבים בעיר: חבר ועדת המצב, יושב ראש האגודה להספקת מים על הכרמל, חבר בוועדות התכנון והבנייה במחוז. זכה בתואר אזרח כבוד של חיפה.

בו

בובר מרטין

מרטין בובר (1965-1878), סופר והוגה דעות ציוני, חוקר החסידות. אחד מאנשי המוסר הדגולים בישראל, בעל שם עולמי. נולד בווינה. למד באוניברסיטאות שונות במערב אירופה והתקרב לציונות. בשנת 1901 התמנה לעורך "די וועלט", עיתונה של ההסתדרות הציונית. בשנת 1916 ייסד את הירחון "דר יודה" (היהודי), שמשך אליו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים של דור התחייה. בשנת 1923 פרסם את ספרו "אני ואתה", שבו ניסח את פילוסופיית ה"דיאלוג" שלו - הדת כדו-שיח בין האדם לאלוהיו. בשנת 1938 עלה לארץ ולימד באוניברסיטה העברית. מספריו: "אני ואתה", "דרכו של מקרא", לקט מאוצר החסידות". בובר ועמיתו י"ל מאגנס תמכו באידאולוגיה של אגודת "ברית שלום" שחתרה לקיום מדינה דו-לאומית בארץ ישראל.

בודנהיימר מקס ד"ר

ד"ר יצחק (מקס איזידור) בודנהיימר (1940-1865), מראשי הציונים בגרמניה. למד משפטים. היה פעיל בתנועת חיבת ציון וכיהן כנשיא ההסתדרות הציונית. נמנה עם עוזריו הקרובים של הרצל* וממחברי תוכנית בזל. היה חבר הוועד הפועל הציוני עד 1921 וממעצבי חוקת קרן קיימת לישראל* וראשיה. ליווה את הרצל במסעותיו לקושטא ולארץ ישראל. בשנת 1935 עלה ארצה והשתקע בירושלים*, ובה נפטר. מכתביו המוכרים: "במסילת ראשונים" ו"דרכי לציון".

בוסל יוסף

יוסף בוסל (1919-1891), מהבולטים באנשי העלייה השנייה*, חלוץ ומאבות רעיון הקבוצה בארץ. יליד בלרוס. הכשיר עצמו לחקלאות בחווה חקלאית של פיק"א* באוקראינה, עלה ארצה בשנת 1908 והצטרף לקבוצת פועלים שעיבדו את אדמות המושבה כנרת* ולהפועל הצעיר. הטיף לחבריו את רעיון הקבוצה השיתופית וייסד עמם את "הקומונה של חדרה", ובשנת 1910 הקימו את קבוצת דגניה*. היה למנהיג האידיאולוגי של הקבוצה וניסח את עקרונותיה: עבודה וחלוקה שיתופית מלאה, שיתוף מלא של הנשים בעבודה, חינוך משותף של הילדים. טבע בכינרת.

בועז

אבי סבו של דוד המלך*, מצאצאי נחשון* בן עמינדב נשיא יהודה. תקופתו: המאה ה-11 לפנה"ס. לפי המסופר במגילת רות נשא בֹעז את רות* המואבייה לאישה וכך ירש את אדמות המשפחה. רות ילדה לו את עובד, הוא אבי ישי, אבי דוד. בשם בועז גם נקרא אחד העמודים בבית המקדש (השני נקרא יכין).

בורוכוב

דב בר בורוכוב (1917-1881), הוגה דעות, בלשן וממעצבי דרכה של הציונות הסוציאליסטית. יליד רוסיה. איש ההלכה והמעשה של תנועת פועלי ציון. את מצבם של היהודים בתקופתו תיאר כ"פירמידה הפוכה": רובם עוסקים במקצועות לא יצרניים ורק מיעוטם במקצועות יצרניים (כך שהפירמידה עומדת על ראשה, בניגוד לחוקי הטבע). הפתרון היה לדידו שיבה לארץ ישראל ולעבודה יצרנית בה, תוך מימוש עקרונות הסוציאליזם. על הסוציאליסטים היהודים הציונים להיות חיל החלוץ להגשמת הייעוד החלוצי-המהפכני, קבע. בשנת 1907 נאסר על ידי שלטונות רוסיה. לאחר ששוחרר עזב את רוסיה אך בפרוץ מהפכת 1917 חזר ובה מת בדמי ימיו - בן 36. בשנת 1963 הועלו ארצה עצמותיו ונטמנו בבית העלמין בכנרת*.

בורלא יהודה

יהודה בורלא (1969-1886), חתן פרס ישראל לספרות עברית (1961). סופר עברי, נצר למשפחת רבנים ספרדית שהתיישבה בארץ במאה ה-18. גדל בירושלים* וקיבל חינוך תורני. בצעירותו התוודע ליצירותיהם של הסופרים העבריים המודרניים ונוכח שאין בהן תיאור של חיי היהודים הספרדים, על כן היה נחוש בדעתו לתקן חוסר איזון זה. את סיפורו הראשון, "לונה", שלח לי"ח ברנר* וקיבל ממנו עידוד רב לפנות לכתיבה. יצירותיו ריאליסטיות בעלות נימה רומנטית-דמיונית. הרבה לתאר את חיי היהודים בדמשק ואת חיי הנשים. עבר לגור בחיפה במסגרת הפרויקט של אבא חושי* להציע הטבות לאנשי רוח שיעברו לעיר. זכה פעמיים בפרס ביאליק ופעם בפרס אוסישקין.

בי

ביאליק

חיים נחמן ביאליק (1934-1873), גדול משוררי העם היהודי בתקופת התחייה. נולד בכפר באוקראינה, התייתם מאביו ונשלח ללמוד בישיבת וולוז'ין. התקרב לתנועת ההשכלה והתוודע לספרי הפילוסופים היהודים של ימי הביניים וליצירות הספרות העברית החדשה. עבר לאודסה והתרועע עם אחד העם* ועם סופרים יהודים שהתרכזו בה. בשנת 1891 התפרסם שירו "אל הציפור" בבטאון "הפרדס" יצא לאור באודסה. שיר זה המבטא את ערגתו לציון* והערכתו למתיישבים בה פרסמה אותו כמשורר ציוני. לימים, כאשר הציונות* הפכה לתנועה מדינית הוכר ביאליק עצמו כמשורר הלאומי. בשנת 1903 נשלח לסקר את פרעות קישינב וכתב את "בעיר ההרגה" שזעזע את העולם היהודי. שירתו, שהיתה מגוונת ועזת רושם, כתובה בהברה האשכנזית, עוסקת בלאום, טבע, בהתרפקות על העבר וחיי בית-המדרש אל מול קריאה למרוד באורחות החיים הישנים והקפואים. כתב גם סיפורים קצרים ומסות. נמנה עם מייסדי הוצאות הספרים מוריה ודביר. היה מעורכי "ספר האגדה" - ליקוטי מדרשים ותרגום חלקם מארמית לעברית, ותפוצתו היתה רבה. השתקע בתל אביב* בשנת 1924 וביתו היה בית ועד למשכילים. יצירותיו תורגמו לשפות רבות.

ביילהרץ

משפחת טמפלרים מומחים לבנייה מבין מייסדי המושבה הגרמנית בעיר. המשפחה עשתה את דרכה לארץ בקבוצה הראשונה שהגיעה ארצה ועסקה בבנייה במושבות החדשות. לימים עסקו בני משפחה זו בבניית עשרות מבני ציבור ומבני מגורים בארץ, השתתפו בבניין הגשרים והתחנות של הרכבת* החיג'אזית ופתחו בחיפה מפעל מודרני למוצרי בנייה מוכנים.

