מגלה צפונות/נשא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מסכת ברכות (סג.) פרק הרואה, תניא ר' אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה אשה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ע"כ. קשה שהרי כל העולם, נשים ואנשים חייבים לראותה דכתיב ונוסרו כל הנשים כדאמרינן בברייתא, ואם כן איך יתכן שכל העולם יהיו נזירים באומרו כל הרואה אשה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

ועוד להבין מה שייכות יש שבעבור ראות הסוטה בקלקולה שיזיר עצמו מן היין.

ועוד להבין מאי בקלקולה, ועוד דהתורה קשיא מינה ובה, ראשונה הסמיכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ללמד שכל הרואה אשה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, והוא מצוה להזיר מן היין, ואח"כ אמר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.

והרב בעל יד יוסף ז"ל הרגיש בקצת הדקדוקים שהזכרתי ופירש שלשה דרכים נכונים ע"ש בדבריו בדף רכ"ו ורכ"ז ע"א. ואני פרשתי בחיבור אחר גם שלשה דרכים.

ונראה עוד דבא בעל המאמר הזה לתת טעם למה היה החיוב מוטל על הנשים ואנשים לבא לראית הסוטה, ואי משום יוסרו, גם בארבע מיתות בית דין למה אינו כן, אלא בהיות שבסוטה היו עושין בה כמה ניוולים כנודע מרז"ל, ואם נטמאה מיד שנכנסים בה המים אבריה בולטות והיו אומרים הוציאו אותה שלא תטמא את העזרה וגם בראותם בטנה צבה וירכה נופלת וכמה מהבזיונות, היה נשבר לב כל איש ואשה בקרבם, עד שכל ימי חייהם היה נרשם הדבר בין עיניהם ולא היה נכנס שמחה בלבם ולא היו רודפים אחריה, מה שאן כן בראיית בד' מיתות, וזהו כל הרואה אשה בקלקולה, באותו קלקול הרע ומר מבזיון הנפש והגוף, יזיר עצמו מן היין, כלומר לא היה רוצה לשתות היין שישמח לבב אנוש, כי לא היה חפץ עוד בשמחה, כיון שבעיניו ראה באותו קלקול הגדול והיה כל רואיו נושא קל וחומר, מכאן ליום הדין וכל ימיו היה בעצבות בזכור חטאתיו, כי מה ביוש יגיע להם ביום הדין, וכדי שלא ליכנס בסוג השמחה היה מזיר מן היין, כלומר פורש עצמו מלשתות יין כדי שלא יכנס שמחה בלבו ואינו נזיר ממש כי אם מדרך שתיה של שמחה, ובזה נתיישבו כל הקדוקים שדקדקתי.

עוד יש לפרש כל הרואה אשה בקלקולה, שהיו מוחקים את השם כדי לשים שלום בין איש לאשתו, היה רואה כח השלום עד כמה הגיע, ולכן כדי לקיים השלום יזיר עצמו מן היין לפי שעל ידי היין נמשך המחלוקת כנודע, כדכתיב (הושע ד', י"א) זנות ויין ותירוש יקח לב, כלומר יקח לבו ומוציאו מדעתו וחולק עם כל אדם.

אך נראה דרך אחר בכוללות המאמר והוא זה, בהקדים קודם דברי הרב כלי יקר ז"ל וז"ל, ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, לפום ריהטא נראה לפרש ענין בדיקה זו, כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה. והנה מים אלו שנתקדשו בכיור ובתוכם השם שנמחק, ודאי יש בהם קדושה יתירה וכל משקה הוא יוצא דרך בית הרחם בשתן, לפיכך אם נטמאה ולא היה שם גדר ערוה אינו דין שהמים קדושים אלו יגיעו במקום ערוה שנטמאה, לפיכך בטנה צבה וירכה נופלת כי כך הטבע בכל חולי השתן שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת יפעול אחד משתים אלה, או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן או המשקה עושה לו דרך אחר, והוא שנבלע בבשר הירך ובכלל חתיכות הבשר הנופלות יפול גם המשקה דרך שם. אבל אם טהורה היא ולא נטמא המקום ההוא, הרי אברי המשגל כשאר אברי האדם ואין בהם שום צד טומאה שהרי קודם שחטא אדם הראשון כתוב ויהיו האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו, כי כל זמן שלא היה להם נטייה אל החטא היו אברי המשגל כשאר אברים שאין בושה בהיותם מגולים עכ"ל לענייננו. ובזה נבא לכוונת המאמר כל הרואה הסוטה בקלקולה וכו' כלומר בראותה בקלקולה דייקא, בטנה צבה וירכה נופלת והיה מבין בדעתו טעמו של דבר שהוא משום קדושת המים שלא יצאו דרך הערוה כיון שנטמאה כדברי הרב ז"ל, וכראות פועל הקדושה בחוש הראות היה מבקש להדבק בקדושה בכל מה שיכול ומה עושה להשיגה, יזיר עצמו מן היין, כדי דשם הקדושה יתקרי עליו, כי נזר אלהיו על ראשו ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא והוא ככהן גדול, הכלל העולה שבראות קלקול הסוטה רואה בפועל כח הקדושה ויזיר מן היין להיות קדוש עד תכלית הקדושה ולהפלגת הקדושה שחפץ לידבק בה, נקט נזיר שהוא ככהן גדול והכוונה לומר שיבקש לידבק בקדושה בכל מה שיכול.

