מגלה צפונות/שמיני

ויהי ביום השמיני:   

כתב הרב בעל כלי יקר ז"ל, שיום השמיני גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר שבעה חול ומספר שמיני קדש, כדעת המדרש האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה וכו', כי אז היינו אחד רוכב על שבעה, והוא להשליט אל השי"ת על כל ז' כוכבי לכת, ועל כן נראה להם ה' ביום זה דוקא מצד היותו שמיני, כי מספר זה מיוחד לו יתברך.

וזהו טעם הקרבן שאינו מרוצה כי אם מיום השמיני והלאה וזהו טעם שהמילה בשמינית דוחה השבת שבשביעי, כי הרוחני דוחה הגשמי, ומה שיום השמיני זה נטל עשרה עטרות רמז למה שאמרו רז"ל כינור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין ושל העולם הבא עשרה נימין, לפי שלימות המשיח נגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי יי' אחד רוכב על ז' כוכבי לכת מנהיגי העולם הזה, אבל לעולם הבא שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף להם השגה שיכירו בה מלכותו יתברך על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר תשעה, בסוד ארון תשעה וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר עשרה, על כן בא הרמז ביום שמיני זה שנטל עשר עטרות, לומר כי יש בו מעין של עולם הבא, כי שם יראו כבוד ה' עין בעין וכן ביום זה נאמר כי היום יי' נראה אליכם, עכ"ל.

אמר המחבר אליהו הכהן, כפי הקדמה זאת דמלת אז מורה על כי אחד שהוא השם יתברך רוכב על שבעה כוכבי לכת מנהיגי העולם, יובן מאמר חז"ל הביאו הילקוט פרשת בשלח אז ישיר משה, למה קילס באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, בלשון שסרחתי בו בלשון אני מתקן ואקלס אותך עכ"ל. דראוי לשים לב איך ולמה מיחס הסירחון במלת אז יותר משאר תיבות שבפסוק, דאדרבא יותר ראוי ליחס הסירחון במה שאמר הרע לעם הזה, ולמה תלה הסירחון יותר במלת אז, אלא נראה דכיון שבא משה לפני פרעה ושאל לו מה טיבו של אלוה זה, אמר משה הוא אלהי האדונים ואדוני האדונים והוא מי שברא את השמים ואת הארץ וכו' עיין בילקוט באורך, נמצא שבאלה הדברים הגיד משה לפרעה שהקב"ה אחד רוכב על שבעת כוכבי לכת לפי שהוא הבורא אדון הכל, ואדרבא בשמוע כן הרע לעם הזה, כי לא האמין הרשע שהקב"ה הבורא משדד מערכות השמים, ולכן אמר משה ומאז באתי אל פרעה, כלומר משעה שאמרתי לו שאתה אחד רוכב על ז' הרע לעם הזה, וכיון שנתתה לו יכולת להרע לעם, מתאמת דבריו שאין אתה א' רוכב על ז', ונמצא שבאז סרח לכן תיקן באז ישיר.

וזהו ג"כ מאמר הביאו הילקוט שם פרשת בשלח וז"ל: יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבא, אז הוחל לקרוא בשם ה', אז אמרה חתן דמים, אז ישיר משה, אש ישיר ישראל, אז ידבר יהושע, אז אמר דוד, אז אמר שלמה, הרי אלו לשעבר. ויש אז לעתיד לבא, אז תראי ונהרת, אז יבקע כשחר אורך, אז ידלג כאיל פסח, אז תפקחנה, אז תשמח בתולה, אז ימלא שחוק פינו, אז יאמרו בגוים, אלו לעתיד לבוא עכ"ל. דקשה מה יוצא ממאמר זה דיש אז לשעבר ולעתיד, אלא הוא אשר דברנו, דאז מורה על א' רוכב על ז', וזהו עדות כי הוא הבורא ומלכותו בכל משלה, וזהו שבא ללמד המאמר הנכבד הזה, שהקב"ה היה והוה ויהיה וזהו אומרו יש אז לשעבר, כי לשעבר הכירותו אחד רוכב על ז' וכן לעתיד וכל המעלות שישיגו יהיה באז, כלומר ע"י המליכו אחד רוכב שבעה וק"ל.

וזהו ג"כ מאמר שם בילקוט אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר, לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקים עליו כל אז שבתורה, אז תשמח בתולה, אז ידלג כאיל, הכונה דכיון שאמרו אז ישיר המליכוהו על ז' כוכבי לכת מנהיגי העולם ובזה יצאו מלהאמין לעכו"ם לצבא השמים כאשר היו למודים במצרים, דכיון שהודו שהוא אחד רוכב על ז' כאומרם, אז נמצא הורו כי הוא דוקא הבורא יוצר הכל, הוא מלכותו בכל משלה, ולכן לבש חלוק של תפארת על כי ידעו והכירו מקום תפלתם ובקשתם הוא בת"ת כנודע, וחקק בה כל אז שבתורה, לומר כי הכל יושג על ידי אז, כלומר בהמליכו שהוא אחד רוכב על ז'. וכפי הקדמה זאת יש לומר דרך צחות פסוק אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, ירצה כשאמרתי אז, כלומר שהמלכתי אחד רוכב על ז', הנה בזה באתי תחת כנפיו ובמגילת ספר כתוב עלי זכות זה, כי הוא שורש לכל.

ובטעם שאותו היום נטל י' עטרות השנויות בסדר עולם והם אלו ראשון למעשה בראשית. לנשיאים. לכהונה. לעבודה. לירידת האש. לאכילת קדשים. לאיסור הבמות. לשכינה. לברך את ישראל. לחדשים וכו'. נראה משום שאותו היום נתפרסם שכיפר הקב"ה על מעשה העגל, וכדברי רש"י ז"ל ויאמר אהרן קח לך עגל בן בקר, להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה מעשה העגל שעשו וכו', והשרה שכינתו ביניהם, לכן נטל אותו היום עשר עטרות במקום שביום שעשו העגל נתבטלו עשרת הדברות כי נשתברו הלוחות, לכן עכשיו שנתכפרו ביום זה נטל עשרה עטרות ולערב הענין, שידוע שכל יום מבקש מן האדם שלא יחטא בו, כי יש צער ליום שבו יחטא האדם וכיון שכן ביום שנעשה בו העגל, אותו היום היה באבלות איך נעשה בו העגל, לכן בשמיני למילואים שהיה השראת השכינה ונתפרסם שנתרצה הקב"ה עמהם הלביש שר יום שבו נעשה העגל בשר שמיני למילואים ונתן עשרה עטרות לשלם לו על שנצטער בשבירת העשרת הדברות, וכנגד שבמעשה העגל נטלו העטרות שנתעטרו ישראל בסיני, נתעטר היום בעטרות עשרה כמדובר.

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר וכו':   

קשה למה משה רבע"ה צוה תחילה על קרבן אהרן לקרבן ישראל, כיון שזכות הרבים גדול מזכות היחיד, והל"ל קרבן רבים, וכן הקשה מוהר"ר יצחק קרו ז"ל והוא ז"ל פירש כי קרבן אהרן בא לכפר על מעשה העגל שהוא עצמו חטא וקרבן ישראל גם כן לכפר עליהם על שחטאו בעגל, צריך שאהרן יהיה מכופר לכפר עליהם, ואיך יוכל לכפר על אחרים אם הוא אינו מכופר, וכמו שאמר והזה הטהור על הטמא ע"כ, וכן במנחה בלולה.

ולע"ד נראה בהקדמה, הזכרתיה בפרשיות המשכן שענין המשכן כתבניתו של עולם כדי לבסם העולם מחטאו של אדם הראשון, ואהרן דוגמא של אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה בתכלית השלימות והיופי, כן אהרן כהן גדול בתכלית היופי והשלימות, וכיון שהתיקון צריך להיות על יד המקלקל, צריך להיות כהן גדול המפר כדוגמתו ועיין לעיל ההקדמה בארוכה יותר, ובחיבור אחר פירשתי בהקדמה זאת, מאמר אמר משה לאהרן קח לך עגל בן בקר וכו' והקרב ושלח דורון לפניך וכו' לסתום פי השטן כדי שלא יקטרג עליך וכו', לכפר על עונות שבידך וכו', דקשה ביד אהרן יש עון העגל וכן ביד ישראל, ואיך אמר יש בידיך עונות, ועוד מהו לפניך, אלא שכיון שאהרן במקום אדם הראשון ובא לכפר על עונותיו דאדם הראשון כפר בעיקר ומשך בערלתו ומין היה כאחז"ל במסכת סנהדרין דעל זה היו ח' בגדי כהונה על שמונה עבירות שבידו כמבוארים אצלי במקומו, לכן אמר משה שקרבן זה לכפר לפניך, מלשון וזאת לפנים בישראל, כלומר על מה שחטאת מקודם כתונת אדם, וזהו לכפר על עונותיך, עונות רבים כמדובר, כמו שביארתי המאמר הזה באורך כלל ופרט במקום אחר, וזהו הענין למה ששאלנו בהקדים קרבן אהרן יחיד לקרבן ישראל רבים, משום דכיון שאהרן בחינת אדם הראשון אשר הוא גרם להמשיך יצר הרע בעולם באכול מן העץ, נמצא הוא גרמא בנזיקין במה שחטאו ישראל בעגל והוא עצמו בא במקום אדם הראשון לתקן מה שעיוות לבסם העולם, צריך לתקן עצמו תחילה שהוא השורש אב לכלם, כדי שעל ידי זה יתתקנו הענפים שהם ישראל, ולכן מוכרח להקריב הוא תחלה לסתום פי השטן שלא יקטרג, כי הוא החטיאו אז ובזה יבא בנקל כפרת ישראל, לכן הקדים קרבן אהרן לקרבן ישראל.

ולזקני ישראל וכו':   

לא מצינו שדבר אל הזקנים כלום, ואם בדברי המפרשים ז"ל שדבר לאהרן בפני זקני ישראל שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה, הלא כבר נאמר בפרשת צו ואת כל העדה הקהילו וכו' ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה, ומה היה צריך לזה כאן שנית, כך הקשה הרב בעל כלי יקר ז"ל ופירש לפי שנאמר בפרשת צו ואם כל עדת בני ישראל ישגו וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר וכמו כן בקרבנות צבור, אלו שבאו לכפרה על וישחטו שעיר עזים ועל מעשה העגל, מסתמא עשו בו ככל התורה המפורשת בפרשת צו בחטאת הקהל ע"כ קרא לזקנים, ואעפ"י שנזכר כאן שסמכו ידיהם, מכל מקום מסתמא עשו הסמיכה ואעפ"י שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל, על כן רצה השם שיביאו שעיר ועגל עכ"ל.

