מגן אברהם על אורח חיים תרז
סעיף א
[עריכה](א) קודם סעודה: שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ולא יוכל להתודות:
סעיף ב
[עריכה](ב) ואם רצה לפרט: משמע דאיירי אפי' בקול רם ונ"ל דדוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורס' לכ"ע אסור לאומרו בקול רם כדכתיב אשרי נשוי פשע כו' (וכמ"ש בהג"ה) דודאי אמוראי לא פליגי אתנאי וכ"ה בסוטה דף ל"ב שתקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה המתודים על חטאם אלא דריב"ב ס"ל דלפני המקום צריך לפרט החטא בוידוי ור"ע ס"ל אף לפני המקום א"צ לפרט ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם דהכל גלוי לפניו ע' בגמרא ובב"ח דלא כב"י וק' מ"ש רש"י בחולין ספ"ב דאי איתא דחטא בשוגג קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל והא בקרא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וחטא היינו שוגג, וע"ק דבסוטה אמרינן שלא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שלא לביישו, וי"ל דש"ה כיון דאמר לשם חטאתי חזינא שאינו מתבייש וצ"ע:
(ג) בלחש: ומ"ע סי' ק"ב כתב דש"ץ שמתפלל בעד רבים צריך להשמיע לרבים ואם מנמיך קולו גוערין בו [כ"ה]: בע"ח יאמר בסתר ובגלוי בשגגה וזדון [ש"ל] וכן נראה דצריך לבקש על הקל תחלה, ומיהו צ"ע דא"כ לא יהיה כסדר א"ב לכן נ"ל כיון דאמרינן חטאנו בגלוי ובסתר אנו מבקשים על שניהם כאחד כדאית' בתמור' פ"ה וברמב"ם הגי' בגלוי לבד וכן בזדון לבד: סדר הוידוי בע"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכות מרדות מלקות מית' כרת מיתת ב"ד [מהרא"י] ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י] ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי: יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים [מנהגים ושל"ה בשם רמ"א]:
סעיף ג
[עריכה](ד) מעומד: וישחה כמו במודים [של"ה] ולא יסמוך כמ"ש ריש סי' תקפ"ה:
(ה) אבל אנחנו חטאנו: פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יות' דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]:
סעיף ד
[עריכה](ו) יכול לחזור: ובגמ' קאמ' ה"ז משובח שנא' וחטאתי נגדי תמיד:
סעיף ה
[עריכה](ז) בתפלת מנחה כו': אחר אלהי עד שלא כו' יאמר אלהי נצור [ד"מ], כתב של"ה ראוי להחמיר להתודות אחר אכילה קודם חשיכה הרמב"ן:
סעיף ו
[עריכה](ח) מלקות מ': לאו דוקא אלא ל"ט:
(ט) שמתוך כך כו': כלומר דבאמת אין מלקות מועיל בזמן הזה דאין לנו סמוכים וגם אין חיוב עכשיו מלקות דליכא התראה אלא שעושים כן שמתוך כך ישוב כו' [ב"י] וע' בתשובת ר"ל חביב שהאריך בענין הסמיכה והמלקות בזמן הזה ולכ"ע בח"ל ליכא סמוכים, וכתוב בכתבים שהאר"י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקיות נגד ד' אותיות השם ואח"כ טבל לקיים באנו באש ובמים עכ"ל ועמ"ש סי' תר"ו ובמקצת ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן:
(י) כל דהו: כלו' אף על פי שדינה ברוחב טפח:
(יא) של עגל: כיון דזה בא לעורר לב האדם שידע קונהו עבדי' ליה וא"צ בי' רצועות של חמור כיון שנתעורר בזה די לו:
(יב) פניו לצפון: נ"ל דה"ה איפכא עיין סי' ג' ס"ה עיין הגמ' דיומא ובתוס' שבועות דף י"ג ובראש ספר י' מאמרות בענין כפרת יה"כ: