מגלה צפונות/תזריע

דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וכו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו:   

יש לדקדק מאי לאמר שהוא לאחרים, ולמה הזכיר כאן ענין המילה, ועיין בזה בתולדות יצחק. ונראה לפרש דכיון שיש שתי פינות לאדם המתאוה לבנים, א' להוליד בן כדי כשיתגדל להיות לו לעזר ולהועיל ולהתעטר מהם, כדכתיב עטרת זקנים בני בנים וכו'. ויש פינה שנית שיש מתאוה לבנים כדי לקיים עמו מצות בוראו, למולו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, וכאלה רבות, ולקיים מצות פרישה מאשתו בימי טומאת לידה, לזה אמר דבר אל בני ישראל לאמר, כלומר שיאמר בפיו אשה כי תזריע וילדה זכר, ירצה משעת הזריעה יתפלל ויאמר יהיה רצון שוילדה זכר, וכוונת תחינתי ותפילתי שיהיה זכר, לא לתועלת הנאתי להיותי מעוטר בבנים, כי אם לקיים מצות בוראי, שאשתי וטמאה שבעת ימים, ואני משמר ימי טומאתה. וגם לקיים בו מצות מילה שוביום השמיני ימול בשר ערלתו כתיב, ואני מקיים גם מצוה זאת.

עוד נראה באומרו לאמר, שאדם צריך לדבר באשתו קודם שיבעול, שמא שדה היא וכן האשה שמא שד הוא, כמו שאמרו חז"ל בזוהר. ולרמוז לזה אמר דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע, כלומר בשעה שמזדווג לזריעה, צריך שיהיה אמירה קודם גם לפייסה כאחז"ל.

ובענין הסמיכות, כתיב לעיל להבדיל בין הטהור ובין הטמא. וסמיך אשה כי תזריע, כלומר דבר אל בני ישראל לאמר, שיאמר ויזהיר לאשתו מיד כשתזריע, שתהא מתפללת תמיד למקום להבדיל בין הטהור ובין הטמא, שיבדיל לבנו מטומאה לטהרה, וזהו לאמר אשה וכו'. משום שהאשה יושבת בבית ויכולה להתמיד תפילה יותר מן האיש היוצא לחוץ לבקש פרנסתו.

עוד נראה כתיב לעיל ולכל נפש השורצת על הארץ. וסמיך דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע. לרמוז שאעפ"י שיראה אדם במזלו שבניו טמאים כנפש השורצת על הארץ, עכ"ז לא ימנע מלאמר בתפילה אשה כי תזריע, כלומר מתי תזריע וילדה זרע ואל יפרוש עצמו מפריה ורביה, כאמרם חז"ל גבי חזקיה, דמטעם זה לא רצה לישא אשה עד שאמר לו ישעיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו'. ובזה פירש החכם השלם אחי ז"ל על פ' ואתם פרו ורבו. ואעפ"י שאתם רואים במזל שאינן הגונים והם טמאים כשרץ עכ"ז שרצו בארץ, כי בהדי כבשי דרחמנא מה לכם, ובזה פרשתי במקום אחר פסוק ובני ישראל פרו וישרצו וכו'. כלומר היו פרים אעפ"י שהיו יודעים מכל המזל שהיו טמאים כשרץ אותם שהיו מולידים, עכ"ז וישרצו באומרם אנו מחוייבים לקיים המצוה, ובהדי כבשי דרחמנא מה לנו. ובחיבורים אחרים פירשתי הרבה סמכיות בפרשה זאת.

אשה כי תזריע וילדה זכר:   

יש לדקדק לבעל הטעמים שהניח טרחא, שהיא טעם מפסיק במילת וילדה, דכיון שהיא מילה נמשכת לתיבת זכר למה הפסיק בוילדה, ונראה שבא לרמוז דהאשה כשילדה עולה לבחינת זכר, לפי שעל ידי הבנים מתחזקת כזכר לדבר עם בעלה, ואין בעלה יכול לכופה כמקודם שתלד, כאחז"ל על פסוק אסף אלקים את חרפתי, שהאשה קודם שתלד כל קלקול שבבית תולה בעלה עליה, ועל ידי כך תשבע בחרפה, אמנם כשתלד היא תולה הקילקול בבניו, ולכן כשילדה רחל אמרה אסף אלקים את חרפתי וכו'. לזה אמר כאן וילדה זכר, כלומר כשילדה אז עולה לבחינת זכר כדפרישית.

במדרש, אמר רבי מאיר כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם, בדין הוא שתהא רואה, מה הקב"ה עושה, מסלקו למעלה מדדיה ועושהו חלב כדי שיצא הולד ויהי לו מזון לאכול ע"כ. ראוי להבין מהו בדין הוא. ועוד איך מתיישב הדין במה שמעלה הדם שיעשה חלב למזון. ונראה בהקדים מה שכתב הרב בעל עמודיה שבעה זכרו בעמוד אהרן וז"ל, אמרו חז"ל בירושלמי דשבת, אדם הראשון דמו של עולם היה, הה"ד שופך דם האדם וכו'. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך נמסרת מצות נדה לאשה שישופך לה דמו, ופירש שם הכותב בעין יעקב באריכות, וזהו תכלית עניינו, כי ידוע הוא אם אירע לאדם היזק בגופו על ידי שאכל איזה פרי או מאכל הראוי, הוא שלא יאכלם לעולם כדי שלא יבא לידי היזק עוד, והנה חוה גרמה היזק לאדם הראשון בעלה שנגזר עליו מיתה, והיה מהראוי להפרידם ממנו לגמרי שלא ישאנה כלל שלא תזיקהו עוד, אבל דבר זה הוא מן הנמנע שיהיה אדם בלא אשה, כי לא תהו בראה לשבת יצרה, וגם להיות לו עזר כנגדו, ונתן הקב"ה תיקון וגדר גדול שתהא האשה נזהרת ולא תגרום היזק לבעלה, ושפך נדתה דוגמת היזק שגרמה לו ששפכה דמו, כדי שתראה זאת תמיד כל היום ותהיה זהירה מלהוסיף פשע, ויהא בטוח בה לב בעלה שלא יבא לו היזק על ידה עכ"ל.

העולה מזה שבהיות האשה רואה דם תמיד כל היום, היא זהירה מלהוסיף פשע על בעלה, מה שאין כן אם אינה רואה, לזה אמר כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם, בדין הוא שתהא רואה, כלומר שגזר עליה שתהא רואה תמיד דם כדי שלא תמרוד, שכיון שרואה עצמה תשע חדשים בלי דם תוכל למרוד בבעלה, ותירץ שהקב"ה מסלקו למעלה למזון התינוק, כלומר אינה יכולה למרוד מיראתה שלא יפרוש בעלה ממנה, ומהיכן תאכל להחזיק אותו חלב, כי על ידי האכילה משתמרת אותו חלב ומקיימו ומעמידו שלא תפסק, שאעפ"י שהדם עולה למעלה אינה מתהפכת לחלב כי אם על ידי מה שמאכילה בעלה, ולכן לרחם בן בטנה אינה פושעת בו.

עוד נראה לפרש בדרז"ל, שהצרעת נמשכת מסיבת שכיבת עם הנדה, ואם שכב עמה ביום ראשון לנדתה, הנולד מצטרע לסוף עשר שנים. ואם ביום ב' מצטרע לעשרים שנה. וכן עד שבעים שנה.

עוד לבא לענין, ידוע הוא מדרכי התשובה שאינה נקראת תשובה גמורה כי אם עד שתבא העבירה עצמה שעבר בה לידו וחושק בה ועכ"ז מרחיק עצמו ממנה, כאחז"ל איזהו תשובה גמורה, מחוי רב יהודה באותו פרק באותו מקום באותה אשה. והנה כפי זה בדין הוא שלא תפסק הנדה מן האשה בתשעה ימי עיבורה, שאם בא והוליד אדם בשעת נידותה, שתמצא מקום לתקן המעוות בעוד הנוצר בבטן אמה, ע"י שאעפ"י שיחשוק בה יפרוש ממנה, ועל ידי תשובתו במה שחטא יתקן עונו ולא יצטרע התינוק, כי כח התשובה לעקור את החטא משורשו, ומתרץ שמעלה הדם למעלה שיעשה חלב למזון התינוק, ואם בעל נפש הוא כדי שלא יפסק מזון בנו או שלא ימות מסבת חטאו, מתקן המעוות באופנים אחרים על הצלת בנו מן המיתה, וכיון שעושה תשובה גמורה מציל את בנו שלא יצטרע אעפ"י שהולידו בשכיבה עם אשתו נדה.

עוד נראה בדרז"ל מסכת נדה פ"ב דף י"ט ע"א ממקור דמיה, מלמד שדמים הרבה טמאים בה, ה' דמים טמאים בה, האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי וכו'. ידוע מאמר חז"ל אם של אשה מלאה דם ובה נופל הטיפה זרעית ונוצר הולד וכו'. וא"כ כיון שנוצר הוולד היה ראוי שאותו דם הנשאר שהיא דם עיפושית, שתצא לחוץ כדי שלא תהיה הולד מוטבע באותו דם, שבודאי מוליד בולד איזה עיפוש, וזהו בדין הוא שכל ט' חדשים שתהיה רואה דם מהטעם האמור. ומתרץ שהקב"ה מסלקה לדדים ועושה אותה חלב, ומהפכת אותו דם טמא לטהור, כדכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד, ונמצא שהולד אינו שרוי בטומאת הדמים, ואעפ"י שכל עוד שהדם אינה יוצאה לחוץ אין שם טומאה עליה, מיהו דם עיפושית היא אחר שנוצר הולד ולגביה כטומאה נחשב, אלא שהקב"ה מעלה אותה למעלה מדדיה.

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים:   

יש להבין דהל"ל אשה כי תלד זכר, מאי כי תזריע. ודברי רז"ל ידועים דקאמר כך ללמדך אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ונאמר עוד בס"ד. עוד להבין למה בזכר שבעת ימים ובנקבה שבועים ימים. עוד להבין למה הוזכר כאן ענין המילה וגם למה בשמינית. עוד להבין למה הקרבן שוה לזכר ולנקבה כבש בן שנתו לעולה או בן יונה או תור לחטאת, וזהו בין לזכר בין לנקבה. והיה ראוי להוסיף בקרבן הזכר על חשיבותו ולגרוע בנקבה או בהפך. ועוד למה קרבנם באים יחידים כבש, דהיינו א' ובן שנה היינו שנה א', גם כן יונה א' או תור א'. ועוד למה כבש ולמה יונים או מן התורים, ועוד במה חטא עד שהצריכה הקב"ה קרבן חטאת הבא על חטא, וקרבן עולה הבאה על הרהור הלב, ודברי רז"ל ידועים שהאשה נשבעת בשעת הלידה.