ולע"ד נראה בדרז"ל במדרש, מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם יש בידכם מתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם מתחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על שעיר ועגל על מעשה העגל ע"כ. והנה כיון שאמר משה לאהרן ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה, להביא על עון וישחטו שעיר עזים ועל עון העגל חס משה רבע"ה על בכור הזקנים והקריבם אצל אהרן בדברו אליו שיאמר לישראל יש בידכם שתים תחילה וסוף, כאילו אין הזקנים בכלל עון וכאילו גם הם מהמדברים אל העם כאהרן לומר להם יש בידכם שתים ובידי אחד, ויש סמך ברז"ל על זה שפרשתי בויקרא רבה דף קי"ג ע"ב לא במקום אחד ולא בשתי מקומות מצינו שהקב"ה חלק כבוד לזקנים וכו' עד באהל מועד קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, הרי משום כבוד קראם.

אך בענין הברייתא, ראוי לעמוד בה ואציגנה כולה לפניך כדי לעורר עליה מה שראוי לעורר, וז"ל הברייתא ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת, מלמד שאמר לו משה לאהרן, אהרן אחי אעפ"י שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש, שמא ישנאך בביאתך למקדש, ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל ושור ואיל לשלמים, לפי שנדמית עבירה לשני מינים שנאמר ויעשו להם עגל, ולהלן הוא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, יבא שור ויכפר על מעשה שור, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה' עכ"ל הברייתא. ראוי להסתפק ספק א' מה הרגיש בפסוק עד שהצריכו לכל הדרשה הזאת. ספק ב' מה צורך לומר אהרן אחי, מי לא ידע שהיה אחיו. ספק ג' אומרו על עונותיך שהם רבים ולא היה בידו כי אם אחד וכדסמיך אתם יש בידכם תחילה וסוף, נמצא שביד אהרן בסוף בלבד שהוא עון עשיית העגל. ספק ד' אומרו שלח דורון לפניך, דקשיא דידיה אדידיה, דכאן משמע שהוא דורון כי אינו צריך לכפרה ותחילה אמר לכפר על עונותיך, שנראה שחטא וצריך כפרה. ספק ה' אומרו ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, איך מקושר עם האמור קודם ואיך נולד זה מהאמור. ספק ו' להבין אומרו מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן. ספק ז' מה היא הכונה באומרו אתם יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים, דמה שייך כאן חטא מכירת יוסף ומה קשר ושייכות יש זה לזה דכל שקלא וטרייא כאן בעון העגל ומאן דכר שמיה מכירת יוסף. ספק ח' שגם אהרן היה בחטא ההוא ובפרט הוא היה העיקר שהוא משבט לוי ולו היתה שנאה יתירה עם יוסף, כדרז"ל ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, שהיו שמעון ולוי. ספק ט' להבין כונת אומרו עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום, דמשמע כאילו העבירה עצמה נזבחה, ועם מה שפירשתי בחיבור אחר בברייתא זאת יותרו קצת מאלו הספקות כמו שהזכרתי לעיל בסמוך הדרך שדרכתי בו:

אמנם נראה בהיתר כל אלו הספקות, שבהיות אמת שאהרן לא חטא בעגל במחשבה, שהרי ודאי לא נתכוון לשם עבודה זרה כלל ועיקר, ואדרבא להצלת ישראל נתכוון כדי שלא יהרגוהו כחור ואז לא יהיה להם תקומה שיתקיים בהם, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ולכן עשה את העגל ונמצא חטאו היה במעשה שעשה העגל בפועל, כמו שאמר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, מה תלמוד לומר אשר עשה אהרן, אלא בא להורות שאהרן לא חטא בהרהור אלא בעשיית העגל, כלומר במעשה ולא במחשבה. ולכן בשמוע אהרן למשה קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, והעולה באה על המחשבה כדרז"ל ויתעצב אל לבו, שאולי כיון שחטא במעשה חישב לו הקב"ה כאילו חטא גם במחשבה, שאם לא כן מאן דכר שמיה עולה הבאה לכפר על המחשבה, דבשלמא לישראל ניחא לפי שחטאו במחשבה ובמעשה, וכראות משה תמיהתו של אהרן וצערו, התחיל לפייסו ואמר לו אהרן אחי, צדיק כמותי, מה אני אין בי עון אשר חטא מענין העגל גם אתה כמוני, וגלוי וידוע לפני הקב"ה שלא חטאת במחשבה וטעם העולה משום שאעפ"י שנתרצה הקב"ה לכפר על עונותיך שבמעשה העגל שעשית וחשב לך לעונות רבים, שהמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו ונתרצה הקב"ה לכפר על עונותיך בעגל בן בקר לחטאת, מיהו צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן משום שהשטן אינו מכיר במחשבת לבו של אדם, כי אם הוא יתברך הבוחן לבות, וכיון שכן חושב השטן בראות מעשה העגל שקדם לך המחשבה הפגומה ואם תקריב בלבד עגל בן בקר לחטאת לכפר על המעשה ולא איל לעולה יחשוב שעל המעשה בלבד נתרצה המקום לכפר עליך ולא על המחשבה בהיות פגם המחשבה גדול שפוגם ברוחניות כנודע מחכמי הקבלה ומניחה לשלם לך בעולה הרוחניות, לכן להוציא כל זה מדעתו של שטן שלח דורון לפניך, דהיינו האיל לעולה דכיון שגלוי וידוע לפניו יתברך שלא חטאת במחשבה האיל לעולה היא כדורון לפניו יתברך על דרך קרבן שלמים שהיא כדורון, אך שם עולה יזכר בעבור השטן החושב שחטאת במחשבה שיראה שכיפר לך הקב"ה גם על המחשבה, שאם לא כן שמא ישנאך בבואך למקדש באומרו כי הוא זה, כיון שעון המחשבה בידו ומעותד ועונש עליה. והותר בזה ספק א' ב' ג' ד'.

ובשמוע אהרן למשה, דקאמר ליה נתרצה הקב"ה לכפר על עונותיך, שהזכיר עונות רבים מטעם שהמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו כדפרישית, אמר משה אולי יחשוב אהרן שאין צריך כפרה אלא הוא בלבד, דכיון שכל עונות ישראל תלוים בו, בהיות הוא מכופר נמצאים ישראל מכופרים, שהרי עונותיהם התלויים בו כבר נתכפרו, לזה אמר לו ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר וכו', והותר ספק ה', וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, כלומר דכיון שנתכפר עונותיהם על ידי כפרת אהרן כמדובר ועכ"ז צוה שיביאו גם ישראל שנאמר ואל בני ישראל תדבר וכו', משום שירגישו בכפרתם בהביאם גם הם, א"כ לא היה ראוי להביא יותר מאהרן והותר ספק ו', אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים ובסוף עשן להם עגל מסכה, לבא לענין נקדים הקדמה, והיא שמכירת יוסף גרם במעשה העגל כי מכירתו סיבב שירדו למצרים ולמדו ממעשיהם וכאחז"ל מה אלו עובדי ע"ז אף אלו, וכשעלו משם וגם ערב רב עלה אתם, והם שעשו את העגל והחטיאו את ישראל, שכיון שלמדו במצרים בענייני ע"ז משם בא שחזרו להסכים עם הערב רב, וגם גרם מכירת יוסף העגל כי כיון שמכרוהו שם השביעם להעלותו והיה בנילוס, וכתבו טס עלה שור, והטס הזה היה ביד מיכה והשליכו באש ויצא העגל מעצמו ומשם טעו והשתחוו לו וכו', אך בראות לוי שגילגל עון המכירה להורידם למצרים ערות הארץ, חשב מחשבות לתקן מה שגרם במכירת יוסף ואמר חטא המכירה עצמה אינו כל כך, כיון שיצא לטוב לו שזכה למלוכה, וכמו שאמר יוסף להם, אתם חשבתם עלי לרעה אלהים חשבה לטובה וכו', אך העון הגדול שיש בזה היה על שגרמתי לו ביטול תורה שבעודו יוסף אצל אביו היה עוסק בתורה וכדרז"ל כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, ובר חכים הוא ליה שהיה מחכים לאביו, על דרך ומתלמידי יותר מכלם, וכשירד למצרים נרמז לו ששכח תורתו כאחז"ל לכן חשב מחשבות וקבע ישיבה ותקע עצמו לתורה ובזה לא יוכלו המצריים לשעבד שבט לוי, כי כל המקבל עליו עול תורה פורקים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כדרז"ל, ובזה לא עבדו ע"ז במצרים כי שאר השבטים כובד השעבוד הכריחם לע"ז, כדחז"ל על פסוק וירעו אותנו המצריים, שעשו אותם רעים וחטאים, ובזה כשחטאו ישראל במדבר לא נתערבו עמהם כיון שלא הורגלו בע"ז במצרים כי אם ביראת ה' כל היום על התורה ועל העבודה, לעשות תיקון על שבטלו ליוסף מן התורה כמדובר, נמצא עם זה שאין לשבט לוי חלק בעון המכירה, כיון שכבר תיקן וגם אין לו חלק בעון העגל ולזה אמר לישראל אתם יש בידכם תחילה וסוף עון, נעוץ תחלתו בסופו, תחילה וישחטו שעיר עזים שגרם ירידת מצרים שמשם נמשך בסוף לעשות עגל מסכה כמדובר, ונמצא שמכירת יוסף יש שייכות למעשה העגל, לכן הזכירה כאן כי היא הסיבה העיקרית לעגל כדפרישית, ונמצא שיש בידכם תחילה וסוף, אך אהרן משבט לוי אין לו מתחלה, היינו מכירת יוסף דכבר תיקן וגם לא בעון העגל שלשם שמים נתכוון, אך בעבור המעשה לפנים, צריך להביא עגל בן בקר ואיל לעולה דרך דורון לפני הקב"ה כקרבן שלמים, לא לכפר על המחשבה ולא בא כי אם מפני השטן שלא ישנאהו, כי הוא חושב שחטא גם במחשבה ויראה שכבר נתכפר גם חטא המחשבה בעולה, אך לפני האלהים לדורון יחשב, אך ישראל צריך להביא ממה שיש להם תחילה, שהיא מכירת יוסף שגרם להם לעבוד ע"ז במצרים, וזהו הביאם שיש בידם גם בסוף מעון העגל, וכיון שכן אעפ"י שכל עונותיהם תלויים באהרן וכבר נתכפר, אינו מספיק זה לכפר גם עליהם, דמלבד עון זה עתה בע"ז בעגל כבר יש להם גם עון ע"ז מקודם, בהיותם במצריים ע"י המכירה, לכן צריכים להביא יותר, והותר בזה ספק ז' ח'.

