מגלה צפונות/צו

­­­­­­­­מדרש פ"ו זבחי אלהים רוח נשברה, זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פרטא ורבנן, חד אמר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה לפניך, אם את מקבלני בתשובה הרי אני יודע ששלמה בני עומד ובונה את בית המקדש ובונה את המזבח ומקטיר עליו את הקרבנות שבתורה, מן הדין קריא זבחי אלהים רוח נשברה. וחרנא אמר מנין למי שהוא עושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה את בית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה, מין הדין קריא זבחי אלהים רוח נשברה, ורבנין אמרין מנין לעובר לפני התיבה שצריך להזכיר עבודה וקרבנות ולשוח מן הדא ברכתא רצה אלהינו שוכן בציון מהרה יעבדוך בניך אית דבעי משמענה מן הדא זבחי אלהים רוח נשברה אמר רבי אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכא עכ"ל:   

ראוי לשים לב בדברי דוד הע"ה באומרו אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה לפניך, כאילו כל השב בתשובה אינו כובש את יצרו אלא הוא, מדקאמר אני כבשתי, דהל"ל בקצור עשיתי תשובה, אם את מקבלני הרי אני יודע וכו' ועוד להבין מלת לפניך שידוע שהכל לפניו יתברך הוא, שלישי להבין אומרו אם את מקבלני בתשובה, דכיון דקדם לומר עשיתי תשובה לפניך, הל"ל אם את מקבלני, דמה צורך לומר בתשובה דבה סלקינן ובה נחתינן. רביעי להבין במה חולקים השלימים הללו. חמישי לדעת כונת ר' אבא בר יודן שהקב"ה פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ והכשיר באדם לב נשבר ונדכא, דאיך היה סליק על דעת שהיות אדם לב נשבר ונדכא שיהיה פסול עד שהוצרך ללמדנו דלא, ומה גם שבבהמה הוא מום ממש מה שאין כן באדם היות לב נשבר מום.

ונראה ידוע שחטא דוד גלגלו הקב"ה כדי שילמדו ממנו תשובת יחיד כאחז"ל לא דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד ואמרים לו כלך אצל יחיד, ועוד לרז"ל אמר דוד להקב"ה גלוי וידוע שהייתי יכול לכוף את יצרי, אלא דלא למרו עבדא זכי למריה, ועוד לרז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, מכל זה מורה שדוד לא חטא מצד יצרו כשאר החוטאים שכונתם לחטוא למרוד או לטעום מן העבירה רק לעשות רצון יצרו, וכיון שכן לא היה צריך לעשות תשובה, דלא שייך תשובה כי אם לחוטאים על צד הבחינה שהזכרתי, אך עשה עצמו כחוטא ושב בתשובה כדי שילמוד היחיד ממנו לעשות תשובה, ועל זאת היה יצרו מפתהו שלא יעשה תשובה כיון שלא חטא, שאם יעשה תשובה עושה עצמו חוטא ועכ"ז לא השגיח חעצת יצרו ולא נטה לבו ועשה עצמו כחוטא בעשות תשובה, וזהו אומרו לפני הקב"ה אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה, דמן הדין לא הייתי צריך לתשובה כאשר יעצני יצרי ועכ"ז כבשתי יצרי ועשיתי תשובה לפניך אעפ"י שלפניך גלוי שלא חטאתי, וזהו מלת לפניך שדקדקתי משום שידעתי עצתו לרעה כדי שלא ימצא היחיד ממי ילמוד לשוב. אם את מקבלני בתשובה, כלומר אם מקבלני כאותם שבאמת חטאו וחזרו בתשובה דשכרם רב, משום דכיון שחטאו מצד יצרם לטעום מהעבירה הוא קשה וצער גדול לשוב ולפום צערא אגרא, משא"כ מי שהוצרך לחטוא שאינו נקרא חוטא ואין שייך בו שמצטער לשוב, אך אם את מקבלני בתשובה כאילו באמת חטאתי וחזרתי בתשובה, הרי אני יודע דשכרי גדול כל כך, ששלמה בני עומד ובונה בית המקדש ובונה מזבח ומקטיר עליו כל הקרבנות שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה, דכל השכר הזה מורה שחשבת לי בכלל החוטאים בוודאי ושבים, ששלבם נשבר בקרבם על שחטאו ומדה כנגד מדה נתתה לי כן, בונה מקדש ומזבח לכפר על החוטאים ומביאים קרבן בלב נשבר ונדכה ומתכפרים ובראותם העולם כך ידעו באמת גם הם שנתקבלה תשובת דוד, כאילו חטא בודאי מצד יצרו דשכרו רב מאד ויתפרסם כח התשובה. אך בחלוקה זאת קצת העדר מעלת התשובה שאעפ"י שהקב"ה מקבלו בתשובה עכ"ז לא יחשב על עצמו כאילו בונה מקדש ומזבח ומקריב כל הקרבנות כי אם שימשך ממנו זרע עושה כל זה, אמנם הוא אינו ראוי לזה כיון שכבר חטא, לכן בא השלם השני ואמר מנין למי שעושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה מקדש ומזבח והקריב כל הקרבנות שבתורה שנאמר זבחי אלהים שכל כך חביב הוא הבעל תשובה שעליו יחשב שעושה כל זה ולא שימשך בסיבתו דמשמע שעל ידו ממש אינו לרצון כל כך. ורבנין אמרין מנין לעובר לפני התיבה, ובא לומר גדולה מזו דלא מבעיא העושה תשובה שנחשב עליו כאילו בונה מקדש ומזבח ומקריב כל הקרבנות הוא בעצמו אלא אפילו העובר לפני התיבה שהוא שליחא דציבורא דמזכיר עבודת וקרבנות ואומר שכן בציון מהרה ועבדוך בניך. והצבור נכנעים על ידו נחשב להם כאילו מקרבים כל הקרבנות שבתורה שנאמר זבחי אלהים אעפ"י שלא נתעוררו להכניע מעצמם אמר ר' אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם שנאמר לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה, בא ללמדנו שאל יעלה על דעת שכיון שלעבוד הקב"ה צריך לעבדו בשמחה וכדרז"ל לא יעמוד אדם להתפלל לא מתוך עצבות וכיון שכן מי שהוא לב נשבר ונדכא מדתו להיות עצב כנודע ובהיות כך מום יחשב שאינו עובד להקב"ה בשמחה אלא מתוך עצבות, לזה אמר כל מה שפסל בבהמה הכשיר באדם שבבהמה עוורת ושבור הוא מום ובאדם לא יחשב לו מום היות נשבר לב אעפ"י שמורה מום העצבות, והטעם דבעלמא מי שעובד להקב"ה מתוך עצבות שנעצב על איזה סיבה חצופה כמו איבוד ממון וכדומה אז בבא לעבוד לבוראו צריך שיסיר עצבותו לעובדו משא"כ מי שנעצב מתוך יראתו יתברך ומשבר לבו בקרבו תמיד באומרו מה אדם ואוי לי מיום הדין ואוי לי מיום התוכחה, עליו הכתוב אומר אשרי אדם מפחד תמיד דשברו ופחדו ועצבותו זהו השמחה אין כמוה, שאינו מביאו לחטוא וכיון שיראת ה' על פניו תמיד, אעפ"י שכל היום לבו נשבר ונעצב בבא לידו לעבוד לבוראו בתפלה או באיזה מצוה נכנס שמחה בלבו איך הגיע לזה.

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה:   

כתיב לעיל או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וסמיך היא העולה לומר בשוב האדם בתושבה ומשיב הפקדון ומשלם חמישיתו היא העולה האמתית.

זאת תורת העולה היא העולה:   

קשה דהל"ל זאת תורת העולה על מוקדה על המזבח, אומרו היא העולה אך למותר, אמנם בהיות שהעולה באה לכפר על הרהור הלב כאחז"ל וכיון שכן הוא הקרבן היותר מעולה מכל הקרבנות כיון שלא הוציא מחשבתו לפועל, לזה אמר זאת תורת העולה, דכיון שבאה על הרהור ולא על חטא היא העולה המעולה מכל הקרבנות. ולזה אמר לאמר שאהרן ובניו יאמרו לאחרים כך והם המביאים העולה יאמרו להם זה הקרבן המעולה וחביב יותר לפני הקב"ה מכל הקרבנות כיון שלא יצא ההרהור לפועל החטא, ובזה יזהרו השומעים מלחטוא, עוד נוכל לפרש קרינן היא העולה וכתוב הוא העולה, לרמוז לומר הראוי היה דזאת תורת העולה הבא על הרהור דבהמה היא העולה יותר טוב שהוא יהיה עצמו העולה, וכיצד שלא יהרהר בשום דבר פגום, ובזה נמצא בלי פגם וכאילו הוא עצמו ממש עולה על מוקדה על המזבח, מה הבהמה זאת מוקדה על המזבח מכפר ההרהור ונחשב כאילו לא הרהר, כך מי שאינו מהרהר היא העולה ונמצא דתורת העולה האמתית היא שהוא יהיה העולה.

עוד נראה לפרש שידוע שרוב ההרהורים הם בלילה, שאדם מהרהר בלילה וחוטא ביום כמאמר הנביא החושבים רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה וכמו שאמר דוד הע"ה און יחשוב על משכבו יתייצב על דרך לא טוב, כלומר על משכבו בלילה יחשוב און וביום יתייצב על דרך לא טוב, וכיון שרוב ההרהור בלילה בא הכתוב לרמוז אגב אורחי, מה יעשה אדם וינצל והוא שיעסוק בתורה כל הלילה ועסק התורה שורף המחשבה ודוחפה לחוץ ושיעור הכתוב זאת תורת אשר נתן לכם הקב"ה יש בה סגולה ומה היא העולה הבאה על הרהור פועלת שהיא העולה שהביא על הרהור שלא יצטרך להביאה ושהוא עצמו יהיה העולה ולכן קרינן היא וכתוב הוא, וכיצד יהיה זה אם יהיה האדם על מוקדה על המזבח של תורה כל הלילה עד הבקר ועל ידי כך ואש המזבח מזבח התורה כמדובר, תוקד בו באדם זה ושורף ודוחה כל ההרהורים בחוץ ובזה הוא נעשה העולה כלומר שאין לו צורך להביא עולה. ובחיבור אחר הארכתי בביאור פ' זה בכמה פנים ובטעם מ"ם מוקדה שהיא זעירא דפירשתי דבא לרמוז דאעפ"י שהאש היה בא מלמעלה מצוה להביא מעט אש מן ההדיוט, ולכך מ"ם מ'וקדה זעירא, תראהו משם באופנים אחרים.

על מוקדה על המזבח וכו' ואש המזבח תוקד בו:   

כיון שהעולה באה על הרהור כמדובר ולכן הוא קרבן מעולה מכל הקרבנות וכדרז"ל הביאו הילקוט, דבר אחר למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקרבנות וכו', לכן נראה שבא הכתוב לומר דאמתי היא עליונה על כל הקרבנות כשאירע שנפל הרהור בלבו שלא מדעתו, אבל אם מקשה עצמו לדעת והוא מושך עליו ההרהורים אז יותר טוב שאש המזבח תוקד בו ויאבדהו מן העולם, ושיעור הכתוב זאת תורת העולה שתקרא עולה מעולה ועליונה מכל הקרבנות, כשהיא העולה כלומר כשהיא יחידה שאירע שהרהר בלי רצונו כי אין מעצור להרהור ונפל בלבו, אז נקראת עולה מעולה אבל על מוקדה כלומר אם ההרהורים כמו על מוקדה שמקשה עצמו לדעת ומתחמם עצמו למשוך עצו בהרהורים אז היה ראוי להיות זה על המזבח כל הלילה עד הבקר ושאש המזבח תוקד בו ממש ואפשר דלכן מ"ם של מ'וקדה זעירא, לרמוז על האמור דמוקדה חוזר לאדם דמוקד ומתחמם עצמו להרהורים כדפרשית וממעט בזה מעלת קרבנו.

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:   

נראה לתת טעם לשבח למה ציוה הקב"ה להבעיר אש בשבת במקדש וכן כל צורכי העבודה, מאחר דשבת שקול כנגד כל המצות ומה גם שהקב"ה קיים התורה קודם שנתנה, ואם כן למה ציוה לחלל במקדש שבת החמורה, הן אמר דקושטא דמילתא דכל מה שאסר הקב"ה התיר כנגדו, אסר אשת איש התיר יפת תואר וגרושה בחיי בעלה, אסר אשת אח והתיר יבמה, אסר דם והתיר הכבד כאומרם חז"ל גם הזהיר על השבת והתירו במקדש על דרך שאסר לא תעשה כל תמונה והתיר כרובים במקדש, כל זה להראות ולהכריח כי הוא אדון מושל בכל ואין אלוה מבלעדיו והוא האוסר והוא המתיר לעשות כרצונו ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, כי הוא חי יחיד ומיוחד על כל המיוחדים אלהי האלהים ואדוני האדונים מלך מלכי המלכים ומוכרח זה שהרי הוא אוסר והוא מתיר מה שאוסר, אין עדות גדול מזה על אלהותו המיוחד. אמנם עוד לאלוה מילין, נראה דהתיר לחלל שבת במקדש לצורך העבודה משום פקוח נפש והענין הוא זה דאין הערוד ממית אלא החטא ממית כדרז"ל, ועוד אמרו אין מיתה בלא חטא וכיון שנמצא חטא באדם יש מקום לשטן לקטרג עליו ולהמיתו לכן כיון שעל ידי התמידין היו מתכפרים ממה שהיו חוטאים ביום ובלילה כאחז"ל וכן בכל המצטרך לעבודה לכן צוה אלהינו לחלל שבת על דרך שמותר גם בחוץ לחלל כשיש פקוח נפש, משום שאם לא יהיו מתכפרים בשבת על ידי הקרבנות נמצאים בחטאם והשטן מקטרג ומחייבם מיתה ונמצא פקוח נפש בדבר ובעיני הוא פירוש יקר ונחמד מאד.

רש"י ז"ל צו את אהרן, אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס עכ"ל:   

ראוי לשים לב דמה חסרון כיס שייך בעולה יותר משאר קרבנות דקאמר כאן צו לשון זירוז מה דלא קאמר בשום קרבן. ונראה דכיון שהעולה בא על הרהור הלב כדרז"ל וקיימא לן דמחשבה דעבירה אין הקב"ה מצרפה למעשה כדרז"ל, אם כן המביא עולה עליו לטורח להוציא ממון על קרבן זה, באומרו כיון שלא חטאתי למה זה, אלא מביאו בעבור שצוה הקב"ה על העולה, מה שאין כן בשאר הקרבנות חטאות ואשמות שרואה אדם עצמו חייב ודעתו מחייבו להביא ולכן אם לא יזדרז הכהן ויפסל קרבנו ויצטרך קרבן אחר להביא, אינו בועט בלבו על חסרון כיס, באומרו שחטאו גרמה לו לכשיפסול קרבנו משא"כ בקרבן עולה שהיא על הרהור שלא חטא במעשה אלא במחשבה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שאם לא יזדרז ויפסל העולה יבא לבעוט בלבו זה בעל העולה, כיון דצריך להביא תחתיה ויש חסרון כיס בדבר שכפי דעתו אינו חייב כדפרשית ובהרב בעל כלי יקר ז"ל מצאתי מעין זה מעט קראהו משם.

במדרש אמר רב סימון חמשה פעמים כתיב אורה בבריאת העולם כנגד חמשה חומשי תורה, אחד יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו. שני ויהי אור כנגד ה' שמות שבו נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפילה, שלישי וירא אלקים את האור כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. רביעי ויבדל אלקים בין האור כנגד ספר במדבר שבו נבדלו יוצאי מצרים לבוא לארץ. חמישי ויקרא אלקים לאור יום כנגד ספר דברים שהוא מלא מצות הרבה ע"כ, ופירש רבינו בחיי ז"ל חמשה אורים הללו א' אור בריאת העולם ב' אור הגאולה. ג' אור התשובה שהמביא קרבן שב בתשובה ומתודה עליו. ד' אור בית המקדש. ה' אור התורה והמצוה עכ"ל:   

פירוש לפרושו אור אחד בבריאת העולם ועד סופו וכיון שנסתכל ברשעים גנזו לצדיקים לעתיד לבא. ב' אור הגאולה דכתיב בה אור שנאמר קומי אורי כי בא אורך. ג' אור התשובה שנאמר בה אור שנאמר אז יבקע כשחר אורך כתוב בענין התשובה הלא זה צום אבחרהו הלא פרוס לרעב לחמך אז יבקע כשחר אורך. ד' אור התורה דכתיב בה כי נר מצוה ותורה אור. ה' אור בית המקדש שנקרא אור וכדרז"ל בבא בתרא פ"א גבי הורדוס א"ל בבא בן בוטא הוא כיבה אורו של עולם, רבנן דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם זה בית המקדש דכתיב ונהרו אליו כל הגוים.

