מגלה צפונות/קרח
בן יצהר בן קהת בן לוי: בקיחה באו הרבה פירושים, יען כי לא פורש אם קיחה זו בידים או בדברים אחרים, כמו קח את הלויים, ודברי רש"י ז"ל ידועים (לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה) ובחיבור אחר פרשתי כמה פנים, ונראה שלקח עצה זו עם אנשי עצתו והוא שמשה רבינו ע"ה הי' מלך, שנאמר ויהי בישורון מלך, ועד עתה היו נוהגין בו דין מלך לקום מפניו, מיד בראותם ברחוק ועתה לקחו עצה שלא לקום לו כי-אם בבא לפניהם, ועל שינוי זה יהי' התחלת המחלוקת ושיעור הכתוב ויקח קרח עצה עם דתן ואבירם בני אליאב ועם בן פלת בני ראובן ויקומו לפני משה, כלומר ויקומו כשהי' משה לפניהם ולא כראותם לו מרחוק כאומרם שכולם שוין לטובה, שהרי הם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ועל-ידי-כך ויקהלו על משה ועל אהרן.
ובמדרש אמרו, ויקח קרח מה לקח, טלית שכולו תכלת וכו', ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייבת במזוזה. וכתב הרב בעל כלי יקר ז"ל דרמזו בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו, להיות לאדם כמזכירים את מצות ה', כמו שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל וכו' וכן במזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינם צריכים לדבר המזכיר, כי בלאו-הכי ה' לנגדם תמיד, הוא יתברך וכל מצותיו ואין צורך בהם כי-אם לאנשים שכחי אלהי'. ונטעם זה נענשו המה וטפם, דיש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באי' לעונש זה, אלא לפי שחלקו על הציצית ומזוזה ומסיק בפרק במה מדליקין ר' יהודה ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעבור ציצית חד אמר בעון מזוזה וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באים לזכרון, כי המזוזה להיות השם לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו והציצית לזכרון המצות וכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, כי על ידי שתשכח תולדות המעשים טובים אשכח גם התם תולדותיך ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד עכ"ל.
ולע"ד נראה שרצו לבטל ציצית ומזוזה בטענת כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' והוא שהתכלת בציצית שהי' שעטנז הי' כדי להסיר כל סיג ופיסול וחלאה שבישראל כמו שכתוב האר"י זלה"ה הזכרתיהו בסוף פרשה דלעיל, ובחיבור אחר הבאתיהו באורך, והנה אמרו כיון שכל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', מוכרח שאין סיג וחלאה ופיסול ימצא בהם דאם איתא שיש, איך שכינה שורה עליהם, דאין השכינה שורה אלא משפחות מיוחסות כאמרם חז"ל, אם-כן מוכרח שכלם קדושים ובתוכם ה', ואין צורך מציצית לטהר הפסולים. וגם אין צורך ממזוזה לפי שהמזוזה לשמירה וכמו שכתבו המפרשים ז"ל, שנוהגים לכתוב שם שד"י במזוזה דראשי-תיבות שומר דירות ישראל, כיון שישראל קדושים ובתוכם ה', אין שמירה גדולה מזו, ולמה לנו מזוזה ומטעם זה נענשו גם הבנים ואפילו שהיו קטנים דכיון שכפרו בציצית המפריש לאדם מזנות מלערבב זרעו בדבר שאינו שלו ושיכיר האב את בניו והם יכירו אביהם כההוא שהלך אצל הזונה וטפחו הציציות על פניו ופירש כאמרם חז"ל, לכן בדין הוא שימותו גם בניהם כאילו אומר בני זנונים המה. וגם המזוזה משמרת מהמזיקין וקטנים ניזוקין יותר מהגדולים, דלכן צריכים שמירה והם רצו לבטל המזוזה, בדין הוא שיזוק גם בניהם עמהם.
ובמאמר ראוי לשים לב, שדרשו שחלקו על משה בציצית ובית מלא ספרים, דבשלמא ציצית דרש סמוכים מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמי', והרב בעל כלי יקר ז"ל פירש דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם, דלמה לי' למכתב פתח אהליהם, אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פרשת ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל, שאמרו שמשה בדה מלבו שני מצות אלו, והי' זה מעין מחלוקותם, כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל כי אמרו כשם שטלית שכולה תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה כלם קדושים אינן צריכים למגיד ע"כ. ולע"ד נראה דכיון דחלקו עמו על ענין הציצית מכוח הסמיכות באומרם טלית של מין אחד חוט אחד פוטרתו, טלית שכולו תכלת לא-כל-שכן, ממילא שאלו גם-כן על בית מלא ספרים שרע"ה פרשיות אין פוטרות את הבית וב' פרשיות פוטרות, וכי משום ששתיהם מין שאלה א' הם, דהשאלה שיש על ענין הציצית היא עצמה על בית מלא ספרים, דציצית שכולו תכלת אינו פוטרו אלא חוט אחד ובית מלא ספרים אינו פוטרה אלא מזוזה אחד, ובהיות ששתיהם אחד, מוכרח דכיון שמצאנו ראינו ששאלו על הציצית מכוח הסמיכות, מוכרח ששאלו גם על המזוזה שהיא דוגמה ממש דכל אחד קשורה בחבירתה.
אך ראוי לשים לב למה חלק קרח עם משה בשתי מצות ציצית ומזוזה יותר ממצות אחרות, ונראה משום דבשתים אלו יש לו עזר וסיוע ממקום אחר, והוא ענין פרה אדומה שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה מצוה זו ומה טעם יש בה, לכן ביקש הוא גם-כן שתי מצות אלו שהן מעין הפרה שאין הדעת סובלו שהפרה מטמא את הטהור ומטהר את הטמא הוא היפך השכל, וכן ציצית כולו תכלת אינו פוטרו וחוט אחד פוטרו וכן בית מלא ספרים אינו פוטרה וב' פרשיות פוטרה, הנה הם דברים שאין השכל סובלם באופן שקם לחלוק על שתים אלו משום שהי' לו עוזרים מפרה אדומה שחולקים על שאין הדעת סובלו השטן ואומות-העולם, לכן ביקש הוא שתים דומות לפרה ולא בא לחלוק על פרה אדומה עצמה, שכבר על זה נתעורר השטן ואומות-העולם ובא הוא בחדשות להרבות הדברים כדי לומר שח"ו הכל בדה מלבו וגם לא רצה לעורר ולבא לחלוק עליו בפרה אדומה כדי שלא להשוות עצמו לשטן וא"ה שנתעוררו על זה, מיד משעה שנאמרה המצוה ואז לא יאמנו דבריו באומרם השומעים הם אלו דברי שטן וא"ה שנטה אחריהם, לכן נתעורר בחדשות ציצית ומזוזה שהן דומות לפרה שאין הדעת סובלו וממילא בשומעם שתים אלו, השומעים מעצמם יתעוררו על פרה אדומה גם-כן והשטן יסייע בדבר וכן שרי אומות-העולם.
ובזה יובן מאמר הביאו הרב בעל לב אריה ז"ל וז"ל, מה ראה קרח לחלוק, פרה אדומה ראה ע"כ. והוא ז"ל פירש פנים הרבה עי"ש. ובחבור אחר פרשתי גם אני, אמנם כפי דרכנו הוא פשוט שכוונת המאמר לומר מה ראה קרח לחלוק, כלומר שמחלוקתו היה על הציצית ומזוזה, ומה ראה לבוא לחלוק בשתים אלו, ותירץ פרה אדומה ראה, דכיון דראה פרה אדומה שכבר נפל כזאת ביד השטן ואומות-העולם שמקטרגים עליו על שאין הדעת סובלה, ביקש הוא גם-כן שתים שאין הדעת סובלם כי באלו יש לו כבר עזר וסיוע מהדומה לה, דהיינו פרה שמקטרגים השטן וא"ה. ואין להקשות דלמה לא בא לחלוק על חקים אחרים כבשר וחלב וכדומה משום שכבר אמרו חז"ל במקום אחר, שעל כל החקים מקטרגים השטן וא"ה וכו', ומה שבמקום אחד לא מנה אלא פרה בלבד, נראה שבא לרמוז דזאת היותר גדולה שמקטרגים עליה יותר, וכיון שכבר על כל החקים נתעוררו השטן וא"ה, נתעורר בחדשות כדפרשית ועיין לקמן פרשת חקת בשני מקומות.
מסכת סנהדרין ויקח קרח שעשה קרחה בעולם, בן יצהר שהרתיח כל העולם כצהרים, בן לוי שעשה לויה לגהינם, יעקב ביקש חמים על עצמו שלא יחשב עמהם, שנאמר בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תיחד כבודי ע"כ.
וצריך להבין דמה נזק מגיע אם יזכר שמו עמהם, ואי משום שלא יחוסו שיצא רשע מיעקב, וכי מפני שלא הזכירו אין אנו יודעים שהוא מיעקב, ואי משום שלא ידרשו שמו לרעה בן יעקב שעיקב עצמו לגהינם, ומה מגיע ליעקב מזה אם ידרשו או לא ידרשו. והנראה בזה, ידוע כשקבל יעקב הברכות הסכים הקב"ה בהן כמו שדרשו רז"ל על-פסוק גם ברוך יהי', שהם דברי השכינה וכו', וכשנכנס עשו נכנס עמו גהינם כדברי רז"ל על-פסוק מי אפוא הוא הצד ציד, ועשו אמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, דרש עשו שם יעקב לשון עיקבות, ויפה דרש משום שמותר ליעקב לרמותו לקיים מקרא שכתוב ועם עיקש תתפתל, העולה מכל זה שגהינם נכנס עם עשו לרמוז שבשחת זו כרה על ידי מעשיו הרעים בה יפול, וכיון שהי' רשע, רצונו יתברך לרמותו ולכך הסכים בברכותיו וכפי זה אם הי' נזכר שמו במחלוקתו של קרח והיו דורשים בן יעקב בן שעיקב עצמו לגהינם שהוא חלקו של עשו כמדובר שנכנס גהינם עם עשו, הי' פתחון פה למנגדים נגד יעקב שאנו מעידין דמה שנכנס גהינם עם עשו הוא לרמוז בכאן יפול מי שרימה לעשו, ומאמר גם ברוך יהי' אינן דברי השכינה כי אם דברי יצחק שהי' בשר ודם וחזר וברכו על שטעם במאכלו כל מיני מטעמים כאמרם חז"ל ולעולם שלא הסכים השכינה בברכות שברכו אביו, וגהינם נכנס עם עשו לומר כאן יפול מי שרימה לזה, ועדות יש שהרי אתם מעידין על שם יעקב בן שעיקב עצמו לגהינם, ונמצא עם זה שמחזיקים דברי אומות העולם שאומרים סך קירי פלסתר אחוהי דמרנא זייפנא כדאיתא במסכת (עבודה זרה יא, ב), לכן התפלל יעקב שלא יזכר שמו במחלוקתו של קרח כדי שלא יבואו לדורשו שעיקב עצמו לגהינם, משום דנפיק חורבא שיאמרו מה שעיקב עצמו בגהינם ירושה היא מיעקב שהכניס עשו עמו גהינם לומר כאן יפול מי שרימה לעשו, כי לא יכשר בעיני המקום לבוא עם חבירו בעורמה ותחבולה, אך כשאין אנו מעידים על שם יעקב שעיקב לגהינם שאין אנו מזכירים בעקימותו גהינם, נשאר שם יעקב כפשוטו, כמו שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני, ודורש אני דאין-הכי-נמי שעל-זה נקרא יעקב משום שמותר לצדיקים לרמות לרשעים לקיים ועם עיקש תתפתל וגהינם שנכנס עם עשו הוא לומר שבו יפול עשו, ונכון.
סמיכות, כתיב לעיל אני ה' אלהיכם וסמיך ויקח קרח, יובן בדברי רז"ל במעשה העגל כדי להצילם משה אמר להקב"ה לי צוית ולא להם, משום שדברת לשון יחיד אנכי ה' אלהיך, אמר הקב"ה מכאן ואילך אני מדבר בלשון רבים, לזה אמר אני ה' אלהיכם ע"כ, והנה קרח הי' לו כבוד ויראה ממשה באומרו יש לחלוק לו כבוד וליירא ממנו, כיון שהציל לישראל בטענה לי צוית וכיון שכן ראוי להיות מלך עלינו, אך כששמע שאמר הקב"ה אני ה' אלהיכם לשון רבים, מיד ויקח קרח ואתפליג, בא לחלוק עם משה כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך, כלומר לכולם דיבר, שישראל כולם נקראו נפש אחד, וראיה לזה דכאן פירש אני ה' אלהיכם, לפרש דמה שאמר בסיני אנכי ה' אלהיך לכולנו דבר ומה שניצלנו הי' בעבור רוב חסדיו ורחמיו ולא כאשר אמר לנו משה שטען לי צוית ולא להם, אם-כן למה אנו מחזיקים עצמנו טפלים לו, יחזור השררה חלילה לכל אחד ואחד כיון שכל העדה כלם קדושים ולעולם הי' בתוכם ה' והצילנו מן העגל על רוב חסדיו כמדובר.
עוד יש-לומר קודם סבר קרח שמשה גדול מכל ישראל שעמו השכינה תדיר ואם-כן נאה לו המלוכה, והכהונה שנתן לאהרן מהקב"ה הי', אך בשומעו אני ה' אלהיכם שנראה שכלם שוין שהשכינה ע"ב ישראל תמידית, מיד ויקח קרח ואתפליג ואמר כיון כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' כלם שוין למדריגתך, ונמצא שמדעתך לקחת לך המלוכה ולאהרן אחיך כהונה גדולה.
(בבא בתרא עד, א) פ"ה ואמר רבה בר בר חנה א"ל ההוא טייעא, תא אחוי לך בלועי קרח וכו', א"ל כל שלשים יומי מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והם בדאין ע"כ, פירש רש"י ז"ל כל שלשים יומי כל ראש חודש עכ"ל, דקשה מהיכן זה לרש"י ז"ל, ולא כמובן מפשט הדברים שכל השלשים יום מהפכים להם בכל יום ונראה שאם הוא בכל יום מה חידוש עד שהוצרך ללמדך כך, שבהיות שהם בגהינם עד שיבא מלך המשיח שהתפלל עליהם חנה שאז יעלו וכאומרם חז"ל פשיטא שבעוד שהם בגהינם שמהפכים אותם, לכן מוכרח דאומרו כל שלשים יום, רוצה-לומר כל יום שלשים דהיינו ראש חודש, עם-כל-זה שהוא ראש חודש אין להם מנוחה ומהפכים להם. ואם-תאמר ולמה באמת בראש-חודש אין להם מנוחה ובשבת יש להם, יש-לפרש בדברי רז"ל הביאו הילקוט מי שמחלל שבת אינו נח בגהינם אפילו בשבת מדה-כנגד-מדה וכו' וקרח ועדתו לא מצינו שחיללו שבת. אך ראש-חודש אין להם מנוחה משום דשמש וירח קטרגו עליהם כשחלקו במשה כאמרם חז"ל שעלו שמש וירח בזבול ואמרו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו יוצאים ואם לאו אין אנו יוצאים, אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם וכו' עד שזורקים בהם חצים וכו' וכיון שהלבנה והשמש נעשו קטגורים שלהם לכן נשרפים בגהינם כל ימי החודש כנגד השמש חמה מנרתקה השורף בהם וכנגד הירח ביום ראש-חודש מהדרא להו גיהנם. אך לדקדק דלמה אין אומרים משה אמת ותורתו אמת ואומרים משה ותורתו אמת. אמנם נראה דכיון שהם כפרו בתורה מן השמים ומשה בדה מלבו מה שאמר ח"ו, לכן אומרים משה ותורתו אמת להשוות אמיתות התורה הנאמתת כמשה, ואמיתות משה כאמיתות התורה הכל שוה, מה-שאין-כן אם היו מפסיקין לומר משה אמת ותורתו אמת, דהוה-אמינא שניהם אמיתיים אבל אין אמיתותם בשוה.
ובסמיכות הפרשה שמעתי מההח"ר יוסף אשכנזי נר"ו, אמר אני ה' אלהיכם וסמיך ויקח קרח, דבעגל הצילם משה באומרו להקב"ה לי צוית ולא להם, אמר הקב"ה למדתני אני מדבר בלשון רבים אני ה' אלהיכם ע"כ. והנה קרח סבר תחילה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד כדי שיבינו ישראל שעם משה דברו יעשו את העגל כדי שילמדו ממנו תשובת רבים כאמרם חז"ל לא דור המדבר ראויין לאותו מעשה אלא שאם חטאו רבים אומרים לו כלך אצל רבים אך עכשיו ששמעו שאמר הקב"ה אני ה' אלהיכם לשון רבים, אמר קרח נראה שמה שאמר אנכי ה' אלהיך לשון יחיד לא הי' כונתו כדי שיעשו עגל וילמדו תשובה, שהרי אמר הקב"ה למדתני ואני מדבר לשון רבים כאילו אומר מתחילה כשדברתי לשון יחיד כונתי ע"כ ישראל שנחשבין כאחד, אך כיון שטעו אני בוחר לדבר בלשון רבים, אם-כן עדיין לא נלמד תשובת רבים, מיד ויקח קרח, חלק עם משה וכפר בתורה מן השמים שהוא כאילו עובד ע"ז כדי לחזור בתשובה אח"כ ושילמדו תשובת רבים על ידם, ולכן ויקהלו נקהלו קהל כדי להיותם רבים, זה הי' כונתו של קרח וחטא בדבר שאין הקב"ה רוצה שיכפור אדם בו כדי לעשות תשובה ושילמדו ממנו, דבשלמא בענין העגל הי' גזירת מלך שנתעורר להם על זאת וכיון שחטא בזה נמשך אל הכפירה ונאבד ע"כ. ונראה שיובן בזה מאמר חז"ל אל תפן אל מנחתם, אל תקבלם בתשובה וכו' אלא כיון שחטא בקום עשה ובא נגד הקב"ה ותורתו כדי לחזור כמדובר התפלל עליהם אל תקבלם בתשובה שלא יעלה בידם מחשבתם כדי שלא ילמדו אחרים לחטוא בקום עשה. ובזה יובן מאמר חז"ל בני קרח הרהרו תשובה בלבם וכו' שהכוונה הרהרו בענין התשובה שכבר נלמד מענין העגל ונמצא אביו טועה בדבר ולכך לא נשתתפו עמו.
ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מוער אנשי שם: פרשתי בחיבור אחר נשיאי עדה היו כל כך גדולי הערך והמעלה שהעדה היו מתנשאים ומתרוממים איך היו נשיאים אלו שולטים עליהם והיו מתנשאים העדה בהיותם נשיאים עליהם. קראי מועד שהיו קוראים בכל מועד הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת, אנשי שם שהיו בקיאים בשם המפורש. אמנם נראה עוד, נשיאי עדה היו בקיאים בספר אדם הראשון והיו מכירים משם מי הי' ראוי לנשיא או שיקרא רבי' על דרך אומרם חז"ל על שמואל ירכינאה שהי' משתדל להסמיכו ואמר ליה אל תצטער שאני ראיתי ספרו של אדם והי' כתוב שם שמואל ירכינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי, גם אלו היו בקיאים בספרו של אדם הראשון והיו יודעין מי ראוי שיקרא נשיא ומי ראוי שיקרא חכם, וזהו נשיאי העדה שהיו נותנים נשיאים לערה. קריאי מועד שהיו בקיאים בתקופות ומולדות על דרך ומבני יששכר יודעי בינה לעתים והיו יודעים ימי המועדות אמתי ובאיזה יום יהיו קוראים ומכריזים בישראל ימי המועד וזהו קריאי מועד. אנשי שם שהיו מכירים בשם כל אדם מה מעשיו על דרך רבי מאיר הוה בדיק בשמיה.
ויקהלו על משה ועל אהרן: מהו על על, דהיל"ל ויקהלו על משה ואהרן, אמנם נראה לומר רמז שהאותיות הבאים על אותיות שם משה ואהרן, רצונו לומר האותיות של פנים האותיות משה ואהרן הם לר"ד אדק"ם, כלומר נטלו לסימן האותיות הבאים על אותיות משה ואהרן וראו שיוצאים תיבות אלו לד"ר אדק"ם, לשון ירידה ולשון אדקם ארקעם (שמואל ב כב, מג), ואמרו אנו יכולים לרד אותם מגדולתם ולאדיקם ולא ירעו, שהסימן שיצא הי' מורה על מה שעתיד ליארע להם על ידי משה ואהרן, שעתידין לירד לגהינם ולאדיקם שם כאומרם חז"ל כל שלשים יומי מהדרא להו בגהינם וכו', וזהו גם-כן ויקומו לפני משה, קמו מסיבת שנסתכלו באותיות שיש לפני שמו של משה, שהם לד"ר והם לא ידעו שהסימן הי' מורה על מה שיתהפך עליהם, ובחיבור אחר פרשתי כמה פנים באלו הפסוקים.
ובמדרש אמר רבי לוי למה חלק קרח על משה, אמר אני בנו של שמן בן יצהר שנאמר תירושך ויצהרך, תירוש זה יין ויצהרך זה השמן ובכל משקין שתתן את השמן הוא נמצא עליון, ולא עוד אלא שכתוב אלה שני בני היצהר העמדים על אדון כל הארץ (זכריה ד, יד), וכי יש לשמן בנים, אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה וכו' בלבד, נטלו כהונה ומלכות, אני שאני בנו של שמן איני נמשח ונעשה כהן ומלך, מיד נחלק על משה עכ"ל. קשה טובא דכיון שקרח חכם גדול אין שחר בדבריו שבעבור שנקרא בן יצהר שהוא בן השמן, שבעבור זה יטול כהונה ומלכות.
עוד קשה דמה צורך לומר תירוש זה יין, דבשלמא אומרו יצהרך זה השמן ניחא שנוגע לעניינו. עוד קשה אומרו ולא עוד אלא שכתוב דכל "ולא עוד-אלא" בא להוסיף ראיה יותר חזקה ומה היא הראיה היותר חזקה שמביא מאלה בני היצהר, דהיינו מה שכבר אמר שהי' בנו של שמן שעולה על כל המשקין. עוד קשה דקל-וחומר של שטות הוא ואינו קל-וחומר כלל, דאדרבא היא הנותנת ומאי קאמר הם נמשחו בשמן וכו' ואני שאני בנו של שמן, דהרי אינהו עדיפי דנמשחו בשמן עצמו והוא לא נמשח בשמן עצמו אלא שהי' בנו של שמן ולא השמן עצמו.
ונראה לפרש דכוונתו של קרח הוא דקאמר אני בנו של שמן ומוכרח שאני עולה על אהרן ליקח כהונתו משום שנאמר תירושך ויצהרך, תירוש זה יין שהוא אהרן המנסך יין על גבי המזבח ויצהרך זה השמן הרומז עלי שאני בן יצהר וכיון דיין נשתנה למעליותא מכל המשקין עד שקבעו לו ברכה בפני עצמו כנודע, אם-כן הי' ראוי שיעלה היין על כל המשקין ואינו כן אלא שהשמן עולה על כל המשקין, ואם-תאמר שאין לעשות עיקר מכל אלו הדיוקים כדי ליטול הכהונה, לזה אמר ולא עוד-אלא, שיש לי ראיה יותר חזקה על דברי, וראיה שניה מחזקת הראשונה ואין מקום לדחותה שכתוב אלה שני בני היצהר העמדים על אדון כל הארץ, וכי יש לשמן בנים, אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה שבעבור שנמשחו בשמן המעלה הגדולה שנותן להם הוא לקרותם בני היצהר, ונצא שהיותם נקראים בני יצהר היא מעלה יותר מהיות נמשח בשמן, דמי נתלה במי, הקטן נתלה בגדול, שהרי תלה מעלתם על שנמשחו בשמן לקרותם בני היצהר וזו מחזקת הראיה ראשונה שהבאתי שאני בן יצהר, דיש לעשות עיקר בהיותי נקרא בן יצהר, רוצה-לומר בן השמן שהרי הא' עשה עיקר מזה בקרות לאהרן ודוד בני היצהר על שנמשחו בשמן, ומשם נלמד גם ראיה גדולה עלי מקל-וחומר, ומה אהרן ודוד בעבור שנמשחו בשמן גידלם לקרוא להם בני היצהר ואהרן נטל כהונה ודוד נטל מלכות, אני שאני בנו של שמן, שאני נקרא בן יצהר שהיא הגדולה שנתן לאהרן ודוד שקראם בני היצהר, אינו דין להיות נמשח בשמן ואעפ"י שהמשיחה טפל לי, כיון שיש בי העיקרית שמבטן ומהריון אני נקרא בן יצהר, וכיון שיש בי העיקרית אינו די לי בכהונה בלבד או מלך בלבד כי-אם כהונה ומלכות, דמה הפרש יהי' בי למי שנקרא אח"כ בן יצהר בעבור שנמשח למי שמעיקרא הי' נקרא בן יצהר שיטול השנים, באופן שנתעורר קרח על הכהונה והמלכות בעבור שנקרא בן יצהר ולעשות עיקר מזה בראותו שהכתוב עושה עיקר מזה עצמו בהיות נותן מעלה למשוחים לקרותם בני היצהר והותרו כל הקושיות ודוק, ועיין במאמר זה ביד יוסף דף רל"ב ע"ד.
מאמר קרח פיקח הי', מה ראה לשטות הזה, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, כ"ד משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקדש, כל אלה בנים להימן, אמר אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום ע"כ, הקשה הרב בעל יד יוסף ז"ל, דקרח לא הי' נביא והיכן ראה כל זה שעתידין לעמוד ממנו כל-כך צדיקים, ופירש שראה עצמו חכם גדול וכן אביו ובניו בני תורה, אמר שוב התורה אינה פוסקת מזרעו, וראה שהתורה משתלשלת בזרעו וראה שלשלת גדולה עומדת ממנו כי ודאי ממנו ישתלשלו, כיון דשוב אין תורה פוסקת מזרעו וכאילו ראה כל הגדולה שיצא ממנו עכ"ל. ונכון הוא כפי הקושיא, אך בעיני הקושיא אינו קושיא כל-כך, משום דאין אמת אלא הי' נביא אבל מוכרח דכפי חכמתו וקדושתו שהי' בו מקודם שחלק עם משה זכה לרוח הקדש בודאי, וראה מה שראה. אך מה שיש להקשות הוא, אומרו שראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן וכו' ואמר ואני אדום, דקשה איך לא חשב לומר דכל זה שראה עם יהי' צדיק אך בהיות חולק על מלוכת משה וכהונת אהרן שבא להם מהקב"ה שנמצא שהי' חולק על הקב"ה, לא הי' מוציאם ממנו על-דרך שאמרו חז"ל בקש הקב"ה להוציא כהונה ממשה ועל-ידי שהקדים ברכת עבד לברכת רבו הוציאה מאברהם וכו' הרי שהחטא גורם למנוע טוב מבעליו.
אמנם נראה לומר, דמעולם לא עלה בדעתו של קרח שמה שהי' בא לחלוק על מלכותו ועל כהונת אהרן שהי' חולק עם זה גם עם הקב"ה, משום שהוא חשב דמלכות משה לא הי' מהקב"ה בקום עשה שצוה להיות מלך, משום שהמלכות ניתן לשבט יהודה, אך ישראל היו מחזיקים אותו בבחינת מלך כיון שעל ידו נגאלו, ואם היו ישראל שואלים מלך הי' נותן להם, ובפרט שאין נביא מלך, כדאיתא בספר הזוהר ופריך משאול המלך שנתנבא, עיין-שם. והמסקנא שאין נביא מלך, גם-על כהונת אהרן חשב שלא מהשם בא לו כי אם משה חלה פני אל על זה למנות לאחיו כהן-גדול ונתן שאלתו, וכיון שכן בראות ברוח קדשו שלשלת גדולה עומדת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, אמר מתחילה הגזרה לפניו יתברך היות אני כהן ומלך, ובהיות שקדם משה ואהרן ואין מעורר עליהם מעמידם בידם דרך השאלה עד שיעורר מי שנוגע לו לעורר, והי' עיקר ראייתו לזה בראות שמואל יוצא ממנו ששקול כמשה מלך ואהרן כהן-גדול, ושמואל נזיר הי' שמדרגת כהן-גדול בו כנודע, ואמר כל ענף דומה לשורש, רצוני לומר יונק מהשורש, ואם איתא שאין המלכות והכהונה נוגע לי, כיצד שמואל ענף שלי שקול כמשה מלך ואהרן נביא, מוכרח שלי הם וכשאני מעורר עליהם הקב"ה יחזיר העטרה לבעליו, ואם-כן ואני אדום ונכון.
מסכת נדרים דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעו והא ברקיע קבועים, מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, אמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים וכו', באותה שעה זרק בהם חצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם לכבוד בשר-ודם מחיתם, ובכל יום ויום יורה בהם חצים וחניתות ומאירים שנאמר לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך ע"כ.