ובהיות שבעל תשובה העונות נעשים לו זכיות ועולים לרצון לפני ה' כקרבן אשה, לזה אמר עבירה שאתם מתיראים ממנה, כבר נזבחה לפני המקום, כי העבירה עצמה נתהפכה לזכות ונזבחה לפני הקב"ה ונמצא למפרע חייב לכם שכר עליה, ודברי משה אלו לישראל להחזיקם בתשובתם שעשו ולא יעלה על דעתם דכיון שחטאו אעפ"י שחזרו אינו יכולים לשוב למצבם הראשון, לזה אמר להם תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה', כי העבירה עצמה נהפכה לזכות, והמלאך הנברא מהזכות נזבח לקרבן לפניו, ונמצא שכר קרבן זה כביכול חייב לכם, הרי עליתם למדרגה יותר כמקודם שחטאתם והותר בזה ספק ט'. ובזה נראה לפרש פסוק ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה, דקשה למה צוה משה לאהרן שידבר אל ישראל ולא צוה הוא בעצמו. אלא יש לומר שרצה משה לפרסם כל מה שפרשתי במאמר, שלא היה באהרן חטא המחשבה וטעם העולה שמביא הוא בעבור השטן החושב שחטא במחשבה, וידע שנתכפר בקרבן עולה, אך לפניו יתברך דורון יחשב, וגם מה שחטא במעשים, לשם שמים נתכוון כמדובר שלא יתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, וכל זה מתפרסם בהיות אהרן המצווה להם קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש לעולה, שבראותם כן אומרים נקי הוא מעון העגל, דאם לא כן איך יצוה הוא קחו לכם עגל לכפרת העגל, והרי יכולים לומר לו טול קורה וכו' ומצאתי גם כן בכלי יקר בפסוק עצמו, אך לא עם ענין המאמר.

עוד נראה דצוה לאהרן לומר לישראל קחו שעיר עזים, ולא צוה הוא בעצמו כדי שיבינו ישראל כאילו הדבור נתייחד לאהרן שיצוה להם, ועל ידי כך מחזיקים ישראל בתשובה שעושים באומרם, הרי אהרן אעפ"י שחטא בעגל כיון ששב והכין עצמו להביא קרבן כפרה, נתייחד לו הדיבור באופן שהשב בתשובה כנולד דמי כמי שלא חטא מעולם, ועל ידי כך מתחזקים גם הם להביא בשמחה ובטוב לבב, ונולד מזה ג"כ תיקון לאהרן, דכיון שעל ידם חטאו על ידו יתחזקו בתשובה.

או אפשר לומר, שכיוון משה שישתדל אהרן בכפרתם של ישראל לצוותם על כפרתם להביא קרבן כמדובר, לכפר ציווי על ציווי, הוא צוה להם להביא זהב לעגל הוא יצוה להביא קרבן על מה שחטאו.

עוד יש לומר, כיון שהדיבור בדבר מצוה, נברא מלאך מליץ לאדם מכל דבור ודבור לכן צוה לאהרן שיצוה לישראל להביא קרבן, כדי שיבראו מלאכים בדברו להם להיותם מליצים עליו, אם יבא השטן לקטרג ולעכב על קרבנו, דזהו לדעתי טעם רז"ל כל פטיטין בישין חוץ מפטטיא דאורייתא, דכיון דעסוק בדברי תורה מכל אותם הדברים נבראים מלאכים והם המסייעים לו להחכימו ולפקח את לבו להבין במה שאינו מבין.

תורת כהנים ויקחו את אשר צוה משה, בזריזות, ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, משל למלך שכעס על אשתו והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה, מיד חגרה מתניה קשרה כתפיה והיתה משמשת אותו יותר מדאי, אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם וקרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' עכ"ל:   

ראוי לשים לב מהיכן למדו שלקחו בזריזות. ועוד היכן רמיזא שקרבו כלם בשמחה, ועוד מה צורך מהמשל. אמנם נראה דהוקשה להם הפסוק דהל"ל ויקחו את אשר צוה אהרן, כי משה לא צוה להם אלא צוה לאהרן שיצוה להם, ומכאן למדו שעשו בזריזות, כי לא המתינו עד אשר יצוה להם אהרן, כי מיד ששמעו למשה מצוה לאהרן שיאמר להם, מיד לקחו מה שצוה משה, ולזה אמר ויקחו את אשר צוה משה. ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', אומרו ויעמדו מורה על הקריבה בשמחה, משום שהעומד עצב הוא בראש כפוף וקומתו כפופה מה שאין כן השמח שמתמר ועולה כתמר, ועדיין יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר, דמה שעמדו בשמחה לא היה השמחה מצד הצלתם מהעון, כי אם מצד שניצלו מן הכליה, לכן הוצרך למשל למלך שכעס על אשתו ולבסוף נתרצה, שמיד חגרה מותניה והיתה משמשת אותו והוא משום שמחה, שהמלך אוהבת אותה, לכן קשרה אהבתה עמו לשמשו, דאם משום שנתרצה עמה והחזירה וניצלה מגירוש, היה לה לבא ולישב בבית כדרך המלכה לא לשמש, משהיתה משמשת מורה על רוב השמחה שהחזירה המלך כך ישראל כיון שנתרצת המקום לכפר על עונותיה קרבו כלם בשמחה, כי השמחה היה על כפרת העונות ולא על הצלתם מן הכליה בלבד.

תורת כהנים ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחיד בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם, מפני מה כי אני ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', עכ"ל. ראוי להבין אומרו אותו יצר הרע, דהיל"ל הסירו יצר הרע מלבבכם, מאי אוו יצר הרע דמשמע אותו הידוע, עוד להבין אומרו ביראה אחת ובעצה אחת, עוד להבין אומרו תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, די לומר שתהא עבודתכם לפניו או שתהא עבודתכם לו. ועוד מה שואל מפני מה וכי היה סליק על דעת שאינה טובה העצה היעוצה הזאת, דשואל מפני מה. עוד להבין אומרו עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה'.

אמנם בהיות שישראל באו בסיני באחדות כדברי רז"ל על פסוק ויחן שם ישראל נגד ההר, ואם היו מחזיקים במדת האחדות שהיו בה לא היו באים לעשות העגל, אלא דמיד שעלה משה למרום חלק לבם ויאשמו, כי שמעו לדברי השטן שערבב את העולם ואמר להם דמשה מת ולא שמעו לקול מורים הם שבט לוי, והרגו לחור ונמצא נכנס פירוד ביניהם. עוד ידוע שבעגל שתפו להקב"ה כאחז"ל, אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו' וידוע שכונתם בעגל היה לעבוד להקב"ה ע"י אמצעי בסוברם דאדרבא זהו כבודו, ואדרבא מתחייבים בזה משום דמלא כל הארץ כבודו וכל החולק כבוד לאיזה אדם בפני המלך חייב מיתה, דעל זה נתחייב אוריה על אומרו בפני דוד ואדוני יואב. ובזה נבא לביאור המאמר כי כיון שצוה משה לישראל ליקח שעיר עזים על עון המכירה ואיל ועגל לעולה על עון העגל והמכירה של יוסף נמשכה מסיבת הפירוד שנפל ביניהם כנודע, וכן עשיית העגל כמדובר, ולכן עכשיו שהיו מביאים לכפרה על שתים אלו, אמר להם משה אותו יצר הרע העבירו מלבכם ורצה אותו יצה"ר של פירוד לבבות ומחלוקת שבניכם הגורם כל הרעות הסירו, דחלק לבם עתה יאשמו, והוא שגרם לכם מכירת יוסף ועשיית העגל וזהו דדייק לומר אותו יצר הרע, אותו המיוחד להביא כל רע שבעולם, ובהסירכם יצר המחלוקת מבטיח אני לכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום ואעפ"י שתהיו חוטאים באיזה חטא, אין כח בו להסירכם לשרת לפניו מלב המחלוקת והפירוד המסיר אתכם, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו דייקא בלי אמצעי, כי הפירוד גורם להפריד לכם מהקב"ה ולעובדו ע"י אמצעי שהוא פירוד, ואם תאמר מפני מה, אדרבא העבודה על ידי אמצעי לזבוח ולחלוק כבוד לאחד מהשרים ולצבא המרום במרום הוא כדי לגדל ולרומם לאדון הכל כמדובר, וא"כ מפני מה נופל בזה האיסור, ותירץ כי אני ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, וכיון שמלא כל הארץ כבודו, נמצא החולק כבוד לאיזה שיהיה נמצא מכבדו בפני וחייב מיתה, לכן תהא עבודתכם מיוחדת לפני דווקא בלי אמצעי, עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'.

וישא אהרן את ידו ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים:   

יש לדקדק למה ידו כתיב, עוד להבין למה עירב חטאת ועולה הבאים על מעשה ועל המחשבה עם השלמים שהוא דורון, ובחיבור אחר כתבתי דקאמר ידו לומר שיגביה ידו הימנית על השמאלית כשנושא כפיו לברכם, כדי להגביר הרחמים על הדין, כי הימין מצד החסד והשמאל דין כנודע, אמנם נראה עוד דידו דתיב לרמוז שנשא דעתו לכוין כשני יודין להמשיך שפע מהן לברכם, והיא יו"ד רבתי ויו"ד זעירא שבתורה, היא אימא עלאה ואימא תתאה, וזהו וישא אהרן את ידו, הם שני יודין היו"ד עצמה ד"ו עולה יו"ד, הרי שני יודין, ובכונה זאת ויברכם והם השני יודין דצריך לכווין בפותח את ידיך, כלומר פותח את יודיך ומשביע לכל חי וכו', וכיון שברכם וירד מעשות קרבן החטאת על חטא מעשה העגל והעולה על חטא ההרהור, ובהיות שנתכפרו נחשב לפני הקב"ה כאילו הקריבו שלמים, כאילו מעולם חטאו והשלמים הוא שהקריבו.

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' את כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם:   

ראוי לשים לב למה יצאו וברכום, ואם הכונה שברכו תחילה ואח"כ יצאו, הל"ל ויברכו את העם ויצאו, עוד להבין כונת וירא כבוד ה' את כל העם, עוד להבין וירא כל העם וירונו, על שנתנו קולם ברינה, גם להבין כונת אומרו ויפו על פניהם. ונראה שבהיות שקרבנות אלו נקרבו לכפר להם על מעשה עגל דן משה ואהרן דאפשר אומרו העם, שמעולם יכולים לחזור לחיבתו יתברך עמהם כבתחילה, כיון שאחר כמה נסים שהרבה עמהם בעטו בו ועשו עגל מסכה והוא נמשל בגד שנפל בו כתם שאעפ"י שירחצו ויכבסו מקום הכתם נופל השינוי באותו מקום קצת, וכיון שכן לבם דאוג עליהם, לכן להידיעה כי חזרו לקדמותם וכאילו לא חטאו מעולם דומים, מה עשו ויבאו אל אהל מועד ויצאו ואחר שיצאו בחוץ ויברכו את העם שתשרה שכינה במעשה ידיהם באופן שלא ישמעו הם, כדי שלא יאמרו שמסיבת ברכתם שרתה שכינה, כי רצון יריאיו יעשה ולא על היותם הם ראויים לזה, וירא כבוד ה' אל כל העם, כלומר כשנראה כבוד ה' אמרו שבעבור חיבת העם נראה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וכו', וירא כל העם, כי על חיבתו יתברך עמהם כבתחילה היתה זאת, ולכך וירונו מתוך שמחה איך חזרו לקדמותם, ומצד אחר ויפלו על פניהם, כלומר נפלו פניהם כי נמצאו מתביישים לפני המקום על חסדו עמהם שאעפ"י שחטאו לו, עכ"ז חזר להם כבתחילה והוא פירוש יקר.