עוד ראיתי לפרש ומצאתיהו בספר עיר גבורים דף צ"ט ע"א שישראל נמשלו לסוטה, דהנה הסוטה היין גרם לה כאמרם רז"ל, היו אומרים לה הרבה יין עושה וישראל גלו מסיבת היין שבשביל היין סרו מאחרי ה', כי עשו ימיהם כחגים, הרוג בקר ושחוט צאן ולשתות במזרקי יין ועל עון זה גלו כאמרם חז"ל (שבת קמ"ז ע"ב, אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, ולזה אמר כל הרואה סוטה בקלקולה, רמז לישראל שהרואה ישראל בגלותם שבא להם על עסקי יין, יזיר עצמו מן היין לתקן על שעבר ולהיות פרוש ולבא לידי חסידות. וזהו שאמר איש כי יפליא לנדר נדר נזיר, שבזמן שהוא נזיר מן היין, אז הוא נקרא חסיד וזהו לשון יפליא, על דרך (תהלים ד', ד') כי הפלא ה' חסיד לו וכו' וכתיב (שם י"ז, ז') הפלא חסדיך וכו'.

אך בענין דברי הכהן לאשה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות וכו' ואמרה האשה אמן אמן. נראה טעם בטנה צבה וירכה נופלת, לפי שפנויה שמתעברת מונעת גלה מן השוק פן יראו בטנה צבה ויתפרסם כי היא הרה לזנונים, מה שאין כן הנשואה שיכולה לתלות הדבר בבעלה, ובכן פושטת ירכה להלוך בכל עבר ופינה, כי אין לה ביוש, לכן מדה כנגד מדה, בטנה צבה דוגמת המעוברת שבטנה בולטת להראות לאנשים ונשים כאילו היא מעוברת לזנונים, כי במקום אשר רצתה להתעברת מאיש זר תקח פרי מעלליה ותהיה מעוברת מקללה ובטנה צבה. וירכה נופלת שלא תוכל לצאת במקום אשר בטחה עצמה שאף שתתעבר מחשוקתו לא תפסוק מלהתפשט ירכה לצאת החוצה בבטחונה שיתלו העיבור בבעלה.

מסכת סוטה פ"א אמר רבי לוי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב ע"כ.

ראוי להבין דמהיכן בא לר' לוי שרוח שטות מכניס באדם ומחטיאו, תיפוק דיצרו הרע שבקרבו מחטיאו, ואם כונתו דרוח שטות הוא היצר הרע, ומה בא ללמדנו, דמי לא ידע בכל אלה, דיצא הרע מחטיא את האדם.

והנראה בזה דבא ר' לוי לתקן קושי עצום, דאיך יתכן כיון שיצרו הרע מבקש להמיתו במה שמסיתו לעבור על פי ה', איך ולמה נוטה אזן לשמוע לעצתו, ואף על פי שיכנס עמו בדרך שמודה שמגיע לו מהטובה, דכיון שמכירו לאויב הדעת נוטה שכונתו להפילו לבאר שחת, ואם כן איך האדם שומע לעצתו, אם כן מוכרח שנכנס בו רוח שטות ומבלבל דעתו שלא לחשוב בכל זה ושומע לו וחוטא.

