מדבר שור ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדבר שור · ג · >>

במדרש: "אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב: 'נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגל'? בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני כו' ירדו עמו כ"ב אלפים מרכבות של מלאכי השרת כו' והיו כולם דגלי דגלים כו' כיון שראו אותם ישראל מיד נתאוו ליעשות דגלים כמותם דכתיב: 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה'. אמר הקב"ה: חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם דכתיב: 'ימלא ד' כל משאלותיך'"

נלע"ד לבאר ענין הדגלים, שנראה שהוא עצמי במלאכי השרת, ומקרי בישראל. דהנה, ענין הד' דגלים הם כנגד ד' פנים שבמרכבה העליונה,, שהוא כנגד כללות המדות חגת"ם, שהוא חד"ר, והמדה הכוללת אותן והנפעלת מהן, כדוגמת אמ"ר ועפר, שהוא נפעל, וגם כולל. והנה במלאכי השרת, שהם בעבודתם מוטבעים, ואין להם אפשרות לצאת מענין מצבם לשנות מעבודה לעבודה, והם ג"כ פרטיים דוקא במה שנתיחדו, בהם יתכן ודאי דגלים מיוחדים, כי אין החפץ תלוי בהם לבחור בענין זולת טבעם. מה שאין כן בני אדם שהם כוללים כל המדרגות, וכמו שביאר הגר"ח ז"ל בנפש החיים בביאור צלם אלהים, א"כ לא שייך כלל דגלים, שכולם יכולים לעבוד בכל הדרכים הכל לפי הצורך. אלא שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית ג"כ בפני עצמו ע"פ שורש נשמתו, וג"כ ע"פ מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מ"מ ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים. על כן אמר: "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", דימה כאן הר סיני לבית היין. כי נודע מדברי הטבעים בסגולת היין שמגביר את כח התכונה הטבעית, ע"כ "נכנס יין יצא סוד", וכאן ג"כ מצד חמדת נועם העבודה הקדושה שראו ממלאכי השרת, וראו אותם חונים איש על דגלו כפי טבעו, נתעוררו ג"כ לבקש עבודה כל אחד כפי טבעו כטבע היין להגביר כח הטבע של האדם, כי תעורר את הרחום לרחמים והגיבור לגבורה וכיו"ב. ע"כ "ודגלו עלי אהבה", שאהבתי ג"כ חילוק העבודה שתהיה פונה לפי טבעו של כל אחד ע"פ הילוכו בקודש. אבל ענין הדגלים לא יתכנו כ"א ע"פ דרך העבודה שבלב, וכל עניני המדות המיוסדות על טהרות הקודש המסור לכל אחד ואחד, אבל עצם מצות התורה אין שייך בהן דגלים ופרטים וכולם שוים לטובה. ע"כ אמר "נרננה בישועתך", רינה של תורה, "ובשם אלהינו נדגל", שע"פ רינה של תורה ורינה של חדות ד' שייך ענין דגלים, ועי"ז "ימלא ד' כל משאלותיך" אפי' בענין עבודתו ית' מענין שלבו חושק בטבעו. ואולי יבוארו בזה ג"כ דברי חז"ל: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב: 'ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'. דתכונת האדם היא שאין עבודתו ליוצרו מצד עצם טבעו, רק מצד בחירתו בשכלו לשמע בקול דברו, ומצד הטותו אזנו לשמע דבר ד' יבא לידי מעשה. משא"כ מלאכי מעלה, עבודתם טבעית להם, הם מרגישים בנפשם כח הכנה לעשות רצון קונם, אמנם יאירו ביותר עז ע"י עשותם בפועל שליחותם ויוסיפו