ויקחו בני אהרן איש מחתתו וכו' ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן:   

ראוי לשים לב מאי וימותו לפני ה', עוד להבין בדברי משה אומרו הוא אשר דבר ה', עוד להבין אומרו וידם אהרן, ודברי רז"ל ידועים בזה. אמנם נראה דקאמר וימותו לפני ה', שכביכול נצטער על מיתתם מרוב צדקותם, כאב שמתו מוטל לפניו, וזהו וימותו לפני ה' ודוק. וכראות משה כך ברוח קדשו, אמר הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, שקראם קרובים, כלומר עכשיו נתפרש לי דכשאמר בקרבי אקדש עליהם אמר, וידם אהרן מרוב השמחה ביודעו חביבות בניו לפני המקום על רוב צדקותם ולא מצא גדולים מהם לקדש הבית על ידם. ובדרך הלצה יש לומר וידם אהרן חסר כתיב, וידם מלשון דם, שכל מי שבניו משבחים להם בפניו מתאדם מחמת שעולה הדם על פניו, כך וידם אהרן נעשו פניו אדומים על ששיבחם משה לפניו שהיו גדולים כדרז"ל דקאמר ליה עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך. עוד נראה לפרש על אומרו וימותו לפני ה' עם מה שכתבו המקובלים ז:ל שנשמת נדב ואביהוא נכנסו בפנחס בשעה שהרג לזמרי, וזהו לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי, שעל ידי שנתלבשו בפנחס נתכהן וכו', באופן ששם במקדש לפני ה' מתו, אבל אח"כ חזרו וחיו שנתלבשו בפנחס זה אליהו שהוא קיים, ובזה פרשתי בחיבור אחר על פסוק אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו, בקרבתם שם לפני ה' וימותו, אבל אחר כך חיו, כדפרישית.

ובילקוט רבו הטעמים על מיתת בני אהרן, יש אומרים על שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, דהיינו ששימשו בטומאה. ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל. ויש אומרים על שהציצו בהר סיני בשכינה. ויש אומרים על שנכנסו שתויי יין. וי אומרים על שלא נשאו נשים. ויש אומרים על שהורו הלכה לפני משה רבן. ויש אומרים על שהיו אומרים על משה ואהרן מתי ימותו הזקנים אלו ואנו נוהגים שררה על הציבור. ויש אומרים שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם, ודרשו זה על פסוק ישלם שנים לרעהו. ויש אומרים על שלא נתייעצו באביהם. ויש אומרים על שלא נטלו עצה זה מזה. הרב בעל כלי יקר ז"ל רומז כל הדעות על פסוק ויקריבו לפני ה' אש זרה, על אש זרה רומזם עיין שם דף צ"א ע"א, ובספר עיר גבורים דף ע"ד ע"ד. ולע"ד נראה לרומזם על פסוק וימותו לפני ה', דמאן דאמר נכנסו מחוסרי בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים נרמז באומרו לפני ה', כלומר מתו על מה שלא נכנסו כמו שראוי ליכנס לפני ה' כאשר צוה משה. ומאן דאמר על שהציצו בשכינה ביאורו וימותו על שהציצו בסיני בעומדם לפני ה', ומאן דאמר שתויי יין נכנסו דורש לפני ה' כמו פנים של זעם שעל ידי היין היו פנים זעומים בעולם, שאדם הראשון פגם ביין, וכדברי רז"ל סחט ענבים ונתן לו ונח נתבזה ביין וי"ג ווין נאמרו על היין לשון וי וזעם ויללה, ולזה אמר וימותו לפני ה', כלומר מתו על ששתו יין שהוא לפני ה', כלומר דבר על אפו ועל חמתו, ומאן דאמר שלא נשאו נשים, דאיש ואשה מקבלים פני שכינה כדרז"ל איש ואשה שזכו שכינה בניהם, ונמצא שמי שנושא אשה הוא תמיד לפני ה', דשכינה ביניהם והם מתו על שלא באו לכלל היותם תמיד לפני ה', דהיינו על ידי נשיאת האשה.

עוד יש לומר בדברי רז"ל, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, עוד לרז"ל כל העוסק בתורה שכינה עומדת כנגדו, וזהו וימותו מטעם שלא היו לפני ה', ובצד שהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה וכיון ששרויים בלא תורה לא היו לפני ה'. ומאן דאמר על שהורו הלכה בפני משה רבן רמוז בלפני ה', דאלקים נצב בעדת אל, וגם מורא רבך כמורא שמים, ונמצא שעם זה שהורו הלכה בפני משה רבן עשו דבר לפני ה'. ומאן דאמר על שהיו אומרים מתי ימותו זקנים אלו ואנו נוהגים שררה על הצבור, דכיון שמלא כל הארץ כבודו, איך יוכל אדם להרים ראש ולהתגאות שהוא ממש שמתגאה לפני ה', ולכן וימותו על דבר שחשבו לעשות והוא לפני ה', דהיינו להשתרר על ישראל גם השתרר. או כלך בדרך זו וימותו על שהיו מתאוים מתי ילכו זקנים אלו לפני ה', שיהיו נשמותיהם צרורות בצרור החיים לפני ה'. ומאן דאמר שעון העגל שעשה אהרן גרם להם דורש לפני ה', כלומר כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ועשו עגל מסכה שנעשה העגל לפני ה' הפך מה שצוה לא יהיה לך אלהים אחרים וכו'. ומאן דאמר על שלא נטלו עצה מאביהם פירושו, וימותו משום מה שהיה לפני ה' בבריאת האדם, דקאמר נעשה אדם נתייעץ ללמד שיטול עצה אפילו גדול מקטן וכ"ש וק"ו קטן מגדול, והם לא נתיעצו באביהם ולכך מתו. גם זה עצמו דריש מ"ד שלא נטלו עצה זה מזה, דנמצא חטאו על מה שהיה לפני ה', כשאמר נעשה אדם כדי שילמדו ליטול עצה וכו', והבט ימין וראה שבעל הטעמים הניח טעם טרחא שהוא טעם מפסיק בוימותו, לומר דלפניה' היא הסיבה על מה מתו, לדעת כל אחד וא' על אופן שפירשתי.

ובמאמר שמתו על שלא נשאו נשים שנאמר ובנים לא היו להם, הא אם היה להם בנים לא היו מתים וכו', נראה שהכוונה בזה עם מה שמבואר אצלי בחיבור אחר על פסוק אבינו מת במדבר וכו', כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, שידוע שהבנים קטנים מתים בעון אביהם וזהו אומרם כי בחטאו מת, מסיבת דובנים לא היו לו, כלומר שאם היו לו בנים היו מתים בחטאו והוא היה ניצל. וזהו אומרם פה הא אם היו להם בנים לא היו מתים, שמום שבחטא הנמצא בהם היה גובה הקב"ה מהבנים והם ניצולים. ואין להקשות גבי בנות צלפחד דלמה לא מתו הן בעון אביהם משום שהיו גדולות ואינן נתפסים כי אם הקטנים.

ושמעתי מהרב אשכנזי, אחר דמאן דאמר מתו על שלא נשאו נשים, ומ"ד מתו על שנתאוו מיתת אביהם כדי לנהוג שררה על הציבור וכו', לא פליגי אלא האחד בא לפרש דברי חבירו, דמאן דאמר מתו על שלא נשאו נשים קשה למה נענשו על זה, אפשר שחשקה נפשם בתורה כבן עזאי משום רחיים בצוארו ופטורים היו ולמה מתו, ולתרץ על זה בא המ"ד שעבירה אחרת היה בידם שנתאוו במיתת משה ואהרן כדי לנהוג שררה על הציבור וכו', וזה מוכח שמה שלא נשאו נשים היה משום שלא יהיה להם רחיים בצווארם כדי לעסוק בתורה, שהרי רצו לקבל עליהם עול ציבור ובפירוש על הירושלמי מסכת שביעית פרק ו' סימן ג' פרשתי עוד בזה המאמר תראהו משם.

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם ויעשו כדבר משה. בתורת כהנים הביאו הילקוט ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו, זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא אחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף, שהכונה הא אם אין אחיכם בוכים יקצוף על כל העדה ע"כ:   

ולע"ד הנני מפרש על אופן אחר. גם ראוי לשים לב על הציווי מיד אחר זה, ומפתח אהל מועד לא תצאו וכו' מה שייכות יש עם האמור לעיל מיניה. ונראה שבהיות מיתת בני אהרן על מעלתם הרמה ועל קדושתם רבה, כי לא מצא גדולים מהם לקדש הבית על ידם כי אם להם, וכדברי רז"ל אמר משה לאהרן, אהרן אחי הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך וכו', אפשר דכשישמע כך אהרן ובניו הנותרים שנדב ואביהוא נבחרו לקדש הבית על ידם ולא הם, יפרעו ראשם ויקרעו בגדיהם איך לא נבחרו הם לפני המקום, היות הבית מתקדשת ע"י, כי מדת הצדיקים לבחור מות מחיים על עבודתו יתברך, לזה אמר להם ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו, באומרם איך ולמה ולא תמותו גם אתם על קידוש הבית להגיע למעלה זאת שיתקדש הבית גם על ידיכם, לפי שאם אתם עושים כך, ועל כל העדה יקצוף הקב"ה עליהם איך אתם מצטערים ואיך לא היה על קידוש ביתו, דזה מורה דביקות עמו והם אין מצטערים על זה, ונמצא אתם מחייבים כל העדה ויקצוף עליהם ובהיות קוצף עליהם ח"ו נמצא ש"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", כלומר ימשך להם בבכיה מהנזק המגיע להם מהשריפה אשר שרף ה' על היות קוצף עליהם ואתם הגורמים, לכן אני מצוה אתכם שראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו, גם ומפתח אהל מועד לא תצאו בכוונה למות, באומרכם שמן משחת קדש עליכם, וכיון שכן יגרום לנו היציאה מיתה ויתקדש הבית גם על ידינו, בראותם ישראל שבעבור שיצאו משוחים בשמן משחת ה' לחוץ נתחייבו מיתה, אם כן מה נורא ומה קדוש הבית הזה, משום דקידוש הבית ע"י נדב ואביהוא היה שבראות ישראל שמתו על שגגה שעשו בבית הזה, משם הכירו גודל מעלת וקדושת הבית, כמבואר אצלי יותר באורך בחיבור אחר, גם אתם לא תעשו דבר לגרום מיתה אליכם, וזהו אומרו פן תמותו, כלומר אל תצאו מפתח אהל מועד כדי למות לקדש הבית כמדובר, שגם זה קצף על ישראל ויעשו כדבר משה.