עוד נראה דהרגיש, דאיך יתכן שאדם עובר על פיו מלכו של עולם ואינו ממיתו מיד, ואף שהוא יתברך ירצה למחול לו, איך מניח הקיטרוג, ולתרץ על זה קאמר שעושה הקב"ה חסד גדול עם החוטא שקודם שיחטא לפניו עושה שיכנס בו רוח שטות וכיון שכן, אין מקום לקטרג, לעכב במחילתו, כיון דשטותו גרמה לו, ובזה גם יש מקום לקבלו בתשובה, כיון דמה שחטא היה מסיבת שטות וראיה דכיון שנסתלק משטותו הכיר בחטאו ותוהה על הראשונות.

אך יש להקשות במאמר עצמו, דכיון שהאדם חוטא מסיבת רוח שטות הנכנס בו, למה הקב"ה מעניש לחוטא, דהשוטה פטור מכל. ונראה שהרוח שטות זה אינו נכנס באדם כי אם כשגומר בדעתו לעשות העבירה, ונמצא עם זה שהקב"ה מענישו על שהוא גרם לעשות השטות שיכנס בו, ושמעתי שמוהר"ש יפה ז"ל פירש גם כן במאמר זה, אך יתבאר אצלי בזה כוונת פסוק במשלי, נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, דמהו משחית נפשו ומהו הוא יעשנה, אלא שרומז פסוק זה המאמר ומה שהקשינו עליו והתשובה ושיעורו נואף אשה, כלומר מה שניאף אשה ועושה האדם עון פלילי כזה, אינו אלא כי אם משום חסר לב כמדובר, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ושטותו גרם לו לעשות הרעה הגדולה הזאת, ועכשיו שואל משחית נפשו למה, כלומר כיון דבשטות חטא, למה הקב"ה משחית נפשו ומענישו, ותירץ הוא יעשנה, ירצה מענישו לפי שהוא יעשנה, כלומר נחשב שהוא מדעתו יעשנה העבירה, כיון שגרם הוא השטות שיכנס בו, שאם לא היה גומר בדעתו לעשות העבירה לא היה נכנס בו השטות, ועל שהוא יעשנה השטות מענישו, ובחיבור אחר פרשתי אופנים הרבה על פסוק זה.

מסכת סוטה פ"א (דף ב' ע"א) אמר רב שמואל בר יצחק כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי, אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על רוגל הצדיקים, אמר רבה בר בר חנה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. ומסיק שהוא בזווג שני ע"כ. ופירש רש"י ז"ל כי פתח בסוטה כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה.

ראוי לשים לב למה באמת כן, כשהיה פותח לדרוש בפרשת סוטה היה דורש כך דאין מזווגין לאדם אשה אלא כפי מעשיו, ולא היה אומר כך כשהיה בא לדרוש בזיווג יצחק עם רבקה, ויעקב עם רחל ולאה וכדומה.

ועוד היכן רמיזא בפסוק שמדבר בזיווג שני כפי מסקנת הגמרא, אמנם נראה דהיה קשה לריש לקיש בענין הסוטה שלא הביאה לעשות הרעה הגדולה כי אם חטאת בעלה, כאמרם חז"ל איהו בקרי ואיתתא בבוצינא, וגם אמרו כשם שהמים בודקים את האשה כך בודקים את האיש, דאיך יתכן זה, דאפשר דבעלה צדיק והיא זנתה ואף על פי שאין בידו עון זנות, אלא מוכרח לומר דעל הרוב אינו בא המאורע הזה כי אם בזיווג שני, שהוא כפי מעשיו של אדם וכיון שזה מעשיו מכוערים ומקולקלים מקודם הזמינו לו אשה רשעה כמותו ובאה למאורע כזה בראותה שהוא מזנה תחתיה, דאשת צדיק אינה באה לכלל זה, כיון שמעשיו טובים וישרים מזמינין לו אשה כשרה במותו ולרמוז שהכתוב מדבר בזיווג שני, כפל לומר איש איש כי תשטה אשתו, טעם כפל איש איש לרמוז על מי שהיה איש שני פעמים, פעם א' באשתו ראשונה ופעם אחרת בזיווג שני, ושיעור הכתוב מי שהיה איש פעם א' בזווג ראשון ואיש פעם שניה בזיווג שנית שהוא לפי מעשיו, משם נמשך כי תשטה אשתו ומעלה משום שבו מעל וכיון שבו היה נמצא מעל של זנות, זה הסבה שמעלה גם היא כמדובר הוא בקרי וכו'. ולזה לא אמר ומעלה מעל אלא אמר בו, כדי לדרוש טעם שתשטה אשתו ומעלה משום שגם בו נמצא מעל כמדובר, ולכן כד פתח ריש לקיש דווקא בסוטה היה דורש כן, מכל כפל איש איש ויתור מילת בו, שהוא הגורם כדפרשית, דכפי מעשיו זיווגו לו זאת הרשעה ואל תעלה על דעתך שהוא צדיק ותקשה בינך לבין עצמך, איך הקב"ה מגלגל על ידי הצדיק דבר כזה, דע דאין מזווגין לאדם אשה אלא כפי מעשיו ומעשיו גרם כל זה.

ובענין הכתוב נראה לפרש איש איש כי תשטה אשתו, בכפל איש איש וביתור מילת בו, דהיל"ל ומעלה מעל, אלא נראה דאף על פי דתשטה הוא כינוי אל הנקבה, נוכל לדורשו לשון שטות גם על הזכר, כשם שפעמים הנקבה מתכנה בלשון זכר, דכתיב כי תפארת אדם לשבת בית ושם אדם רוצה לומר אשה, וכוונת הפסוק כשתראה איש איש כלומר איש חשוב וחכם מובחר מכל איש, וזהו הכפל איש איש הרומז על מעלת אנושיותו יותר מכל איש שבעולם, כי תשטה ויוצא מדעתו, דע אשתו גרמה לו, שמום שברוב רשעותה מעלה בו מעל, מעללת עליו עלילות דברים ומטיל מום בקדשים באומרה שבו מעל, וזהו גרם לו לצאת מדעתו ולהתנהג בשטות כי אשה רעה קשה מכולם, וכתבתי כך למוסר שאל יתפתה אדם בשמיעת דברי אשה על בעלה ובפרט כשהוא איש חשוב להחזיקו על פיה לחוטא, כי שקר כל אמרי פיה וכנחל שוטף אש וגופרית חלקה לשונה עד שגורם לו שטות, הרחמן לשיזבינן, הכלל העולה שאמרו חז"ל שמצילתו מדינה של גהינם, ובפרשת סוטה וברכת כהנים הארכתי הרבה בחיבורים אחרים.

ירושלמי דסוטה הביאו הילקוט למה מים ועפר וכתיבת השם, מים ממקום שבאת עפר למקום שהיא הולכת. כתיבת השם לפני מי עתידה לתת דין וחשבון, תמן תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכו', רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתם דרש רבי עקיבא בפסוק אחד וזכור את בוראיך. בארך בורך בוראך, בארך ממקום שבאת, בורך למקום שאתה הולך. בוראך לפני מי אתה הולך עכ"ל. ולע"ד נראה למה מים ועפר וכתיבת השם, לפי שאדם מורכב מארבע יסודות מים ועפר ורוח ואש וארבע יסודות אלו מעורבים כל כך עד שאין היכר בשום אחד מהם בפני עצמו ובהתפרדם ד' יסודות אלו, חוזר האדם לאין כלא היה, והנה זאת כיון שנתחממה לעבירה באש יסודי שבה וגם בישלה לו מטעמים באש ורחצה במים להתיפות עצמה והושיב תחת תשוקתו כרים וכסתות כדי שלא ישב על גבי קרקע והכניסו לרוח היום בחדרי משכבה, אמר הקב"ה ובאו ארבע נגד ארבע ויחזירנה לאין כנגד יסוד המים יכנסו המים המאררים האלו בקרבה ושיאבו יסוד המים שבה. ועפר כנגד יסוד העפר יכנס עפר זה שבקרקע המקדש בתוכה ויבטל וישאב יסוד העפר שבה, כתיבת השם כנגד יסוד האש על דרך כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, יכנס בקרבה וישאב יסוד האש שבה. ועשיית המעשה שם באויר עזרת המקדש כנגד יסוד הרוח לשאוב יסוד הרוח שבקרבה ועל ידי כך מתפרדים ד' יסודות שבה בחיים חיותה ותשוב לאין, וזהו הטעם דמיד אבריה בולטות מטעם שנכנסים ארבע יסודות שבה לשאוב ודבר הנכנס זה בתוך זה, מיד מראה בליטה ולכך היו אומרים הוציאו אותה שלא תטמא העזרה, כלומר שלא יתפרדו שם בעזרה ד' יסודות שלה, כל אחד לחזור לשורשו וטמאים הם כי נטמאו במעשיה ונמצא מטמאים אויר העזרה.