אמנם נראה לפרש בהקדים מה שקיבלתי מחכמי הקבלה, שאם לא היתה חוה אוכלת מן העץ בפתוי הנחש והטיל בה זוהמה, טימא אותה ואת כל העולם, היתה העיבור וההולדה בדרך נאות ולא על צד הגנות כיום הזה, והוא שהיתה האשה מתעברת בהתמיד הזכר ראייתו בה בכל כונתו ובחשק גדול ואהבה רבה ובחיבוק ונישוק ולא בתשמיש כעכשיו, ועל ידי כך היתה יולדת בכל יום דוגמת התרנגולת, כמו שעתיד להיות לימות המשיח כאחז"ל. ע"כ באופן שחטא האשה גרמה היות העיבור דרך זריעה, ובהיות כן לזה אמרה תורה אשה כי תזריע, כלומר אשה גרמה כי תזריע, שיבא העיבור דרך זריעה, ולרמוז על האמור הניח בעל הטעמים טעם זקף קטון בתזריע, שלא ימשך התיבה לבסמוך לה שהיא וילדה, כאילו אומר אשה כי תזריע, ענין בפני עצמו מורה, והוא שהאשה בחטאה גרמה כי תזריע, שתהיה העיבור דרך זריעה ולא בראייה וחיבוק בלבד, לכן כשילדה זכר וטמאה שבעת ימים, לפי שכיון שאדם הוא עצמו לא שמע לנחש לאכול מן העץ בעצתו, כי אם שמע לקול אשתו, לא גרם חטאו טומאה כי אם לשיעור שבוע אחת ז' ימים, כי לא היה כח בחטאו להתפשט טומאה לשיעור יותר מזה, כי בערב יום שישי סרח ועד יום שישי הבא נתפשט טומאת חטאו, ובא שבת קודש והפסיק בטומאה, ולכן בזכר וטמאה שבעת ימים, לרמוז כי חטא הזכר היינו אדם הראשון, אם לא היה חטא חוה כמו שאפרש בס"ד, היה התפשטות טומאת חטאו עד ז' כמדובר, כי השבת היה מקדש, ונמצא שבהתחיל יום ראשון מהשבוע הבא, נמצא אדם הראשון מנוצל מטומאתו. ומטעם זה ביום השמיני ימול בשר ערלתו, לרמוז על זה כי ביום השמיני לחטאו היה יכול לראות עצמו מופשט מטומאה, אך כיון שחטא חוה גדלה עד מאד בשומעה דברי חירופים וגדופים של נחש, כאחז"ל הנחש מין היה. ואמר לחוה זה אכל וברא עולמו וכו'. ונכנסו דבריו באזנה ובהיות כך, כמה הרהורים רעים עברו בדעתו עד שחטאה בפירוד וקצוץ, ושלט בה להטיל בה זוהמתו, וכיון שכן גברה ותקפה טומאת חטאה להתגבר ולהיטמא כשיעור שנים של עולם שהם ז' אלפים, ולכן לנקבה וטמאה שבועים, כיון שגברה על השבוע ימים של אדם, וטמאה עד השבוע הגדול שהם השבעה אלפי עלמא, ואל תקשה שאלף השביעי קדש ואיך הגיע טומאת חטאה עד שם, דלעולם עד שם הגיע, אלא שהקב"ה עתיד לקדשו להיות קדש בשבתות שבתוך הששת אלפים שקידשם, אעפ"י שהם בתוך ימים שהטומאה שולט בהם, ועלה טומאה לזכר מ' יום כנגד שחטאו לשמוע לאשתו ואכל גרם שליטת הנחש, והוא גרם להחטיאו במתן תורה בעשיית העגל לסוף ארבעים יום, לכן טומאתו ארבעים יום, אך לנקבה בכפל הם פ' יום, כיון שגדלה חטאה כדפרישית, והחוטא בכפל חלקה בכפל, והותר בזה למה אמר אשה כי תזריע ולא קאמר אשה כי תלד, ולמה בזכר שבעת ימים ול"ג שעולים ארבעים, ולנקבה שבועים עד שמונים, ולמה הוזכר כאן ענין המילה וגם למה בשמינית.

וטעם הקרבן שיש לזכר ולנקבה, משום שכיון שאכל אדם הראשון בעצת האשה, נמצא הסכים דעתו לדעתה, והיו לדעה אחד ויהיו לאחדים. ועל רמז זה קרבן אחד בין זכר בין לנקבה, ומזה הטעם עצמו הקרבן יחיד כבש אחד או בן יונה אחד או תור אחד על שנעשו לאחדים בחטא. ובהיות שחוה חטא בהרהור ובמחשבה ובמעשה כמדובר לעיל, לכן הצריכה תורה לקרבן חטאת הבא על חטא ולעולה הבא על ההרהור. אך אמנם היות קרבנה כבש או בן יונה או תור, בא לרמוז דכיון שהיא החטיאה את האדם, תיקונה היא שתהיה כבושה ברשותו וכבושה בתוך ביתה, שלא תצא מדלתי ביתה החוצה פרוצה מן העריות, כיונים ותורים שאינן מתייחדים במין אחר ולא באחד ממינם, כי כל אחד בזוגו, כמו שהזכרתי בפרשיות דלעיל. ועל רמז זה נקט כבש, לדרוש השם לשון כבוש ולהשגיח אל הרמז, וכן יונה או תור לרמוז לה על הצניעות. והותרו כל הספיקות. ודע דרז"ל עוררוני אל הדרוש הזה, שרומזים פסוקים אלו אל השורש, הם אדם וחוה כמדובר. במה שאמרו במדרש, אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף.

דקשה מה הכרח לעשות הכא ביצירתו, דשם היה צורך כאחז"ל בסנהדרין, ת"ר מפני מה אדם נברא בערב שבת, שלא יהיו המינין אומרים שותף היה להקב"ה, דבר אחר שאם תזוח דעתו, אומרים לו יתוש קדמך. ובמדרש למה נברא בערב שבת, כדי שימצא הכל מוכן ויכנס לסעודה מיד. א"כ התם ביצירה מוכרח היות יצירתו אחר בהמה חיה ועוף, אמנם עשה בתורת לידתו להזכיר אחר בהמה חיה ועוף כדרך שעשה ביצירתו, לרמוז ולומר תן דעתך שהעניינים הנאמרים בלידתו הם בעבור מה שאירע ביצירתו כדפרישית, ובחיבור אחר פרשתי רמזים אחרים נכונים מאד על ענין זה. וזכיתי למצוא בהרב בעל כלי יקר ז"ל שדורש רמז בפסוקים אלו על עון הקדום, הוא חטא אדם וחוה, אך אופנים אחרים ע"ש ובחור ויהיו לאחדים בידך, דפירושו ופירושי שניהם טובים כאחד.