עוד נראה לפרש, אמר משה להם ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו, שכל זה מורה שאתם מצטערים ומתאבלים על מיתתם, ולא יתכן זה כיון שנתקדש הבית על ידם, אדרבא היו שמחים שאם לא כן יגרום עון זה שעל כל העדה יקצוף ואעפ"י שידעתי בכם שאם תעשו כך כדי לקרוע בגדיכם, אינו אלא על שהטבע מחייב שהאב והאחים מרגישים מיתתם ומצטערים ובוכים, יאמרו שעל זה אתם בוכים ומצטערים וקורעים ולא על מה שלא היה המיתה בכם על קידוש הבית, ונמצא מביאים אתם לישראל היותם חושדים בכשרים, ועל כל העדה יקצוף, דהחושד בכשרים לוקה בגופו, כאחז"ל לכן אל תבכו ואל תצטערו וראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרמו והניחו הדבר הכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', שכל אחד יבכה איך לא היה השריפה בו לקדוש הבית על ידו והיה בנדב ואביהוא, שבהם אין לתלות הבכיה אלא על זה ולא על פניה אחרת, מה שאין כן בכם שיש לתלות שכל מה שאתם עושים מהצער היא על היותכם לבשר אחד על חסרונם אתם מצטערים. וכן תראה דסמיך מיד פרשת דבר אל אהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך, לרמוז שאעפ"י שלא נברא יין אלא לנחם בה אבלים כאחז"ל, אמנם אהרן ובניו לא הוצרכו לזה לפי שהם היו שמחים במיתת נדב ואביהוא כיון שנתקדש הבית על ידם כמדובר. ומצאתי בענין הסמיכות להרב בעל צרור המור וכן בכלי יקר ז"ל וז"ל, כתיב וידום אהרן לפי שהשתיקה יש לספק בה אם הוא שותק ומצטער וקורא תגר בלבו על משפטי ה' או אם הוא שותק ומשמח בלבו כמדת הצדיקים ששמחים ביסורין, לכן נתייחד לו הדבור כדי לגלות על טוהר מחשבתו, שהרי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא מתוך שמחה, ודבור זה, הרי ששרתה עליו השכינה מתוך שמחת לבו, ובזה נודע לכל כי היה שמח ביסורין כמדת הצדיקים. עוד פירש הרב בעל כלי יקר ז"ל סמך צווי זה לכאן לפי שלא נברא יין כי אם לנחם בו אבלים ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך שכרות. ורש"י ז"ל פירש על וידום אהרן שקבל שכר על שתיקותו שנתייחד לו לבדו דבור זה וכו' רמז כאן שנקרא שיכור כל מי שאינו יכול לדבר בפני המלך, על כן נתייחד אליו הדבור להורות לו שלא יהיה כל כך שיכור עד שאינו יכול לדבר בפני המלך, אלא יהיה כל זמן מיושב בדעתו עד שיוכל להשיב, ז"ש וידבר ה' אל אהרן לאמר, במילת לאמר סתם כל הענין לומר לך שיהיה מוכן תמיד לאמר ולהשיב למלך ב"ה, וכל מצוה באה לו בזכות וידום אהרן. עוד פירש רמז כאן למה שאמרו חז"ל נכנס יין יצא סוד, לפיכך נתייחד לו הדבור כמלך המגלה לעבדו איזה סוד ולא רצה שידעו בו אחרים, ורמז לו שלא יוכל האדם לבוא בסוד ה' כי אם בתנאי זה שלא ישתה יין, שהרי כשנכנס היין יצא הסוד, על כן נתייחד לו הדבור כמגלה לו לבד איזה סוד ומזהירו שלא ישתה יין כדי שלא יגלה הסוד. דבר אחר לפי שהדמימה זו היא הוראה שאינו מתפעל בכל המאורעות שבגופות ובוודאי כלו שכלי כאחד מצבא המרום, כי מצד השכל אין האדם מתפעל מהם, על כן דין להתייחד אליו הדיבור בלא אמצעי, כי גם הוא נעשה רוחני כמשה מצד דמימה זו, עוד פירש פירוש אחר עיש"ב.

ולע"ד נראה עוד, דכיון ששתק ושמח בלבו על מיתת בניו, איך נתקרבו אל הקדש פנימה שנתקדש הבית על ידם, לכן נתייחד לו לבדו הדבור, מדה כנגד מדה להקריבו אל הקדש פנימה לדבר עמו והזהירו על היין לפי שהיין משמח את הלב כדכתיב המשמח אלהים ואנשים, ואין לך צורך מן היין לשמחך, להעיד עליו כי שמחת מיתת בניו על קידוש ביתו תקועה בלבו תמיד באופן שאין צורך לו להמשיך בו שמחה ע"י היין המשמח.

יין ושכר אל תשת וכו', חק עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וכו' ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה:   

ראוי לשים לב בסומכו אחר ציווי היין ולהבדיל בין הקדש ובין החול, מה שייכות יש עוד להבין מה צורך לומר אשר דבר ה' להם ביד משה, דמי לא ידע שהחקים דבר להם משה מהקב"ה, אמנם נראה בדרז"ל שתוי אל יורה, לזה אחר שצוה לו על היין שלא יכנסו שתויי יין בבואם אל אוהל מועד אמר חק עולם לדורותיכם, כלומר חק עולם יהיה ענין היין לדורותיכם בבואם, ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דיבר וכו', שלא יכנסו שתויי יין כי יטעו בהוראה ואל יבטח הדיין בשכלו ובדעתו שאעפ"י שהוא שתוי שלא יטעה, משום שהם דברים אשר דבר ה' אליהם ביד משה וק"ו אם בדברי בשר ודם יכול השתוי לטעות, בדברי הקב"ה הם משפטי התורה וחקים שגנוזים בהם רזא דרזין על א' כו"כ שיטעה, שהלואי ואולי בישוב דעת הרבה ובהתבודדות רב יוכל להשיג מעט מזער מפשיטותו.

וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא:   

יש לדקדק מאי הנותרים, ורש"י ז"ל פירש הנותרים מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל ותפלתו של משה בטלה מחצה, ועוד לאלוה מילין עוד להבין אומרו קדש קדשים הוא, כתוב הוא וקרינן היא. ונראה לפרש בדרז"ל שנדב ואביהוא מתו כדי שיתקדש הבית על ידם שהיו גדולים ממשה ואהרן, וכדאמר משה לאהרן הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך וכו'. והנה כפי פירוש רש"י ז"ל והוא מרז"ל שגם אלעזר ואיתמר היו ראויים למות, אלא שלא מתו בתפילת משה עליהם משמע שעל ידי ארבעתם היה ראוי שיתקדש הבית, ונמצא גם אלעזר ואיתמר גדולים ממשה ואהרן כנדב ואביהוא, ולכן לרמוז על זה המ' הנותרים מנדב ואביהוא. כלומר הנותרים מאותה קדושה רבה שנתקדש הבית על ידם שבמקצתו נתקדש ומקצתו נותר, קחו מן המנחה הנותרת מאשי יי' וכו' כי קדש קדשים הוא, כלומר כגשם שנותר הקרבן קדש קדשים היא, כך כל אחד מהנותרים קדש קדשים הוא, ולכן כתוב הוא וקרינן היא לרמוז על האמור.

וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' וישמע משה וייטב בעיניו:   

ראוי לשים לב דאיך רצה אהרן להתחכם על משה רבו שאמר מדוע לא אכלתם והשיב ותקראנה אותי כאלה, וכי לא ידע משה מה שקרה לו ועכ"ז אמר מדוע לא אכלתם, והרב בעל יד יוסף ז"ל פירש שבהיות שצוה להם צשה שלא יצטערו במיתת נדב ואביהוא ולא יתאבלו עליהם, כדכתיב ראשיכם אל תפרעו וכו' לכן הקשה להם משה שלא להתאבל ולהימנע מלאכול החטאת, והשיב אהרן טענה מספקת, הן הקריבו את חטאתם והוא שמחה גדולה אין כמוה שנתכפר להם חטאתם מעון העגל ואותו יום נטל עשר עטרות כדרז"ל וכיון שגדלה השמחה באותו יום יורגש מאד הצער כנודע שהצער ביום שמחה יורגש בכפלים, ואם כן אם אכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', וישמע משה טעם זה שאמר אהרן שבהיות הצער ביום שמחה ראוי שיורגש מאד, אז ששמע כן וייטב בעיניו. עוד פירש בדרז"ל שגם הגזרה היה על אלעזר ואיתמר שנאמר ובאהרן התאנף ה' והוא כילוי בנים אך בתפלת משה נמנעה חצי הגזרה מתו שנים ונשתיירו שנים לכן השיב אהרן הן הקריבו היום את חטאתם ותקראנה אותי כאלה להיות כמוהם בעובר עון העגל שעשיתי באופן שמתו בעבורי ואני הרגתי אותם בחטאי, וקיימא לן דסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום, דכתיב לא תאכלו א"כ כיון שותקראנה אותי כהנה, והיה ראוי שתקרא אותי כאלה, הייטב בעיני ה' לאכול על הדם שהרגתי אותם ומתו בחטאי, ולזה רמז וידם אהרן כלומר ווי שאני גרמתי דם, אז וישמע משה וייטב בעיניו טענה זאת. ולע"ד לבא לענין נקדים לדקדק עוד, דכיון דציווי אכילת מהמנחה הנותרת היה לאהרן ולבניו אם כן למה ויקצוף על בניו בלבד ולא על אהרן, עוד לדקדק כיון דכעס עליהם, למה השיב אהרן ולא השיבו הם. עוד לדקדק דהל"ל ותקראנה אותי כאלה, מאי אותי, דידוע דמה שקרה היה לו. ועוד מאי הנותרים ומאי לאמר. אמנם משה צוה לאהרן ולבניו לאכול מהנחה הנותרת, אך כאשר חקר ודרש משה וידע שלא אכלו, חשש משה אולי מסיבת צער מיתת בניו לבו בל עמו ונתבלבל דעתו ושכח מה שצויתי לו, לכן לא כעס על אהרן דאנוס הוא אלא ויקצוף על אלעזר ואיתמר, בעבור היותם בני אהרן הנותרים, כלומר הנותרים מן המיתה, וכיון שהיו נותרים מהמיתה אף שמתו אחיהם לא נתבלבל דעתם מהצער מסבת שמחת הצלתם, ובהיות כן הם היו ראויים שבהיותם נותרים מהמיתה מסבת שמחה זאת, היו הם בישוב דעתם והיה להם לאמר לאביהם, זכור צוויו של משה, ולכך כעס עליהם בלבד, ובהיות שאלעזר ואיתמר הכירו באביהם כי לא משום סבה זאת היה מה שלא אכל ומשה טעה בשקול דעתו שתקו ולא ענו שהוא כחוצפא כלפי שמיא היותם הם בחורים משיבים לו טעם, והוא לנגד מה שסבר שהוא כאומר טעית, לכן הניחו התשובה לאביהם ששקול כמה והוא אחיו הגדול, וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ותקראנה אותי כאלה, כלומר כאלה שאירע לבני שמתו אירע אותי, דברא כרעא דאבוה היא, חלק מן האב, וצד החלק ככל החלק, ונמצאתי היום כמת ממש, כיון שמת חלק גופי הם בני ואכלתי חטאת היום שהוא קדש קדשים כיון שאני חשבתי עצמי כמת הייטב בעיני ה', שאדם שחשב עצמו כמת שיאכל קדש קדשים, ומטעם זה לא אכלתי ובני לא אכלו לכבודו ולא כשם שאתה חושב שנצטערתי כל כך במיתתם ונבלבל דעתי עלי מתוך הצער, כי אדרבא שמח לבי ויגל כבודי שנתקדש הבית על ידם, אך כיון שמת צד חלק שלי נחשבתי כמת ולא אכלתי וישמע משה נועם טעמו וייטב בעיניו. אך ראוי לעמוד שבכמה מקומות יש לרז"ל ובמפרשים ז"ל דכיון שנתקדש הבית על ידי נבו ואביהוא לא נעצב אהרן, ואדרבא שמח וכמו שהזכרתי לעיל על פסוק ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ואיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו וכו', ובמדרש סדר זה משמע בהפך שהיה לבו דאוג על מיתת בניו וז"ל המדרש בפ' י"ב דבר אחר פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, כיון שנתייחד עליו הדבור שמח, מנין שנאמר וידבר ה' אל אהרן עכ"ל. הרי בהדייא שלבו עצב עליו על מיתת בניו. והנראה בזה שלעולם היה שמח איך זכה לבנים כל כך רבי הקדושה שנתקדש הבית על ידם, אך מה שהיה עצב, היה עליו דייקא, בשביל בניו שמתו ולא מת הוא במקומם, כדי שיהיה קידוש הבית על ידו כמו שאמר לו משה, או בי או בך הבית הזה מתקדש, עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך, כאחז"ל ועל פנה זאת היה לבו עצב עליו, איך לא עלה למדרגת בניו שהיו גדולים ממנו כמדובר, שאם היה במדרגתם היה המקום מקדש הבית על ידו, כי הצדיק דואג תמיד להשיג למדרגת מי שגדול ממנו בתורה וביראת חטא, כיון שנתייחד עליו הדבור שמח, כי ראה שהעלהו הקב"ה למדרגה עליונה זאת לייחד לו הדבור.