וקשה דמזה המאמר משמע שהשמש היה אהובו של משה, שהרי עלה לזבול לתבוע עלבונו באומרו אם אתה עושה דין לבן עמרם וכו', ובמדרש פרשת וילך משמע להפך, שהשמש הי' מתקשה כנגד משה והי' אומר איני שוקע ומשה קיים וכו' וזה מורה שינאה עמו, משום שמשה אמר אני עומד בתפלה ויעבור היום וגזירה בטלה ובהיות שלא הי' רוצה לשקוע בעוד שהי' קיים אין שינאה גדולה מזו.
אמנם לבא לענין נקדים מאמר חז"ל כשהעמיד יהושע את השמש, אמר לי' עבדא בישא דזבינך אבא בכסף, דקשה איך קנה יוסף השמש בכסף. אמנם יובן בדברי רז"ל בעבור שלא נהנה אברהם מכסף סדום שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל וכו' הקנה לו הקב"ה שמים וארץ גם יוסף שלא נהנה מכסף מצרים, שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף ויביאה ביתה פרעה, הקנה לו הקב"ה שמים וארץ באופן שבכסף ממש קנה את השמש והוא עבדו, ובזה נבא לעניין דלעולם השמש אהובו של משה הי' ולכך עלה לתבוע עלבונו במחלוקתו של קרח, אך סמוך למיתתו שהי' מגיע אח"כ מלכותו של יהושע הוצרך לעזור לאדונו משום שהוא עבדו שקנאו יוסף ויהושע הוצרך לעזור לאדונו משום שהוא עבדו שקנאו יוסף ויהושע אתי מיוסף, כך שמעתי מחה"ר יעקב פינטו נר"ו.
ולענ"ד נראה דמה שהשמש הי' מתקשה כנגדו ואומר איני שוקע ומשה קיים, אדרבא הי' מתוך חיבה שהי' לו עם משה, משום שראה השמש שגזירה קשה עליו שימות ולא יעבור, שכך הי' רצונו יתברך כדי שלא יגיע נזק לישראל כנודע, ומוכרח שימות בלי ספק, לכן הי' מתקשה כדי שלא להשקיע עצמו כדי לזכות שימות בו להביא דורון זה לפני המקום, ונמצא שאדרבא מתוך אהבה ומתוך חשיבות שהי' למשה לפניו, עלה לתבוע עלבונו מקרח וגם בעבור חשיבותו רצה שימות בו ולא ביום אחר, וכמו שדויק שם המאמר באומרו שהיום הי' מתקשה כנגדו היום דייקא, ובחיבור אחר הארכתי בזה בפנים אחרים.
אך במאמר עצמו קשה, דכמה פעמים חלקו עם משה במתאוננים ומרגלים ובפרט במצרים, שהרי במצרים אמרו ירא ה' וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו ובחורב עוד מעט ובקלוני ובמרגלים ויאמרו כל העדה לרגום אותם, ולמה לא עלו שמש וירח באותה שעה לתבוע עלבונו של משה. ב'. איך יתכן שאמרו לפני המקום אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים, שהוא עזות גדול לומר כך לפני האל יתברך. ג'. איך שייך בהם זריקת חצים וחניתות.
אמנם נראה שבהיות אמת שהלבנה קטרגה על השמש ומיעטה הקב"ה ושם לשמש למאור הגדול ולירח מאור קטן וקבלה הלבנה בגזירה עליה להיותה כפופה תחת השמש לקבל ממנו אורה, שהירח מקבל ממנו כנודע. ונמצא עם זה דשניהם בצער גדול, השמש שהירח רודפת תמיד אחריו לומר הב הב והירח בצער דאכיל דלאו דידי', והם סובלים הצער בעבור לקיים גזירתו יתברך, אך כשראו שמש וירח שהקב"ה שם לאהרן למאור הגדול היינו כהן-גדול בחינת ימין וקרח למאור קטן שהוא לו בחינת שמאל שמקבלת מהימין והם ממש בחינת שמש וירח, בעוד שראו שכל אחד הי' הולך ונוהג במדרגתו כאשר גזר עליהם האל יתברך, גם הם היו שותקים ומנהיגים כפי מדריגתם, אך עכשיו שראו שחלק קרח על הכהונה והמלכות ואמר כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', כלומר כולם שוים לטובה ויחזור המעלה חוזר חלילה לכל אחד ואחד מישראל בשוה, אמרו זה העת היא לתבוע גם עלינו להיותנו שוים במדריגה, ושוב אין אתה מצפה ממני אור ואני מציל מזה הרדיפה וגם אין את מתביישת לקבל כמשפט מאן דאכיל דלאו דידי', ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם שיעמוד במדרגתו וכן אהרן וקרח במדרגתו הקטנה, גם אנו נצא להאיר לעולם על-דרך שהיינו יוצאים, שאני מאיר מאורי והלבנה במה שמקבלת ממני דוגמת מה שמתנהגים למטה, אבל אם אין אתה עושה דין לבן עמרם, אלא שמתקיימים דברי קרח להיות שוה הגדול והקטן יחד, גם אנו נוהגים כך ולא נצא להאיר על דרך שהיינו יוצאים, כי-אם להאיר שנינו בשיווי אחד ובמדריגה אחת, וכיון שהיו שואלים דין אינו עזות כי כך מחייב הדין, משום שעל דרך שמתנהגים התחתונים כך צריך שיתנהגו העליונים, לפי שאנו תולין בהם כיון שבעבור התחתונים נבראו כולם. אז השיב להם הקב"ה הדין עמכם, אך זאת השאלה הייתם יכולים לשאול אותה כשאומות העולם משתחוים לכם ועוזבים אותי שנמצא שאין נותנים הבחנה בין קטון לגדול, שמניחים אותי כי גדול ה' ומהולל מאד, ועובדים לקטן בזוי הוא מאד היינו לע"ז, והייתם יכולים לתבוע אם אתה עושה דין לאומות העולם שיכירו מי הוא גדול ומי הוא קטן, נצא על דרך שהיינו יוצאים אני בבחינת גדול והלבנה בבחינת קטן, ואם-לאו לא נצא כי-אם בבחינה אחרת כלם במדריגה אחד, כאשר הם משוין קטן כגדול, באופן שהי' מקום לשאלתכם עם אומות-העולם, וזהו החצים וחניתות שזרק בהם הקב"ה, שדברים אלו לשמש וירח חצים וחניתות, אמר-להם לכבודי לא מחיתם לכבוד בשר-ודם מחיתם, לכן איני משגיח לכם כיון שחטאתם בי ובכל יום ויום יורה בהם חצים וחניתות ומאירים, כלומר כל יום ויום שיוצאים ויודעים שאומות העולם משתחוים להם, זוכרים מה שהשיב להם הקב"ה ומתביישים איך לא מיחו על כבודו וזהו להם בכל יום כחיצים וחניתות, ולחזור למחות על-כרחם אין יכולין כיון שמתחילה לא עשו הדבר העצמם, והותרו כל הספקות ובזה מתיישב הפסוק דלא קאמר שמש וירח עמדו זבולה, דכיון דכל אחד הי' שואל על עצמו, אמר עמד לשון יחיד, שעלו לשאול לתקן מה שנודע לכל אחד מהם, לשמש שצריך ליתן והירח על שמתביישת לקבל.
עוד נראה למה עלו שמש וירח דוקא במחלוקת קרח ולא בפעם אחרת, והוא משום שכאן באו לבטל התורה שכפרו בתורה מן השמים, וכיון שאין תורה חוזר העולם תלהו ובהו, ואז אין שמים וארץ ואין שמש וירח מאירים ועל-זה אמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים משום שהעולם במקומו עומד ואם-לאו אין אנו מאירים, משום שחוזר העולם לתהו ובהו, והוא על-דרך שפירש מוהר"ש אלגאזי ז"ל על מאמר רז"ל כשבאו לסיני אמר הקב"ה אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, שהכוונה משום שאם אין מקבלין את התורה חוזר העולם לתהו ובהו ושם קבורתם, באותה שעה זרק להם חצים וחניתות, אמר בכל יום משתחוים לכם ואתם מאירים, לכבודי לא מחיתם, הכוונה ידוע שמענין יציאת מצרים וקריעת ים-סוף ומתן-תורה הכירו כל העולם שה' אחד ושמו אחד, במצרים ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ושם היו משבעים אומות כל אחד אלהו בידו ובכלם עשה שפטים, בים אמר פרעה מי כמוך באלים ה', בסיני עוף לא צפצף כדי שלא יאמרו שתי רשויות יש והי' העולם דומם, וידעו שהקב"ה עוז לעמו יתן כמו שאמרו רז"ל שנתקבצו כל האומות אצל בלעם כשראו כך ואמרו בא צביונו של הקב"ה להחריב את העולם, אמר-להם לא, אלא ה' עוז לעמו יתן. באופן שידעו כולם בפרט במתן תורה שאין אלוה מבלעדי ה' והי' ראוי שמיד כראות שמש וירח משתחוים להם, שיעלו לומר אם אתה עושה דין לאומות-העולם נצא שראוי שתעשה בהם דין להחריבם כיון שהכירו ומרדו, ואם-לאו לא נצא להאיר להם, ועל זה אמר-להם לכבודי לא מחיתם לכבוד בשר-ודם מחיתם, שנוגעים בכבוד משה שהוא בשר-ודם שאומרים שבדה הכל מלבו והתורה הי' מלבו ולא מן השמים ובזה חוזר העולם לתהו ובהו, למה מחיתם לכבוד בשר-ודם ולא בכבודי ודברים אלו הם כחיצים וחניתות לשמש וירח כמו שפרשתי בדרך ראשון.
אך קשה למה קודם מחלוקתו של קרח לא שאל הקב"ה לשמש וירח למה אתם יוצאים, כיון שאומות-העולם משתחוים לכם ומניחים כבודי ואין אתם מוחים. יש-לומר לא שאל קודם לפי שיוכלו להשיב וכי מונעים אנו יציאתנו ויאבד העולם מפני השוטים כדאמרינן במסכת ע"ז, אבל עכשיו שאמרו אם אין אתה עושה דין לבן עמרם לא נצא כלומר ואעפ"י שיאבד העולם, נופל הקושיא ולמה לא מחיתם על כבודי ואעפ"י שיאבד העולם, שהרי לכבוד בשר ודם אין אתם חוששים לאיבוד העולם ונכון.
המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וכו', ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה. לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש והמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר: נראה לפרש בהמשך אלו הפסוקים שבהיות משה הבל וקרח קין בחינת רוחו, כי המצרי הי' קין מבחינת נשמתו וקרח מבחינת רוחו ויתרו מצד בחינת נפשו כמו שכתבו חכמי הקבלה ז"ל, לכן בהיות קרח קין שיצא במרמה לקונו כאומרם חז"ל הכיר בו שעדיין טינא בלבו כמקודם כשהי' קין וכונתו לכפור בהקב"ה ובתורתו והי' מתיירא לגלות מה שבלבו פן לא יסכים איש עמו לכן גלגל הדבר לעורר על הכהונה והמלכות וכפר בתורה מן השמים כאילו כל התלונה על משה בלבד ולא עם הקב"ה כאומרו שכל מה שהי' אומר משה הי' מלבו ולא ה' ציוה לו כן, ועל-ידי-כך נתקבצו עמו אויבי משה דתן ואבירם וחביריו וכפרו במשה ובכל הנסים שעשה להם, שהיו בלבו ולא מהקב"ה, ובהיות שהבין משה-רבינו ע"ה הכפירה שבלבו רצה לגלותו ואמר שמעו נא בני לוי, דעו שמה שאתם מתחברים עם קרח אינו כמו שמורה לכם לפנים, דעיקר שאלתו על הכהונה, דעו שהמעט מכם, כלומר החטא והרע היותר המעט מכם הוא שבקשתם גם כהונה, דכיון כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם ויקרב אותך וכו', כלומר עד כאן דבר לבני לוי וחזר פניו כלפי קרח לפניהם ואמר ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, שעשה לך עיקר במעלה ולמי שלו כל המעלה הזאת שקרבם הקב"ה אליו, ובקשתם גם כהונה זהו החטא המעט מכם, דהחטא הגדול לכן לשון שבועה, נשבע אני לך ולהם שאתה וכל עדתך הנועדים הוא על ה' לחלוק על ה' ולא על כהונת אהרן, משום שאהרן מה הוא מה מעלה יש לו יותר מכם, כי תלינו עליו שהוא כהן ואתם גם-כן קרובים אל ה', אלא מוכרח שכונתך לחלוק על ה' ולא כאשר אתה מורה לפנים שאתה בא לחלוק על אהרן, דמעלת אהרן מה הוא כדי לחלוק, כיון שכבר הקריב אתכם אלהי ישראל אליו, ולכן דעו שמה שאתם מסכימים עם קרח על אהרן הוא שאתם נועדים על ה'. וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם לראות מה בפיהם ויאמרו לא נעלה ולא נגרע לומר לך ממה שאמרת אתה אמרת המעט מכם שהחטא היותר מעט מכם הוא שבקשתם גם כהונה, דיש חטא גדול מזה שהוא שבקשתם גם כהונה, דיש חטא גדול מזה שהוא שאתם נועדים לבוא נגד ה', זה עצמו אנו אומרים לך המעט כי העליתנו, כלומר החטא המעט והקטן שיש בידך שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש היינו מצרים, ואעפ"י שהיתה מביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש כמותה, חטא הוא בידך כיון שאין אנו מרויחין כלום, זהו החטא המעט והקטן שבידך, שהחטא הגדול הוא שהבאת להמית במדבר וגם תשתרר עלינו גם השתרר ואף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הבאותנו תחילה, שאף שיהי' המיתה אח"כ לא הי' כל-כך מהתימא אם-כן יש חטא גדול מזה כשמוע משה רשעותם שהיו באים ומשתמשים על דבריו ויחר לו מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, אל תקבלם בתשובה כאמרם חז"ל כי חטא שלהם נועל דלתי התשובה. ומצאתי בהרב יד יוסף ז"ל שדרך בדרך זה אך באופן אחר.
מסכת סנהדרין וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע, מלמד שחשדוהו באשת-איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה, שכל אחד קינא אותו עם אשתו ע"כ. הקשו כל המפרשים ז"ל דהיכן רמיזא בפסוק דחשדוהו באשת איש, אלא אמרו במסכת סוטה כל המתגאה נכשל באשת איש וכו' וכיון שאמרו לו ומדוע תתנשאו על קהל ה', שאמרו שהיו בהם גאוה, בזה נכלל שחשדוהו באשת איש, משום שכל המתגאה נכשל באשת איש כמדובר עכ"ל. ולע"ד נראה בדברי רז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכאן הם דקדקו לומר כי כל העדה כלם קדושים, כלומר כל העדה דוקא קדושים ולא אתם, וכיון שאמרו שלא הי' בהם קדושה, מכאן שחשדוהו באשת איש משום שכל מקום שאין קדושה לא יש גדר ערוה. וגם במה שאמרו ובתוכם ה', כלומר דוקא בתוכם ולא בכם, וכיון שאמרו שלא הי' בתוכם ה', רצו לומר להם, שהי' בהם דבר ערוה שכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, דכיון שיש בו דבר ערוה שב מאחריו השכינה ואינה בתוכו, וכיון שאמרו ובתוכם ה' לאפוקי ולא בכם מכאן שחשדוהו בעריות וכיון שהעיזו עד זה, ודאי דפקרו לחושדם על החמורה שבעריות שהוא אשת איש. וישמע משה ויפול על פניו, כלומר הבין משה דיוק דבריהם וידע כוונתם הרעה שהיו חושדם באשת איש ויפול על פניו להראות שפלות וכתיב ואת דכא, ואמרו חז"ל אתי דכא וכיון שהוא שפל ועניו, נמצא דשכינה כמו וכיון דשכינה עמו אין בו עדות דבר ונכון.
ובזה שחשדוהו באשת איש יובן פסוק ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם. דקשה מה איכפת לידע שיצאו פתח אהליהם או לא יצאו, גם להבין על מה יצאו, גם להבין דברי חז"ל שיצאו בחירופים וגדופים ולא פירש מה דברי חרופים אמרו לו. אמנם הכוונה שמשה רבינו ע"ה הלך לדתן ואבירם לדבר להם בסתר בתוך אהליהם דברי כבושים אולי ישובו והרשעים האלו כדי לפרסם במה היו מחזיקים לו שהיו חושדים אותו באשת-איש ויצאו כלם פתח אהליהם, כדי שלא יכנס בתוך אהליהם כאשר עושים למי שהוא חשוד על-זה, ובראות משה כוונתם מיד ויעל מעל משכן קרח דתן ואבירם, משום שראה שדתן ואבירם יצאו נצבים לשמור פתח אהליהם וגם נשיהם ובניהם וטפם יצאו כדי שלא יכנס ויתייחד עמהם. וזהו שאמרו רז"ל שיצאו בחירופין וגדופים שהחירופים והגדופים הם במה שיצאו לשמור פתח אהליהם, ואין אהל אלא אשה ופרסמו בזה שהי' חשוד בעריות ואין חירוף וגדוף גדול מזה.
אבל בענין הפסוק נראה לפרש וישמע משה ויפול על פניו, כתב בפירוש על ספר יצירה בתחילת הספר, כשתראה אדם שמביט בפניך בהתמדה ואינו משפיל עיניו, מורה שחשוב אותו אדם בעיניו כזבל, עיין-שם-באורך. והנה כיון שקרח חשדו לגאה באומרו ומדוע תתנשאו על קהל ה', מיד ויפול על פניו שלא להתמיד הראיה בו, וזהו מכחיש דבריו, דאם איתא שיש בי גאוה, דרך הגאה לבזות כל אדם בפניו ולהתמיד בו הראיה, ואם כדבריך לא הייתי משפיל פני מלראותך, ובחיבור אחר פרשתי פנים הרבה בזאת הפרשה. והחכם השלם ה"ר מיכאל הכהן ז"ל פירש בדברי רז"ל אסור להסתכל בפני אדם רשע וכיון דמשה ראה שהעיזו כל-כך ושמע והבין שכונתו לבוא נגד ה' ונגד משיחו אמר רשעים הם ואסור להסתכל בפניהם, לכן ויפול על פניו.
במדרש בסדר זה פרשה י"ח דרע"א עמוד א', ויקח שלקחו לבו, כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממני, זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותי ולא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא היו קוראין אותי בשמי, אלא מדוע לא בא בן ישי, ראיתי את בן ישי והנה ראיתי בן לישי, הוי כי לא אויב יחרפני ואשא וכו', כוונת המדרש הזה שהי' מתרעם משה-רבינו ע"ה באומרו ויקח קרח, וכי לקרח שהוא קרוב לי, הי' נוגע לו לחלוק עלי, אם הי' זר לא הי' מהתימא, ומזה עצמו הי' מתרעם דוד המלך ע"ה, כי לא אויב יחרפני, אם הי' אויב המחרף אותי ואשא, גם לא משנאי עלי הגדיל כדי ואסתר ממני, אלא זה דואג ואחיתופל המחרפים אותי שהיו מורים לי אהבה ואחוה. אך ראוי לשים לב למה לא היו קוראין לו בשמו, אף שכפי פשוטו יש לומר שהוא דרך בזיון שלא להזכיר שמו.
עוד יש-לומר לא היו קוראין אותו דוד אלא בן ישי, לרמוז על פיסול שבו שבא ממה שעשה ישי אביו, שחשב שהי' עם שפחתו ונמצא שהי' בן מחשבה. אך מה שנראה בזה ששם דוד מורה על מעלתו ורוב קדושתו ואם היו מזכירים שמו הי' סותר מה שהיו רוצים לחרפו לפי שדוד הי' רגל רביעי שבמרכבה שדוד עולה במספר י"ד כדכתיב כי יד על כס י"ה, ונמצא שבהזכירם שם דוד היו מעידים בפיהם שהוא הכסא ובזה לא הי' נכנס החירוף לשומעיהם, לכן היו מעלימים שמי והיו קוראים אותו בן ישי, ולא בשמו.