שלמות ומעלה ממילא, ויבאו לידי השגה יותר גדולה. א"כ באה להם שמיעתם והשגתם מעשייתם, ולבנ"א עשייתם משמיעתם. אבל ישראל במעמד הר סיני בקשו לעבוד את ד' כ"א בדרך המיוחד ביותר לפי שורש נפשו וחשק טבעו, והיתה זאת להם מפני שהשיגו עומק מעלת נפשם. שאע"פ שמצד הגוף האדם בחירי לגמרי, אבל כשמדכא הגוף וממשיל עליו את הנשמה הקדושה, אז מתגבר טבע הנשמה בחשק עבודת השי"ת, וגם לה טבע קבוע כל אחד לפי ענינו, על כן יבחרו לעבוד את השי"ת במעלות חלוקות כל אחד לפי נטיית שרשו. וזהו באמת המביא להקדים עשיה לשמיעה, שהמעשה מוטבע בנפשם בדרך מיוחד, אלא שצריך לשמיעה איך להתנהג בפרטים רבים, וזהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו. וחז"ל אמרו שצוה יעקב אבינו ע"ה שיטענו מטתו, יהודה וכו' מהמזרח, ראובן וכו' מהדרום, וכו' וזהו מש"כ: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום"ט, ובדגלים היו כמ"כ כסדר זה וזש"כ: "באותות לבית אבותם". ויתבאר הטעם למה הי' דרוש שיקבע סי' סדר הדגלים דוקא בנשיאת מטתו של יעקב, ויבואר עפ"ד. דמצינו התורה מיוחסת למשה רבינו ע"ה, גם ליעקב, "זכרו תורת משה"יב וכיו"ב הרבה, ואצל יעקב "מורשה קהלת יעקב"יג, "ויקם עדות ביעקב"יד, וע"פ סוד ד' לחכמי האמת מדתו של יעקב אבינו ע"ה היא מדת התורה תפארת ישראלטו, וכדחז"ל בפ' הרואה: "והתפארת זו מתן תורה". וההבדל שבין יחס התורה ליעקב ליחוסה למשה אמרו ז"ל בזוה"ק יעקב מלבר משה מלגאו. ולהבין קצת מעמקי נחלי חכמתם, נראה כי שני דברים נכללים בתורה, האחד הוא ההכנה הטבעית בכח האדם שיהי' נושא עליו את עול התורה ויהי' מוכשר ללמודה וקיומה, והיא ג"כ נחלת שדי ממרומים, והשני העיקרי הוא עצם התורה, וההכנה לה היא בית יד ולבוש לעצם גוף קדושתה. ולמדונו שעצם ההכנה שנשרשה בנפשות ישראל לקבלת התורה היא מורשה לנו מיעקב אבינו ע"ה, שמצד קדושתו השפיע הכנה טבעית לפני בניו שיהיו מוכנים אל התורה, והיא כעין חומר לצורת התורה שבאה ע"י משה רבינו ע"ה, ע"כ יעקב מלבר ומשה מלגאו. ולפ"ז מצד מעלת התורה שמתיחסת למשה רבע"ה, שהיא עצם התורה כמו שהיא נתונה בחוקיה ולימודי', אין כ"כ מקום לדגלים וחילוקי דרכים, כי עקרה חוקה אחת ומשפט אחד. רק מצד ההכנה הטבעית מתחלקים דרכים בהבנתה ודרכי העבודה שבה, והוא מצד יעקב אבינו ע"ה שמצדו ירשנו ההכנה. ע"כ היתה קביעות המדרגות בהם כל אחד לפי טבע נשמתו והכנתו, בעת שנשאו את מטתו, ו"יעקב אבינו לא מת", והיתה הקדושה חופפת אז עליו ביתר שאת ופעלה על הנושאים שיוטבעו בהכנתם כל אחד לפי החלק שמוכן לקבל, ע"כ נקבעו אז בדגלים. ע"כ כתיב "באתת לבית אבתם", כי הדברים שהאב זוכה לבנו הם מצד ההכנה הטבעית, מה שא"כ עצם התורה שהיא שכלית אינה מתיחסת לדרכי טבע הגוף, ודרכים מחולקים מצד פרטיות הנטיות של כל אחד ואחד. כי עצם החילוק של דרכי העבודה אינו בעקרי תורה ומצות, אלא באופני עשייתם וכוונתם ויתר דרכים המלבישים את התורה, וזהו "מורשה קהלת יעקב". ובילקוט: '"מי זאת הנשקפה', אמרו להם האומות 'שובי שובי השולמית', הדבקי לנו ובואי לך אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונין ודוכסין והגמונין. וישראל אומרים להם 'מה תחזו בשולמית', ומה גדולה אתם נותנין לנו, שמא 'כמחולת המחנים', שמא גדולה אתם יכולים ליתן לנו כמו שנתן לנו ד' אלהינו במדבר 'דגל מחנה יהודה' וכו'. ד"א 'כמחולת המחנים', אנו חוטאים ומוחל לנו, אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו ולא הי' יכול ליגע בהם שנאמר: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו'כב, התחיל לומר מי יכול ליגע באלו בנ"א שכאו"א יושב על דגלו", עכ"ל. ויש להעיר כמה הערות בדבריהם ז"ל. למה תלו ישראל מניעת שמיעתם לאוה"ע דוקא בדגלים, ולא בכל הנועם ד' שהוא התכלית האמיתית שבאה ע"י התורה ומצותיה. גם מש"כ: "ד"א כמחולת המחנים שאנו חוטאים והוא מוחל", נראה שהוא ג"כ מקושר לטענת האומות, ולמה רק טובה זו ציינו. גם למה פחד בלעם מהדגלים יותר מכל המעלות טובות שבישראל. אמנם ע"פ דברינו יבואר, שאמרנו שהדגלים שבאו ע"י הכנתם מיעקב אבינו ונגמרו ע"י תאותם להיות דגלים כמלאכי השרת, הוא ענין קביעות הקדושה והחשק לדבקה בד' בעצם טבעם ושורש נפשותם, והוא כעין לבוש לכל ענין התורה ומצותיה. ומצד זה ההרגש, באו דרכי העבודה, שמעטרים את התורה ג"כ כמה עניני פרישות והנהגות קדושות שאינן מפורשות בתורה, וכמו שמנו של גיד, ישראל קדושים הם ונהגו בו איסורכד, וכיו"ב דברים שבאו מצד עצם הקדושה הטבעית שבישראל. והנה עצם התורה זולת זאת ההכנה, אף כי גדלה מעלתה, מ"מ דבר שכלי קל הוא להיות סר מדבר חמרי, כמש"כ בס' נצח ישראל למהר"ל מפראג ז"לכה, אבל ע"י הכנה הטבעית באה להם ערובה נכונה שלא ימוטו לעולם. והנה אוה"ע בראותן שלמותם של ישראל בטבעם, והכנתם למדות טובות וחכמות רבות, אומרות להם: "שובי שובי השולמית". הכונה לא על עצם התורה שיפרו בריתה ח"ו וידמו לעמי הארצות, אלא על ההדרכות וההנהגות הקדושות שעל ידן נתרחקו ישראל בכל דרכיהם מאוה"ע, וע"כ אינם מתחברים להן, ואומרות אוה"ע הרי אתם יכולים לשמור את התורה זולת אלה הנוספות. אבל באמת הנוספות בהנהגות הקדושה והפרישות באות מעצם טבע הקדושה של ישראל שנדמו בהן למלאכי השרת וזאת היא גדולה אמתית, ואיך יבטלו זה בשביל גדולת אוה"ע, ע"כ אומרים להן וכי אתן יכולות לתן לנו גדולה כדגלים שע"י זכינו לקדושה טבעית, והיא תדריכנו לאותה הפרישות. והנה טעם שאצל ישראל התשובה נוחה ומתקבלת בנקל יותר מבאוה"ע, כבר כתב מהר"ל מפראג ז"ל מפני שהחטא אצלם מקרי והקדושה טבעית, ע"כ בהתבוננות קלה ישוב הדבר על טבעו. וזהו ג"כ משורש הדגלים, וכל ההנהגות הבאות מצד טבע הקדושה כולן נותנות אומץ לטבע הקדושה, ע"כ אמרו: "כמחולת המחנים" שאנו חוטאים והוא מוחל לנו בקל, והיינו מצד טבע הקדושה שבנו, שעי"ז באנו לתאות דגלים, וזהו "כמחולת המחנים". ובלעם הרשע רצה להתאמץ להסיר מהם שלמות התורה ע"י קטרוגו, וחשב כי ממעלת התורה ורוממותה לא תהי' נדבקת עם בנ"א כ"כ, ויהי' נקל להפרידה מהם. אבל כשראה שהבית יד של התורה שהוא הכנת הקדושה, ירושה להם מאבותיהם ונמסכת בטבעם, אמר "מי יכול ליגע באלו שהם יושבים איש על דגלו", בהדרכה מיוחדת בדרכי ד' מצד עצם טבעם החושק באמת לקרבת אלקים, א"כ שלמותם דבקה להם, ע"כ אי אפשר להזיזה מהם. ואמר: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"כז היינו הכנתך למדות טובות ומעשים הטובים ולתורה, מושרשת בהם מאד "כנחלים כו' כגנות כו' כארזים וגו"'. והנה כתוב שם בשיר השירים: "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", ודרשו ממנו חז"ל על הדגלים שנתאוו בעת מתן תורה וניתן להם. ועוד כתוב: ?סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". ודרשו חז"ל: '"סמכוני באשישות' אלו הלכות המאוששות, 'רפדוני בתפוחים' אלו אגדות שריחן יפה כתפוחים, 'כי חולת אהבה אני"'. והכונה, כי ההכנה שבאה מצד עצם הקדושה, נתנה כח גדול בישראל להיות חושקים לאהבת השי"ת בטבע. אמנם התורה היא למעלה מהטבע של אהבה זו, ואהבה זו היא כערך חומר לצורה לגבי התורה, והתורה חוקקת דרכים באיזה אופנים ישתמשו בה. כי גלוי וידוע לפני הקב"ה כי באהבה זו לבדה עוד לא תושג התכלית, ולא יגיעו לעיקר ההשגה שהם חפצים לדבקה באלהים חיים, כ"א כאשר יתהלכו ע"פ אהבה זו בדרך התורה ואורחותי' אז ישיגו ארחות חיים. א"כ מצד מצב האהבה בעצמה שא"א שישיגו מבוקשם, דומים ממש ל"חולת אהבה", מצד מניעת המבוקש, והתורה והמצות אף שהן נראות כאילו אינן עצם המבוקש, שהרי הטבע יחשוק קרבת אלהים ודביקות והוא נותן לו תורה ומצות מעשיות בדקדוקים רבים, אבל זה יחזק את הנפש שתוכל להתרומם ולהתגדל הרבה עד שתבא עי"ז למעלה האמתית שאז תוכל להשתמש באהבה. על כן אחר שאמר: ?ודגלו עלי אהבה" מצד אהבה הטבעית, אמר כי האהבה הטבעית אינה גמר התכלית, כי לא יושג ממנה המבוקש, כי השי"ת הוא מרומם מכל השגה, ואין דרך להשיג המבוקש כ"א ע"פ התורה, שהיא הדרך שהורה בעצמו ית' לנו שע"י נשיג כבודו. ע"כ "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" בהגדות והלכות, לחזק כוחי שלא אמוט מצד חפץ הלב החזק וריחוק המבוקש. והנה ההלכות מחזקות המעשים שהם החיצוניות, ועי"ז מתחזקת הפנימיות, והמוסרים מחזקים הפנימיות, ועי"ז מתחזקים המעשים. והרמ"ח לוצאטו ז"ל כתב בס' אדיר במרום שהמאכל מחזק הכלים הגופנים ועי"ז מתחזקת הנפש, והריח מחזק הנפש ועי"כ מתחזקים אברי הגוף. ע"כ "סמכוני באשישות" (יין) שהם מענין השתי', הוא בהלכות המאוששות המחזקות החיצוניות, ומהן בא לפנימיות ג"כ החוזק, ?רפדוני בתפוחים" אלו אגדות שהן שרשי המוסר שמחזקים הפנימיות, ומהם מתחזקת החיצוניות, האברים שהם המעשים. וע"י שניהם בא החוזק לנפש חולת האהבה שתשיג מבוקשה לעת קץ להתענג על ד' בעונג אמיתי בהשגה גדולה שהיא אור פניו ית', שבא דוקא מאור תורה ולא דרך אהבה טבעית לבדה, אע"פ שגם זאת טובה, ע"כ תקנו אנשי כנה"ג: "כי באור פניך נתת לנו ד' אלקינו תורת חיים". וזהו ביאור דברי הכתוב: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"לג, כי האור הוא דוקא באורך, שאתה משפיע לנו מאור פניך שהוא אור התורה שהיא מפיו ית"ש, ולא מאור הטבעי שאנו מוצאים בנפשותינו, כי לא יכיל כלל את עצם האור האמיתי, רק הוא הכנה טובה המצטרפת אל האור האמיתי.


<< · מדבר שור · ג · >>