מגן אברהם על אורח חיים רטז

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים רטז |◄

סעיף א

כתב הטור סי' רי"ב הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה דברכת הנאה קודמת ועיין סי' רצ"ו ס"ז:

(א) לאחריו א"צ לברך:    משום דהנאה מועטת היא (רש"י נדה) ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו (ל"ח) ול"נ משום שהם כל השנה עיין סי' רכ"ה ס"ו ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו, כת' המרדכי פ' א"ד אין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא ע"כ ונ"ל דמה"ט אין מברכין על קול ערב (ד"מ) ובמט"מ כת' הואיל ואין בו ממש ע"ש והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ"ל כיון דאין נכנסין לגוף כדאמרינן בברכות דף נ"ו ועמ"ש סוף סימן ר"י:

סעיף ב

(ב) מין עץ:    אפילו אינו עיקר הפרי כמ"ש ס"ג:

(ג) המוס"ק:    י"א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח"כ חוזר ונעשה מוסק והרז"ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם וכהרר"י ז"ל דאפשר לומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אף על פי שנמחה בתוכ' כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינין ליה ומותר ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי' ומותר אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראיה (טור והרא"ש פ"ח דברכות) ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע:

(ד) ראוי לאכילה:    אפילו אין ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות כמ"ש סי' ר"ב:

(ה) אינו מברך:    דלאו לריח עביד' (ברכו' מהר"מ):

סעיף ג

(ו) על הורד:    שקורין ריזא"ש אף ע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח וא"ת כיון שאינם עיקר הפרי לא לברך עליהם עצי בשמים כמ"ש סי' ר"ד סי"א, נ"ל דשאני הכא דא"א לברך עשבי בשמים כיון שאינו מין עשב לכן מברך עצי בשמים:

(ז) מי הורד:    אפילו למאן דפליג בסימן ר"ב ס"י היינו משום דמי פירות אין להם טעם כהפירות עצמן מה שאין כן כאן דמי הורד מריחין כמו הורד עצמו (ב"ח):

(ח) והמצטיכי:    שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח):

(ט) עצי בשמים:    וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש"ג]:

סעיף ד

(י) שמן אפרסמון:    מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע (תר"י):

סעיף ה

(יא) שמן זית:    נ"ל דוקא בשמן זית מפני שגדל על העץ:

סעיף ו

(יב) שמן המשחה:    העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת והוא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (רמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש) והעושה קטורת מי"א סממנין המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישותו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור (פ"ב שם):

(יג) נכון ליזהר:    והב"ח כתב דאף הרמב"ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא"כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ"ב ואין לחוש לאותם שאומרי' שאין מברכין עליו עכ"ל, והד"מ כ' מדלא חלק הטור כאן על הרמב"ם רק בסימן רי"ז ש"מ דס"ל דכלים מוגמרים עדיפי שנשרף הבושם ונעשה ריח מה שא"כ כאן קלט ריח בעלמא, ובש"ע משמע כמ"ש הב"ח דהא בכלים מוגמרים לא כ' שם ליזהר מלהריח בהן:

סעיף ז

(יד) סימלק וחילפי דימא:    אף על גב דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברך בורא עצי בשמי' (ב"י רשב"א עיין סי' ר"ג):

סעיף ט

(טו) גדל בגינה:    שמשקין אותו ונעבד ונעבד וגדל ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו (ב"י רשב"א):

סעיף י

(טז) על כולם:    כתב הב"ח דאם בירך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבים אינו כולל של עץ ע"כ וכ"כ הלבוש וצ"ע דא"כ למה כתב ב"י בשם הרוקח דצריך להקדים של עץ לשל עשבים דהא שניהם שוים זה לזה דאין זה כולל יותר מזה ומיהו י"ל דעכ"פ שם עשב כולל לכל הגדל באדמה ועצי אינו כולל אלא הגדל באילן כן כ' הרא"ש גבי פירות ובאמת לא מצאתי ברוקח כלל מזה ואפשר שהרב"י היה לו דפוס אחרת ולכן נ"ל דאזלי' בתר החביב כמ"ש בסי' רי"א ס"ג וגם הב"ח עצמו כ' שם כן:

סעיף יא

(יז) להריח בהם:    דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ"ש סי' רי"ז סס"ב ע"ש:

(יח) מברך על ההדס:    ונוטלו בימינו עיין סי' ר"ו ס"ד:

(יט) אינם שוות:    צ"ע דלהרא"ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ"ש רסי' רי"א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ"ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ"ש ס"ד ואם כן ה"ל לאקדומי דה"ל ברכה פרטית כמ"ש סימן רי"א ס"ג וצ"ל דהדס חשיב טפי וצ"ע, מיהו ברא"ש לא כתב אפרסמון ואפשר דמיירי בשמן שבשמו בעשבי בשמים ועל ההדס מברך עצי בשמים עמ"ש רסימן זה וסי' רי"ז ב"ב:

סעיף יב

(כ) לא יברך וכו':    דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' כ"ה ס"ח:

סעיף יד

(כא) שאינו מברך:    דלאו לריחא עבידא אלא למצוה, מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך:

(כב) שלא להריח:    ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאית' במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח עכ"ל, ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם: