מגלה צפונות/שמות

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. כתיב לעיל במצרים וסמיך ואלה שמות בני ישראל. לרמוז למה שמרו חז"ל שנגאלו ממצרים על שלא שינו את שמותם, ראובן נחתין וראובן סלקין. וזהו דסמיך במצרים ואלה שמות, שבהיותם במצרים בין שבעים אומות לא שינו את שמותם אלא נהגו באלה שמות, ראובן שמעון וכו'.

וגם זה עצמו רמוז ש'מות ב'ני י'שראל ה'באים. ראשי תיבות שביה. ר"ל בשביה לא שינו את שמותם ונהגו באלה שמות בני ישראל ראובן שמעון כמדובר. ובענין הפסוק י"ל רמז דבא לרמוז שיבא זמן שמלבד שמותם ראובן שמעון וכו' יתכנו להם אומות העולם שם אלה, והיינו בגלותם באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. וזהו ואלה בוי"ו, שם אלה נוסף על שמותם, וזה יהיה הבאים מצרימה לעתיד בתוך הגליות, ולכן אמר הבאים דמשמע לעתיד, וגם קאמר ואלה בוי"ו לרמוז על מה דפרשית. ובחיבור אחר פרשתי הרבה בפסוק זה, והמפרשים ז"ל פירשו הבאים מצרימה, וכי באותו יום באו, אלא כל זמן שיוסף חי לא שעבדו בהם, מת יוסף התחילו לשעבדם והיה נראה כאלו באו באותו יום ע"כ. ועל פי דרכם סיים הכתוב את יעקב וכו'. כלומר אעפ"י שעם יעקב איש וביתו באו, כבר באו ראובן שמעון וכו' עכ"ז כיון שמת יוסף והתחיל השעבוד נראה להם כאלו באותו יום באו.

ונראה עוד דכיון שנראה להם כשמת יוסף כאילו היום באו בגלות, לכן אמר מצרימה בה"א, דה"א רומז על השכינה כנודע. והזכיר שמות בני ישראל ראובן שמעון לוי יאודה, שכלם רומזים על הגאולה כאמרם חז"ל, ראובן על שם ראה ראיתי את עני עמי, שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם. וכן כלם לומר שאעפ"י שנכנסו בשעבוד יש להם תקוה לצאת, שהרי שכינה עמהם בגלות, ומי שיוציא שכינתו יוציא להם, ושמותם עדות על שעתידין ליגאל כמדובר. ומה גם הצטרפות זכות שלא ישנו את שמותם, ראובן נחתין וראובן סלקין, שבזכות זה נגאלו כאחז"ל. ובזה יבא על נכון מאמר חז"ל הביאו רש"י ז"ל, אעפ"י שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתם, להודיע חיבתם שנמשלו לככבים וכו'. שבהיות דכשמת יוסף נראה להם שאותו יום נכנסו בגלות, חזר ומנאם להמשילם לככבים להראות להם פתח התקוה כי לא עזב ולא יעזוב, מה ככבים נכסים ביום ונתגלים בלילה, גם הם אעפ"י שיתכסו בגלות כל היום בחומר ובלבנים, יאירו בלילה כשיביא על המצרים מכת החשך ובכל בני ישראל יהיה אור במושבותם ויראו מה שבמטמוניות של מצרים, ועל ידי כן וישאלו מהם כל כסף וזהב, ויתנצלו את מצרים. ובלילה יאירו בצאתם ברכוש גדול, כדכתיב ויקם פרעה לילה ויאמר קומו צאו.

ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. קרא לשבעים נפשות נפש, להעיד על צדקותם שכלם היו כנפש אחד מהם, הוא בנימין שמת בעטיו של נחש כאמרם חז"ל, דמעולם לא חטא, גם הם לא חטאו, ויוסף ג"כ אעפ"י שהיה במצרים מקום זימה.

(א"ה ס"ט. ודבר ה' בפיהו אמת. דכשתחשוב כל נפש יוצאי ירך, הוא בגימטריא תתכ"ז, הוא מכוון ממש בגימטריא דכלם היו כנפש אחד מהם הוא בנימין, הדק הטב בדברי מרן ה"ה זצוק"ל וק"ל).

ובחיבור אחר פרשתי ויוסף היה במצרים, שנמנה עמהם אעפ"י שהיה במצרים ונכנס במלכות ולא היה על דרך יצא מנחם ונכנס שמאי כאמרם חז"ל, דכאן אעפ"י שנכנס למלכות לא יצא מכללם כמנחם, כי לא גרם לו עסק המלכות להתבטל מלמודו.

עוד נראה ויוסף היה במצרים. ולכך היו שבעים נפש בלבד יוצאי ירכו. ולא עוד משום שבעבור ישובו במצרים ויפיוזו זרועי ידיו ונאבדו ממנו עשרה בנים כאמרם חז"ל, שאם לא היה במצרים היה מוליד בנים הרבה כבנימין אחיו. וקרוב לזה מצאתי בספר מנחה בלולה. ובחיבור אחר הארכתי בפסוק זה ונשאר שאר פסוקי זאת הפרשה. עוד נראה לפרש דרומז כאן גודל חכמתם, והוא שידוע שהטעם שהסנהדרין במספר שבעים, משום שהמספר הזה כולל כל הדעות שאפשר להיות בעולם, וע"י כך לא היה באפשרות שיצא מתחת ידם דבר מעוקל, עיין בספר החינוך, וזהו הרומז כאן שכל נפש ונפש מיוצאי יריכו היה חכם כשבעים נפש הסנהדרין כלם יחד, ויוסף עולה על כלם בשבעים ואחד, וחכמה זאת הגדולה זכה לה על היותו במצרים ועמד בנסיון יותר מכלם, וכדכתיב אין נבון וחכם כמוך. וטעם סיפור חכמתם כאן כמדובר, להודיעך שאילו לא הוציא הקב"ה את האבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים. כי אי אפשר להיותנו חכמים כאבותינו שדעת כל אחד כשבעים סנהדרין כמדובר, ועכ"ז לא הועילה חכמתם לשלא ישתעבדו אם כן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.

עוד נראה לפרש, ואלה שמות בני ישראל הבאים וכו' עד ויוסף היה במצרים. איתא בזוהר בסדר זה, אלו לא טעמו ישראל מלחם של מצרים שהם רע עין, שהרי לא יכלו לאכול להם עם העבריים, לא היו ישראל בגלות אצלם, והיתה גזרת ארבע מאות שנה מקויים בארץ אחרת, שהרי לא כתיב בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, ועל זה כתיב אל תלחם לחם רע עין. ע"כ. וכפי זה שיעור הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה בגלות דוקא במצרים, ראובן שמעון וכו'. ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב ע' נפש. משועבדים שם עד רד"ו שנה בעבור שיוסף היה במצרים ואכלו מלחם המצרים שבעבורו ירדו שם וטעמו מלחם המצריים ונשתעבדו שם בעבור זה כמדובר וכו'.

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם. רש"י ז"ל, שהיו יולדות ששה בכרס אחד וכו'. כתב בעל דבק טוב ז"ל משם הגאון בעל גור אריה ז"ל, דבחר רש"י ז"ל הפירוש הזה יותר משאר הדעות, לפי שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה, וישראל לא היו עושים מלאכה במצרים כי אם ששה ימים, כי השבת היו משמרים כדאמרינן במדרש וכו', א"כ מאחר שלא עבדו כי אם ששה ימים, לכן נעשה להם זה הנס בששה בכרס אחד, כי נתקיים כאשר יענו כן ירבה כשיעור העינוי שהיו ששה ימים, כן ירבה ששה בכרס אחד, לכן בחר רש"י ז"ל כדברי המ"ד הזה, עכ"ל. ובעל ילקוט חדש ערך גלות ד' נ"ב ע"ד פירש עם מאמר הזוהר בסדר זה, ד' גזירות גזרו מצרים על ישראל, וכנגדם זכו לד' דברים, פרו וישרצו וירבו ויעצמו, ע"כ. וזהו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ודאי, כי כמו שהעינוי היו ד', כן פרו וישרצו וירבו ויעצמו ד' ע"כ. גם זה נכון.