בייליס מנחם מנדל

מנחם בייליס (1934-1873), יהודי מרוסיה שהיה קורבן לעלילת דם. שימש מנהל עבודה במשרפת לבנים בקייב, ונאסר בשנת 1911 ב"אשמת" רצח נער רוסי נוצרי לשם שימוש בדמו לאפיית מצות לפסח. למרות שזמן קצר לאחר הפשע עלתה המשטרה על עקבות הרוצחים, הכריזו אנשי הארגון האנטישמי הימני "המאה השחורה" שיד היהודים בפשע, ושר המשפטים והתובע הכללי של קייב התעלמו מעדויות המשטרה כדי למצוא שעיר לעזאזל יהודי על סמך עדות שקר. המשפט נפתח בשנת 1913. חבר המושבעים זיכה את בייליס פה אחד. בשנת 1914 עלה בייליס לארץ ישראל. בשנת 1921 יצא לארצות הברית ושם נפטר. כתב ספר זיכרונות באידיש, "תולדות סבלותי".

ביכורים

יעקב זרובבל (1967-1886), מנהיג פועלים יהודי, סופר ועיתונאי באידיש ובעברית. נולד באוקראינה ועלה ארצה בשנת 1910. היה מראשי פועלי ציון שמאל, ופעל רבות בתפוצות הגולה. היה חבר ההנהלה הציונית עד לאחר קום המדינה. נבחר כציר לקונגרס* היהודי ה-21 בשנת 1939, והיה חבר הנהלת הסוכנות היהודית. לאחר קום המדינה היה מראשי אחדות העבודה ומפ"ם. משנת 1951 ועד יום מותו ניהל את ארכיון העבודה בתל אביב*.

ביל"ו

ראשי התיבות של "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו ב 5). ארגון נוער יהודי לאומי שנוסד ברוסיה לאחר הפרעות ביהודים בשנת 1881. חבריו היו בעיקר סטודנטים מאוהדי התנועה הסוציאליסטית ברוסיה, שטענו כי על היהודים לעזוב את אירופה שבה גברה האנטישמיות ולחדש את חייהם בארץ אבותיהם. הקבוצה הראשונה של חברי ביל"ו הגיעה לארץ ביולי 1882 כדי להקים מושבה חקלאית על יסודות שיתופיים. בתחילה עבדו החברים במקוה ישראל, אולם לא נקלטו שם. קבוצה בראשותו של ישראל בלקינד עברה לראשון לציון, שם עסקו חבריה בחקלאות, ובשנת 1884 ייסדו את המושבה גדרה*. חזונם ומטרתם להקים חברה עברית חדשה בארץ המושתתת על צדק ושוויון חברתי והקשיים הרבים אותם עברו חברי קבוצה זו ייחדה אותם כאות ומופת לכל העלייה של "חובבי ציון" אשר לימים כונתה בשם העלייה הראשונה.

בילינסון

ד"ר משה בילינסון (1936-1890), סופר ועיתונאי עברי. יליד רוסיה, למד רפואה בבזל והיה ממנהיגי מפא"י. בסוף מלחמת העולם הראשונה השתקע באיטליה*, שם היה פעיל בתנועה הציונית. בשנת 1924 עלה לארץ והתיישב בפתח תקוה. בשנת 1925, כשנוסד העיתון היומי "דבר", הזמינו עורכו ברל כצנלסון* להצטרף למערכת. כמעט מדי יום הודפסו מאמרים ורשימות פרי עטו שדנו בבעיות היישוב, בציונות*, בסוציאליזם, ובייחוד בבעיות הפנימיות במפא"י. בחייו התפרסמו ספריו "בימי מסה" ו"בימי תחיית איטליה". אחר מותו יצאו שני כרכים ממאמריו: "במשבר העולם" ו"בדרך לעצמאות". המרכז הרפואי רבין בפתח תקוה התפתח סביב בית החולים הנושא את שמו.

בירם ד"ר

ד"ר ארתור יצחק בירם (1967-1878), מורה ומחנך, ממייסדי בית הספר הריאלי העברי בחיפה, זוכה פרס ישראל לחינוך (1954). נולד בגרמניה ולמד באוניברסיטה של ברלין בלשנות שמית וקלאסית. כן למד במכון לחוכמת ישראל בברלין ובשנת 1904 הוסמך לרבנות. בנעוריו הצטרף לתנועה הציונית, עלה ארצה בשנת 1913, ושימש מנהל בית הספר הריאלי עד פרישתו (1948). נחשב לדמות מופת בתולדות החינוך העברי. בתוכנית בית הספר שילב ד"ר בירם אימונים קדם-צבאיים, ועד מהרה אימצו זאת כל בתי הספר התיכוניים בארץ. רבים מתלמידיו היו למפקדים בהגנה* ובצה"ל*. לאחר קום המדינה יזם את הקמת הפנימייה הצבאית שנחנכה בחיפה בשנת 1953. בהנהלתו התרחב והסתעף בית הספר הריאלי וכיום פועלים בעיר ארבעה מרכזים: הדר הכרמל, מרכז הכרמל, אחוזה ובית בירם.

בית אל

עיר קדומה הנזכרת במקרא. במקום זה חלם יעקב על סולם שבו מלאכים עולים ויורדים (בראשית כח 19). בית אל היתה חלק מנחלת שבט בנימין. בימי השופטים היה בה מקדש והיא שימשה מרכז פולחני. היישוב נחרב עם פלישת הבבלים (586 לפנה"ס). בימי בית שני חודש היישוב ועם חורבן הבית הידלדל, אך הוסיף להתקיים עד לכיבוש הערבי. שרידי בית אל הקדומה מזוהים עם תל אשר בתחום הכפר ביתין שבקרבת מקום. בשנת 1977 הוקם בסמוך יישוב יהודי בשם זה.

בית אלפא

קיבוץ במזרח עמק יזרעאל, לרגלי הר גלבוע*. זהו הקיבוץ הראשון שהקימו חברי השומר הצעיר בארץ ישראל, בשנת 1922. השם בית אלפא עתיק, ונשמר בשם הערבי בית אילפא. הקיבוץ התפלג לשתי נקודות, בית אלפא וקיבוץ חפציבה* הסמוך לו. הקיבוץ עמד בהתקפות של ערבים בשנות השלושים ושימש בסיס יציאה ליישובי חומה ומגדל* שהוקמו בסביבה. לפני מלחמת העצמאות שימש בסיס של ההגנה*. בתחילת מלחמת העצמאות הותקף והופגז בידי ערבים. בשנת 1928 התגלו באדמות חפציבה שרידי בית כנסת מפואר מהמאה השישית ובו רצפת פסיפס מרהיבה.

בית לחם

עיר קדומה בהרי יהודה, מדרום לירושלים*, הנזכרת במקרא גם בשם אפרת. בדרך אפרתה (לאפרת) נקברה רחל* אמנו (בראשית מח 7). בית לחם היא מקום ההתרחשות של סיפור מגילת רות* ועיר הולדתו ומשיחתו של דוד המלך*. העיר מקודשת ביותר לנוצרים, מאחר שלפי המסורת, נולד בה ישו. על כן מרובות בה הכנסיות וביניהן כנסיית המולד, שלפי המסורת הנוצרית נבנתה על גבי המערה שבה נולד ישו. משנת 1967 היתה העיר תחת שלטון ישראל, ובשלהי 1995 נמסרה השליטה בה לידי הרשות הפלסטינית.