מאמר וביום השמיני ימול וכו', אפילו בשבת ע"כ:   

טעם שהמילה דוחה שבת, נראה לפי שהמילה קודמת לשבת, שאדם הראשון נברא מהול ואח"כ נכנס השבת, ומשם ואילך מילה תדיר בכל ימי השבוע יש מוהלים, ושבת אינו תדיר, תדיר קודם. ולכך מילה בשמינית ואפילו בשבת. וטעם המילה בשמיני רבו הדעות דרז"ל. ולענ"ד נראה לפי שבאדם כלול כל הבריאה כנודע, לכן יעברו עליו כל הששה ימים של הבריאה, ומנוחת השבת שיתן כל יום כחו בו, ואז מתחזק ויכול בשמיני לסבול צער המילה.

אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת:   

סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת שמזכיר בה הסרת העורלה, דכתיב ביום השמיני ימול בשר עורלתו, לומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים כאמרם חז"ל. וחוץ מפירוש רש"י ז"ל על זה, פירשו חז"ל פירוש אחר והוא שהמילה גורם להרחיק הנגעים מגוף האדם, וזהו גדולה מעלת המילה שדוחה ומרחיק את הנגעים מגוף האדם, ושמעתי שהגוים הערלים, תמיד הם מנוגעים במקום הערלה מחמת השתן, כי העורלה מעכב ומשאיר שם טיפין וכו'. מלבד הנגעים הבאים בגופו מסיבתה, והטעם כי הנחש אשר גרם העורלה, כי על ידו נתלבשו כל הדברים בקליפה, גם האדם וקליפתו היא העורלה נלקה בצרעת. והם כמין קשקשים שעליו כאחז"ל. לכן המסיר העורלה מעליו אין כח שליטתו עליו להופכו מצורע ובעל נגעים כמותו, משא"כ מי שהוא ערל דשליטתו עליו בחוזק, שיכול להופכו בעל נגעים כמותו. וטעמו של דבר כי בגוף האדם רמוז שם שד"י, והמילה היא היו"ד כנודע, ונמצא דמי שהוא ערל, היו"ד מכוסה ואינו בגלוי רק אותיות ש"ד, לכן יכול הוא שטן הוא נחש הקדמוני להתחזק שליטתו עליו ולהופכו מצורע כמותו, משא"כ מי שהוא מהול דשמא דמריה עליו, הוא שם שד"י שאינו יכול לשלוט בו לטמאו בצרעתו.

מסכת ערכין, בעא ר' שמואל בר נחמני מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, אמר רבי יהושע בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט, לפיכך יביא קרבן פטיט עכ"ל. ראוי להקשות דמה שואל מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, שהרי חולי מתדבק הוא ומסוכן לדרים אצלו, וכדרז"ל אמר רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן. ורבי זירא לא יתיב בזיקיה וכו', ולכן אמרה תורה בדד ישב, ואם כן מה שואל. עוד קשה דאיך קאמר הוא הבדיל בין איש לאשתו וכו' לפיכך אמרה תורה בדד ישב, זב וטמא יוכיחו שלא הבדיל בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו, ואמרה תורה שישבו בדד מחוץ למחנה, כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכו'. גם להבין בדברי ריב"ל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שני צפרים לטהרתו, דכבר מצינו קרבן צפרים בתורה, דכתיב ואם מן העוף קרבנו. וגם היולדת מביאה בן יונה או תור לחטאת. ועיין מה שתירץ הרב בעל יד יוסף על כל זה בסדר זה דרי"ב א'.

אמנם נראה לי לפרש, שבהיות שהצרעת רפואתה על ידי הרקות והזיקית ומיני משקה הסמנים והמשיחות, (ולהרבה) [ולהרבות] בטיולים כדי שידחה החולי לחוץ, והתורה צוה בהפך כל זה, להיות בדד מחוץ למחנה, צעור ודאוג ומוסגר, ולזה שואל מה נשתנה מצורע שהתורה אמרה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כלומר מה שלא צותה כן בשאר החולאים אלא שמתרפאים על ידי רפואות הרופא, וגם בחולי הצרעת שמתרפאת על ידי רפואות כנודע, מה נשתנה לגזור היות מושבו בדד מחוץ למחנה, במקום שהיה יכול להתרפא ברפואות, ותירץ הוא הבדיל בין איש לאשתו וכו', כלומר יש צרעת טבעית הבא מריבוי דם ומסיבות אחרות ממאכלים מזיקים וכדומה, וצרעת זה מתרפאת ע"י הרקות והזקית ומיני המשקים והמשיחות, אך צרעת זו שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, אינו צרעת טבעית כי אם באה על חטא לשון הרע שהבדיל בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו, שרפואתו אינו תלוי כי אם בקבלת העונש מעון מה שחטא בו, שהוא הבדיל בלשונו הרע, גם הוא יהיה מובדל מופרש ויושב בדד, דבשלמא זב וצרוע מצרעת טבעי היה יוצא מחוץ למחנה משום שהוא חולי מתדבק, אמנם מי שנצטרע מעון לשון הרע שהוא צרעת משולחת בהשגחה פרטית עליו דוקא, מה צורך להוציאו בדד מחוץ למחנה, דאין צרעת זו מתדבק, אם כן מוכרח שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו כדי לשלם לו מידה כנגד מידה, ועל זה באו דברי ריב"ל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים וכו' לטהרתו וכו'. כלומר כיון דצרעת זו בא על חטא, א"כ למה לא אמרה תורה שיביא כבש לחטאת, להענישו בממונו להביא כבש דשוה דמים, אלא אמרה תורה הוא עשה מעשה פטיט, יביא פטיט ויכפר על פטיט ויראה פחיתותו, מה דבר קל מכפר עליו, כאילו אומר לו, הובא לכפרתך כשיעור ערכך, וע"י כן יתבייש בינו לבין עצמו ולא יוסיף לחטוא עוד בלשון הרע.