אמנם נראה לי ברמז החמשה אורות אלו שאור ראשון כנגד ספר בראשית, כלומר האור ראשון הוא אור בריאת העולם כדברי רבינו בחיי ז"ל והכונה אור בריאת העולם מתפרסם על ידי ספר בראשית ממה שכתוב בו מענייני האבות אברהם אבינו ע"ה שפירסם אלהותו בעולם להודיע שהוא הבורא ועל אמונתו נעקד יצחק ויעקב, נפגש עם המלאך ויוכל והשגחתו יתברך עליהם מורה באצבע שיש בורא משגיח בעולם וממה שהגיעו לדור המבול והצלת נח ובניו וכל מין נברא וכן פיזור דור הפלגה והפיכת סדום ועמורה ורבויים של ישראל במצרים שלא כדרך הטבע ונס לידת יצחק לשרה מבת תשעים, כל הדברים הללו מורין על הבריאה שיש בורא משגיח על העליונים ועל התחתונים. אור שני אור הגאולה כדברי רבינו בחיי ז"ל והוא כנגד ספר שמות כי אור הגאולה העתידה ניכרת ומתפרסמת ממה שבא בכתב בספר שמות מגאולת מצרים בתכלית השפלות והצרות ועכ"ז ראו בנקמת אויביהם ויצאו ברכוש גדול ונתגדל כל א' כמדרגת מלך מכאן הבטחה לאור הגאולה העתידה שאעפ"י שישראל בתכלית השפלות אין להתיאש בראותם מה שאירע במצרים. אור שלישי אר התשובה כדברי רבינו בחיי ז"ל והוא כנגד ספר ויקרא שכתוב בו ענין הקרבנות וכתיב זאת תורת העולה היא העולה ודרשו רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וככה בכל הקרבנות ומשם ילמד החוטא לשוב ויתכפר אף בזמן שאין קרבן בהיות עוסק בתורת הקרבנות ונחשב לו כאילו מקריב אותם ומתכפר, גם בראותם מיתת בני אהרן הקדושים כי בחטאם מתו ופרשת תזריע ומצורע שנלקים על חטאתם כדרז"ל זאת תורת המצורע המוציא שם רע שנמקו בעונם ופרשת בחקתי בעונש החוטאים ושלוות השבים ונמצא דמספר ויקרא מזריח אור התשובה בעולם שרואים שם ופורשים מלחטוא ואם חטאו לעשות תשובה. אור רביעי אור ביאת המקדש בדברי רבינו בחיי ז"ל והוא כנגד ספר במדבר כתוב בו ענין הרגלים והנשאים המורה על מעלת ישראל וענין הדלקת המנורה במקדש וענין המרגלים שבאו בסיפור הארץ והם כיוונו לרעה, אמנם נלמד מדבריהם שהיא ארץ מגדלת גבורים ושם ראינו את הנפילים בני ענק ופריה כמה גדלה וענין קרח שעתיד לעלות לימות המשיח כתפילת חנה מוריד שאול ויעל ובשורת בלעם על גאולת ישראל ובנין מקדשו וענין המסעות שעתידין לחזור לעבור בם כאחז"ל ונמצא שספר זה מורה אור בנין בית המקדש העתיד שיבנה במהרה בימינו אמן. חמישי אור התורה והמצוה כדברי רבינו בחיי ז"ל והוא כנגד ספר דברים שהוא מלא תוכחות ומהם זורח אור התורה שהתוכחות מביאים לאדם לקיום תורה ומצות על דרך אף תורתי עמדה לי, התורה שהיה לי באף עמדה לי כאחז"ל וכדכתיב שמע בני מוסר אביך זו תורה שבכתב ואל תטוש תורת אמך זו תורה שבעל פה.­­­­­­­­­

גם אפשר לומר, דחמשה אורות דסיפר רבי סימון הנזכרים בבריאת העולם שהם כנגד חמשה חומשי תורה, נראה שחמשה אורות אלו הם כנגד חמשה תיבות שבפסוק ישא ה' פניו אליך ויחנך. ישא כנגד אור ראשון שברא הקב"ה ונשא אותה מן העולם וגנזה לצדיקים כדרז"ל והוא כנגד ספר בראשית שבו נתפרסם כי בחר ה' בזרעו של אברהם ולהם גנוזה אותה אורה. אור שנית כנגד ספר שמות והוא שם הויה שבפסוק ברכת כהנים, כי בספר שמות בא הסיפור שפרעה כפר בשם הוי"ה ואמר מי ה' והקב"ה פירסם שם הוי"ה בעולם ופרעה הודה ואמר ה' הצדיק ובים אמר מי כמוך באלים ה' וישראל המליכוהו עליהם ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. אור ג' כנגד ספר ויקרא והוא כנגד תיבת פניו שעל ידי הקרבנות הראה פניו לישראל לכפר עליהם על ידי הקרבנות. אור ד' כנגד ספר במדבר כנגדו תיבת אליך כי ספר במדבר שמספר מהדגלים שעשה להם דגלים כמלאכים כדאיתא במדרש ומבואר אצלי בחיבור אחר שהדגל שנתן להם כמלאכים שנקראו ישראל שם אל נתון בהם כניתן למלאכים מיכאל גבריאל וכו' וכן בכלם והלמד צוארה כדמות דגל וזהו אליך, כלומר שמי שמתי אליך. אור ה' כנגד ספר דברים וכנגדו בפסוק תיבת ויחנך כי ספר דברים מזכיר המקומות שבהן סרחו והדין מחייבם כליה אלא שחנן עליהם ובמתנת חינם נהג עמהם.

ילקוט זאת תורת העולה אמר רבי אבא בר יודן, משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים, אמר לו המלך זה הוא דורון, א"ל אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשתכנס לפלטין אתה יודע כמה אני מכבדך, כך א"ל הקב"ה למשה זאת תורת העולה היא העולה בתמיה, אמר לפניו רבש"ע לפי שעה הקרבתי אותה אבל כשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל עכ"ל:   