ולע"ד נראה לפרש דיש במדרש מ"ד שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויש מ"ד ששים. ונראה דלא פליגי, איתא להא ואיתא להא, ולבא לענין נדקדק דהל"ל ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאד מאד, מהו במאד, אלא טבע העולם שהיולדת שנים שנים או ג', מתרבה בבנים מאד, והאשה זאת נקראת שיולדת מאד כיון שיולדת תאומים, לא כך שאר הנשים שיולדות אחד אחד, והנה נשי בני ישראל שיולדות ששה או למ"ד שישים בכרס אחד, נמצא וירבו ויעצמו במאד, כאותו מאד של היולדת שנים או ג' בכרס א', נתעצמו מאד, שנשותיהם יולדות ששה בכרס א' עד שתמלא הארץ מרבויים עד שחשבו עליהם לענותם ולמעטם, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כלומר כשיעור העינוי היה שיעור הרבוי, אם היו מענים אותם הרבה, היו מתרבים ללדת שישים בכרס אחד, ואם מענים להם מעט היו יולדות מעט, ששה בכרס אחד, ונמצא דברי השני מ"ד מתקיימים, ועשה הקב"ה כך כדי שאומות שבעים שהיו במצרים כאחז"ל יראו בעיניהם שאין בעצתם ממש, והתחכמותם לענות את ישראל הבל, כי יש אדון להם משגיח עליהם לשומרם, וכשלעתיד יפלו בידם לא יכבידו עליהם עולם, או לחשוב לכלותם כי לא יוכלו, והמה יאבדו וישראל קיימים, וזהו העונש גדול שיש לאומות העולם המשתעבדים בישראל בפרך, אעפ"י שהוא יתברך שעבדם תחת ידם על עונם משום שכבר ראו במצרים בעיניהם שעיני השגחתו עליהם, שכאשר יענו, דכשיעור העינוי כך היה שיעור הרבוי כדפרשית, והוא הפך הטבע, אין זאת כי אם שיש עליהם אדון משגיח להושיעם, ולכך עשה אלהים לגלגל במצרים משבעים אומות וישתעבדו בישראל, כדי שיראו בהשגחתו יתברך עליהם, ומכאן ילמדו כשיפלו בידם בד' גליות שלא לשעבדם יותר מדאי שנמצא באים נגדו, ובזה עונשם רב.

א"נ י"ל ובני ישראל פרו וישרצו. ס' בכרס אחד, וע"י כך וירבו, ועכ"ז שרבו למעלה לא נתגאו אלא אדרבא ויעצמו ונתחזקו כמאמר התנא דקאמר מאד מאד הוי שפל רוח, וזהו ויעצמו במאד מאד, והשפלות שהיו משפילים עצמם גרם להם שלא היו מתים קודם זמנם אלא ותמלא הארץ אותם, הפך המתגאה שהרבנות מקברת את בעליה, ונכון.

ובילקוט, ותמלא הארץ אותם. אמר רבי יוחנן, מלאו את מצרים. דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי טרסיאות, מיד גזרו עליהן שיפרשו מהן עכ"ל. יש להבין מה הרגיש הדבר אחר, ועוד להבין אומרו שנתמלאו בתי טרטיאות גזרו עליהם, שנראה זה תלוי בזה, אמנם הרגיש הדבר אחר אליה וקוץ בה, נתברכו שפרו וישרצו וירבו, כדי שימשך עליהם גזרות שיפרשו מנשותיהם, לכן פירש שנתמלאו בתי טרטיאות, והחטא גרם דכיון שנתמלאו מהם בתי טרטיאות שהוא מושב לצים, מיד נגזר עליהם גזרה שיפרשו מנשותיהם.

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. יש לדקדק דהל"ל וימלוך, מאי ויקם, ועוד להבין מאי אשר לא ידע את יוסף. ועוד היל"ל הנה בני ישראל רב ועצום, מאי עם בני ישראל, עוד להבין אלו השונאים מי הם דקאמר על שונאינו. ועוד להבין ועלה מן הארץ, והלא עשו כשוף שאין עבד יכול לצאת משם, ונרא' דמכח זה דרשו חז"ל כאדם שתולה קללתו בחבירו, ועל השאר הדקדוקים, דברי חז"ל ידועים.

אמנם לע"ד נראה לפרש, איתא בילקוט חדש ערך גלות דנ"ג ע"ג, אותם שמל יוסף הם היו הערב רב, ועליהם אמר פרעה הנה עם בני ישראל, וכתיב ויקוצו מפני עם בנ"י. עם בנ"י אלו הם אותם הערב רב, ובני ישראל הם ישראל ממש ע"כ. ובזה נבא לענין אמרו ויקם מלך חדש, ירצה הערב רב היו חביבים למצריים בתחילה בהיותם מהם, אך השינאה היה עם ישראל בלבד בהיותם מופרשים מהם וממעשיהם, אך כראותם שהערב רב רבו ונתעצמו מהם על שדבקו עם ישראל, קם עליהם פרעה בגזירות, קימה מחודשת לרעה, מה שלא היה מקודם בהיותם עמו, וזהו ויקם מלך חדש, כאילו עכשיו מולך עליהם מחדש לחדש גזרותיו עליהם לכלותם, אשר לא ידע את יוסף, שאילו היה יודע מה שאירע ליוסף עם אחיו שבקשו להורגו למען לא יעלה בגדולה כאשר חלם בגזרת האל יתברך ולא יכלו לו, לא היה קם נגד הערב רב למעטם ולכלותם נגד גזרתו יתברך שנתן להם עוצם ורבוי, ויאמר אל עמו דרך חימה, הנה עם בני ישראל הם הערב רב, רב ועצום כיון שהם ממני, דבשלמא ישראל אינו מהתימה דזכות אבותם מסייעתם, הבה נתחכמה לו לבקש אופנים לכלותם, משום שוהיה כי תקראנה מלחמה עם ישראל, שכוונתנו לשעבדם, ואפשר שתקראנה מלחמה עמהם שירצו למרוד ונוסף גם הוא על שונאינו הם ישראל, כיון שהם מהולים כמוהם, ונלחם בנו ועלה הערב רב מן הארץ, כי אין עליהם נופל הכשוף, כי אם על עבד שאינו יכול לצאת, והם אינן עבדים, ואם נוסף הוא על שונאינו, נשתתפו עם ישראל שונאינו, ושניהם יחד נלחם בנו עד כלותינו, וישראל שאינן יכולים מכח הכישוף שנעשה עליהם, ימלוך במצרים והערב רב, ועלה מן הארץ למלוך על חלק אחד מהמלכות, ונמצא חולקים להם המלכות.