ובאופן אחר יש לומר שלעולם אהרן על שמתו בניו על קידוש הבית היה שמח כדברי המדרש, כיון ששמע שבניו ירא שמים הם, שתק וקבל שכר על שתיקתו, אך לבו עצב עליו בדבר הנוגע עליו דייקא, והוא בשביל בניו שמתו לקדש הבית ולא מת הוא, ויאמרו כיון שלא נתקדש ע"י משום שאינו ראוי, שעדיין לא נתרצה המקום עליו מעון העגל, דאם איתא שמחל לו, היה לו יתברך לקדש הבית על ידו, כיון שנתייחד עליו הדבור שמח, דעכשיו אין יכולים לומר שעדיין הקב"ה עליו בכעס, דאם איתא איך מתייחד לו הדבור וכו', ועל ענין זה היה עצב, אבל בבחינה הנוגע למיתת בניו שנתקדש הבית על מעלת קדושתם היה לבו שמח מאד, ודוק.

מדרש בשביל ששתק קבל שכר על שתיקותו וכו', הקשו המפרשים ז"ל, מה כל החרדה הזאת על אהרן ששתק וקבל מאהבה, שגם איוב מלבד ששתק על אבידת ממונו ומיתת בניו, הצדיק גם כן את הדין ואמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, אף שהקושיא בעיני אינו כל כך קושיא, דשאני איוב שלא חטא בשפתיו אבל בלבו חטא, כאחז"ל ולכך לא הוזכר איוב בשבח השתיקה, אך כפי דברי בעל התולדות יצחק ז"ל מתיישב הקושיא על אופן אחר וז"ל, וידבר יי' אל אהרן, הטעם שנתייחד לו הדבור אמרו חז"ל, לפי ששתק בנחמת משה, שנאמר וידום אהרן ואמרו חז"ל קבל שכר על שתיקותו, והטעם שאין מנחמים את האבל בשעה שמתו מוטל לפניו שאז מצטער יותר וצועק יותר ממה שהיה צועק, ואהרן שתק בנחמה שניחמו משה ומתו מוטל לפניו, ולזה קבל שכר על שתיקותו שנתייחד הדבור עמו עכ"ל. זכינו לדין דראוי אהרן לשכר רב, כיון שמצאנו ראינו, משה שנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו, והדרך שיותר צועק האדם ועכ"ז שתק, לא כן באיוב וק"ל, אמנם היותר נכון בעיני דלאיוב אין מקום לשבחו על שתיקותו, כיון שלא נמשך קלקולו באמצעות בשר ודם כי אם מן השמים, וכיון שכן עם מי מתרעם, מה שאין כן גבי אהרן שהיה יכול להתרעם עם משה ולומר אתה גרמת במיתת בני, משום שהוא הכניסו בעל כרחו, כאחז"ל על פסוק קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש והכניסו משה בעל כרחו ואמר לו למה אתה בוש קרב אל המזבח לכך נבחרת וכו', וכיון שכן היה יכול להתרעם עמו, למה קרבתני, שמזלי הוא מה שעתיד להיות, ונמצא ההפצרות להכניסני גרם לי, שאם לא הייתי נקרב אל המזבח לא היה נמשך מיתת בני בלוקחם אש זרה וכו' ועכ"ז שתק, לכן נשתבח על שתיקותו וקבל שכר.

שמעתי מאמר, נמצא במדרש וז"ל, בשעה שיצאו ארבע חוטים של אש ונשרפו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם למה קרעת להם את הים ושרפים אמרו השיבנו ה' אליך ונשובה ע"כ. ונראה בכוונתו דמאמר זה סובר כמאן דאמר שנדב ואביהוא היו חייבים מסיני על שהציצו בשכינה ואז לא המיתם הקב"ה כדי שלא לערבב השמחה והמיתם כאן, וכראותם מלאכי השרת שמחו על שהציצו בשכינה, אמרו רבש"ע למה קרעת להם את הים, כי הנה בקריעת ים סוף, כולם ראו השכינה והתינוקות היו מורין באצבע והיו אומרים זה אלי כאחז"ל, ועוד לרז"ל ראה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל במרכבה וכו', וכיון שכן שאלו המלאכים לאלו שאתה ממיתם על שהציצו בשכינה, למה קרעת להם את הים, שגם שם הציצו בשכינה, וכלומר כיון שאתה רבש"ע מקפיד אתה על אלו, מאי שנא בקריעת ים סוף שלא הקפדת, והכא בסיני אתה מקפיד עליהם, על זאת לא היה לך לקרוע להם הים כדי שלא יראו השכינה, והקב"ה לא השיבם משום שכוונתו לקדש הבית על ידם, ולכך הקפיד עליהם עכשיו והמיתם, כי לא מצא גדולים מהם לקדש הבית כדרז"ל, דקאמר משה לאהרן עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך, ושרפים אמרו השיבנו ה' אליך ונשובה, דכיון דשרפים עמודים אצל הכבוד דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, כראותם מיתת נדב ואביהוא על שהציצו בשכינה נתייראו לעמוד בפני הכבוד, פן יגיע להם כמו שהגיע לנדב ואביהוא, שהרי פעם ראו ולא הקפיד ופעם ראו והקפיד, לכן אמרו השיבנו לעמוד לפניך שהוא דרך הבטחה שלא יגיענו עונש ואז ונשובה לשרת לעמוד לפניך.

ומפי תלמיד חכם אחר שמעתי המאמר בסיגנון זה, בשעה שנשרפו נדב ואביהוא אמרו מלאכי השרת, ריבונו של עולם למה קרעת לישראל את הים וכו', וכפי זה יהיה כוונת המאמר כך, שידוע שמקריעת ים סוף נמשך עשיית העגל שעבר בים צרה, וזה שעבר ע"ז בים השליך באש במעשה העגל אותו טס שהיה כתוב עליו עלה שור ויצא העגל מעצמו. והנה ידוע שבעבור כפרת העגל לכפר עליו בא אהרן להקריב, ומשם נמשך מיתת נדב ואביהוא, ולכן בראות מלאכי השרת מיתתם, שהעגל גרם, ומה גם לדרז"ל שמתו בעון אביהם שעשה את העגל, לכן אמרו רבש"ע למה קרעת לישראל את הים, דזהו גרם מיתתם, שהלואי שלא יקרע להם הים כדי שלא ימותו שני צדיקים אלו גדולים ממשה ואהרן והוא כמצטערים במיתתם, והוא על דרך מאמר המדרש, לא יהיו בניו של אהרן כמטה אהרן וכו' טיטוס נכנס בשלום ויצא בשלום וכו' והוא דרך צער, כלומר איך וכיצד אירע כך בשני צדיקים אלו, ושרפים אמרו השיבנו ה' אליך ונשובה בדרך תשובה, כאילו חטאו על מה שיצא אש מהם לשורפם, דשרפים עומדים ממעל לו, ונקראו שרפים על שם ששורפים, ואומרו ותצא אש מלפני ה', הוא מהשרפים העומדים ממעל לו.

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וכו':   

קשה נכנס בחיה ויצא בבהמה, דהל"ל זאת הבהמה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, אמנם נראה שאמר החיה שהוא לשון חיות כמו ויהי האדם לנפש חיה וכו', לומר דבשמירת המאכלים מזה תאכל ומזה לא תאכל ימשך להם חיות הנפש, כי כל דברים הטמאים שנאסרו מלאוכלם, הם כולם מצד הטומאה והאכילה מהם גורמים טומאה לנפש טמאה, ולעלות עליה חלודה ולהמשיכה אחר תאוות הגשמיות בהמיות להיטמא עצמה בכל מה שלבו חפץ ולהורידה לגהינם, לזה אמר זאת החיה, כלומר זאת החייות שתשיגו על ידי אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, וכדמפרש ואזיל ומזה תאכלו ומזה לא תאכלו, ודברי רש"י ז"ל ידועים דקאמר זאת החיה ואח"כ אמר מכל הבהמה, ללמד שהבהמה בכלל חיה.

את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וממפרסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה ואת השפן כי מעלת גרה ואת הארנסבת כי מעלה גרה ואת החזיר כי מפריס פרסה טמא הוא לכם ע"כ:   

וקשה מה צורך להאריך ולומר דין אלו הארבעה, הרי כבר אמר שמי שיש לו שני סימני טהרה אותה תאכלו, שנראה שמי שאין לו שתי סימני טהרה אלא סימן אחד לא נאכל, ואם רצה לומר כן לעבור בלאו, היה לו לומר וכל בהמה אשר איננה מפרסת פרסה ומעלת גרה לא תאכלו, מה צורך לפרט גמל שפן ארנבת חזיר. ופירש הרב בעל תולדות יצחק וכן בשאר המפרשים ז"ל תורתנו הקדושה יודע כל תעלומות, כי היא שורש החכמות והידיעות, רצה להודיענו שאין בהמה בעולם שיש לה סימן אחד של טהרה וסימן אחד של טומאה אלא אלו הארבעה, אבל זולתם כולם יש לכל א' מהם שני סימני טהרה או שני סימני טומאה ע"כ.