עוד יש לפרש האשה מצווה על החלה והנדה והדלקת הנר, וזאת אם היתה נזהרת בשלש אלו, לא היתה באה לכלל זאת, לכן כנגד שלא נזהרה בחלה היו נותנין עפר, כי העפר הוא כחלה לעיסה לבשל פירותיה. כנגד שלא רחצה במים מטומאתה היו נותנין מים. כנגד ההדלקה שהוא אש היו כותבים את השם על דרך כי ה' אלהיך אש אוכלה, וכיון שחטאה בשלשה מצות אלו היו מקטרגים עליה להמיתה.

עוד יש לפרש עפר על שם מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, שהקב"ה מונה רביעותיהם של ישראל כאמרם חז"ל ומרבה אותם כעפר הארץ והוא כשהם טובים, והסוטה שזינתה אין אותו הזרע בכלל רבעיותיהם של הקדושה ואינו מתפשט זרע זה להתרבות כעפר הארץ, דממזרי לא חיי כאמרם חז"ל, לכן תהיה מיתתה על ידי עפר הארץ וכנגד כשהאיש והאשה זוכים שכינה שרויה ביניהם, וזאת גרמה במעשיה לסילוק השכינה מביניהם על כי ראתה ערות דבר, חכן היו כותבים את השם ומוחקים אותו להמיתה ולסלקה מן העולם וכנגד שבדור המבול נימוחו במים על הזנות ועכ"ז לא לקחה מוסר וזינתה לכם תהא מיתתם במים.

עוד נראה לפרש בהיות שבעגל כחשו בה' ועשו את העגל כדי להתיר עריות כאמרם חז"ל ומשה לקח את העגל ואשרוף אותו באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ופירשו חז"ל שהשקם כסוטות, ולכן זאת שידעה ולא לקחה מוסר חלקה במה שנעשה בעגל, שעשו אותו להתיר עריות, כנגד שטחנו עד אשר דק כעפר היה מיתתה על ידי עפר כנגד ויזר על פני המים היה מיתתה גם על ידי מים, כנגד שבעגל כחשו בה' כמדובר, תהיה מיתתה על ידי השם הנמחק על המים.

עוד נראה מיתתה על ידי העפר, על שעשתה מעשה נחש שהולך אצל מי שאינו מינו, אצל הצב ומוליד ערוד, כך זאת הלכה אצל מי שאינו מינו, יתנו לה מאכל הנחש שהוא עפר, וכתיבת השם להמיתה דנטה עצמה לעצת הנחש, דמין היה כאמרם חז"ל ועשתה עין של מעלה כאילו אינו רואה ח"ו והוא דרך מינות. ולכן המים שהם חיים לעולם יתהפכו לו למיתה, למים מרים וממיתים.

ברכת כהנים

יברכך ה' וישמרך:   

הכוונה יברכך ה' הוא בעצמו, וכיון שאת דייקא מבורך מפי עליון, מוכרח שכל שרי מעלה ומטה מתקנאים לך ומבקשים לאבדך, לזה אמר וישמרך, ישמור לך שלא שלא תוכלו לך. יאר ה' פניו אליך וחונך, הכוונה פנים של הוי"ה הם השם הקדוש הזה כוז"ו והוא רחמים פשוטים, וזהו יאר ה' פניו אליך, שהוא כוז"ו ועל ידי כך ויחנך, בעיני כל הברואים.

עוד יש לומר, יאר ה' פניו אליך, רוצה לומר בשבילך, לפי שישראל מוסיפים כח ואור ושפע למעלה, הפך כשחוטאים ח"ו, דכתיב בהם צור ילדך תשי וכו'. אך כשהוא צדיק, יאר ה' כביכול פניו בעבורך, וכיון שכן, ויחנך, כיון שגרמת אור למעלה. ישא ה' פניו אליך, כביכול לראות מה שאתה גוזר, כדכתיב צדיק מושל יראת אלקים. וישם לך שלום, כלומר ישים לך שתהיה השלום עצמו, והדברים נכוחים הם למוצאי דעת.

(א"ה ס"ט מצורף לזה, נוכל לפרש במאמר רז"ל במדבר רבה ס"ז. יברכך ה'. בברכה המפורשת בתורה, ברוך תהיה וכו'. ברוך אתה וכו'. יברכך ה' בנכסים, וישמרך במשא ומתן. יברכך ה' בבנים וישמרך בבנות. יברכך ה' לעולם הבא וישמרך מעין הרע ע"כ. דקשה מה קשר ושייכות יש לדרשות הללו, אמנם נוכל לומר עם מה שכתוב במועד קטן דף ט' ע"ב, ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחאי, איפטור מיניה וכו', אמר ליה לבריה, בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך, אזל אשכחינהו וכו', אמרו ליה מאי בעית הכא. אמר להם דאמר לי אבא זיל גבייהו דליברכוך, אמרו לו יהא רעוא דתזרע ולא תחצד. תעייל ולא תיפוק. תיפוק ולא תעייל. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך. לבלבל פתורך ולא תחזי שתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה אמר ליה, לא מבעיא דברוכי לא בירכן אבל צעורי צעורן. אמר ליה מאי אמרו לך, אמר ליה הכי והכי אמרו לי. אמר ליה הנך כולהו ברכתא נינהו. תזרע ולא תחצד, תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק, תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל, תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב קרבם בתימו וכו'. לבלבל פתורך, בבני ובבנתא. ולא תחזי שתא חדתי, דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי. וכבר הרב תאוה לעינים ז"ל משם התוספות דכוונת אומרם תעייל ולא תבואו אליך שימכרו שם וכו'. עיין שם. ועיין להרב ישרש יעקב ז"ל מה שכתב בפירוש התוספות הלזו ע"ש. וכתבו המפרשים דה"ט דברכו אותו ברכה הנשמע קללה, ה"מ עין הרע דאפשר דהמצא ימצא איזה צד עין דיכניס עין הרע בברכות אלו, משום הכי ברכו בלשון הנשמע קללה, כדי דבשעה דהולך אצל אביו, דיבא טעון טומוס של ברכות על ידי שיפרשם אביו על עצמו, מעתה זכה"מ יברכך ה' בברכה המפורשת בתורה, ברוך תהיה וכו' ברוך אתה בעיר וכו'. ומהו הברכה המפורשת, אמר יברכך ה' בבנים, והיינו דתזרע ולא תחצד, דעל ידי הברכה מתרבים, ולא ימותו על דרך ויברכם וירבו מאד, וישמרך בבנות, היינו דתנשא בנתא ולא לימותו גוברייהו, יברכך ה' בנכסים, וישמרך במשא ומתן, היינו כפירוש התוספות דכתבו דתעייל ולא תיפוק היינו דימכר כל הסחורה, וזהו הברכה והשימור בנכסים ומשא ומתן שימכר הכל ולא יחזור אחור, יברכך ה' לעולם הבא, כלפי דליתוב אושפיזך, והיינו ביתו של עולם הבא, דהיינו עולם האמת דיזכה לעולם הבא, ונמצא דהוי ברכה מפורשת, ולא איתאמרו בלשון הנשמע קללה כההיא דברכו לבנו של רשב"י, ונתן טעם וישמרך מעין הרע, דכיון דלא ישלוט בהם עין הרע, אם כן ליכא שום קפידא אי נאמרו הברכות מפורשות או לא, כיון דכל עיקר טעמם דעשו כן לאפקינהו בלשון הנשמע קללה, ה"מ משום עין הרע כמו שכתוב משם המפרשים ז"ל, וכיון דלא ישלוט בכם עין הרע ליכא קפידא ואתם תהיו מבורכים בברכה המפורשת ודוק).


סדר השמות ותמורתן היוצאים מברכת כהנים

אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם. זהו שם בן כ"ב, שיש בו כ"ב תיבות, הביאו השפתי כהן ז"ל, וזהו סידורו:

י תמורתה א באי"ק א
ב תמורתה ט באח"ה בט"ע, ותחת ט' נ' בא"ת ב"ש נ
ר תמורתה ק באבג"ד ק
כ תמורתה ת באלב"ם ת
ך תמורתה ת באלב"ם, ותחת ת' ם' באו"ק ם

זהו השם הראשון אנקת"ם והוא טוב להשמיע תפלה, ופירושו שומע אנקת תמים.

י תמורתה פ באח"ה בטע פ
ה תמורתה ו באבג"ד ותחת ס' באי"ק ס
ו תמורתה מ באח"ה בטע ותחת מ' ת' באי"ק ת
ה תמורתה ו באבג"ד ותחת ו' מ' באח"ה בט"ע ם

זהו השם השני פסת"ם והוא טוב לצריכים מזון, מלשון יהי פסת בר.

ו תמורתה פ באלב"ם פ
י תמורתה מ באת ב"ש ותחת מ' באי"ק ס
ש תמורתה י באלב"ם ותחת י' פ' באח"ה בטע פ
מ תמורתה ס באי"ק ס
ר תמורתה מ באח"ה בטע ותחת מ' י' באת ב"ש י
ך תמורתה ת באלב"ם ותחת ת' מ' באי"ק ם

זהו השם השלישי פספסי"ם והוא טוב לצריכים מלבוש, והוא מלשון ועשה לו כתונת פסים.