וישימו עליו על ערב רב, שרי מסים למען ענותו וכו'. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל. בעבור שהם גרמו ברבוי ועוצם הערב רב, בהיות שקרבו אותם עמהם באשר הם נמולים, וכראותם כך, הפכו עצמם כלפי ישראל, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, באומרם בהיותנו מחלישים כח הסיבה שהם בני ישראל, שבעבורם מתרבים הערב רב, תתבטל המסובב הם הערב רב.

ובילקוט, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. מהיכן פרים ורבים, ממנו, שנאמר ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח, כז). הבה נתחכמה לו, חרף כלפי מעלה, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, הם מתוספים על שונאינו ועולים מן הארץ, כל זמן שישראל בירידה התחתונה הן עולים, וכן אמר דוד, כי שחה לעפר נפשנו, באותה שעה קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדיך עכ"ל.

הנה המאמר הנכבד הזה מורה באצבע על הקדמתינו, רב ועצום ממנו. הכונה אמרו מהיכן פרים ורבים, כיון שהם ממנו, דבשלמא ישראל אינו מהתימה שפרים ורבים, משום שנאמר ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח, כז). אין זאת כי (אם) על שדבקו בהקב"ה על היותם מהולים, ולכך עוזרם הבה נתחכמה לו לכלותם, ובזה שרצה להתחכם על הערב רב למעטם, כיון שהקב"ה עוזרם, נמצא חרף כלפי מעלה, כחיות בא נגד גזרתו יתברך באומרו פן ירבה הערב רב, והיה כי תקראנה מלחמה, הם מתוספים על שונאינו שהם ישראל כדפרשית. גם הודיענו בעל המאמר שגם חירף כלפי מעלה על אופן אחר, במה שאמר ועלה מן הארץ, שהכונה כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים וכו'. ועל כל זה ביקש להורידם למדרגה התחתונה, ומאי דעתיה, אלא מוכרח שחירף באומרו אני מורידם ואראה אם יכול להעלותם, אין חרוף גדול מזה, דוק שהוא ענין חריף.

מאמר הביאו ספר חלקי אבנים רצ"ג ע"ב משם התנחומא וז"ל, הבה נתחכמה לו. לבטל מהם השבת ע"כ.

ראוי לשים למה בא להתחכם לבטל מהם מצות שבת יותר ממצוה אחרת, ואיך בהתבטל מהם שבת יוכלו לשעבדם, ואם לא אין יכולים לשעבדם.

(א). ולכאורה י"ל כדברי רז"ל דהשומר שבת קורעין לו גזר דינו וכו'. ועל ישראל נגזר שיעבוד ת' שנים, ולכן חששו המצריים דבשומרם שבת, אפשר תתבטל מהם גזרת הגלות, לכך נתחכמו לבטל מהם שבת, כדי שיהיו משועבדין תחת ידם.

(ב). עי"ל קרוב לזה בדברי רז"ל, אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כראוי, מיד היו נגאלין. לכן חששו שישמרו ב' שבתות כראוי ויגאלו, לכך נתחכמו לבטל מהם שבת, כדי שיהיו משועבדים תחת ידם.

(ג). עי"ל בדברי רז"ל השומר שבת אפילו עבד ע"ז כאנוש מוחלין לו וכו'. וענין השיעבוד היה על סיבת עון מכירת יוסף וכו'. והנה אם ישמרו שבת נמחלין ונגאלים, לכן נתחכמו לבטל מהם שבת.