וקשה במדרש זה היכן רמוז בפסוק תשובה זו, כי הקושיא כאן והתשובה בספר תהלים, אלא ודאי שבא המדרש זה לסמוך על יתור הפסוק אומרו עד הבקר, ודרש שמשה השיב להקב"ה דווקא כל הלילה, בעולם הזה הנמשל כלילה תקבל זה, ועד הבקר לזמן הגאולה כשיעלה בוקרם של ישראל, דהיינו כשתטיב ברצונך את ציון ולא עד בכלל, כי אז תחפוץ זבחי צדק, ונקט אגב שטפיה לשון הפסוק שבתהלים, אבל כל תשובה זו הוציא מיתור עד הבקר, שכוונת המאמר הוא שהעולה שבעולם הזה בא על חטא ההרהור, ובזה כיבוד ודורון כי אין כבוד להשם שיחטא ויביא קרבן, כי יותר היה טוב שלא יחטא ולא יביא קרבן, כי קרבן זה אינו דורון כלל אלא תשלום החטא, וכי מכבדים את המלך בתשלום חובו, ועל כן הביא משל מן התאנים ויין, לפי שנאמר כענבים במדבר מצאתי אבתיכם כתאנה בבכורה, כי במדבר היו ישראל חוטאים ורעים מתוכם ומכרם, ולזה המשילם לענבים שנראים יפים מבחוץ ובתוכם פסולת וגרעינין והתאנים יש להם עוקץ מבחוץ כדמסיק בילקוט פרשת לך לך בענין המילה מה תאנה אין בה פסולת כי אם עוקצה וכו' והיין הוא אחר הסרת הפסולת שמתוכו וכלכלה של תאנים הוא אחר שחתכו העוקצים והמשיל להם הקרבנות המכפרים בעד החטא המעשה וההרהור שמבית ומחוץ, ובא התשובה כל הלילה בעולם הזה בעוד האדם מסובך במחבת חומרו אז אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, דווקא כל זמן היותו בארץ מחובר בחומר הארציי שבו, אמנם כשיעלה בקר הגאולה אז יוסר לב האבן מקרב ישראל, אז תחפוץ זבחי צדק, לא עולה וחטאת אלא שלמים הבאים דרך צדקה ודורון אז יעלו לרצון פרים הבאים דרך צדק ודורון וזה פירוש יקר ע"כ לשון הרב בעל כלי יקר ז"ל במאמר זה. ולענ"ד נראה להקשות עוד במאמר דאיך אומר הקב"ה זהו דורון בתמיה, שהרי העולה בא בצוויו יתברך שנאמר צו את אהרן וכו' זאת תורת העולה, דבשלמא אם ישראל היו עושים העולה מדעתם דרך דורון ניחא שמתרעם כביכול, זהו דורון בתמיה והלא הוא צוה על העולה ולכך העלוה. עוד למה זה נקט במשל לאחד שכיבד למלך בחבית של יין וכלכלה של תאנים, דלמה נקט יין ותאנים יותר מדברים אחרים.

אמנם לבא לענין נקדים שידוע שהיין מפקח לאדם כאחז"ל חמרא וריחני פקחין, והתאנים האוכל אותם משיב רוחו עליו כדכתיב בשמואל א' (ל, י"ב) באותו איש מצרי שמצא דוד והאכילו דוד פלח דבלה ותשב רוחו אליו, וידוע שכל פקח ורוחו אליו, היצר הרע מפתהו לחטוא, ידוע שהעולה נקראת עולה שהיא מעולה בקרבנות חטאות ואשמות כדרז"ל הביאו הליקוט כמו שהזכרתי לעיל וטעם הדבר שהיא באה על חטא ההרהור ויש להחזיק לו טובה שלא הוציא הרהורו לפועל. העולה מזה שבעולם החומרי הזה שאדם אוכל ושותה דברים המעוררים ומחזקים כח היצר כמו יין המפקחו ותאנים המשיב רוחו ועם כל זה אינו מוציא לפועל הרהורים אשר היצר הרע מעלה על רוחו ומביא קרבן על הרהוריו, יש להחזיק טובה לזה האדם. ובזה נבא לביאור המאמר ושאינו בתמיה כמו שפירשו הרב בעל כלי יקר ז"ל, אלא בניחותא ופי' כך, זאת תורת העולה היא העולה, משל למלך שככרו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים שהנה אוהבו הוא המקריב עולה על ההרהור ונקרא אוהבו על שלא הוציא הרהוריו לפועל מעשה לפי שכבדו למלך ביין ותאנים שאעפ"י שנתפקח ביין ונתחזק רוחו בתאנים וכיון שכן יצרו תוקפו ועכ"ז שהכניס הרהורים רעים בלבו גבר עליו שלא להוציאם בפועל, וזהו ודאי לכבודו יתברך ואמר ליה הקב"ה זו היא דורון בניחותא, כלומר בודאי ובאמת זו היא דורון ואעפ"י שהרהר אדם מאחר שלא הוציא מחשבתו לפועל דורון נקרא בהיות מחומר קורץ ועכ"ז נתגבר שלא לעשות מעשה ולפיכך אמרתי בעולה, זאת תורת העולה היא העולה מעולה שבקרבנות, א"ל משה אדוני המלך לפי שעה הקרבתי אותה, כלומר השעה צריכה שיהיה הרהור, כי אין צדיק בארץ וכו', ואין מעצור להרהור מצד החומר ולכך אי אפשר אם אין הרהור, ובאו דברי משה כמחזיק טובה על דברי הקב"ה דצוה על העולה וקראה מעולה אף עפ"י שבא על חטא ההרהור, כיון שלא הוציא הרהוריו לפועל ולומר ידענו חסדיך הגדול עמנו, שאף שיש טומאת הרהור עכ"ז חושב אתה רבש"ע קרבן עולה ואנו מצטערים ומתביישים כיון שיש הרהור אבל כשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, שאז יוסר היצר הרע, אז תחפוץ זבחי צדק במקום עולה וכליל, שכיון שנעקר היצר הרע אין קרבן אפילו ע מחשבה וכלם יהיו זבחי צדק וזהו יהיה שמחתנו כי עתה אעפ"י שהעולה חביבה ומעולה לפניך זהו מצד חסדך, אבל אנו דואגים ומצירים אפילו על ההרהור הרע. ומתיישב עם זה מה שהקשה הרב ז"ל ומה שהקשתי.