ונראה לי דרז"ל במדרש דרשו ארבע אלו גמל שפן ארנבת וחזיר על ד' אומות אדום יון עי"ש, ובא להם ז"ל לדורשם על האומות מכח יתורא דקרא, שלא היה צריך להזכירם כמדובר באופן שהזכירם התורה, לרמוז על אומות אלו שהם כנגד אלו, להודיענו קליפתם ומקום שרשם בטומאה, כדי לידע הנהגתם ומידתם, כי כל אחת מהן באיזה חיה או בהמה טמאה שנדמה לה, כהנהגת אותה חיה או בהמה כך הנהגת האומה, ובהיותנו יודעים מדתם והנהגתם כפי שורשם יכולים אנו לשמור מהם בגלותנו ביניהם. ולכך האריך התורה להזכירם כדי להראות באצבע, דרוש על מה באו לרמוז, ומכל אומה הדומה לאלו דע בהנהגת הבהמה ומשם תכיר באומה שנמשלה בה ושמור נפשך מאד ממנה בכל מה שתוכל לשמור בנפול בידם בגלות, כי כל המוזהר יכול לשמור עצמו ממי שאינו מוזהר ומכיר ביד מי נופל. אך אמנם עוד לאלוה מילין, דתורתנו הקדושה מלבד המצות והחקים והמשפטים בנגלה ובנסתר רזא דרזין, יש בה ג"כ מוסרים גדולים ורמים ולכן ללמד מוסר גדול לאדם הזכיר אלו הארבעה מינין שיש בהם סימן טהרה וסימן טומאה לאוסרה ולהרחיק אכילתם ללמד לאדם שלא יעלה בדעתו שהיות שלם במקצת השלימות שישיג ממה שחייב להשיג, שעם זה ישלים נפשו לזכות ולעלות במותו לראות באור החיים, אינו כן כי יהיה נדחה ומרוחק אם המצא ימצא שאינו שלם בתכלית השלימות, שלא ימצא בו פגם מה, הבט ימין וראה ארבע אלו אעפ"י שהושלמו במקצתם על היות בהן סימן טהרה, כיון שיש בהן מהפגם היות בהן סימן טומאה נאסר אכילתם וטמאים הם, כן באדם וק"ל.

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים:   

פירש הרב בעל תולדות יצחק ז"ל דאמר במים לומר אם כשמעלים אותם מן הים נושרים הקשקשים אל יעלה על הדעת שהוא טמא, דכיון שבהיותו במים היה לו, טהור הוא, והטעם לדגים הטהורים בסנפיר וקשקשת וזולתם טמאים לפי שהדג שיש לו סנפיר עולה למעלה במים ולזההוא דק וזך ומי שאין לו סנפיר לעולם הוא בעומק המים ובעפריות שבהם, וטעם הקשקשת לפי שבקשקשת משליך הדג מותרות הגוף כמו שהצפורנים הם מותר הגוף, ועוד שהטבע הבדיל החלק הארציי שבו מחלק הדק והטוב, ועוד שכמו שהבעלי חיים אין צריכים מלבושים, לפי שהם חומריים והאדם צריך מלבוש לפי שהוא דק, כן הבעלי חיים הקדים הכין להם הקב"ה מלבוש והם הקשקשים, ומצאתי שהדגים טמאים יש בהם סם אף שלהם טעם טוב, שדג למפריאה מן הטהורים ע"כ מנה הטהורים בפרשת ראה ופירש הכלי יקר טעמו של דבר לפי שיסוד העפר יותר עב וגס ומוליד עכירת השכל יותר מן האויר והבהמות יש בהם חלק גדול מן יסוד העפר יותר מן יסוד האויר, ומטעם זה אינן יכולים לעוף באויר ע"כ המרובים טמאים לרוב עפרוריות שבהם ועל צד הזרות נמצא בהם גם טהורים זעיר שם, ובהפך זה העופות, יש בהם חלק גדול מיסוד האויר זך והדק מיסוד העפר, על כן רובם טהורים ועל צד הזרות נמצאו בהם קצת טמאים והמה טמאים כי הארץ מגדלת גשמיות והאויר מגדלת טהרה ורוחניות, לכך נאמר והבדלתם מן הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמות הטהורים ובעופות הטמאים, לפי שכל בורר דבר מתוך דבר, בור המועט מתוך המרובים, ובאלו אמר שיבדיל בבהמות הטהורים מתוך הטמאים ובהפך זה בעופות עכ"ל.

ולענ"ד רמז נכון, שבהיות שישראל נקראים אדם, כדכתיב אדם אתם, ודברי חז"ל אתם קרוי' אדם ואין אוה"ע קרויים אדם, ובמלאכים כתיב ודמות פניהם פני אדם, נמצא שהמלאכים וישראל בחינה אחת הם, והמלאכים הם בעלי כנפים כעופות שהן בעלי כנפים, והנה כיון שישראל דומים למלאכים משרתי עליון ונמשלו לעופות היותם בעלי כנפים, לכן הרבה בהם בטהורים, כי כן ישראל הדומים להם כולם צדיקים כולם טהורים ועל צד הזרות נמצא בהם קצת טמאים הם הרשעים, כי כולם צדיקים כדכתיב ועמך כולם צדיקים משא"כ אומות העולם נמשלו כבהמות ולכן רובם טמאים, כי האומות רובם רשעי' ועל צד הזרות נמצאים בהם מועטים בלתי רשעים, הם חסידי אומות העולם זעיר שם, ולכן בבהמות הטהורים מועטים, ולכן הקדים בבהמות הטהורים, כלומר כל הגוים כאין נגדו, ומאלו שמועטים צריך לעשות עיקר ובעופות שנמשלו לישראל הקדים הטמאים לומר, דאפילו רשעים שבישראל יש לעשות מהם עיקר, כחסידי אומות העולם, כי מהצדיקים אין צריך ללמד.

עוד נראה רמז נכון שהרבה בעופות הטהורים, לרמוז לאדם שאם יתעסק בהתבודדות לחשוב ברוחניות תמיד, מסייעין אותו מן השמים כדרז"ל, בא לטהר מסייעין אותו, וכמו שמבואר אצלי פסוק אורח חיים למעלה למשכיל, שהאורח חיים יושג למעלה למשכיל, אם ישכיל האדם תמיד בעניינים של מעלה, וזה מבואו לסוד משאול מטה, כי בא לטהר מסייעין אותו, ולכן הרבה בעופות הפורחות למעלה באויר שרובם טהורים, לומר אם ככה יעשה האדם להיות כעוף לסור עצמו מהתעסקות החומר רק דעתו פונה למעלה תמיד, אז יהיה קדוש וטהור, ועל צד הזרות נמצאו בהם קצת רשעים כאלישע אחר וירבעם וסייעתו, ובהפך אם יהיה התעסקותו בחומריות כבהמות שוכנים בעפר וכל מגמתם לגדול מן הארץ כשור אוכל עשב, תמיד כל היום אחר שיחה נאה אז כלם טמאים כלם רשעים, כי זה גורם להם להטביע עצמם בעבירות ולעשות מה שלבם חפץ, וקשה לפרוש מן דרך זה ועל צד הזרות נמצאו חוזרים מדרך זה לשוב בתשובה להיותם טהורים מועטים ימצאו ולא מרובים, לכן אל יבטיחך יצרך לומר עשה מה שלבך חפץ מתאוות החומריות ואח"כ תשוב, כי כוונתו להכניסך ברשתו ותלכד שם באסור בזיקים שם לעולם, רק עשה כעוף זה הפורח למעלה באויר, רחוקה מן האדמה ותזכה למדרגת הרוחניות ובעל כנפים כמלאכי אלהים.

עוד נראה לומר, שכיון שהבהמות בני מלאכה נינהו, כסוס וחמור ופרד וגמל וכדומה, לכן הרבה בטמאים יען לא יתמעטו על ידי שחיטה, כדי שיהיה בהן ישוב העולם ומיעט בטהורים, שדי זה לשיעור אכילה אך העופות שאינן בני מלאכה הרבה בטהורים שיאכלו מהם לרוב ומצורף עם זה עוד שני דברים, אחד ללמד לאדם שימעט מאכלו מהמאכלים הגסים כבשר הבהמות שכל מאכל גס מעלה אדים וסותמים דעתו ושכלו מלהבין בתורה, ולכן מיעט בטהורים רמז שלא ירבה אכילתו מהם ובעופות שמאכל מבשרם הוא מאכל דק, מזה ירבה אכילתו, ולרמוז לזה הרבה בטהורים שנית כי הבהמות הטמאות הן מצד הסט"א והטהורות מצד הקדושה כנודע, לכן הבהמות שהם בני מלאכה הרבה בטמאות, למען יהיו מוכנעים תמיד לעבודה כדי להכניע את הסטרא אחרא ולהחלישה. ובעופות שאינן בני מלאכה דאעפ"י דאמרינן דש באווזין ותרנגולים הוא מיעוט ואינו דבר מורגל, לכן הרבה בטהורים מוכנות לשחיטה ולאוכלם לברך בהם תמיד לבורא עולם לתת כח תדיר אל הקדושה, לכן רובם טהורים ומיעוטם טמאים ואין להקשות ולא לברוא מהבהמות כלל טהורים ומן העופות כלל טמאים, משום דמכל מין ומין יש משני הסטרות, ולכן צריך להיות מכל מין ומין טהורים וטמאים, אך הרבה בבהמות בטמאים שהן בני מלאכה כדי שהסט"א תהיה משועבדת כדי להכניעה כמדובר.

כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:   

יש לדקדק דהל"ל סתם והתקדשתם, מאי והייתם קדושים, שבהתקדש עצמם נעשים קדושים ומה צורך לומר והייתם קדושים, ועוד למה הוצרך להקדים לומר כי אני ה' אלהיכם, ועוד מאי כי קדוש אני. אמנם נראה שהכונה, אמר הקב"ה כיון כי אני ה' אלהיכם ואתם עמי, מה אני קדוש גם אתם והתקדשתם, ומטיח אני לכם שכשאתם מתחילים לקדש עצמכם שוהייתם קדושים באמת, ואם תקשה לכם איך יתכן רדם אשר מחומר קורץ רימה ותולעה שיוכל לקבל קדושה, לזה אמר כי קדוש אני, וכיון שאני קדוש ונפשותיכם ממני, שנמצא שאני הכל ואתם החלק מצד נשמותיכם יכולים לקדש עצמכם, לכן לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, וע"י קדוש הנפש מתקדשת הגוף ג"כ.