וברז"ל זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע וכו':   

הקשה הרב בעל יד יוסף ז"ל, מאחר שהצרעת בא על המוציא שם רע, הרי מצינו במוציא שם רע על בא על אשתו ושנאה ושם לה עלילות דברים לא מצאתי לבתך בתולים, ונתברר כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. וקשה למה מענישו במאה כסף, כיון דעונשו צרעת ואין אדם לוקה ומשלם. ועוד איך אמר ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, הא מצורע ובעל שחין כופין אותו להוציא אפילו היא רוצה לשבת עמו, ותירץ הוא ז"ל שזה האיש המוציא שם רע כוונתו להפרידה ממנו, ולכך לו תהיה לאשה. ואם נצטרע יפרידוה ממנו ויתקיים כונתו. ואין ראוי כי לא יחרוך רמיה צידו, לכך אינו מצורע כדי שלו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, עוד תירץ תירוץ אחר עיין שם. ולע"ד נראה ראוי היה דעונש זה שהוציא שם רע על בתולת ישראל שיהיה מצורע, אך אם היה הקב"ה מענישו בצרעת, הדין הוא להיות כופין אותו להוציא אפילו היא רוצה לשבת עמו, ונמצא מגיע מהעונש על בתולה הכשרה זאת שנפסלת מן הכהונה, לכן גזרה חכמתו יתברך להענישו מאה כסף כדי להצילו מעונש הצרעת לפי שאינו משלם ולוקה, ובזה אינה מתגרשת לעולם ואינה נפסלת מן הכהונה, ומצורף לזה מגיע לה שכר על שנחשדה על חינם, שמעולם תבא לכלל גירושין היותה פסולה לכהונה, כיון שאינה נשלחת לעולם, מה שאין כן אם לא אירע לה ככה, שהיה יכול שתבוא לכלל גירושין על סבה אחרת, הרי הרויחה בעבור צער החשד שלא יוכל לשלחה כל ימיו, ובזה אינה יכולה לבא לכלל גירושין לעולם בבעל זה כמדובר.

עוד נראה דזה המוציא שם רע אינו כמוציא שם רע אחר שנלקה בצרעת, משום דזה לא כיון להוציא שם רע על בתולת ישראל כי אם מסבת שנאה, כדכתיב ובא עליה ושנאה ושם לה עלילות דברים, שהוצאת השם רע היא מסבת ששנאה, ועשה כך אולי יכול להוציאה, ויש גם כן מקום לדונו לכף זכות, שמבקש אופן להוציאה כדי שלא יהיו לו עמה בני שנואה, לכן מענישו התורה מאה כסף להענישו בממונו ולא בגופו, דחמור יותר. דכיון שנענש בממון ניצל מן הצרעת, לפי שאין אדם משלם ונלקה. אך ראוי לחקור בענין המוציא שם רע על אשתו, דכיון שהוצאת השם רע היה מסבת ששנאה, איך חייב התורה שלא יוכל לשלחה, שגורם זאת להרבות בישראל בני שנואה, שהיא אחת מהמידות שמנו חכמים לאסור, שראוי להענישו עונש רב בממון או בגופו וישלחנה מאצלו, והיא בכבודה יוצאת כיון שנתברר בבית דין שלא היו דברים בעולם, וגם ראיה שהרי נענש הוא ולא שירבו בישראל בני שנואה. והיא משום שלא לפוסלה מן הכהונה, שאם ימות זה יוכל כהן להשיאה כדפרישית, יותר טוב שתפסל זאת מן הכהונה ולא שירבו בישראל בני שנואה, שבלי ספק בנים אלו בלתי הגונים, כיון שלא הולידם אביהם בכונה טובה כיון שאין דעתו עליה, והולד נוצר כפי המחשבה כנודע, ונמצא מתרבים חוטאים בישראל, ואולי יש לומר שכיון שהקב"ה מעניש אותו מאה כסף, עושה עמו להוציא שנאה מלבו ולהכניס אהבה עמה, כי אין אדם משלם ונלקה, דכיון דמשלם מאה כסף אין ראוי להיות נלקה בצער זה להיות בועל שנואה שנפשו עגומה עליו. עוד יש לומר מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפורים וכו'. כוונת הקושיא למה שתי צפרים, שהיה די באחד, ותירץ שעשה מעשה פטפוט. ופטפוט הוא בשנים, עוד יש לומר כיון שגם על המקבל לשון הרע חייב עוון עליו, לזה שואל מה נשתנה מצורע דוקא שחייבו תורה להביא ב' צפורים ולא חייב למקבלו ג"כ, ופירש הוא עשה מעשה פטפוט, הוא דוקא ולא המקבלו. עוד יש לומר מה נשתנה להביא ב' צפורים, מלבד הקרבן המביא ביום טהרתו, ופירש הוא עשה מעשה פטפוט. עוד יש לומר כיון שקרבן העוף בן יונה או תור, מה נשתנה מצורע להביא צפורים, אלא הוא עשה מעשה פטפוט.

ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא:   

קשה איך אפשר שאם כולו מלא צרעת מראשו ועד רגליו שיהיה טהור ובנגע צרעת קטן יהיה טמא, ופירש הרב בעל כלי יקר ז"ל, כשכסה הנגע את כל העור מראשו ועד רגליו כבר דחה הטבע את כל החולי לחוץ, ואז בלי ספק יתרפא ולפיכך טהור הוא וכו', ובעל תולדות יצחק ז"ל פירש וז"ל, שהצרעת תהיה באדם בחטא לשון הרע, והלשון הרע נאמר לא' משתי סיבות, הא' לתכלית עשות רע לחבירו, וזה נאמר בסתר, ולזה אמר הכתוב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בעבור שכוונתו בזה הלשון הרע להזיק לחבירו ושישנאהו האנשים ושיבדלו ממנו, ולכן מדה כנגד מדה, בדד ישב מחוץ למחנה. והלשון הרע הב' אינו לתכלית רע ולא להשניאו בעיני הבריות, אלא לומר צחות ודרך שחוק וכדומה, וזה נאמר בפרהסיא. ולכן באה לו הצרעת בפרהסיא מראשו ועד רגליו, ולכן אין ראוי שיהיה טמא ובדד, שלא היתה כוונתו להשניא חבירו עם הבריות אלא דרך צחות עכ"ל.

ולע"ד נראה לפרש בהקדמת המקובלים ז"ל, הביאה בעל עמודיה שבעה ז"ל, שטעם הטומאה במת אינה נמשכת מהמת עצמו, כי אם מסיבת רוח טומאה ששורה עליו, כי השדים כיון שאין להם גוף, תאותם להתלבש בגוף, ולכן ישראל מטמאים במותם, לא כן אומות העולם, משום שישראל בחייהם מרוב קדושתם אין כח לרוח הטומאה להתלבש בהם, אך במותם שפרחה הקדושה, ואולי ימצא בו איזה דבר יניקה, כי חיותם מן הקדושה כנודע, ולכן מטמאים במותם מחמת הרוח טומאה השורה על הגוף, משא"כ א"ה שבחייהם מטמאים, שאז שורה עליהם רוחות הטומאה, כי יש להם להניק ממה שהם חיים וחיותם מן הקדושה כנודע, אך במותם לא נשאר בהם כלל, ואז הגוף הוא כאבן ממש שאין בו מה להניק ממנו, ולכך אין רוח הטומאה שורה עליו ע"כ כוללות ההקדמה. ובזה נבא לענין, כשפשה הנגע כל עור בשרו מראשו ועד רגליו אין מקום מגולה בו, נמצא נטמא כל הגוף ע"י נגע הצרעת, וכיון שכן לא נשאר מקום לרוח הטומאה הבא מבחוץ שהוא טומאה רצוצה מטמאה במגע ובמשא ובאהל לנוח בגוף להניק מהקדושה, שהנגע שכיסה את כל הגוף חוצץ ומפסיק ואין לו מקום לשרות ולכן טהור הוא, מה שאין כן כשהנגע קטן והוא במקום אחד, נשאר בשאר הגוף מקום פנוי מגולה והוא קדוש, ושורה עליו להניק. ולכן טמא הוא יען שרה עליו רוח הטומאה, כי דווקא רוח טומאה זו הבא מבחוץ הוא עיקר טומאה משתרשת בגוף, כי הצרעת הוא שם טומאה דרך השאלה. ויש סמוכים לדברי ממה שכתבו המקובלים ז"ל בענין טבילת האשה נדה כששלמו ימי נדותה, שתכסה כל גופה במים ולא יתראה בחוץ המים אפילו שער אחד, יען שלא ימצא הרוח רעה מקום לשרות שם, ובצאתה מן המים מתפשטת בכל גופה וחוזר לטמאה וכו'. על דרך זה בהיות דבר מגולה בעור הבשר שאין בו נגע, מוצא רוח טומאה מקום אחיזה לשרות כמדובר.

עוד נראה שהוא על דרך אומרם רז"ל במדרש על פסוק ועלה מן הארץ, שאין ישראל עולה אלא עד שיבא למדרגה התחתונה סמוך לארץ. וזהו ועלה מן הארץ. וע"ד טבע כל תכלית הירידה מצפה עליה, כמשל דבר הנשלך לארץ, שבכל כך חוזק שזורקו למטה חוזר ועולה יותר למעלה, וכדברי חז"ל על פסוק הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ובזה יש לו ירידה ואתה תרד מטה מטה, ובהיות כ"כ למטה מיד עלה תעלה, לכן כשכולו הפך לבן טהור הוא, דכיון שכיסה הנגע את כל גופו אין ירידה לזה גדולה מזו, וכמעט מתייאש מן החיים. ועל ידי אותה ירידה והכנעה הגדולה שלוקח בעצמו מתכפר ולכן טהור הוא, לא כן כשהנגע קטן שאז הוא טמא, יען כי לא ירד עד ירידה תחתונה ולא נכנע ולא הושפל.

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וכו':    יש להקשות בצרעת הבית והבגד והעור, למה עשה אלקים זאת שיחול נגעים בדברים דוממים, והוא דבר נגד הטבע והוא דרך נס, בודאי היות הכותל והבגד מנוגעים, כי הנגעים באים על הרוב מריבוי דם העיפוש וממאכלים המולידים הליחות, וכל זה לא שייך בעצים ובאבנים, ואם הוצרך הקב"ה לעשות נס זה בעבור שלא לפגוע בנפשות תחילה, ואולי יתייסר האדם על ידי נגע הבית, ואם לא על ידי נגע הבגד, ואם לא לפגוע בגופו, היה יכול זה להיות בגוף האדם עצמו, להביא הנגע בעור בשרו שהוא דבר קל, אם חוזר בו מוטב ואם לא להעמיקה עד בשרו, ואם אינו חוזר להעמיקה עוד עד עצמותיו.