עוד יש-לומר, לא היו קוראים אותו בשמו אל בן ישי, לרמוז אם יש לו איזה שלימות אינו אלא כי-אם שהוא בן ישי, כי מצד עצמו אין לו כלום. עוד נראה דמדוע לא בא בן ישי אל הלחם וכן ראיתי בן לישי, כל זה עדות על מעלתו שהי' אוכל בשולחן המלך וכן ראיתי בן לישי יודע נגן וגבור החיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו, ודרשו חז"ל יודע נגן בהלכה וכו' וה' עמו שהלכה כמותו ונמצא שאומרו יודע נגן וכן כל הפסוק ומרה ע מעלת דוד לכן אויביו היו מעלימים שם דוד שלא יכירו שעל דוד נאמר אלא היו אומרים בן ישי, דמשמע בן אחד מבני ישי ולא נודע לשומעיהם מי הוא על-דרך אמרם חז"ל גבי עובדא שהלכו לשאול מר' דוסא על ענין צרת הבת ואמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם, אמרו לו סתם שמענו, אמר-להם יש לי אח יהונתן שמו ומתלמידי שמאי הוא וכו', באופן דבהזכיר לאדם על שם אביו אינן יכולין ליחד מי הוא, לכן כשהיו מוכרחים להזכירו בדבר שבח היו אומרים בן ישי, כדי שלא ליחד המעלה לו, כדי שלא יכירוהו אך היו קוראין לו בו ישי שיחשבו השומעים שהי' על איזה בן מבני ישי ולא דוד. ונראה דזהו כוונת הפסוק ויקהלו על משה ועל אהרן, ידוע שהשם הוא הבא על האדם אחר הויתו בעולם, וקרח ועדתו לא היו קוראים להם בשמם כי-אם בן עמרם, וזהו ויקהלו על משה ועל אהרן, היינו השם מלהזכירם בשמם. ולרמוז לזה אמר על על ולא קאמר על משה ואהרן.
המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל וכו' ויקרב אותך ואת כל וכו' ובקשתם גם כהונה וכו': יש לדקדק מאי המעט מכם, ועוד דהיל"ל המעט כי הבדיל וכו' ועיין מה שפרשתי לעיל. אמנם נראה בדברי רז"ל שהלויים היו נכנסים לעבודה מבן שלשים, מבן כ"ה היו מבדילין להם וחמש שנים היו מלמדין להם ומבן שלשים היו נכנסין לעבודה, מכאן כי מי שלומד חמש שנים ולא למד, שוב אינו רואה סימן ברכה וכו', וקשה דלמה לא היו נכנסין מבן עשרים שהוא זמן שמענישין לאדם בבית-דין של מעלה משום שהוא בר דעת, אלא מוכרחים אנו לומר, דכיון שהיו נכנסין לדבר גדול וקשה הי' צריך דעת רחב מאד, ולכן הי' נכנס בן שלשים, דבן שלשים לכוח כמאמר התנא כדי שיהי' כוח בו ובשכלו להבין, מה-שאין-כן מבן עשרים שהוא התחלת החכמה, וזהו דרמז להם משה המעט מכם, כלומר האות המעט מתיבה מכם הוא כ' שעולה עשרים, כלומר וכי כשיעור המועט במילת מכם שהיא עשרים הוא כשהבדיל אתכם אלהי ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, בדומין לך כלם מבן ל' כשנכנסו בעבודה, נמצא שנכנסתם למדריגה גדולה, בראות שלא נכנסתם מבן עשרים אלא מבן ל', ובקשתם גם כהונה, שכהן יכול ליכנס לעבודתו בפחות מל' ונמצא לעבודתכם צריך דעת רחב עוד, והוא רמז נכון.
עוד נראה המעט מכם וכו', בדברי רז"ל הרבנות מקברת את בעליה, לכן כשראה משה שהי' להם רבנות ומבקשים עוד, אמר כבר נתמעט חייהם וזמן עמידתם בעולם מעט, וזהו דקאמר להם המעט מכם, מה שאתם מתמעטים מיד מן העולם מכם ומסיבתכם, משום כי הבדיל אלהי ישראל אתכם אליו ונתן לכם מעלה ובקשתם גם כהונה, שהוא שררה יותר, מוכרח שהמעט מכם כמדובר.
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר: קשה מי לא ידע שהיו בני אליאב. עוד להבין מהו המעט כי העליתנו, ועוד מאי לא נעלה, וכי להר קראם שיעלו שאמרו לא נעלה.
אמנם נראה דמשה-רבינו ע"ה רצה לשוחרם בדברים, דכיון שהם אנשי המעלה כאשר מעיד עליהם שמותם ושם אבותם כרבי מאיר דהוה בדיק בשמות, ורצה לעלותם בזה אולי ישובו, וזהו וישלח משה, ומה שלח לומר להם לקרוא לדתן ולאבירם שיקראו ודקדקו בשמותם כי נעים הם, דתן מלשון דת ואב"י ר"ם, כלומר אבי שבשמים רם ונשא והם בני אליאב, כלומר אלי צורי וגואלי אב לנו, יראו שרמוז בשמותם שבחי אל יתברך ואין מעלה יותר מזה, והם השיבו לא נעלה במעלה זאת על פיך, שכבר אנו מכירים במעלות שאתה נותן, המעט כי העליתנו, כלומר המיעוט שהגיע לנו הי' במעלות שהבטחתנו מארץ זבת ודבש לתת לנו, ומה הי' בסוף להמיתנו במדבר, אין מעלותיך שאתה נותן כי-אם כי תשתרר עלינו גם השתרר, לומר שאתה הוא המחלק המעלות, לכן דע שלא נעלה על ידך לשום מעלה.
עוד נראה המעט כי העליתנו מארץ וכו', ידוע שהשכינה נקראת ארץ והיא ארץ זבת חלב ודבש שממנה נמשך שפע פרנסה ומזון לכל העולמות, ואמרו דתן ואבירם שמצרים הי' מקום מושפע מהשכינה בכל טוב ובמדבר שהביאם הי' מצד הסטרא-אחרא מקום חרב ושמם, דשם שליטתה ולכן הם בחוסר כל והי' הפך האמת שהוציאם ממצרים מקום רע ומזוהם והיו מוטלים ברעב והביאם למדבר מקום שליטת הסטרא-אחרא וערך לפניהם שולחן ממן ושליו ובאר להראות כי מלכותו בכל משלה, ולכן ויחר למשה מאד עד דברים אלו שהיו מכחשים חוש הראות ואין חרון אף גדול מזה, ושיעור הכתוב המעט כלומר נראה לך דבר מועט כי העליתנו והבדלתנו ממקום השפעת השכינה שנקראת ארץ זבת חלב ודבש והבאתנו במדבר מקום שליטת הסטרא אחרא מדבר חרב ושמם כי תשתרר עלינו גם השתרר, והלואי שתביאנו במקום שליטת הסטרא אחרא וגם שיהי' גם שם שליטת השכינה, אבל אף לא אל ארץ זבת חלב שהיא השכינה הביאתנו אלא במקום שליטת הסטרא אחרא בלבד הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, ונחלת מלשון נחלה מכתי, כלומר נתתה לנו מחלה של מי שנקרא שדה וכרם הוא עשו איש שדה מחבל כרם ה' צבאות הוא עשו הוא אדום הוא סמא"ל, הביאתנו ברשותו לכן העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה עוד על פיך למקום אחר, כי בודאי כוונתך להכניסנו למקום יותר קשה משליטת הסטרא אחרא, לכן ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, אל תקבלם בתשובה שהוא עון שאם תקבלם יוצא חילול השם, לפי שכלם מודים שבעבירות אלו אין מחייב הדעת שיש תשובה, ואם תקבלם ולא ימותו לא יתלו הדבר על התשובה כי-אם שאין משגיח ח"ו.
ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי: דברי רז"ל ידועים הם, ונראה דכוונת כי לא מלבי בהיות שמשה הי' רחמן גדול, לזה-אמר בזאת תדעון במופת חתוך לעשות את כל המעשים האלה להמית אתכם ולא אני הממית אתם על-ידי שם או במה שאתם יכולים לחשוד, משום כי לא מלבי ומטבעי להמית כי אני מקור הרחמנות אלא מה אעשה שה' שלחני.
אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני: נראה שאעפ"י שמשה התפלל עליהם תחילה אל תקבלם בתשובה עכ"ז חזר ורמז להם שיחזרו בתשובה, דזהו דשלחו המקום להמיתם הוא אם עומדים במרדם אבל אם חוזרים לא ה' שלחו לאבדם, ושיעור הכתוב אם כמות כל אדם ימותון אלה, כלומר אלה דייקא העומדים בבחינת רשעים ופקודת כל האדם יפקד עליהם, כלומר ופקודת כל אדם רשע שמת ממיתה משונה יפקד עליהם אבל אם חוזרים בתשובה שאז אין הם אלו משום שבעל תשובה כנולד דמי, והוא בריה חדשה ונמצא שאחרים הם ועל אלו לא ה' שלחני לאבדם.
ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה: הכוונה פתח להם הקב"ה פתח של תשובה אולי ישובו והוא שהורה להם שאינו מסכים עמהם ובראותם כן אולי ישובו והוא שוירא כבוד ה' אל כל העדה, השרה שכינתו על כל העדה ולא עליהם וכראות הקב"ה שעכ"ז לא שבו אמר למשה ולאהרן הבדלו מתוך העדה הזאת היא עדת קרח ואכלה אותם כרגע ומשה ואהרן הבינו שעל כל עדת ישראל קאמר ולכך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר, אתה מבין רוח כל אחד ואחד ואפשר שבלבם הסכימו עם קרח עכ"ז האיש אחד יחטא חטא מפורסם ועל כל העדה תקצוף קצף שוה לחוטא בפועל כחוטא במחשבה, שהרי דברים שבלב אינם דברים ואין ראויים לעונש ועכ"ז אתה רוצה להענישם, אינו דין להענישם עונש שוה לכולם ואז פירש להם הקב"ה שעל עדת קרח קאמר ואכלה אותם כרגע, דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח וכו' וכוונת ואכלה אותם כרגע הכוונה כיון שהראה להם הקב"ה דבר אולי ישובו ולא שבו כדפרשית אמר אכלה אותם כרגע, שתהי' הכלי' בהם רגע כמימרא, שאף אם ירצו לשוב בעומדם בצרה שלא יהי' להם פנאי לשוב כי בשיעור רגע יאבדו ויכלו.
דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם: קשה דהיל"ל העלו מעל משכן קרח, מאי מסביב. אמנם הכוונה ציוה הקב"ה שלא יסתלקו כלם לצד אחד מרוחות העולם שעם ה' העומדים לפנים רואים בנס בקיעת הארץ בבליעתם והעומדים אחוריהם אינן רואים כלום, לכן כדי שכלם יראו ויקחו מוסר העלו מסביב יסתלקו כלם סביב סביב למשכן קרח דתן ואבירם באופן שיעשו כלם עגולה וישאר משכן קרח דתן ואבירם באמצע באמצע באופן שיראו כלם.
ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה': קשה מה צורך לומר וידעתם, כי בודאי ברדתם חיים שאולה מתפרסם כי ניאצו ומה צורך לאומרו, אמנם בהיות כשרשע מת אין אדם יודע מה עובר עליו בגהינם, ומה אומר מהצעקות ומשפטים העוברים עליו, אמנם מאלו וידעתם אתם בזה העולם מה שעובר עליהם גיהנם וכדברי רז"ל בבבא בתרא בההוא טייעא שהראה לרבה בר בר חנה בלועי קרח ושמע להם אומרים משה ותורתו אמת והם בדאים ושיעור הכתוב אחר שירדו חיים שאולה וידעתם וראיתם ושמעתם במה הם נשפטים ומה אומרים והטעם משום כי ניאצו האנשים האלה את ה'.
ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וכו': יש להבין מאי ותבקע ומאי ותפתח, דהיל"ל מיד ותפתח הארץ את פיה. אמנם נראה שבא לרמוז שגם הארץ סייע בדבר לכבודו של הקב"ה, והוא דכיון שראתה הארץ דברי משה ותבקע הארץ באומרה איך היא תחתיהם שראוי שהם יהיו תחתיה והיא עליהם, על דרך שפירשו המפרשים על-פסוק והארץ חנפה תחת יושביה, כלומר כיון שהיו רשעים הי' מחניף אותם הארץ היותה תחת יושביה ולא היא עליהם והם תחתיה, גם כאן ראתה הארץ שהיתה עושה חנופה היותה תחתיהם, אלא ותבקע הארץ כי אינו דין שתהי' תחתיהם ומיד ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם, והיו שם למטה והיא למעלה.
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל: קשה בודאי כיון שויכס עליהם הארץ שנאבדו מתוך הקהל וכי צריך לומר, אלא הכוונה כל מת אעפ"י שיהי' רשע גמור כל זמן שלא נתעכל הבשר מצטערים הנפש והגוף יחד כדכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, אמנם כשמתעכל הבשר אין צער לגוף כי-אם לנפש בלבד במשפטי גיהנם, אך גבי קרח ועדתו וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ באופן שהם תחת הארץ בחיים חייותם, וכדברי רז"ל דנדונין עד עכשיו ומרגישים תמיד צער הגוף והנפש יחד, נמצא שלא הגיע להם שום הפרש מהיותם בחיים עתה שנבלעו כי-אם שיאבדו מתוך הקהל ונתעלמו מהם, אבל הם עדיין בגוף ונפש סובלים שניהם יחד משפטי גהינם.
וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו ארץ: יש לדקדק אם היו ראויים לבליעה היו נבלעים כשנבלע קרח ואם-כן ממה נתייראו לומר כן פן תבלענו ארץ, אמנם כל ישראל דנו בדעתם שעדת קרח בשעת הבליעה גם-כן היו מחרפים ומגדפים על-דרך רשעים אפילו בפתחה של גהינם אינן חוזרין, כאומרם וכאשר אבדנו אבדנו, ולכן כששמעו העדה קול הבלועים נסו לקולם שלא לשמוע כי יאמרו פן תבלענו ארץ מעון שאנו משימים לב לשמוע קול חירוף וגידוף לכן טוב לנו לנוס. עוד נראה שהם היו סביבות של עדת קרח למרחוק אך כשנבלעו ושמעו קולם נסו וכאן ונקרבו לקולם לשמוע על מה היו מצדיקים עליהם את הדין לידע על מה הי' עיקר חטאם כדי ליזהר ולא לעשות כך פן תבלענו ארץ כמותם, ונראה בזכרוני שראיתי כך בהרב בעל כלי יקר ז"ל.
וילנו כל עדת בני-ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה': קשה טובא איך אחר רואם את המראה הגדולה הזאת שפתחה הארץ את פיה ובלעם על שחלקו על משה ועל אהרן, אם-כן איך מלאם לבם לומר אתם המיתם את עם ה' ולא יראו לנפשם פן יקראם המקרה הזה למות ממיתה משונה כאשר ראו דבר שלא הי' לעולמים ולא נשמע כמוהו והנראה לי בזה שהמה ראו בעגל שהתפלל משה עד שנחלה כאמרם חז"ל על-פסוק ויחל משה ובא למשה להתפלל עליהם בשמוע להקב"ה דקאמר ליה הרף ממני ואשמידם כביכול כאדם שאומר הניחו לי לפתוח פתח שיחלו פניו כאמרם חז"ל, וכאן בקרח כל עוד שלא הי' הקב"ה פותח למשה פתח להתפלל אמרו אינו יכול להתפלל ובפרט שהי' סירחון רביעי, אך ביודעם שאמר לו הקב"ה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, דמי מעכב על ידו שלא לכלותם בלי שיבדלו מביניהם, אמרו אין זאת כי-אם לעוררם אל התפילה והם לא בקשו כי-אם על שאר ישראל ולא על עדת קרח באומרם האיש אחד יחטא ועל-כל העדת תקצף, כלומר ימותו החוטאים בלבד וכן הי' מיד ואמרו בשלמא בעגל שהי' לאהרן יד בו ולא נגעו בכבוד משה, מפני זה התפלל עד שהצילם אך כאן בקרח שהמחלוקת הי' עמהם על המלכות והכהונה לא רצו להתפלל דכשם שהליצו בעד עדת ישראל גם היו יכולים להתפלל על קרח ועדתו, לכן אמרו אתם המיתם את עם ה', וכפי האמת משה לא התפלל מפני שלא הי' יכול על שהי' סירחון רביעי, ועוד דכיון דמחלוקתם הי' על המלכות והכהונה באומרם שמשה בדה מלבו הכל וכפר בתורה מן השמים, מה תועלת מעמידתם בעולם כי עוד יוסיפו לחטוא בהיותם עוד מורדים והולכים אם-כן המיתה יותר טוב להם.
או כלך בדרך דאמרו אתם המיתם את עם ה', משום שאמרו הייתם יכולים להחזירם מסברתם על ידי אות או מופת כאשר הי' אות המטות אח"כ, או אות אחר, וכיון שלא עשיתם כך, בודאי שאתם המיתם את עם ה', ומשה לא נכנס בזה משום דקאמר כיון שראו כמה אותות ומופתים על ידי ממצרים ועד הנה, ועם-כל-זה הם אומרים שהכל בדיתי מלבי, גם כל אות או מופת שאתן להם יאמרו שהוא כן, ודרך עורמה ותחבולה הם או על-ידי כישוף, ומה גם שהם היו מכירים ומורדים, וכיון שכן אין מועיל עמהם דבר, אמר הקב"ה דבר אות יועיל לכם ולדורות, למען לא יהיו כקרח וכעדתו וצוה על אות המטות.
ואחר החיפוש מצאתי בשני לוחות הברית ז"ל בדף שנ"ח ע"ב שכתב שמאתיים וחמשים אנשים לא חטאו במרד ובמעל רק אדרבא רדפו אחר השררה והכבוד כי כוונתם בדביקות עליון ויקומו לפני משה כתלמיד העומד לפני רבו בקימה ובהידור ובקשתם הי' שכל העדה יהיו קדושים שלא תהי' התפשטות הקדושה על יחידי סגולה, רק על כל העדה כלם יהיו קרובים אל הקדושה, וכיון שכן בקרבתם לפני ה' וימותו כמו נדב ואביהוא בקטרת כן הם בקטרת והקטורת מורה על רוב הקישור והדביקות, וכיון דכוונתם לשמים, על-כן המחתות שלהם קדשו ולא במחתות קרח שהוא קטורת זרה ממש עיין-שם הענין באורך, ועל מאתיים וחמשים אנשים הוא שאמרו אתם המיתם את עם ה', דכיון דכוונתם לשמים לא הי' לו למהר וליתן להם עצה במעשה הקטרת שאז בקרבתם לפני ה' וימותו, רק הי' לו המתין אולי יחזרו מדבריהם ובאמת משם משה רבינו ע"ה עשה הכל מפי הקב"ה כי תכף הש"י ממהר לשלם לשולחי ידם בכתר הכהונה וזה הענין הראה הש"י במקל אהרן כי פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים ופירש רש"י ז"ל למה שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא כמו-שכתוב בעוזי' ואז שקטה ונחה תרעומת ישראל.