בית שאן

עיר בעמק בית שאן, צפונית לבית שאן הקדומה. נקראה על שם האל שאן או שן, שתושבי המקום עבדו אותו. אחרי מלחמת העצמאות היתה לעיירת פיתוח, שאוכלסה בעולים חדשים מארצות המזרח ומארצות אירופה. בשנת 1998 הוכרזה כעיר. אדמתה הפורייה ושפע המים שבאזור הפכו אותה לעיר חשובה בה נמצאו סימני יישוב עוד מהמאה החמישית לפנה"ס. העיר שלטה על אחד ממעברי הירדן* ועל מסעף חשוב של דרך הים*, והיתה בעלת חשיבות מסחרית וצבאית כמעט בכל התקופות. קהילה יהודית קטנה שכנה בה עד 1936. במאורעות 1936-1939 היתה אחד מבסיסי הפעולה נגד יישובי היהודים באזור. נכבשה בידי כוחות ההגנה* בתחילת מלחמת העצמאות. כיום נחשפות בעיר שכבות מהתקופה הכנענית, הישראלית וההלניסטית. הגן הלאומי המתפתח באזור החפירות הינו מהמרשימים בארץ.

בית"ר

עיר מבצר קדומה גדולה דרומית מערבית לירושלים. אינה מוזכרת בתנ"ך אך מצויינת ב"תרגום השבעים" של התנ"ך ליוונית. יושבה כבר בתקופת ההתנחלות והשבטים וקיימים שרידים ארכיאולוגיים גם לימי בית ראשון. העיר הוחרבה על יד הרומאים אשר אף טבחו בתושבי העיר. היה זה אקורד הסיום למרד בר כוכבא* (135-132) וסיום העצמאות היהודית בארץ ישראל עד להכרזת העצמאות* בשנת 1948.

בל

בל אלכסנדר גרהם

אלכסנדר גרהם בל (1922-1847), פיזיקאי ופיזיולוג אמריקני ממוצא סקוטי, ממציא הטלפון. למד באוניברסיטאות של אדינבורו ולונדון. בשנת 1872 עבר להתגורר בארצות הברית, הקים בבוסטון בית ספר למורים לחירשים-אילמים, ומשנת 1873 שימש פרופסור לפיזיולוגיית הדיבור באוניברסיטה של עיר זו. מתוך תורתו הדידקטית להקניית דיבור לחירשים גזר בל את עקרון הטלפון. בשנת 1876 אושר לו פטנט על המצאת מכשיר להעברת קול באמצעות זרם חשמל, ובחודש מרס של אותה שנה הוא העביר את המשפט הראשון דרך המכשיר החדש. פעל רבות למען חינוכם של החירשים-אילמים ועמד בראש אגודות מדעיות שונות בארצות הברית.

בלהה

אמתהּ של רחל* שניתנה לה עם נישואיה ליעקב. מאחר שרחל היתה עקרה, הובאה בלהה ליעקב וילדה לו את דן ואת נפתלי. כשמתה רחל העביר יעקב את מיטתו מהאוהל של רחל אל האוהל של בלהה.

בלוך ארנסט

ארנסט בלוך (1959-1880), מלחין יהודי. נולד בשווייץ, למד בז'נווה ואחר כך בבריסל ובפרנקפורט. לאחר שהות בפריז* חזר לשווייץ כמנצח בתזמורת שביצעה את יצירותיו. בשנת 1910 כתב את האופרה "מאקבת" שהיתה להצלחה גדולה. בשנת 1915 קיבל פרופסורה לקומפוזיציה בז'נווה. מנציגיה המובהקים של ההתעוררות הלאומית לכתיבת מוזיקה על נושאים יהודיים מסורתיים, השאובים מלחני תפילה ומנעימות חסידיות. החשובות ביצירותיו: "שלוש פואמות יהודיות לתזמורת", הסימפוניה "ישראל", הרפסודיות "שלמה", "עבודת הקודש" ו"קול במדבר". בשנת 1916 היגר לארצות הברית, שם שימש כמנצחן של תזמורות שונות ולימד מוזיקה.

בלום לאון

ליאון בלום (1950-1872), סופר ועיתונאי, הוגה דעות ומדינאי צרפתי ממוצא יהודי. הצטרף לתנועה הסוציאליסטית אך תמך בציונות* והיה קרוב לענייני ארץ ישראל וליהדות. היה היהודי הראשון והסוציאליסט הראשון בצרפת* שנבחר לראשות הממשלה. כיהן במשרה זו שנתיים, מ-1936 עד 1938. עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים בשנת 1940 נאסר ונשלח למחנה הסגר בגרמניה. מיד אחרי המלחמה (1945) נבחר שוב לראשות הממשלה, אך כיהן שנה אחת בלבד. פעל רבות לכינון מדינת ישראל ולהכרה בה.

בליטנטל משה

משה בליטנטל (1989-1911), חבר מועצת עיריית חיפה וסגן יושב ראש המועצה הדתית בעיר. נולד בפולין, שם קיבל חינוך מסורתי והיה חבר מזכירות ההנהלה הארצית של צעירי אגודת ישראל בה. בשנת 1934 עלה ארצה, ובשנת 1940 מונה למזכיר סניף פועלי אגודת ישראל בחיפה. בשנת 1943 התמנה לנציג מפא"י בלשכת העבודה של פועלי חיפה. בתקופת המנדט הבריטי סייע בהעפלה, דאג לקליטת העולים, לדיור ולעבודה עבורם. היה ממקימי שיכון פא"י בקרית אליעזר בעיר. שימש כשופט עירוני בחיפה, היה חבר המועצה הציבורית לענייני השילומים וסגן יושב ראש המועצה הדתית בעיר.

בלפור

לורד ארתור ג'יימס בלפור (1930-1848), הוגה דעות ומדינאי בריטי, ידיד העם היהודי. נולד באנגליה. היה מנהיג השמרנים וראש ממשלת בריטניה בשנים 1902-1905. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה החל לגלות עניין בבעיית היהודים והתייחס באהדה לרעיון הציוני, ובמסגרת תפקידו כשר החוץ סייע בכל כוחו להגשמתו. ב-2 בנובמבר* 1917 פורסמה "הצהרת בלפור" בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בלפור הוסיף להתעניין בציונות* ופעל למענה גם אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1925 הגיע ארצה להשתתף בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים*, וגם ביקר בטכניון בחיפה.

בנ

בן ארצי

אברהם בן ארצי (1954-1920), איש ההגנה* והפלמ"ח*. נולד בהרטוב. שירת בבריגדה היהודית. מבוני שיכון שחר שבשכונת נוה שאנן, שהוקם בשנת 1949. השיכון נקרא על שם קואופרטיב התחבורה "שירות חיפה רבתי", אשר ברבות השנים התמזג עם אגד.

בן בבא

רבי יהודה בן בבא תנא מסוף תקופת בית שני. תלמידו של שמואל הקטן, שהיה תלמידו של הלל* הזקן. במקורות תנאיים נמנה בן בבא עם "עשרת הרוגי מלכות" שנהרגו על קידוש השם במאה השנייה בידי הרומאים. אדריאנוס, שגאוותו נפגעה עקב מרד בר-כוכבא*, הטיל גזירות שמד על היישוב היהודי בארץ, שכללו איסור על מילה, סמיכת חכמים ולימוד תורה. חרף זאת התיישב בן בבא בין אושא* לשפרעם*, וסמך שם חמישה חכמים. לאחר שנודע מקום הימצאם לרומאים, הסגיר עצמו לידיהם אך איפשר לתלמידיו לברוח.