מאמר הביאו הילקוט וכן ברש"י ז"ל ולבש הכהן מדו בד וכו' מה תלמוד לומר מדו שתהא כמדתו:   

ראוי להבין דפשיטא דמשה כשצוה על עשיית הכתונת צוה לעשותו כמדתו לא קצר ולא ארוך ואם כן מה תלמוד לומר מדו, שיהיה כמדתו, ועוד לחקור למה תוה להיות כמדתו לא פחות ולא יותר. ונראה לפרש איתא בילמדנו הביאו הילקוט תהלים מזמור מ"ה דף קס"ז ע"א שמן ששון מחבירך, כשהיו באים למושחו היו מכניסין כהנים ומעמידין לצדו ונותנין על ראש של כהן גדול שנאמר על כן משחך אלהיך שמן ששון מחבירך, שמכיון ששמן המשחה היה יורד עליו אם היה קצר היה מאריך, אם היה שחור היה מתלבן, אם היו פניו רעות היו מצוחקות ע"כ. והנה הקב"ה רצה להראות נס גדול ולכן צוה שיעשה הכתונת כמדתו לא פחות ולא יותר כדי שיוכר הנס בשעת המשיחה, שאעפ"י שמתארך יותר אין כותנתו מתקצרת, דלעולם תמצא כותנתו כמדתו וזהו מדו שתהא כמדתו ממש כדי שיראו בעיניהם איך לעולם תהיה כמדתו אף עפ"י שנעשה ארוך יותר על ידי שמן המשחה, וזהו הטעם שתחילה היה לובשו כדכתיב ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל וכו' וישם עליו את החשן וכו' וישם את המצנפת וכו' ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו וכו' כדי שיראהו מלובש וכל הבגדים כמדתו ואחר המשיחה נתארך יותר ועכ"ז הבגדים כמדתו. וכוונת הקב"ה בזה כדי לפרסם דמה שמינה משה לאהרן הכהן לא היה מסבת היותו אחיו כאשר חשד קרח כנודע מרז"ל דמזה הטעם כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך הרע למשה וכו', כלומר הרע לו משום שיש מקום לחשוד שעל היותו אחיו מקרבו ולא השם ציוה על זאת כמבואר אצלי כל המאמר באורך בחיבור אחר, ­דבראותם הנס הנעשה בלבישת בגדי כהונה דמתרמין לו הבגדים אעפ"י שנתארך על ידי המשיחה בודאי שעל פי הדיבור מינה אותו, והוא על דרך שנתרמו בגדי עשו ליעקב אעפ"י שעשו היה בנה הגדול ויעקב בנה הקטן ומשם הכירה רבקה שיעקב יקח הברכות כמו שפירש הרב בעל צרור המור ז"ל והוא על דרך בגדי שאול שאתרמו לדוד אעפ"י שדוד קטן ושאול משכמו ומעלה גבוה מכל אדם, דמשם סבור שאול שדוד יקח מלכותו. וגם מטעם אחר עשה אלהים נס זה על ידי שמן המשחה משום שעשה את העגל כדי שיראו כל העם שנתרצה הקב"ה עליו וראיה שעושה בו נס וכיון שהוצרך נס זה לאהרן היה הנס גם כן לדורות לכל כהן גדול הנמשח בשמן המשחה שאם היה קצר היה מאריך כדי שלא יאמרו דווקא אהרן היה ראוי לכהן גדול ולא עוד, לכן נעשה הנס לכל כ"ג הנמשח, דיפתח בדורו כשמואל בדורו וכלם ראויים והגונים לפני המקום שווין לטובה. ואין להקשות ומי יאמר שאהרן נתארך יותר בשמן המשחה, דבשלמא הכהן גדול שהיה קצר היה נעשה ארוך מה שאין כן אהרן שכבר היה ארוך ושלם דמעיקרא, דמוכרח שנתארך יותר כדי שיראו הנס הנעשה לפרסם על כל האמור וגילוי הדבר מדצוה לעשות מדו בד כמדתו לא פחות ולא יותר הוא מוכרח להראות על הנס כדפרשית, ומה גם שכל כך שהאדם בעל קומה יותר מהודר הוא יותר, וכן מוכח מהמאמר הנזכר מדקאמר אם היה ארוך יותר מתקצר משמע שכל מה שאדם ארוך הוא יותר מהודר ואם כן אף שאהרן היה ארוך דמעיקרא, האריכו עוד מעט להראות הנס כמדובר. ועוד הכרח דשמן המשחה עשה בו רושם ממה שהיה מקודם לפי שאהרן היה שלם ביופיו ובקומתו כדרז"ל הביאו הילקוט פרשת וארא שמאריך שם על רוב יופים ובקומתם של משה ואהרן כשבאו לפני פרעה תמהו בראותם עיין שם באורך. באופן שלא היה צורך לאהרן ששמן המשחה יפעול בו שום דבר להופכו מקצר לארוך ומשחור ללבן ומפניו רעות למצוחקות, ואיך יתכן דשמן המשחה שיש בו סגולות אלו לא ראו מסגולתם בראשון הנמשח אם כן מוכרח שנתארך יותר על ידי המשיחה כמדובר. (א"ה ס"ט אשר בזה אפשר לע"ד דזהו כונת ב' כתובים הבאים כא' בתהלים סי' קל"ג הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו וכו' כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, וא"ל אומרו הנה מה טוב וכו' דמי לא ידע דטוב ונעים להיותם כא', ודרז"ל שבת אחים אלו משה ואהרן וכו' ע"ע ולד"נ. ותו מאי על פי מדותיו ותיבת כי מהו הכוונה, ועל פי האמור הב"ן והוא דכ"כ דטעם שנתארכו בגדי אהרן על ידי שמן המשחה היינו להורות דמינוי אהרן לכ"ג היה עפ"י הדיבור ולא מינהו משה רבינו ע"ה מדעתו כמו שחשדו קרח, וזה נתפרסם ע"י השמן וז"ש הנה מה טוב וכו' אלו משה ואהרן ומשום דיש ס"ד ח"ו לומר דכיון דכ"כ היו באחוה אפשר דמינוי אהרן לכ"ג ה' לא ציוה וכדי להוציא זה מלב המערער אמר כשמן וכו' שיורד על פי מדותיו, דנאמר מדו שתהא כמידתו לפרסם איך לעולם תהיה כמדתו אעפ"י שנעשה ארוך יותר ואם כן אין לחשוד למשה דעל היותו אחיו מינהו לכ"ג כי אם היה על פי ציווי יתברך, וז"ש כי שם צוה ה', דתיבת כי נדרש מלשון דהא, והכונה על ידי זה נראה דצוה ה' ולא מדעת משה וכדברי מרן ה"ה זצ"ל ודוק.)

ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית:   

כתב הרב בעל תולדות יצחק ז"ל הטעם שנתן הדם באלו האיברים, יש אומרים לפי שהמשכן כולל צורתו שלשה עולמות כנגד עולם המלאכים לפנים מן הפרוכת. וכנגד עולם הגלגלים מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד וכנגד זה העולם חצר המשכן. וזה גם כן באדם הראש כנגד עולם המלאכים והלב כנגד עולם הגלגלים שהוא בעל התנועה וממתניו ולמטה כנגד עולם השפל, וצריך שיהיה במשכן אדם המכיר כל זה והוא הכהן הגדול ולכן נתן הדם שהוא כפרת הנפש בשלשה איברים הללו של כהן המכפר. על תנוך אזן אהרן הימנית שהאזן בראש ועל בוהן ידו שהוא אמצע הגוף ועל בהן רגלו שהוא סוף הגוף. ונוכל לומר שנתינת הדם על תנוך אזנו לפי שיזכור וידקדק מה ששמע מהמצות שנצטווה בעבודת בית המקדש. ועל בוהן ידו שידקדק בעבודת בית המקדש מה שיעשה איך יעשה. ועל בוהן רגלו לזרז אותו שלא ילך ולא יכנס במקום שמצוה שלא יכנס בעת בלתי ראוי וגם אז בהכנעה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים עכ"ל.

ולענ"ד נראה דכיון שהכהנים הם משרתי עליון משועבדים תמיד לעבודתו ית' כעבדים המשועבדים, משועבדים לעשות כל צורכי אדוניהם ואף שאינן מצפים שכר, כיון דעבד קנין כספו הוא כ"ש וק"ו המשמש לאדונו בשכר בעוה"ז ומצפה שכר לעולם הבא, הם הכהנים המשועבדים לעבודת המקדש ואוכלים בעולם הזה משולחן גבוה ומצפים גם שכר עולם הבא הפך העבד הנרצע על אהבת אדונו, שאין לו שכר עולם הבא על עבוד אותו, וזהו הרומז לתת מן הדם על תנוך האזן ועל בוהן יד ימנית וכן ברגל כי הבהמה הדם הוא הנפש כי אין לה השארות הנפש כאדם על מה שטורח לעבודת בעליו והוא דומייא העבד הנרצע לאדונו שאין לו שכר לעולם הבא על אותה עבודה שעובד אותו, דמה מצוה עושה לעובדו, אדרבא ראוי לעונש כיון שמכניס עצמו בבחינת אשה דפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, ולכן מדם האיל נותן על תנוך האזן מקום רציעת העבד לומר אם הנרצע שמרמה עצמו לבהמה שאין לה שארות הנפש ובזה אין לה שכר על עבודתה, גם הוא אין לו שכר על עבודת רבו ועכ"ז אוהב לעובדו כל שכן וק"ו מי שיש לו שכר בעמל ידו ורגלו ככהנים משרתי עליון ועל ראשם הכהן הגדול מנוקה מכל עון שצריך לעשות עבודתו בשמחה ובטוב לבב, על היותם עבדי המקום בורא הכל ונותן להם שכר גשמי בעולם הזה ושכר רוחני לעולם הבא והיה הנתינה בבוהן ימין מידו ומרגלו בהיות הימין המוכן יותר לעבוד והרגל להלוך לעבודתו, גם בא הרמז על אופן אחר, בנגיעת הדם בתנוך האזן הימנית ובוהן יד ורגל לומר אשריכם כהנים משרתי עליון מה טוב חלקיכם ומה נעים גורלכם שאתם בחלק הימין דכתיב אורך ימים בימינה היות אזניכם תמיד לשמיעת התורה ולהבדיל להם בין טמא לטהור ואצבעותיכם לכתוב חידושי התורה ורגליכם לרוץ לשמוע דברי עתיק יומיא, ולכן אתם נרשמים מצויינין בדם איל המלואים לבל ישלוט המשחית בכם על דרך הדם שניתן במצרים על המשקוף ועל שתי המזוזות כדי שלא יהיה רשות למשחית לשלוט בהם אלא מיתתכם בנשיקה על היותכם כל היום על התורה ועל העבודה שנמצא אתם בחלק החיים כדכתיב אורך ימים בימינה כמדובר, דלרמוז לזה היה נוגע בדם בתנוך אזן הימנית ובוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית הכל מצד הימין וגם כשם שהדם חיות הגוף גם אתם חיות לכל ישראל וכמו שהמוח והלב והכבד הם המלכים המנהיגים את הגוף כנודע וסימנם מל"ך, כך אתם מנהיגי כל עדת ה' להורות להם דיני התורה ומשפטיה ולהזה היה נותן בדם על האזן שהוא במקום המוח והיד במקום הלב והרגל מצד הכבד שהמוח למעלה והלב באמצע והכבד למטה, באזן והיד והרגל, אזן למעלה ויד באמצע ורגל בסוף וכיון שאתם נשמת העדה וחיותם תנו דעתכם לבל תכשלו על איזה דבר כי שגגת תלמוד עולה זדון אלא יהיו עיניכם פקוחות תמיד להאיר לישראל בחיים המאירים לגוף בהנהגת השלשה שליטים שבו כמדובר, וברשעים השלשה אלו בהפך מסירים אזנם משמוע תורה וגורמים מיתה למוח המלך הראשון, וידיהם דמים מלאו וגורמים מיתה ללב ורגליהם לרע ירוצו וגורמים מיתה לכבד וכמאמר שלמה המלך ע"ה ישמע חכם ויוסף לקח, שומע באזנו ומוסיף לקח להחזיק המוח וכל כלי הגוף כי על ידי האזן כל האיברים חיים כדרז"ל על פסוק שמעו ותחי נפשכם, האזן לגוף כקנקן לכלים וכו' אבל אם יפתוך חטאים אל תאבה לשמוע דבריהם כי רגליהם לרע ירוצו, וימסרו לשפוך דם משמיעים דברים המחלישים את המוח ורצים רגליהם ברעה המחלישים הנהגת הכבד ובידיהם שופכים דם המחלישים הנהגת הלב, אבל אתם כהנים משרתי עליון מובדלים מכל זה נרשמים השלשה לעבודת הבורא האזן היד והרגל כדפרשית.