ונראה לתרץ כיון שכל כוונתו יתברך בנגעי בני אדם לעורר אל התשובה, וכיון שכן אם ההדרגות של הנגעים יהיו בגוף עצמו כמדובר, היה מקום לאדם לומר שהנגעים בו דרך טבע, ולא יתלה הדבר שבאו עליו על חטא כי אם על שגגתו שלא נזהר במאכלים ומשקים הגורמים ריבוי העיפוש בגוף, ובזה לעולם לא היה האדם נותן לבו לחזור מחטאו, אך בהקדים להביא הנגע בכותלי ביתו, שאז אין יכול האדם להכחיש שהוא פלא דבר נסיי שאין השכל סובלו, מוכרח להודות כי על חטא באו, ואם אינו חוזר ובאים בבגדו ואח"כ בגופו, יודע ומכיר כי אינן דרך הטבע באו עליו כי אם בהשגחה גמורה, ונכנס מורא בלבו וחוזר בו, לכך הוצרך הקב"ה לעשות נס שיגיעו הנגעים בבית ובבגד ובעור.

מדרש בסדר זה, אמר רבי תנחום אפילו רשע וחזר בו, הקב"ה מקבלו, שנאמר והבוטח בה' חסד יסובבנו:   

קשה מאי אפילו רשע, דמשמע לא מבעיא צדיק, ואיך שייך לומר בצדיק דחזר בו ועשה תשובה צדיק הוא. ונראה שבהיות שהחוזר בתשובה צריך לקבל יסורין אח"כ בארבע חילוקי כפרה שהיה דורש רבי ישמעאל, שיש עונות שצריכים תשובה ויסורין, ויש שאינן מתכפרים כי אם בתשובה ויסורין ומיתה, וכפי זה הייתי סובר שאין הקב"ה מקבל לרשע השב כי אם עד שישתלם ביסורין או במיתה ואז בסוף מקבלו, לכן לשלול זה אמר אפילו רשע וחזר בו הקב"ה מקבלו, כלומר לא מבעיא שמקבלו בסוף אחר שכבר נענש ביסורין או מיתה ואעפ"י שהרבה אשמה, אלא אפילו רשע מיד דחזר בו מקבלו, ואעפ"י שעדיין לא נתייסר ביסורין וכו'. ומוחל לו מיד כל עונותיו כאילו כבר קיבל היסורין העתידים לבא עליו ואעפ"י שעדיין לא באו, שנאמר והבוטח בה', ירצה כיון שרשע זה בטח בה' שיקבלהו הקב"ה אעפ"י שחטא לו, מיד בשובו חסד יסובבנו, אפילו שעדיין הוא בחינת רשע כיון שלא באו עליו יסורין.

אמנם נראה לפרש עוד בהקדים לדקדק, דהל"ל רשע שעשה תשובה הקב"ה מקבלו, מאי אפי', ומאי דחזר דקאמר, ונראה שהכונה לא מבעיא רשע שחטא פעם אחת וחזר בו, שהקב"ה מקבלו אלא אפילו רשע שחטא ועשה תשובה וחזר וחטא, אם עשה תשובה הקב"ה מקבלו, וזהו וחזר בוי"ו, לרמוז על הוספת החזרות שחזר וחטא וחזר פעם שנית, ומביא ראיה מן הפסוק והבוטח בה' בוי"ו, דהל"ל רבים מכאובים לרשע הבוטח בה' חסד יסובבנו, אומרו והבוטח משמע דבטח בו פעם אחת שיקבלהו, ושב וחזר ובטח פעם שנית וכן רבים, עוד יש לומר לא מבעיא מי שהיה רשע וחזר מעצמו על אהבת התשובה בראות בדעתו כי לא נכון מה שחוטא ומכעיס ליוצרו, שאז בודאי שהקב"ה מקבלו אלא אפילו רשע וחזר בו, כלומר מסבת דבר הנוגע בו, כמו מסבת יסורין שבאו בו עכ"ז הקב"ה מקבלו, שנאמר רבים מכאובים לרשע וכו'. כלומר מה ששב ובוטח בה' הוא מה שרבים מכאובים ויסורין לרשע, עכ"ז חסד יסובבנו, וכפי דרך זה מדוייק מלת בו, ובמוהר"ש יפה ז"ל אפילו רשע וחוזר בו לא גרסינן הכי, דהא פשיטא שהשם מקבל שבים מכמה קראי, ומה צורך להאי קרא. ועוד דמהאי קרא ליכא הוכחה ועוד מאי אפילו, דהא לא שייך קבלה אלא ברשע. אלא אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו גרסינן כדלקמן, פירושו דהבוטח בה' קאי ארשע הנזכר, דאפילו הוא רשע, שמאחר שבוטח בה' דלא חציף לגמרי אלא עודנו מחזיק קצת בה', על דרך בכל דרכיך דעהו, אפילו לדבר עבירה, יטה אליו חסד עכ"ל. וכפי מה שפירשתי יש מקום להעמיד גירס' אפילו רשע וחזר בו, עוד יש לפרש כפי גירס' זו אפילו רשע, שנדקדק דהל"ל וחזר, מאי בו, אלא בא ללמדנו חידוש גדול, דלא מבעיא רשע דחזר ותשובתו מפורסמת לכל שהקב"ה מקבלו, אלא אפילו רשע וחזר בו, כלומר בינו לבין עצמו ולבו לשמים בכל מעשיו, אך מעשיו אינן רצוים לבריות, שעושה אופנים נראים מכוערים כדי שלא יבינו שחזר בו משום שמתבייש מן הבריות, עכ"ז שמתבייש ממעשה הטוב שעשה, הקב"ה מקבלו שנאמר והבוטח בה' חסד יסובבנו, כיון שבטח בה' יהיה על צד שיהיה, נוטה אליו חסד.