בן הרוש דוד

דוד בן הרוש (1999-1924), מנהיג תנועת המחאה של מהומות ואדי סאליב* ויושב ראש ארגון ליכוד עולי צפון אפריקה. עלה ממרוקו בשנת 1947. ב-8 ביולי 1959 פצע שוטר בירייה תושב שכונת העוני ואדי סאליב שהתפרע. למחרת צעד המון זועם לכיוון תחנת המשטרה במחאה על תנאי מחיה קשים, עוני ואפליה עדתית, ועד מהרה הפכה ההפגנה למהומות עדתיות ברחבי הארץ. הארגון שבהנהגת בן הרוש נוסד כמה חודשים קודם לכן בוואדי סאליב כארגון נגד ל"התאחדות הארצית של עולי צפון אפריקה", שנשלטה על ידי מפא"י. הארגון נאשם בליבוי המהומות בטענה שלא היו ספונטניות. בעקבות האשמות אלה נאסר בן הרוש עם עוד שניים מחבריו אשר שוחררו לאחר שהוכח בדוי ראיות כנגדם. המהומות העלו לראשונה את הרגשת הקיפוח והאפלייה על רקע עדתי לסדר היום החברתי במדינה.

בן זכאי

מגדולי התנאים*. מנהיגו של היישוב בשנים הראשונות אחרי חורבן בית שני ומקים המרכז הדתי ביבנה*. היה תלמידו הצעיר של הלל*. מראשי החכמים בבית דינו של רבן גמליאל הזקן. משנת 30 לספירה התגורר בירושלים* והיה למנהיג הפרושים. התמסר להפצת התורה בתחומי ההלכה, האגדה והמוסר, ועסק גם בחוכמת הנסתר. בימי המרד הגדול והמצור על ירושלים* הוצא מהעיר והתישב ביבנה*, ובה הקים מרכז רוחני חדש לאומה אחרי החורבן. הוא העביר לישיבה ביבנה כמה מתפקידיה החשובים של הסנהדרין. לפי המסורת הוא חי מאה ועשרים שנה.

בן יהודה

אליעזר בן יהודה (1922-1858), מחיה הלשון העברית כלשון דיבור חיה. עיתונאי וחוקר לשון. ממקימי "ועד הלשון העברית". מפעל חייו - המילון העברי הגדול. נולד בווילנה כאליעזר יצחק פרלמן. יצא לפריז* ללמוד רפואה. חלה שם ובשהותו בבית החולים היתה מיטתו סמוכה לזו של חולה יהודי ממרוקו, ובן יהודה הוקסם מן המבטא המזרחי שלו וקיבל החלטה לפעול למען המעבר מן ההברה האשכנזית להברה הספרדית בלשון הדיבור. בשנת 1881 עלה לארץ ישראל. התקרב לחוגי המשכילים והשתתף בעיתונים שונים. בשנת 1884 ייסד עיתונים משלו, "מבשרת ציון" "הצבי", "האור" ו"ההשקפה", שבהם חידש עשרות מילים בעברית. הוציא לאור את "עולם קטון", עיתון הילדים הראשון בעברית וכמה ספרי לימוד ומקרא. בהשפעתו היתה העברית לאחת השפות הרשמיות בארץ ישראל עוד בימי המנדט הבריטי. שתי נשותיו, דבורה שנפטרה בשנת 1891 ובמיוחד אחותה הצעירה חמדה, תמכו בעבודתו וקידמו את מפעל המילון.

בן יוסף שלמה

שלמה בן יוסף (1938-1913), ראשון עולי הגרדום* בארץ. נולד בפולין כשלום טבאצ'ניק. היה חבר בתנועת בית"ר, עלה לארץ בשנת 1937 באופן בלתי חוקי והצטרף אל פלוגת בית"ר בראש פינה*. שינה את שמו לשלום יעקובי. כאשר הבריטים אסרו אחד מחברי פלוגתו בעוון עלייה בלתי חוקית, שוב שינה את שמו, לשלמה בן-יוסף. בתגובה לרצח שישה יהודים בכביש עכו-צפת* יצא עם שני חבריו באפריל 1938 אל הכביש, שם ירו על אוטובוס ערבי ופצעו נוסע אחד. הם נתפסו בידי המשטרה, הועמדו לדין, ונידונו לתלייה. אחד מהחברים היה קטין ועונשו הומר במאסר, והאחר נמצא בלתי שפוי. בן-יוסף הוצא להורג בתלייה בכלא עכו.

בן יעקב צבי

צבי בן יעקב (1944-1922), צנחן עברי בימי מלחמת העולם השנייה, ממייסדי קיבוץ החותרים*. נולד בסלובקיה ועלה לארץ בשנת 1939. שירת בפלמ"ח* ולקח חלק באימוני הצבא הבריטי וההגנה* לפעילות מעבר לקווי האויב, במטרה להתקשר עם היהודים שבארצות הכיבוש הנאצי ולארגנם, וכן להתקשר עם ארגוני הפרטיזנים* המקומיים. השתייך לאנשי "המחלקה הבלקנית" יחד עם חביבה רייך* (רייק) ורפי רייס, שצנחו בשנת 1944 בהרי סלובקיה. במהלך פעילותו עם הפרטיזנים נתפס בידי הנאצים והוצא להורג.

בן עדיה שמואל

שמואל בן עדיה (560-500 לערך), משורר יהודי מפורסם בזמנו ונשיא שבט יהודי קטן בחצי האי ערב. כתב את שיריו בערבית בהשפעת הסגנון של עמיתיו המוסלמים, אם כי ניכרים לא מעט מוטיבים ורעיונות שמקורם בחיי הדת היהודית. מסופר עליו כי ירש מאביו ארמון בקרבת העיר תיימא והפך אותו למקלט ומחסה לנרדפים. המשורר הערבי אימרו אל קאיס שנרדף על ידי הפרסים מצא שם מקלט והפקיד את נשקו בידי בן עדיה. חיילים פרסים הוציאו להורג את בנו של בן-עדיה, משום שסירב לתת את הנשק לידי מפקדם.

בן עמי

בן עמי פכטר (אהוד) (1948-1919), מפקד גדוד 21 של ההגנה*, איש קיבוץ חניתה*. פכטר, שהיה מפקדה של שיירת יחיעם*, נפל בהתקפה על השיירה*, שיצאה ב-27 במרס 1948 להעביר אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור. על שמו נקרא גם מבצע בן עמי של ההגנה, שנועד לחבור אל יישובי הגליל המערבי המנותקים (14 במאי 1948).

בן צבי יצחק

יצחק בן צבי (1963-1884), הנשיא השני של ישראל. יליד אוקראינה, עלה ארצה בשנת 1907 והיה ממייסדי ארגוני ההגנה העצמית בר גיורא*, והשומר* שקמו בה. בשנת 1909 השתתף בהקמת הגימנסיה העברית רחביה בירושלים* ומהמורים הראשונים בה. גורש על ידי הטורקים מהארץ וביחד עם בן גוריון* פעל בארה"ב להקמת ארגון החלוץ* ובגיוס מתנדבים לגדוד העברי*. היה ממייסדי הסתדרות העובדים ונמנה עם מקימי מפלגת אחדות העבודה. במאורעות של שנת 1929 פעל בשירות ההגנה* במקביל לפעילותו המדינית. נבחר לחבר במועצת עיריית ירושלים*, היה יושב ראש הוועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל משנת 1931 עד 1944, ומאז ועד קום המדינה נשיא הוועד הלאומי. בשנת 1952 נבחר לנשיא השני של ישראל וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו. בן-צבי היה חוקר פורה של תולדות עם ישראל וארץ ישראל. פירסם ספרים ומאמרים רבים. בעת היותו נשיא הוצב עבור משפחתו צריף עץ צנוע למגורים בשכונת רחביה בירושלים, ובו שכן לימים מכון יד בן צבי הקרוי על שמו, העוסק בחקר ארץ ישראל ויישוביה.