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה':   

כתב הרב בעל כלי יקר ז"ל לא נאמר בכל הקרבנות אשר יקריב לה' כי אם אצל השלמים אשר בלי עון ירוצון, לפי שהם קרובים אל ה' יותר מכל הקרבנות הבאים על החטא ומטעם זה כתיב בסמוך המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' ידיו תביאנה את אשה, הזכיר בכולם לה', כי באלה חפצתי נאם ה' והבט ימין וראה שלא הוזכר בשום קרבן שהבעל יביא בידיו חלק של גבוה כי אם בשלמים, ידיו תביאנה לפי שכל מי שיש לו כעס מן המלך ורוצה לכפר ולקנח פני רוגזו אז הוא שולח המנחה לפניו על ידי שליח כדרך שאמר יעקב אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אבל המביא למלך דרך מתנה ודורון לכבוד אז הוא מביא הדורון בידיו ובעצמו ולא על ידי שליח וזהו ההבדל שבין חטאת ואשם הבאים על חטא המעשה והעולה הבאה על חטא ההרהור ובין השלמים, כי אם אותם קרבנות הבאים להסיר פני כעסו של השם יתברך אינו דין שידיו תביאנה, כי נראה כחוצפא כלפי שמיא, לפיכך הוא משלחם על ידי הכהנים אבל השלמים שהם דורון ומתנה ידיו תביאנה, ויש מפרשים המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, שראוי שיברכוהו ויאמרו יהי רצון שכל קרבנותיו שיביא לה' יהיו מזבח שלמיו לא חטאות ואשמות ועולות, אבל אצל העולה נאמר זאת תורת העולה היא העולה, רוצה לומר הוא לבדה יביא ולא ישגה באולתו להביא שנית עולה על חטא ההרהור כי אם שלמים בשעה שיש שלום בינו ובין בוראו עכ"ל.

ולענ"ד נראה לפרש דנאמר גבי שלמים אשר יקריב לה', דכיון דשלמים הוא בשעה שיש שלום לאדם בינו לבין בוראו, כי לא על עון ירוצון, גורם בקרבן זה להקריב להקב"ה אצלו להשרות שכינתו עליו ולעשותו מרכבה לו וזהו וזאת תורת זבח שלמיו, כלומר התורה והדין של זבח השלמים הוא אשר יקריב לה' אצלו, להיות שוכן עליו, ומטעם זה כתוב בקרבן זה ידיו תביאנה, לפי שהבא לפני המלך בדורון להזמינו שיבא לביתו אינו דרך להזמינו על יד שליח לכך ידיו תביאנה וטעם בב' ידיו לפי ששתי ידיו של אדם רומזים לשני לוחות התורה בעשרת דברות חמשה חמשה בכל לוח, כן הכפים רמז ללוחות, וחמשה אצבעות בכל יד רמז לדברות, לכן ידיו תביאנה על שום דבר, לומר כל קרבנותיו יהיו בלבד שלא יעבור על שום דבר ממה שכתוב בלוחות שמצריכנו להביא קרבן חטאת או אשם או עולה כי אם שלמים שאינו על חטא והוא דרך תפילה שאומר יהי רצון שכל קרבנותי יהיו בקיום כל מה שבא כתוב בלוחות, דבהן כלול כל התורה כולה.

ומה טוב ומה נעים יבא הרמז גם כן על אומרו ידיו תביאנה במה שכתב בעל תולדות יצחק בסדר זה מחכמי הטבע כי כל אחד מחמשה אצבעות משרת לחוש מחמשה חושים, הראשון והוא גודל משרת לקנוח הפה והוא שבחוש הטעם. והשני תוך הנחירים שהו חוש הריח. והשלישי לחוש המישוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולם. והרביעי לקנח העין. והחמשי לקנח האזן. והקב"ה ברא באדם חמשה חושים ומסר להם חמשה משרתים וזהו שלימותו יתברך כי אינו עושה דבר לבטלה ואנו רואים כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכונה. יתברך ה' אשר יצר את האדם בחכמה. אבל רז"ל בכתובות אמרו, שכל האבצעות נבראו לעבוד לה', כל אחד מהם עבודה מיוחדת בענין קדושה שאמרו שם, זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל, ונבא לענין שהנה המביא שלמים שלא על עון ירוצון, מי גרם לו זה, על כי פועל ידיו לא הוציא כי אם לצורך גופו להבריא אותו לעבודת בוראו ולהוציא זמנו בזה בלבד ולכן ידיו תביאנה להראות לכל העומדים שם, ידיו גרם לזה להביא קרבן שלמים ולא חטאות ואשמות על כי פועל ידיו הוציאם לעובדו לו יתברך ולצורך גופו המצטרך בלבד, הוא שמוש החמשה חושים שהוא הצורך כמדובר, לפי שהמוציא פועל ידיו למותרות זהו מביאו להרהורים רעים המחייבו עולה ולעשות מן הבא לידו מחטאות ואשמות המחייבו קרבן חטאת ואשם לא כן המסתפק בצורך בלבד כנודע.

ת"ם.