איש כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא. או בשר כי יהיה בעורו מכות אש. ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות:    בכאן יש ששה מיני נגעים, הקשה הרב בעל תולדות יצחק ז"ל, מדוע ששה מיני נגעים ולא שבעה או עשרה. ולע"ד נראה דידוע שהנחש הסית לחוה והטיל בה זוהמא, ונתפשט טומאתו וטמאו וקלקלו הששת ימים, כי כל מה שנברא בהם נתלבשו בקליפה כנודע, לבד יום השביעי שקדשו הקב"ה וברכו, שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, ולכן באו ששה מיני נגעים אלו בתורה, לרמוז דכלם נמשכו מקלקולו של נחש שגרם פגם לששת ימי השבוע, וכיון שהוא נלקה בנגעים כאחז"ל דנצטרע, גם נולדו למין האדם ששה מיני נגעים אלו, על כי שמע אותו וגרם קלקול לששת הימים כמדובר, ולכן הם ששה נגעים, ולמה אלו ולא מינים אחרים, משום שהנחש ראה בכבודם של אדם וחוה וביופים ובהידורם ונתקנא, ועל זה נתעורר להחטיאם כאחז"ל, וכיון דשמעו לו ראוי שיתגנה האדם בששה נגעים אלו, הפך מה שהיה קודם החטא שהיה לבושו אור בהיר, ואחר שחטא ויעש ה' אלקים כתנות עור וילבישם, במקום לבוש אור נעשה של עור, וכנגד זה איש כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, כי בעור זה שולט שאת או ספחת, משא"כ אם היה לבושו מאור. וכנגד שקודם החטא היה במעלה שמלאכי השרת היו צולין לו בשר, ומשמן בשרו ירזה, עשיו על ידי ובשר כי יהיה בעורו שחין וכו'. וכנגד שעל ידי החטא השליט עליו אש של גהינם, או בשר כי יהיה בעורו מכות אש, וכנגד ההוד והזיו וההדר שנסתלק מעליו כשחטא, כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, דהדרת פנים זקן והראש הוא ההוד והזיו של אדם. וכנגד שגרם חטאו יצה"ר באדם שעל ידי כך כל אחד מתלבן על חבירו לומר אני גדול ממך במעשים ומלבין פניו, אמר כי יהיה בעור בשרם בהרת בהרת לבנות, משא"כ אם לא היה יצה"ר כולם היו שווין לטובה ולא היה ליבון פנים. וכנגד שגרם החטא כפיפת ראש לישראל בהיותם כפופים בגליות בין או"ה, אמר ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, כיון שיעשו האומות קרחה בישראל נתכפרו וטהור הוא.

חקירה למה נדה לא נמצא בנקבות הבעלי חיים, עיין לקמן פרשת מצורע.

קושיא כיון שכשהאשה מזרעת תחילה יולדת זכר והדבר בהפכו וכו', מה צורך למלאך להוליך הטיפה לפני הקב"ה שיגזור עליה זכר או נקבה:    ועיין בזוהר. ובחיבור אחר פירשתי דהן אמת שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר והדבר בהפכו, אבל המלאך מוליך הטיפה שיגזור עליה זכר ממש או נקבה ממש, או זכר בחינת נוקבא או נקבה מסטרא דדוכרא, עוד נראה מוליך הטיפה לידע אם כוונתו יתברך לצייר מטיפה זו בריה או ילך טיפה זו לבטלה בלי ציור, כי לא כל פעם שאדם מתייחד עם אשתו נוצר ולד מאותה טיפה, עוד אפשר דהן אמת שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, אמנם המלאך אינו יודע מי הזריע תחילה ומוליך הטיפה לידע אם זכר או נקבה, וא"ת וכשתלד ידע המלאך מה הוא ולמה ממהר לידע, דיש לומר דלא על ידיעה זו בלבד מוליכה כי אם שיגזור עליה עשיר או עני חכם או טיפש ואגב יודע ג"כ אם זכר אם נקבה.

רש"י א' לעולה וא' לחטאת וכו'. לא הקדימו הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה, חטאת קודם לעולה וכו', ראוי להבין מה כוונת אומרו למקראה, עוד להבין למה לא פירש זה לעיל בפסוק תביא כבש בן שנתו לעולה, וכן יונה או תור לחטאת והמתין לפרשו כאן. ונראה דלעיל שמדבר ביש יכולת בידו להביא כבש ובן יונה ותור, הקדים הכבש אעפ"י שהוא עולה בחיות דבר מרובה ואף עפ"י שהחטאת קודמת, שמן הראוי להקדים המרובה תחילה, אבל באם לא תשיג ידה די שה, שאז קרבנה בן יונה ותור א' לעולה וא' לחטאת, כיון דשניהם דבר מועט, הקשה לי שהיה ראוי להקדים החטאת, כיון דלהקרבת חטאת קודם לעולה, דבשלמא לעיל לא קשיא, דהקדים להזכיר העולה כיון שהוא כבש דבר מרובה, ופירש דלא הקדימה הכתוב גם גבי אם לא תשיג ידה אלא למקראה, כלומר בעבור שקראה גבי תשיג ידה, העולה קודם חטאת, גם קראה גבי לא תשיג ידה כדי להשוותה לעשיר וקרבן העשיר והעני שווין לפני המקום, אעפ"י שזה מקריב הרבה וזה מועט.

תשע"ה בר"ת, ת'רבה ש'יחה ע'ם ה'אשה, רמז בזה מה שאמרו רז"ל דשלשה חדשים אחרונים מחדשי העיבור, התשמיש יפה לאשה ולולד, וידוע דהתשמיש מכונה בלשון רז"ל בשם דיבור, וכמ"ש ראוה מדברת עם אחד בשוק בפ"ק דכתובות ונכון.

ת"ם