בן צור שמואל

שמואל בן צור (1973-1906), מפעילי ההסתדרות הציונית וקרן קיימת לישראל* בטרנסילבניה. נולד ברומניה באזור בעל מיעוט הונגרי. עלה לארץ בשנת 1934 והחל לעבוד בבנייה. בהמשך השתקע בחיפה ותרם מזמנו למען הציבור בעיר: כיהן כיושב ראש סניף התאחדות עולי הונגריה, היה חבר מזכירות מפא"י, חבר ויושב ראש המועצה המקומית קרית עמל (טבעון) ופעיל בהגנה*. לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח להונגריה, שם פעל רבות לארגון פליטי השואה במסגרת המוסד לעלייה ב' ובסיוע לאסירי ציון. עם קום המדינה עבד במשרד החוץ; מבין תפקידיו - הנציג הדיפלומטי הראשון של ישראל בהונגריה ושגריר ישראל באוסטריה ובשווייץ. בשלהי שנות השישים התמנה לסגן מנכ"ל משרד החוץ וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו.

בן ציון שמחה

שמחה בן ציון (1932-1870), שם העט (ש. בן ציון) של שמחה אלתר גוטמן, אביו של הצייר נחום גוטמן, סופר, מחנך ומתרגם עברי. יליד רוסיה. בשנת 1899 השתקע באודסה, עסק בהוראה ובעריכת ספרי לימוד. בשנת 1902 היה בין מייסדי הוצאת הספרים מוריה (יחד עם ביאליק*, לוינסקי ורבניצקי), בה שימש עורך המדור לנוער. בשנת 1905 עלה לארץ והיה ממייסדיה של שכונת אחוזת בית בתל אביב*. הקים מרכז ספרותי ביפו* והוציא לאור כתבי עת שונים. תרגם יצירות מופת מהשירה הגרמנית, חיבר מונוגרפיות על הביל"ויים ועל מספר מושבות. ממקימי מוזיאון תל אביב.

בן שבת שמואל

שמואל בן שבת (1957-1889), מראשי הקהילה היהודית והחינוך הדתי בחיפה ומבוניה הראשונים, מחנך, סופר ובלשן. נולד במרוקו למשפחת רבנים. בעל השכלה תורנית וכללית, שלט במספר שפות. עסק בהוראה בגליל* ואחר כך בבית הספר נצח ישראל בעיר. יסד את בית הספר לבנות מזרחי בעיר ושימש מנהלו. שנים רבות היה חבר ועד הקהילה בחיפה. היה פעיל בתנועת המזרחי ושימש ציר מטעמה בקונגרס הציוני ה-19. פעל גם בתוך העדה הספרדית. עסק במחקר השוואתי של הלשונות השמיות, פרסם מאמרים בנושאי חינוך, בלשנות וחקר המקרא ואף כתב שירה. חלק מכתביו קובצו ב"משאת חינוך". בנו יחידו נפל במלחמת העצמאות.

בן שמן

מושב חקלאי וכפר נוער ליד לוד*. מקור השם בכתוב: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן" (ישעיהו ה 1). לפני שהוקם כפר הנוער עבר המקום גלגולים אחדים. בשנת 1905 הוקם בו בית חרושת בשם "עתיד" על קרקעות שקנתה חברת אנגלו-פלשתינה. הוא נסגר מיד ובמקומו הוקם בשנת 1906 מוסד חינוכי בשם קרית ספר, שקלט יתומים מפרעות ברוסיה, אך בשנת 1907 נסגר גם הוא. בשנת 1922 נוסד במקום מושב עובדים ולידו הוקם בשנת 1927 כפר הנוער בן שמן, שהתפרסם ברוח המיוחדת ששררה בו ובשיטות החינוך החדישות שלו, בניהולו של המחנך ד"ר זיגפריד להמן. כפר הנוער היה מרכז חשוב לקליטת נוער ניצול שואה. בוגרי המגמה החקלאית בבן שמן הקימו יישובים אחדים ברחבי הארץ.

בני ברית

ארגון יהודי העוסק בפעילויות חברתיות, חינוכיות, הומניטריות ופילנתרופיות בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם. הארגון נוסד בארה"ב בשנת 1843 על ידי הנרי ג'ונס במטרה לאחד את עם ישראל, לפתח את ההשכלה, לשפר את מוסר העם ולעזור לנזקקים. המסדר ביקש ליצור גשר גם אל החברה הלא-יהודית. סמלו של המסדר בא לידי ביטוי בסמל של מנורת שבעת הקנים המייצגים את יסודות האור, הצדק, השלום*, הצדקה, אהבת האחים, האחדות והאמת. אחת לשלוש שנים נערך כנס בינלאומי של הארגון.

בנין זאב

זאב בנין (1983-1898), חבר מועצת עיריית חיפה ופעיל ציבור. נולד באוקראינה, עלה לארץ בשנת 1923 עם חברי החלוץ*. בשנים 1925-1923 עבד כפועל בעבודות שונות ברחבי הארץ. בשנים 1925-1965 עבד בחברת החשמל בחיפה, נבחר לוועדי עובדים מקומיים וארציים ופעל בהסתדרות* הכללית ובמפא"י. בשנת 1947 נבחר לציר לאסיפת הנבחרים הרביעית. היה גם חבר הוועד הלאומי. בשנת 1953 נבחר למועצת עיריית חיפה ולהנהלת העיר והיה היושב ראש של ועדות רבות. פעל להקמת המבנה של שוק תלפיות, ייסד רשת מועדונים לגמלאים ועמד בראשה.

בע

בעל התניא

על שם רבי שניאור זלמן מלאדי (1813-1745), מייסד חסידות חב"ד* ומחבר ספר "התניא". הספר, המכונה גם "ליקוטי אמרים", נכתב על פי דרישת מורו, המגיד ממזריטש. הוא שקד שנים רבות על כתיבתו; רק חלק ממנו ראה אור לאחר מותו, והפך לספר ההלכה של חסידי חב"ד. עיקרו הוא פסיכולוגיה של חלקי הנפש ברוח הקבלה. פגישתו עם הגאון מווילנא כדי לשכנעו בצדקת הדרך של החסידות הובילה למאסרו בשנת 1798 עקב הלשנה של מתנגדיו. בשנת 1801 נאסר שנית, ושוחרר. יום שחרורו מהמעצר הוא יום חג בחסידות חב"ד. לאחר מאסרו השני התיישב בלאדי. כאשר פלשו צבאות נפוליאון לרוסיה ברח עם הצבא הרוסי שנסוג ובדרך נפטר.

בעל שם טוב

כינויו של רבי ישראל בן אליעזר (1760-1698), שנודע גם בראשי תיבות שמו - הבעש"ט. מייסד תנועת החסידות. נולד באוקראינה ובילדותו התייתם מהוריו. בנעוריו עבד בעבודות שונות, ובין היתר סבב בעיירות גליציה ואוקראינה וריפא חולים בעזרת צמחים, קמיעות ותפילות. לאחר שהתחתן התבודד פרק זמן בהרים, עסק בקבלה והתעמק בספר הזוהר. הוא הפליא המוני יהודים בכוחו לרפא חולים ובהטפותיו, עד שכינוהו "בעל שם טוב". בשנת 1745 השתקע במז'יבוז', ייסד בה בית מדרש והפך אותה למרכז לתנועת החסידות. עיקר תורתו הוא בהעברת מרכז הכובד בעבודת אלוהים מקיום המצוות אל ה"דבקות" באלוהים. הבעש"ט הפיץ את תורתו בדרשותיו ובשיחות שבעל פה בלבד. תלמידיו הם שליקטו את דבריו ורשמו אותם.

בעלי מלאכה

שם שניתן לרחוב באזור התעשייה שבמפרץ חיפה, בו יש בתי מלאכה רבים ומוסכים.

בצ

בצלאל

בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, בונה אוהל מועד וכליו במדבר סיני*. תקופתו: המאה ה-13 לפנה"ס. נכתב עליו שה' מילא אותו "רוח אלוהים" בחוכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה (שמות לא 3). בצלאל היה מומחה לעבודות מתכת, אבן ועץ. עם ידע אלוהי זה, עיצב בצלאל את המשכן. על שמו נקרא בית הספר לאמנויות בירושלים* בצלאל, שנוסד בשנת 1906 על ידי האמן הפרופסור ברוך (בוריס) שץ. מובנו של השם הוא בצל-אל, כלומר בחסותו של אלוהים.

בצרה

עיר נמל בדרום מזרח עיראק, מערבית לחיבור הפרת והחידקל, כ-120 ק"מ מהמפרץ הפרסי. בימי שושלת אומיה ובייחוד בימי שושלת העבאסים הפכה לעיר מסחר ונמל ראשית והיתה למרכז תרבותי מוסלמי חשוב. בזמן מלחמת העולם הראשונה שימשה בסיס לבריטים. במאי 1941 נערכו פרעות ביהודי עיראק שפגעו קשות גם בקהילה היהודית בה. מקום מדינת ישראל ועד 1959 עזבוה רוב תושביה היהודים. כיום משמשת כנמל ראשי ליצוא חקלאי ונפט וכמרכז לזיקוק הנפט הנשאב מבארות באזור בצרה, כולו.

בר

בר אילן

הרב מאיר בר אילן (1949-1880), מנהיגה של תנועת המזרחי. רב נודע, בנו של הנצי"ב*. נולד ברוסיה. הצטרף לתנועת המזרחי זמן קצר לאחר ייסודה, היה ציר מטעמה בקונגרס* הציוני בשנת 1905 והתנגד לתוכנית אוגנדה. בשנת 1912 התמנה למזכיר המזרחי העולמי. בשנת 1915 עקרה משפחתו לארה"ב, שם כיהן כנשיא הסתדרות המזרחי. בשנת 1926 השתקע בירושלים* וכיהן כראש המרכז העולמי של תנועת המזרחי. זמן מה היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וחבר הוועד הלאומי וחבר בגופים נוספים. ערך את עיתון הבוקר "הצופה" ואת האנציקלופדיה התלמודית. עם קום המדינה היה מיוזמי הקמת המפד"ל כיורשת המזרחי.

בר גיורא

ארגון חשאי שנוסד על ידי פועלים יהודים בני העלייה השנייה*, שממנו התפתח כוח ההגנה הארצי הראשון בארץ. פועלים אלה, שחתרו לכיבוש השמירה במושבות ולחיזוק ההגנה על ידי הנהגת עבודה עברית והתיישבות חקלאית, אימצו לעצמם חזון ציוני-סוציאליסטי. המסדר הוקם בשנת 1907 בחדרו של יצחק בן-צבי* ביפו*. נקרא על שמו של שמעון בר-גיורא, ממנהיגי המרד הגדול של היהודים נגד הרומאים. חברי בר גיורא ובראשם ישראל שוחט קיבלו על עצמם את העבודה והשמירה במושבות. בשנת 1909 הוחלט על הפסקת קיומו של המסדר ועל הקמת הסתדרות "השומר"*.

בר יהודה ישראל

ישראל בר יהודה (1965-1895), מראשי תנועת העבודה והקיבוץ המאוחד ושר בממשלות ישראל. יליד אוקראינה. פעיל מרכזי ב"צעירי ציון". הוגלה לסיביר בידי השלטונות הסובייטיים בשל פעילותו הציונית. בשנת 1922 שוחרר, עזב את ברית המועצות, עבר לברלין ופעל בה בהנהלת מפלגת צ"ס (ציונים סוציאליסטים). בשנת 1926 עלה לארץ. בימי משבר העלייה הרביעית והמאבקים על "עבודה עברית" היה מזכיר מועצת פועלי פתח תקוה ונאסר בשל חלקו בארגון מחאות הפועלים למען "כיבוש העבודה". בשנת 1930 עבר לחיות בקיבוץ יגור*. נבחר לכנסת הראשונה והמשיך לכהן בכנסת עד יום מותו. היה שר הפנים בשנות החמישים ושר התחבורה בשנות השישים. הרבה לעסוק בשאלות התנועה והציונות* ופרסם מאמרים ורשימות בנושאים אלה.

בר יוחאי

תנא בן הדור הרביעי; מכונה בקיצור רשב"י. היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא*. עקב הלשנה נידון למיתה שלא בפניו וירד למחתרת. לפי המסורת התחבא 13 שנים עם אלעזר בנו במערה בפקיעין*. בתקופה זו התגבשה השקפתו בדבר חשיבותו הבלעדית של לימוד התורה. השתתף במשלחת חכמי ישראל לרומא שפעלה לביטול גזירות דת. משהתפרסם ספר הזוהר במאה ה-13 ייחסוהו המקובלים לרשב"י. אישיותו הכריזמטית, סגפנותו ושנות התבודדותו עשוהו כבר בתקופת הגאונים* לדמות מיסטית המייצגת מסורות אפוקליפטיות. קברו במירון*, בקרבת צפת*, משך אליו את המקובלים והביא לכך שמירון תיעשה למרכזם. מאז נהוגה חגיגה גדולה על קברו בל"ג בעומר, יום פטירתו לפי המסורת.

בר כוכבא

מנהיגו הצבאי של המרד נגד הרומאים (135-132) ביחד עם רבי עקיבא*. כישרונו הצבאי ושליטתו המוחלטת בצבאו עד סופה המר של המלחמה מלמדים על אישיותו. גם כאשר נקרא על ידי רבי עקיבא כמשיח, הקפיד שלא להתערב בניהול הפן הדתי. המרד שהוכן בקפידה, זכה להצלחה והביא לעצמאות יהודית ובר כוכבא הוכרז כנשיא. הקיסר הרומאי אדריאנוס שלח צבא גדול וחזק אשר דיכא בסופו הדבר את המרד עם נפילת ביתר* בשנת 135 לסה"נ. עם כשלון המרד נערך טבח איום ביהודים בו נהרגו מאות אלפים, נאסר לימוד התורה, ירושלים הפכה לעיר רומית בשם אילייה קפיטולינה ובמקום יהודה נקראה הארץ בשם פלשתינה. בחינוך הציוני בארץ הודגש שמו כגיבור חיובי. ל"ג בעומר אשר היה חג דתי במקור קושר למרד בר כוכבא, ומנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר מוסבר בכך שהמורדים הדליקו משואות על ראשי ההרים להודיע על פרוץ המרד.