כי אני ה' אלהיכם המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני:   

נקדים קודם דברי בעל כלי יקר ז"ל בהיותם יקרי הערך וז"ל, על פירוש רש"י ז"ל למה פרט זה במצוה זו מבשאר מצות, ועוד יש כמה שנויים בין השרץ השורץ ובין השרץ הרומש הדבוק ביותר בקרקע, שאין הילוכו ניכר כי בו נאמר על הארץ ולא בשורץ וברומש הזכיר טומאה אצל הנפש שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם ובשורץ אמר ולא תשקצו את נפשותיכם, על כן אומר אני שכל הקרב הקרב ביותר אל הארץ ורחוק הוא מן האויר יש בו חלק גדול מן העפרוריות מן אותם הגבוהים קצת מן הארץ, כי הוא פונה ומביט אל מקור חוצבו, וזה הטעם שאין האדם הולך על ארבע, כי חציו גשמי וחציו רוחני ופנה למעלה, ולשון טומאה גרוע מלשון שיקוץ המורה על דבר נתעב אל האדם אעפ"י שאין טומאה בעצמותו, ולפיכך הרומש על הארץ ונגרר עליה שאין הילוכו ניכר, יש בו חלק גדול מן העפרוריות, לפיכך הוא מטמא הנפש ביותר, ולפי שהגוף עלול ביותר לקבל טומאה מן הנפש, על כן אמר בשרץ השורץ שהוא רחוק קצת מן הארץ אל תשקצו את נפשותיכם, שאינן גורמים לנפש כי אם שיקוץ ולא טומאה, ולא תטמאו בהם היינו הגוף העלול ביותר ומקבל גם הטומאה, אבל השרץ הרומש על הארץ שהוא גרוע ממנו נאמר בו ולא תטמאו את נפשותיכם וק"ו לגוף וק"ו לשיקוץ. ונתן טעם לדבר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים מקום נמוך אל ארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות כדי להרחיק אתכם מן העפרוריות השולט במקום נמוך שאין האויר שולט שם מבמקום גבוה ע"כ תהיו זהירים ביותר מן השרץ הרומש על הארץ וזה טעם נכון וברור. וטעם השחיטה יוכיח, כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה אינן צריכין שחיטה כלל אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק, עירוב עפר ומים די להם בסימן אחד למיעוט העפרוריות שבהם. ומה שהמים מביאים טומאה על האוכל, ביאר טעמו בפרשת חקת בסוד הפרה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים, עכ"ל.

ולע"ד נראה לפרש למה הזכיר המעלה אתכם מארץ מצרים גבי שקצים ורמשים, ולבא לענין נקדים הקדמת המקובלים ז"ל שניתן בן לאברהם בן מאה שנה, לרמוז כי ביצחק יקרא לו זרע וזרעו ישתעבדו במצרים להתחיל בתיקון דור המבול דור אנוש והפלגה הרמוז במספר מא"ה, ר"ת מ'בול א'נוש ה'פלגה, עיין באורך בספר עמודיה שבעה ז"ל, גם איתא במקובלים ז"ל שירדו ישראל במצרים להוציא משם ניצוצי קדושה שהוטבעו שם, ועל ידו של משה הותקנו ר"ב ניצוצות וזהו סוד ר"ב לך וכו', גם דע כשישראל קדושים ויושבים בארצם על ידי השראת השכינה ביניהם אם היו הולכים ומתחזקים בקדושה לא היו צריכים לצאת מארצם בגליות כדי ליכנס ולקבץ נדחי נצוצי הקדושה הפזורים בכל פאות העולם כנודע, שעל זה פיזרם בכל העמים משום דשם במקומם בארץ ישראך מרוב הקדושה היו יכולים לשאוב ולהמשיך הניצוצי קדושה אשר בתוך הקליפות אל הקדושה, כמשל האבן השואבת שסגולתו להמשיך את הברזל אצלו, אך כיון שחטאו גלו בין העמים, דהחטא והחלישות הקדושה גרם לכשיבואו הם אצלם להושיעם.

ובזה נבא לביאור הענין, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וכו', כי הנה קודם כתוב כל הולך על גחון, הוי"ו רבתי, לרמוז על נחש הקדמוני ונתקלל על גחונך תלך, אשר המחטיא לאדם הראשון בעץ החיים הרמוז באות ו כנודע, אשר הוא גרם בהוית שקצים ורמשים כי נתקללה הארץ בהם, והוא שגרם באיבוד דור המבול והפלגה וכל אלו נתגלגלו במצרים במקום אשר היו גם שם ניצוצי קדושה כמדובר והשבטים כיון שמכרו את יוסף גרם החטא שנחלש הקדושה ולא יכלו מארץ מושבותם לתקן משם עד שהוצרך הקב"ה להוליכם למצרים אצלם להושיעם, ולכן גבי שקצים ורמשים הנמשכו מעצת ההולך על גחון, שגרם ירידת מצרים כמדובר, אמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, כלומר והחטא גרם להוריד אתכם במצרים לתיקון מבול אנוש הפלגה, ולהושיע נצוצי קדושה עד שהוצרכתי להעלות אתכם משם, לכן שמעו לעצתי כדי שלא תצטרכו לצאת בגליות אחרות לקבץ עוד ניצוצי קדושה אשר שם, וכיצד והייתם קדושים ובהיותכם מתחזקים בקדושה משם, מארץ ישראל יש כח בידכם להמשיך ולהביא אצלכם כל נצוצי קדושה הפזורים בעולם ולעשות כל תיקון שיצטרך העולם. וכיון שחטאו בארצם הוצרך להוציאם בחוץ, כי לא היה כח בהם במקומם לשאוב ולהמשיך אצלם הניצוצות הרחוקים, כי נחלש כח הקדושה כמדובר, ויש משל נאה בזה מזכוכית לבנה זך מאד, דחוזק זכותו ממשיך האש מאור השמש אצלו אעפ"י שהוא ממקום רחוק, כי מן השמים לארץ ת"ק שנה כאחז"ל, אך אם אבד הזכוכית נקיותו וזכותו, כגון שעלה עליו חלודה נחלש כחו מלהמשיך, צריך האדם להתקרב אצל האש כדי ליקח ממנו לצורכו במקום אשר ממרחוק היה ממשיכו אצלו, והנמשל מובן מעצמו והוא פירוש יקר מאד.

מדרש ילמדנו, ילמדנו רבינו כמה בהמות טהורות יש בעולם, כך שנו רבותינו עשרה בהמות הן, איל, וצבי, ויחמור, אקו, ודישו, ותאו, וזמר, שור, שה כשבים, ושה עזים, יותר מאלה אין בעולם עכ"ל. קשה הרי תחש שנזדמן למשכן בימי משה הכריחו רז"ל דחיה טהורה היה, א"כ הרי י"א בהמות טהורות הם, ואיך מונה עשרה וקאמר דיותר מאלו אין בעולם, ואי משום שאינו מצוי, לא מפני זה אינו בעולם, וצ"ע. א"ה ס"ט בשבת דכ"ח ע"ב איתא התם דתחש שהיה בימי משה, חיה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן א' היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז וכו' ע"כ. ולפי זה נוכל לומר, דהילמדנו מנה מנין בהמות וחיות ודאיות הן עשר, אבל התחש כיון דלא הכריעו אי בהמה הוי או חיה משום הכי לא מנה אותה, אמנם את המדרש מעוצם קדושתו לא זכיתי להבין דברי קדשו, במ"ש דתחש שנזדמן למשה הכריחו רז"ל דחיה טהורה היה וכו', דמהש"ס אדרבא איפכא מסתברא, דלא יכלו רז"ל להכריע אם מין חיה הוא או בהמה. ואיברא דמהירושלמי דשבת פר"ב ופרק כלל גדול נראה להדיא דמין חיה היא וכו' ע"ש, וכ"כ רש"י ז"ל בתורה פרשת תרומה ע"פ ועורות תחשים, דמין חיה היה ולא היתה אלא לשעה וכו' ע"ש, ועיין להרב משכיל לדוד ולספר תו"ר ולהרב ב"ב ז"ל בדרוש דתלמוד ירושלמי על רש"י ז"ל דכתב מין חיה, דהרי הש"ס לא הכריע אי חיה היא או בהמה ע"ש. ועיין להרב יד אהרן ז"ל א"ח סי' תקפ"ו דקל"ז ע"ד שכתב דרש"י ז"ל נגרר אחר דברי הירושלמי הנזכר, וכיון דבירושלמי פשיט להו עם היות דבמ"ד מספקא לה לא שבקינן פשיטותיה דהירושלמי, ולזה כתב מוה"ר חיד"א ז"ל על הברכי"ם א"ח סי' תקפ"ו דקס"ו ע"א כהא דהירושלמי עיין שם באורך. וכיון דהירושלמי ורש"י ז"ל תפסו בפשיטותם מין חיה, משום הכי כתב מרן ה"ה זצ"ל הכריחו רז"ל דמין חיה וכו', ומה גם דבמדרש ילמדנו איתא התם וז"ל ועורות תחשים רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן א' היה לה במצחה ובעורה ששה גוונים ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת, בה בשעה נגנזה ע"כ. נמצא דהמדרש ילמדנו גופיה סבירא ליה דחיה טהורה היתה, והשתא שייך יותר שפיר קושיית ה"ה ז"ל דלדידיה שהיה חיה טהורה איך מונה עשרה ואומר דיותר מאלו אין בעולם. איברא דיש לדחות ולומר, דהא דאמרו במדרש דחיה טהורה היתה, ומ"ש ה"ה ז"ל הכריחו רז"ל וכו', לאו למימרא דחיה ממש היתה, אלא מין בעל חי ואין הכרע אם מין בהמה היא או מין חיה, ועיין להרב משכיל לדוד ז"ל ע"ש, ולאפוקי דלא היה מין צבע של קלא אילן דהוא מין עץ, וכמו שכן נראה מהש"ס דשבת, דשם הכריחו רז"ל דלא היה קלא אילן אלא מין בעל חי, וז"ש הר' ז"ל הכריחו רז"ל והכונה דהכריחו, דהיה מין בעל חי ולא קלא אילן. ושוב אחר החיפוש ראיתי להרב מלאכת הקדש ז"ל בפרשת תרומה ע"ד רש"י ז"ל, דהאריך הרחיב ביתר שאת בזה, אם היא מין חיה וכו', ובתו"ד הביא משם הרב בית יעקב ז"ל בתשו' סי' מ"א דהשיב בדרך חורפא וז"ל, דרש"י ז"ל בא לתרץ אמאי מספקא ליה לרז"ל, הא אם נאמר דמין חיה הוא, אמאי לא כתבה התורה וכו', משום הכי אמרו דלא היתה אלא לשעה ואין צורך לכתוב אותה בתורה להתיר וכו' דלא תהיה אז בעולם. והביא סעד לדבריו ממ"ש הג"א שהק' בה"ג מנלן וגו' ותירץ דכיון דטהורה היתה, לזה לא מנה אותה הכתוב בשמות בהמות וחיות טהורות, אלא לשעה היתה ולא מנה הכתוב דבר שהיה רק לשעה וכו', ע"ש והרב מלאכת הקדש ז"ל השיב על דברו דאם כן, דמה שלא מנאה הכתוב בהדי בהמות וחיות לפי שלא נמצא בעולם. תימא, דהרי קרש מין חיה טהורה היא, כדאיתא בחולין וכו' ולא נזכרה בהדי ז' מיני חיות טהורות וכו', ומאי אית לך למימר, דקרש היא א' מאותן ז' מיני חיות וכו', ובלשון תורה נקרא בשם א' מהני ז', ובלשון חכמים נקרא קרש, א"כ אף בתחש יכולים אנו לומר דהוא א' מאותן ז' מיני חיות והיינו הזמר, ונקרא כן לפי ששש ומתפאר ומזמר בגוונין שלו בת"א, ולכן קראתו התורה זמר, וע"ש שהאריך בראיות הרבה ע"ז, קחנו משם. ואף אנו נאמר בזה, על דרך ה"ה ז"ל, דכיון דמנה במדרש הזמר בהדי עשרה, יש לומר דזהו התחש וכמ"ש הרב מלאכת הקדש ז"ל ושפיר הוו עשרה לא פחות ולא יותר.