ובזה התבאר אצלי משנת כל מחלוקת שהיא לשם-שמים סופו להתקיים וכו' איזהו מחלוקת שאינו לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו. דקשה היל"ל זו מחלוקת קרח עם משה ובחיבור אחר פרשתי ענין נכון, אך כפי דברי הרב ז"ל שאמר שמאתיים וחמשים אנשים הי' כוונתם לטובה ואומר עוד בדף הנזכר שקרח היתה כוונתו לכפור בנבואת משה ודתן ואבירם לא הי' כפירתם שוות, עיין שם באורך כי לא יכולתי להעתיק לשונו מיראת האריכות, אל העולה לנו מזה שהם בעצמם היו חלוקים בסברות ולזה אמר זה מחלוקת קרח וכל עדתו ולא קאמר גם זה מחלוקת קרח ועדתו אלא וכל עדתו להרבות גם למאתיים וחמשים אנשים שאעפ"י שלטובה נתכוונו כיון שבאו נגד הכהונה שלא לשם שמים נקרא, וכפי הקדמת הרב" ז"ל שמאתיים חמשים כוונתם לשמים אפשר לפרש אומרו בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים וכו' כלומר בעבור נפשותם לזכותם עשו המחתות למזבח.
בענין המטה ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים: יש לדקדק מאי והנה, עוד קשה מי לא ידע שאהרן הוא מבית לוי.
אמנם נראה לפרש, ולבוא לענין נקשה שכיון שקרח חלק עם משה על המלכות והכהונה ואמר שהכל בדה מלבו ח"ו והוא נעשה המלך ולאחיו כהן גדול, למה בא האות של מטה על אהרן שהי' משיח השם ולא שעשה מדעתו מינהו לכהן ולא בא גם-כן אות על מלכותו שהי' מהקב"ה ולא מלך מעצמו, והן אמת שלכאורה יש-לומר שכיון שנתאמת שכהונת אהרן הי' מהקב"ה מעצמו מתאמת מלכותו. אמנם עוד לאלוה מילין ונראה שבענין המטה רמז גם-כן על מלכותו של משה שהי' מהקב"ה והוא כשהניח המטות באוהל מועד והיו שם עד ממחרת לא פרח המטה עד שבא משה לרמוז ולהעיר גם על מלכותו ושיעור הכתוב ויהי ממחרת ויבא משה באהל מועד ומיד בבואו פרח מטה אהרן, ואם-תאמר למה לא פרח קודם בואו, ולהשיב לזה אמר לבית לוי, כלומר להעיר גם-כן על בית לוי היינו משה שהי' ראש לבית לוי וגם עוד סימן בתוך סימן ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים, למה שלשה דברים שהי' מספיק באחת, אלא קרח כפר על שלשה, על מלכותו של משה ועל כהונת אהרן ועל בניו שהיו סגני כהונה כנגד משה ויצא פרח כנגד אהרן שהי' על מצחו ציץ ויצץ ציץ כנגד ב' בניו סגני כהונה ויגמל שקדים.
עוד נראה למה היו שלשה דברים ציץ ופרח ושקדים, ידוע מאמר הזוהר הקדוש הנפש היא בכבד והרוח בלב והנשמה במוח, ישראל בסוד נפש לוים בסוד רוח והכהן בסוד הנשמה, ועיין בלוחות הברית דף שנ"ו ע"ב. והנה שהרוח מתלבשת בנפש והנשמה ברוח, נמצא שנפש-ורוח נופלים לנשמה ולזה יצא פרח וציץ ושקדים שציץ מתלבשת בפרח והפרי מתלבש בציץ כי הפרח תחילה ואח"כ הציץ ואח"כ הפרי כמו שפירש רש"י ז"ל ויוצא פרח כמשמעו, וציץ חניטת הפרי כשהפרח נופל ויגמול שקדים כשהוכר הפרי באופן שענין התלבשות הזה הוא דוגמת התלבשות רוח בנפש ונשמה ברוח, דנפש בא תחילה ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה דוגמת ישראל ומהם הלוים ומהלוים הכהנים ובאו ג' בחינות במטה לומר שאהרן כולל את כולם והוא עיקר, ודע שנס המטה היה שאעפ"י שויגמל שקדים עדיין הפרח והציץ קיים והוא פלא, להראות שהפרי כולל הכל והוא עיקר והשאר טפלים לו וכן אהרן. עוד-יש-לומר היו ג' דברים פרח וציץ ושקדים כנגד השלשה דעות שנלקחו כנזכר.
ויצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו: יש לדקדק מאי מלפני ה'. ומאי ויראו ויקחו, שבודאי אם לא היו רואים לא היו לוקחים. אמנם נראה בדברי רז"ל שמשה שם מטה אהרן בתוך המטות שלא יאמרו בשביל שהי' בצד השכינה פרח וכו' וידוע שמטה המושם בין מטות בהיותה בעלי' ופרחי' יוצאין העלין והפרחים מבין המטות ואינו ניכר מאיזה מטה הם יוצאים, ולכן משה הוציא כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל, כלומר בפני כל בני ישראל הוציאם מלפני ה' כדי שלא יוכלו לומר מעשה כשפים הוא ח"ו, משום שלפני ה' שם במקום השראת שכינתו אין שולט כישוף ומיד כשהוציאם כולם יחד בחבילה ויראו, כלומר ויראו כולם יציאת העלים ופרחים בין המטות וכל אחד חשב שממטהו ויקחו איש מטהו, ירצה כיון שויקחו ונתפרדו הכיר כל אחד מטהו שהי' מטה עץ יבש ומטה אהרן בחינת ענף רענן בשקדי' ופרחי'.
במדרש רב לכם בני לוי, ברב בישר ברב בישרוהו, שאמר לו הקב"ה רב לך וכו' בחיבור אחר פרשתי בכמה אופנים במאמר זה ונראה עוד בהקדים לפרש כוונת אומרו רב לכם בני לוי שכוונת משה-רבינו ע"ה בזה לומר לבני לוי דמה להם לחלוק, שאם משה מלך הם משועבדים לו ואם קרח מלך הם משועבדים לו, מכל-מקום רב אחד לכם בני לוי ובהיות כך, מה לכם לחלוק על-דרך שאמרה אשתו לאון בן פלת כדאיתא במדרש באופן שנתן עצה שאין ראוי להיות כי-אם מלך א' וברב בישרוהו רב לך, כלומר כבר יש רב לך שהוא יהושע ואם תכנס לארץ צריך להיות שני רבנים וכבר פסקת רב לכם בני לוי, שמכל מקום רב א' ראוי להיות ולא שנים.
במדרש כשירדה אשתו של קרח לגהינם כבתה גיהנם ע"כ. וראוי להבין איך ענין זה ונראה עם מה שמצאתי כתוב בספר דרך ישרה דף ל"א ע"ב וז"ל לכבות את האש קח בגד שיש עליו דם נדה ושים אותו בראש עץ ארוך והראה מצד האש ויכבה עכ"ל, באופן שטבע האש שיכבה עצמו מצד ראות טומאה גדולה לכן כל כך טומאה נדבקה באשתו של קרח על החטא הגדול שחטאה שגרמה במה שגרמה שבראות אותה אש גיהנם נכבה כטבע האש נכבה מרוב טומאה כמדובר.
במדרש ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. מי שמדבר עם יוסף אומר לשמעון שמע וכו', קשה למה נקט המשל מיוסף לשמעון ולא מראובן לשמעון שהוא כסדרן, ונראה כיון שקרח רצה להוסיף על מעלתו מעלת הכהונה כמו שאמר להם משה ובקשתם גם כהונה, לכן נקט ליוסף לשון הוספה ונקט שמעון על אומרו שמעו נא בני לוי.
במדרש לקח ר"ן אנשים והלבישם טליתות של תכלת וכו' ושאל ממנו טלית שכולו תכלת וכו' בית מלא ספרים חייבת במזוזה או לא ע"כ. ראוי לשים לב למה צורך הוצרך להוציא הון רב כזה להלביש ר"ן אנשים בטליתות תכלת שהוא יוקר המציאות שדי במה ששאל על פה, טלית שכולו תכלת כשם ששאל בית מלא ספרים על פה ולא עשה פועל למלא בית ספרים. ונראה כיון שבא קרח לחלוק על נשיאות אליצפן בן עוזיאל להיות הוא נשיא במקומו והנשיא צריך להיות עשיר כעובדא דר' אלעזר בן עזריא שמינוהו במקום רבן גמליאל על שהי' חכם ועשיר ולכן כיון שקרח כבר הי' חכם ראש הסנהדרין רצהל הראות רוב עושרו מה שאינו כן אליצפן ולכן הלביש ר"ן אנשים מתכלת שהוא הפלגת עושר, לומר לי נאה הנשיאות שאני חכם ועשיר אין כמוני, ואין להקשות שכבר היו יודעים ישראל מרוב עשרו, ואם-כן מה לו להלבישם תכלת להראות רוב עשרו, דיש-לומר שהראיה פעולת להפך לב הרואים לעוזרו, וכאומרם רז"ל כשהיו באים לדין לפני ר' פלוני עשיר ועני, הי' אומר לעשיר הלבישהוכמותך או אתה כמותו ע"כ. הרי שאעפ"י שהעשיר הי' מתלבש כעני או העני כעשיר עכ"ז הי' יודע הדיין מי הוא העני ומי הוא העשיר מיהו הראייה לשעה פועלת גם אעפ"י שהיו ישראל יודעים בעושרו של קרח עכ"ז הלבישם תכלת המורה על רוב עושרו והראייה פועלת כמדובר. וזהו כוונת מאמר ויקח קרח, שלקח מיקח רע לעצמו ע"כ דמה מיקח זה שלקח, אלא הכוונה המיקח הזה שעשה להוציא כל-כך עושר לקניית כל-כך תכלת הי' מיקח רע לעצמו שעל-ידי-כך נאבד מן העולם היפך העושה מיקח מתכלת שמצליח כאמרם רז"ל הלוקח תכלת מזבולון בדמים מצליח וכו'.
תם.