בר רב האי דוד

דוד בר רב האי (1977-1894), ממעצבי חיפה העברית, עורך דין, חבר כנסת וממניחי היסוד לפרלמנטריזם הישראלי. נולד באוקראינה. פעל במחתרת הציונית, נעצר בשנת 1922 ונידון לשנתיים מאסר. עלה ארצה בשנת 1924. בשנת 1929 השתקע בחיפה והיה בה הנציג המרכזי של הפועל הצעיר וסגן יושב ראש ועד הקהילה היהודית של חיפה. חבר מועצת פועלי ירושלים* וחיפה וחבר הוועד הלאומי משנת 1932 עד קום המדינה. עמד בראש ועדת המצב בחיפה במאורעות 1936-1939. שימש כיושב ראש הוועדה להכנת חוקת הבחירות לאסיפה המכוננת. היה חבר בכנסת הראשונה ועד החמישית מטעם מפא"י, ובה היה חבר ועדת חוקה, חוק ומשפט. התמחה בחוקי הבחירות לכנסת והיה אחראי לניסוחם. בערוב ימיו קיבל אות יקיר חיפה.

ברגמן יעקב

יעקב ברגמן (1977-1897), שימש בתקופת המנדט כמזכירו של המושל הבריטי בצפון וכממונה על מחוז חיפה בימי ראשית המדינה. נולד בראש פינה, בה גדל והתחנך. מאוחר יותר עבר לירושלים שם למד בסמינר העברי למורים. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא התורכי והשתלם בבית הספר לקצינים באיסטנבול. שירת כקצין בתורכיה, סוריה וארץ ישראל בין השנים 1916-1918. אחרי הכיבוש הבריטי התגייס לפי צו המוסדות הלאומיים למשטרה האזרחית של המנדט. בשנים 1918-1926 שירת כקצין משטרה של המנדט בירושלים, ברמלה ובמקומות נוספים. בינואר 1926 התמנה לקצין מחוז צפת בתפקיד זה שירת גם בערים טבריה, בית שאן, ירושלים וחיפה. עם הקמת המדינה שימש כממונה על מחוז חיפה, בתפקידו זה תרם רבות לפיתוחה של העיר.

ברדיצב אבא

אבא ברדיצ'ב (1945-1918), צנחן, נשלח במלחמת העולם השנייה מארץ ישראל לאירופה הכבושה, נפל בשבי ונרצח בידי הנאצים. נולד ברומניה והיה מראשי תנועת הנוער הציוני שם. עלה לארץ ולקח חלק באימונים של הצבא הבריטי ושל ההגנה לפעילות מעבר לקווי האויב, במטרה להתקשר עם היהודים שבארצות הכיבוש הנאצי ולארגנם וכן להתקשר עם ארגוני הפרטיזנים* המקומיים. הוצנח ביוגוסלביה הכבושה במטרה להגיע לרומניה דרך הונגריה. עם כיבוש הונגריה בידי הנאצים הצטרף לשורות הפרטיזנים היוגוסלבים. צנח בסלובקיה, נתפס והוצא להורג בברטיסלבה ב-15 בינואר 1945. על שמו נקרא המושב השיתופי אלוני אבא שבקרבת קרית טבעון, שהוא נמנה עם חברי הגרעין המייסד שלו.

ברודסקי זאב

זאב ברודסקי (1978-1903), ממייסדי קרית חיים. נולד בקישינב. עלה לארץ בהיותו בן 19 והצטרף להגנה*. בשנת 1933 הגיע לקרית חיים עם ראשוני המתיישבים, היה למפקד ההגנה בה והיה פעיל בוועד השמירה של קרית חיים שהוקם עם ראשית ההתיישבות. מהיוזמים והמקימים של בית לחברי ההגנה* ולהנצחת בני קרית חיים שנפלו במערכות ישראל. עם הקמת בית יד לבנים ולהגנה בשנת 1963 שימש היושב ראש שלו, עד מותו.

ברוולד

ד"ר אלכסנדר ברוולד (1930-1878), מגדולי האדריכלים בארץ. יליד גרמניה, בן למשפחה יהודית מתבוללת. למד אדריכלות בברלין. בשנת 1909 הוזמן לארץ כדי לתכנן את בניין הטכניון בהדר הכרמל. ברוולד הניח את היסודות לסגנון בנייה חדש בארץ אשר ניסה ליצור שילוב הרמוני בין הסגנון המערב-אירופי לזה המזרח-תיכוני, תוך הדגשת הצורך בהשתלבות התפיסה האדריכלית בטבע ובנוף המקומי. הוא תיכנן מבנים מאבן מקומית שהתאפינו בכיפות, בקשתות ובמוטיבים מזרחיים נוספים. המבנים הנחשבים לפסגת יצירתו הם בית הספר הריאלי בהדר הכרמל ובניין הטכניון הסמוך (כיום "המוזיאון הלאומי למדע"), שנתנו השראה לדור שלם של אדריכלים. בשנת 1925 הקים את הפקולטה לאדריכלות בטכניון ועמד בראשה. הוא המשיך לתכנן מבני ציבור בארץ (בית החולים העמק בעפולה, בנק אפ"ק ברחוב יפו* בחיפה ואחרים). נפטר בירושלים*.

ברון הירש

הברון מוריס (משה) הירש (1896-1831), מייסד חברת יק"א. נולד בגרמניה למשפחה יהודית אשר זכתה לתואר אצולה (סבו) וברונות (אביו) בזכות עושרה הרב. אחד הפרויקטים הגדולים שבהם היה מעורב היה הנחת מסילת הברזל לארצות הבלקן ולמזרח התיכון, מפעל שהכניס לחברתו ממון רב, שאת חלקו תרם למוסדות יהודיים וכלליים. בשנת 1891 יסד את חברת יק"א ומסר לה סכום נכבד להמשך פעולותיה, שכללו בעיקר תמיכה במפעלי התיישבות יהודיים. שידל את הצאר להתיר ליהודי רוסיה הנרדפים להתיישב בארגנטינה, שם הקים עבורם יישובים חקלאיים. אם כי נקלטו בהם אלפי יהודים, המפעל נכשל. ניסה ליישב יהודים גם בצפון אמריקה. הברון הירש לא נענה לפנייתו של הרצל* להצטרף לתנועה הציונית, אולם מראשית המאה ה-20 פעלה חברת יק"א גם בארץ ישראל וטיפלה במושבות הברון רוטשילד.

ברוריה

האשה היחידה הנזכרת בספרות חז"ל כמי שחיוותה דעה בענייני הלכה. זמנה הוא המאה השנייה. היתה בתו של רבי חנניה בן תרדיון (מעשרת הרוגי מלכות) ואשתו של התנא רבי מאיר. מסופר עליה כי הוריה מתו על קידוש השם ושני בניה נפטרו בשבת אחת והיא לא גילתה את הדבר לבעלה בשל קדושת היום. בצאת השבת המשילה את משל המפקיד פיקדון* ובא לקחתו, שהתייחס לקב"ה שנטל את ילדיהם. מיוחסות לה למדנות ובקיאות מופלגת בתורה (דבריה התקבלו על ידי חכמי זמנה) והיא מתוארת כצדקת, בעלת אישיות חזקה ותקיפה.

ברזילי

יהושע ברזילי (1918-1855), סופר עברי ופעיל ציוני. נולד בבלרוס. בשנת 1887 עלה לארץ, אך שב לרוסיה שנה לאחר מכן. בשנת 1890 עלה שנית ושימש מזכיר הוועד הפועל של חובבי ציון ביפו*. אחר כך עבד בבנק אפ"ק. מאבות מסדר "בני משה", מסדר חשאי של חברים בחובבי ציון שהתארגנו להכשיר את הדור למילוי תפקידיו הלאומיים. בייסודו של המסדר היה הרעיון כי דרוש חבר אנשים נבחרים, יחידי סגולה (כוהנים), הנכונים להתמסר להגשמת תחייתו הלאומית והרוחנית של עם ישראל. כתב סיפורים ורשימות על תקופת העלייה הראשונה. במלחמת העולם הראשונה יצא לשווייץ ושם נפטר.