י תמורתה מ באת ב"ש ותחת מ' ד' באי"ק ד
א תמורתה י באי"ק י
ר תמורתה ו באח"ה בט"ע ו
י תמורתה ט בתשר"ק ותחת ט' נ' באת ב"ש נ
ה תמורתה ו באבג"ד ותחת ו' ס' באי"ק ס
ו תמורתה פ באת ב"ש ותחת פ' י' באח"ה בט"ע י
ה תמורתה ו באבג"ד ותחת ו' מ' באח"ה בט"ע ם

זהו השם הרביעי דיונסי"ם והוא עושה נסים ונפלאות, ובהם נשתמש יעקב אבינו ע"ה באומרו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש אם יהיה אלהים עמדי ושמרני.

זהו שם בן כ"ב, מקובל איש מפי איש עד יעקב אבינו ע"ה, ומסרו ליוסף ובאו אלו השמות בחילופין הרבה, כל זה להעלים הברכה מן העין, ולכן ישראל על ידו קודם ואחר כך הכהן ואח"כ הקב"ה.

ובזוהר, רבי אבא אמר כלהו כחדא מתברכן בכ"ב אתוון גלין דשמא קדישא דאתכליל וסתים הכא בכ"ב אתוון מתברכן כלהו, ואינון רחמי גו רחמי, דלא אשתכח בהו דינא כלל.


ובזה מתיישב קושיא שנתחבטו בה כל הראשונים, דלמה צורך בא ברכת כהנים, כיון דכתיב אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם. וכל הברכות הנזכרות, והדבר בהפכו כשאין עושים רצונו ח"ו, וכן בשאר כל הברכות והקללות הנזכרות במשנה תורה, ואם כן על איזה דבר באים ועל איזה זמן מצטרכים, ובמדרש תלפיות אשר לי, שם הבאתי כל דעות הראשונים ז"ל, וגליתי גם דעתי שם. אך כפי מה שכתבנו עתה, באו ברכות אלו של ברכת כהנים שכלולים בהם ריבוי ברכות כאשר רמזום חז"ל, עיין בהם כדי להביאם סתומות ובחילופים הרבה, כדי להעלים הברכה מן העין, ולרמוז בהן השמות הנזכרים המועילים להשמיע התפילה ולמזון ולפרנסה ולעשות נסים ונפלאות, וכלל השמות הקדושים אלו בהעלמה באלו הברכות שכוללות כל ברכות הנזכרות בתורה כולה.

ועוד דברכת כהנים באו לברך גם חלקי הרוחניות שבאדם, יברכך ה' כנגד חלקי הרוחניות, שלא יפגום הנפש על ידי החטא, וכדברי רז"ל אלולי הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. יאר ה' פניו אליך כנגד חלקי הגוף שיאר ה' פניו אליך, להאירך בכל אשר תלך, להצליחך בכל צורכי גופך. ויחנך כנגד חלקי הרוחניות, שיתן לך חן בפני פמליא של מעלה בעלות נשמתך בקרבם. ישא ה' פניו אליך כנגד חלקי הגופניות, שישא פניו אליך בעולם הזה, אליך דייקא, אף על פי שאינו נושא פנים, כאומרם חז"ל שנושא פנים לישראל על שמחמירים לברך עד כזית ועד כביצה. וישם לך שלום כנגד חלקי הנפש, שבצאת מן הגוף יצאו לקבלה מלאכי שלום ויאמרו לה יבא שלום. באופן שבאו ברכת כהנים לברך גם על חלקי הרוחניות. ובזה מסתלקת הקושיא. וזיכני השם למצוא סיוע לדברי בכלי יקר ז"ל, דאומר דרך כלל דברכות אלו באו לברך חלק גשמי הנגלה וחלק רוחני הנסתר וז"ל, כל הברכות אלו מתחילין ביו"ד אשר הנעלם ממנו עולה למספר עשרה כמו הנגלה, כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד', שמע מינה שכל הברכות כפולות, כי חלק מהם אל הגוף וחלק אל הנשמה הנעלמת, כי שניהם באו במספר עשרה, כאמרם חז"ל ג' שותפים באדם, אביו מזריע לובן שבו שממנו גידין, ועצמות, ומוח שבראשו, וצפורנים, ולובן שבעינים, הרי חמשה. אמו מזרעת אודם שבו שממנו עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעינים, הרי חמשה. והקב"ה נותן בו עשרה דברים רוחניים, והם רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האזן, ודבור פה, והילוך רגלים, ודעת, וכוונה, והשכל. וכל עשרים חלקים אלו מתברכים על ידי שישא הכהן עשר אצבעותיו, כדי שמן כל אצבע תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה ועל חלק רוחני הנסתר, ושלשה יודי"ן היינו ששים בנגלה ובנסתר כנגד ששים אותיות שבכל הברכות, אשר עליהן דרשו פסוק ששים גבורים סביב לה. ושלשה יודי"ן היינו שלשים, ונסמכו לסתם נזירות שלשים יום, לומר לך שבזכות הנזירות יזכו לברכות, עכ"ל.

מסכת ראש השנה (דף י"ז ע"ב) ישא ה' פניו אליך, כתיב אשר לא ישא פנים. וכתיב ישא ה' פניו אליך וכו'. כתבו התוספות שאין זו קושיא, כי כאן מדבר בפנים של הקב"ה, ולהלן מדבר בפנים של אדם, שלא ישא ה' פני גדול. ועיין על זה בכלי יקר בסדר זה כי דבר נכונה. ולענ"ד נראה כוונת המקשה, דאומרו ישא ה' פניו אליך, משמע אליך דייקא, שאתה גדול מכל האומות, ישא פניו אליך, משמע שנושא פנים לגדול, וכתיב אשר לא ישא פנים, דמשמע אפילו לגדול וק"ל, ותירץ כאן בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן בעבירות שבין אדם למקום, כלומר כשישראל חוטאים בינם למקום נושא להם פנים מצד גדולתם ומעלתם יותר מכל אומה ולשון, וכשהחטא בין אדם לחבירו אפילו שהחוטא גדול ורב המעלה, אינו נושא לו פנים למחול לו עד שירצה את חבירו, ורבי עקיבא אומר כאן קודם גזר דין, כאן לאחר גזר דין וכו'. דקודם גזר דין נושא להם פנים למחול להם על מעלתם וגדולתם שהם בניו, ולאחר גזר דין אינו משגיח כביכול על מעלתם ואינו נושא להם פנים.


ושמו את שמי על בני ישראל וכו':   

הנה הכהנים פורשים ידיהם למעלה, להמשיך השפע על ישראל מלמעלה למטה שיתברכו בבני חיי ומזוני, כמו שרמזום חז"ל שלשתם בברכות אלו, וכיון דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא (מועד קטן כ"ח ע"א), נראה דצריך הכהן לצייר באצבעותיו שם שד"י בעת שפורש ידיו ומפריד אצבעותיו, שי"ן בשלשה אצבעותיו, ולעקם קצת האצבע לעשותו כמין דל"ת והגודל דמות יו"ד, הרי שד"י, והוא שם תקיף ומשדד המערכות, לומר שאעפ"י דבני חיי ומזוני תלוים במזל, שם שד"י יחול עליהם שמשדד המערכות מרעה לטובה, ושיעור הכתוב כששמו הכהנים את שמי שהוא שם שד"י, לרשום השם באצבעותיהם כמדובר, אז ואני אברכם. שאעפ"י שהמזל מחייבם רע, אני משדד המזל להופכו לטובה, וזהו ואני אברכם, ובחיבור אחר הארכתי.


ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן:   

נסמכה פרשה זו לפרשת ברכת כהנים דמסיים וישם לך שלום, לרמוז כל זמן שיהיה שלום בישראל, אעפ"י שיהיה בידם עבירות הרבה, עכ"ז יהיה קימה והתרוממות במקדש שלא יתחרב, וכאומרם חז"ל (יומא דף ט' ע"ב) שלא נתחרב כי אם על שנאת חינם, דכיון שנתבטל השלום ביניהם נחרב. גם בא לרמוז שכל בית שיש בה שלום, הרי היא נחשבת כמשכן ושכינה שרויה בה, לכפר על כל עונותיו. דמה משכן כיפר על מעשה העגל, גם בעבור השלום נעשית ביתו משכן לכפר על כל עונותיו. גם יש לפרש דסמך ברכות למשכן, ללמדך שבזמן שהמקדש היה קיים היו מתברכים ישראל בכל מיני ברכות, ועיקר השפע היה יורד להם, והתמצית היה יוצא לעולם לשאר אומות, ועכשיו בחרבנו בהפך, אם כן הבט וראה במה שחטא גורם וק"ל.

תם.