(ד). עי"ל מזלו של שבת מחייב הרג ואבדן וכל מיני רע שבעולם, עיין בספר הפליאה, והחכמים קראוהו מזל מטונף ע"ש שמחייב כל מיני טינוף, ומזה הטעם אנו עדת ישראל לובשים בגדים נקיים בשבת, וכדברי רז"ל לקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, להראות לכל העמים והשרים שאין אנו תחת המזל כמוהם שיושבים תחת המזל ועושים מה שהמזל מחייב, ובזה אין מי שיושב תחת מזל יכול לשלוט על ישראל שהם למעלה מהם, שאינן תחת מזל, ועדות יש דשבת מזלו מחייב טינוף וישראל לובשים בגדים נקיים, לכן מה עשו המצריים, לשלוט עליהם לענותם, נתחכמו לבטל מהם שבת שבו יהיו לובשים בגדי חול מטונפים כחיוב המזל, וע"י כך יוכלו לשלוט בהם, דהנה כולם שוין לרעה, ומאן דאלים גבר.

(א"ה ס"ט עפי"ר אפש"ל כמדז"ל דאמר בלעם והיאך אקללם, והלא הם הולכים בבגדי שבת וכו'. ולע"א דנכנסין לב"כ ולב"מ ועונים איש"ר וכו' ע"כ. והדבר יפלא דאיך ע"י לבישת בגדי שבת אינו יכול לקללם, ועוד לדעת דמה קשר יש לשבת עם ענית איש"ר. אמנם עפי"ה ניחא, ונק' עוד מ"ש במס' ברכות, שכל העונה איש"ר בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של ע' שנה, וכן מצינו בשומר שבת כהלכתו, קורעין לו גזר דינו של ע' שנה. והשתא זהו מ"ש בלעם, והיאך אקללם וכו', והכונה דרצה לרמוז לו דאינו יכול לשלוט בהם כיון דישראל אינן תחת המזל, א"כ מי שיושב תחת המזל אינו יכול לשלוט בהם, וא"כ איך אני יכול לקללם, והראיה לזה הוא דהלא הם הולכים בבגדי שבת בגדים נאים וחמודים, ועדות יש דשבת מזלו מחייב טינוף, והם לובשים בגדים נקיים ונאים, וא"כ מי שיושב תחת המזל אינו יכול לשלוט על ישראל, ולע"א דנכנסין וכו'. בא לרמוז לו ג"כ על מע' השבת, דהשומר אותו ומכבדו בכסות נקיה וכיוצא דקורעין לו גזר דינו ונמחלים לו עונותיו, וזהו ממש מעלת העונה איש"ר דקורעין לו גזר דינו כאמור ודוק).

(ה). עי"ל ידוע דשבת עדות של חידוש העולם, דשבת וינפש מכל מלאכות אשר עשה, והמצריים הרשעים רצו להחטיא את ישראל כדי יוכלו לשעבדם, כדמז"ל ע"פ וירעו אותנו המצרים ויענונו. כלומר עוש אותנו רשעים, ועל ידי כך ויענונו ע"כ. לכן כדי יוכלו לשעבדם נתחכמו לבטל מהם שבת כדי שישכחו מלהעיד על חידוש העולם, ובזה מעצמן נמשכים לאמונת הקדמות כמותם, ובהיותם מאמינים בקדמות עושים מה שלבם חפץ מכל רעות שבעולם.

(א"ה ס"ט. אשר בזה אפשר לתת טעם למ"ש רז"ל במס' שבת, שכל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו עונותיו, שנא' אשרי אנוש וכו'. ע"כ דהוא מדה כנגד מדה כיון דהעע"ז נמשך לאמונת הקדמות, והשומר שבת מכחיש סברת הכוזבת הלזה, ועדות יש על חידוש העולם, ונמצא דמעיד בעצמו שחבר בתשובה מסברתו, ולכן מדה כנגד מדה מוחלין לו כל עונותיו כאמור ודוק).

(ו). עי"ל בדרז"ל, המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים. שנא' אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ וכו'. באופן דכשומרם ישראל את השבת עולין על במותי המעלות ואינן יכולים לשעבדם, לכן נתחכמו לבטל מהם את השבת.

(ז). עי"ל קרוב לזה, דכשומרם ישראל שבת כאן למטה, יש יחוד למעלה וע"י כך השפע מתרבה וישראל מושפעים וקונין מעלה כאן למטה, ומתגברים על אויביהם, לכן נתחכמו לבטל מהם שבת כדי להחליש כחם.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.