ברכת משה

"ברכת משה" הוא שם ספרו של משה הגר (1999-1916), ראש ישיבת יחל ישראל של חסידי סערט-ויז'ניץ בחיפה. נולד בטרנסילבניה, רומניה. למד בישיבת "בית ישראל ותמכין דאורייתא" שהקים אביו ברוך הגר בעל ה"מקור ברוך", אדמו"ר חסידות סערט-ויז'ניץ. עלה לארץ בשנת 1947 והשתתף במלחמת העצמאות. ממייסדי שכונת רמת ויז'ניץ בשנת 1954. היה מנהל מוסדות סערט-ויז'ניץ 35 שנה, עד יום מותו.

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון (1944-1887), הוגה דעות ומורה ההלכה של תנועת העבודה בארץ ומראשי מנהיגיה. נולד ברוסיה ומנעוריו היה נמשך לתנועה הסוציאליסטית. עלה לארץ ישראל בשנת 1909 ונעשה אישיות מרכזית בתנועה הציונית-סוציאליסטית. במלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי*. פעל להקמת מפלגת אחדות העבודה במסגרת הברית העולמית של פועלי ציון ובלתי-מפלגתיים. עם הקמת ההסתדרות* בשנת 1920 השתלב בהנהגתה. פיתח עם דוד בן-גוריון* את רעיון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי. יסד את העיתון "דבר" והיה עורכו ואף את הוצאת הספרים "עם עובד", מתוך תפיסה שלפועל מגיעים גם מוסדות תרבות ופנאי. פעל למען העלייה בכל התנאים, תמך בהעפלה ובהתנגדות פעילה למדיניות "הספר הלבן" הבריטי. על שמו נקרא המוסד החינוכי בית ברל.

ברלב חיים

חיים בר לב (1994-1924), הרמטכ"ל השמיני של צה"ל*, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. נולד ביוגוסלביה ועלה ארצה בשנת 1939. בוגר בית הספר החקלאי מקוה ישראל. בשנת 1942 התגייס להגנה*, שירת בפלמ"ח* ועלה בסולם הפיקוד. במלחמת העצמאות לחם עם חטיבת הנגב כמג"ד וכקצין מבצעים של החטיבה והשתתף בקרבות ובמבצעים רבים בדרום. היה מפקד גייסות השריון, סגן הרמטכ"ל ב-1967 (במלחמת ששת הימים*) ורמטכ"ל מ-1968 עד 1971. פיקד על צה"ל במהלך מלחמת ההתשה, וקו הביצורים לאורך תעלת סואץ נקרא על שמו (קו בר לב). עם שחרורו מונה לשר המסחר והתעשייה. גויס שוב עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). היה גם שר הפיתוח ושר המשטרה. בתחילת שנות התשעים, עם חידוש היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה, מונה לשגריר במוסקבה.

ברנדייס

לואיס דמביץ ברנדֵייס (1942-1856), משפטן נודע ומראשי הציונים בארצות הברית ובעולם. נולד בארצות הברית וסיים בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטת הרוורד. בשנת 1879 עבר לבוסטון והתפרסם בה כמשפטן מוכשר. היה היהודי הראשון שהתמנה לשופט בבית המשפט העליון בארצות הברית (1916). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר ליושב ראש הוועד הפועל הזמני לעניינים ציוניים. היה ממקימי הקונגרס היהודי האמריקני. קשריו עם הנשיא וילסון קידמו את הסכמת ארצו להצהרת בלפור*. בשנת 1920 ישב בראש הוועידה הציונית בלונדון, שבה נוצר קרע בינו לבין הציונים באירופה בראשותו של וייצמן* על דרכי הפיתוח הכלכלי וההתיישבותי בארץ ישראל. מחלוקת זו הביאה להתפטרותו, אולם ברנדיס הוסיף להתעניין בציונות* ובעשייה בארץ. על שמו קיבוץ עין השופט, כפר ברנדיס בחדרה*, ואוניברסיטת ברנדיס במסצ'וסטס, ארצות הברית.

ברנט מייק

שד' מייק ברנט (1975-1947) הזמר הישראלי המצליח בן העיר חיפה, מוזיקאי מוכשר שכבש את הבמות החשובות בצרפת ובאירופה וזכה להצלחה כבירה בזכות קולו העמוק. שירו הידוע Laisse Moi T'aimer (הניחו לי לאהוב אותך).

ברנר

יוסף חיים ברנר (1921-1881), סופר, מבקר, הוגה דעות, עורך ומתרגם עברי, שהטביע חותם עמוק על הספרות העברית ועל החיים הציבוריים בארץ ישראל. יליד אוקראינה. בילדותו למד בחדר ובישיבה. בשנת 1898 הצטרף ל"בונד", תנועת הפועלים היהודית, ועבר לפעילות בתנועת פועלי ציון. בשנת 1900 פרסם ב"המליץ" את סיפורו הראשון, "פת לחם". ברומנים שכתב חשף את מומיו ומפגעיו של העם שאין לו מולדת משלו. בשנת 1909 עלה לארץ ופרסם בעיתונים מסות, מאמרי ביקורת וסיפורים ועסק בתרגום. משנת 1915 היה מורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. נרצח בידי ערבים ביפו בפרעות 1921. על שמו קיבוץ גבעת ברנר, שהוקם בשנת 1928 בקרבת רחובות.

ברנשטיין פרץ

פרץ ברנשטיין (1971-1890), כלכלן ועיתונאי, מנהיג מפלגת הציונים הכלליים, חבר כנסת ושר בממשלת ישראל. נולד בגרמניה. מ-1930 עד 1934 היה יושב ראש הנהלת ההסתדרות הציונית של הולנד* . עלה ארצה בשנת 1936. שימש שנים מספר כעורך הראשי של עיתון "הבוקר". משנת 1941 היה יושב ראש ברית הציונים הכלליים בארץ ישראל ושנתיים היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ושימש בה ראש המחלקה למסחר ולתעשייה. חבר מועצת המדינה הזמנית וחבר הממשלה הזמנית. חבר הכנסת הראשונה ועד החמישית, ושר המסחר והתעשייה. היה פעיל במפלגה הליברלית שנפרדה מהציונים הכלליים.

ברקת

אבן יקרה מאד. תצורה של המינרל בריל. צבועה בירוק כתוצאה מתוספות של כרום ואף ברזל. במחיר למשקל הברקת יקרה אף מהיהלום. הברקת היתה מאבני החן ששובצו בחושן של הכהן הגדול, אבנו של שבט לוי. ביחד עם רחוב לשם הסמוך אמורים אלה לשמש כאבני החן של אזור התעשייה במפרץ.

בש

בשור

נחל באורך כ-80 ק"מ בהר הנגב הצפוני. מהארוכים שבנחלי הנגב* וגבול הארץ המיושבת של ארץ ישראל המערבית. על פי דעה אחת הוא אף גבולה של כנען, ובו יש לזהות את נחל מצרים המקראי. נחל בשור נזכר במקרא בקשר למרדף של דוד אחרי העמלקים שפשטו על הנגב. בשנת 1996 הכשירה קרן קיימת לישראל* מערכת של מאגרי ענק בנחל בשור על מנת לקלוט את מי שיטפונות החורף ולהחדירם אל מאגרי מי התהום שבאזור.

בת

בת חן

שם פיוטי המבטא יופי. נגזר משם השכונה רמת חן (גבעת הקבלנים) אשר הרחוב הינו ציר הטבעת הראשית שלה.