מגלה צפונות/נצבים

מאמר שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה.

במדרש (דברים רבה ח, ב): ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהם, שנאמר ונעלמה מעיני כל חי אלו החיות, ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים, מנין שנאמר ויעף אלי אחד מן השרפים ע"כ.

קשה טובא איך היה עולה על דעת שלרעתנו נתן לנו את התורה עד שהוצרך ללמדנו שלא לרעתנו נתנה כי אם לטובתנו, שהרי טוב וישר ה' ומידת הטוב להטיב, ולא ברא את עולמו כי אם בתנאי שישראל יקבלו את התורה כדי להטיב עמהם, וא"כ מה צורך לבא לשלול שלא לרעתנו נתן לנו את התורה, עוד להבין מה היא הראיה שהרי מלאכי השרת נתאוו לה. אמנם נראה שבהיות שהתורה היא רטיה למחול כל חטאות האדם כנודע מחז"ל, הייתי סובר שלתכלית עשיית הרעות והחטאים ניתנה התורה כדי למחול עליהם, ובסברא זאת ירבה האדם בחטאות ואשמות בקום עשה, באומרו יש לי בית מנוס היא התורה שימחול עלי, דעו באמת שלא לרעתכם, לא לתכלית תיקון רעתכם וחטאתכם נתתי לכם את התורה, שהן אמת שהתורה מוחל לחוטא בעסוק בה, זהו אם אירע שחטא, לא שיחטא בקום עשה באומרו התורה מכפר עלי, שהוא על דרך האומר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, דעו שלא נתתי אותה אלא לטובתכם, כדי שתוסיפו טובה על טובה, כלומר שלימות על שלימות לנפשותיכם, להעלותה למדריגות עליונות ולזכותה בצרור החיים, וראיה שמלאכי השרת נתאוו אותה, ואם איתא שתכליתה לכפר על רעתכם, הרי מלאכי השרת אינן חוטאים, מוכרח שבא לתת יתרון השלימות, וזה שייך בהם ולכך נתאוו לה.

עוד נראה לפרש עם מה שפירשו המפרשים ז"ל, שהקב"ה נתן התורה במתנה לישראל, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, כדי שלא יוכלו מלאכי השרת לקחתה בטענת שהם מצרנים, משום שהמתנה מסלק את המצרן כנודע. גם ידוע שהנותן מתנה לחבירו אם היא מתנה מעוטה סמכא דעתיה וקונה אותה, מה שאין כן כשהיא מתנה מרובה דלא סמכא דעתיה, אך אם הנותן הוא אדם גדול אעפ"י שהמתנה מרובה סמכא דעתיה ונקנית, וכו' תנא כפי זה אף עפ"י שהתורה מתנה מרובה כיון שהנותן גדול, סמכא דעתם ונקנית לישראל והתורה שלהם. זהו בודאי בעודם ישראל עובדים להקב"ה ומחזיקים אותו גדול מכל האלהים, אך בעזבם לו ועובדים ע"ז שנמצא מחזיקים לע"ז גדול ח"ו ובהפך להקב"ה, אז המתנה מרובה והנותן אינו גדול כפי דעתם, והמתנה אינה מתנה ויכול לחזור לקחתה. לזה אמר לא לרעתכם נתתי לכם את התורה דרך מתנה כדי לסלק המצרנות ושיהיה לכם מתנה גמורה על מנת שלא להחזיר משום שכשאתם רעים וחטאים לעבוד ע"ז מחזיקים אותי לקטן ח"ו וכיון שהמתנה מרובה והנותן אינו גדול אין המתנה מתנה כמדובר, באופן שלא נתתי אותה במתנה ושהמתנה מתנה אלא לטובתכם כשאתם טובים הולכים בדרכי, שנמצא מחזיקים אותי גדול ואין מקום למלאכים לפתוח פיהם עליה בטענת מצרנות, שהרי בטענה זו מלאכי השרת נתאוו לה ולא נתתי אותה להם כיון שנתתיה לכם מתנה, לכן הזהרו בעצמכם שלא לעבוד עבודה זרה פן יקטרגו מלאכי השרת לשוב לקחתה.

עוד נראה לפרש עם מה שהזכרתי בכמה מקומות על מאמר חז"ל, עונש שמענו אזהרה מנין וכו', שהכונה עונש החוטא מה עונשו שמענו, אזהרה מנין כלומר אזהרה שאין רצונו יתברך שיענש זה אלא שיקיים דבורו כדי להטיב עמו ואינו כמלך בשר ודם שמצוה שיעשו כך וכך, העובר על דבורו ענוש יענש והמלך אינו מצטער על חפץ זה לעבור עד דברו ולקבל עונש וכו', וזה אזהרה מנין, כלומר שמזהיר שאינו חפץ שיעברו דברו כדי שלא יקבל עונש. וזהו לא לרעתכם נתתי לכם את התורה, כלומר שמזהיר שאינו חפץ שיעברו דברו כדי שלא יקבל עונש. וזהו לא לרעתכם נתתי לכם את התורה, כלומר אין כוונתי שתענשו על רעתכם שאתם עושים בעוברם עליה אלא לא נתתיה אלא לטובתכם, רצוני שתעשו מהטובות כדי להטיב עמכם ונגד רצוני אם תרצו לעבור עליה ולקבל עונש נגד מדת מלך בשר ודם, תדעו שלטובתכם דווקא נתתי אותה לכם, שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ולא נתתי להם משום דלא שייך בהם הטבה כיון שאינן בעלי בחירה ורצון כמוכם.

עוד נראה לפרש לא לרעתכם, על-דרך שפירש הרי"ף ז"ל במאמר לא לרעתכם נתתי לכם את השבת, כלומר לא כשיש לכם רעות מחולאים נתתי לכם את השבת, כי אז מותר לכם לחללו משום פיקוח נפש עי"ש, נקוט מכאן שמילת לרעתכם שייך לאומרו על רעת החולאים ובזה נבוא לענין, ידוע הדין דקיימא לן שאסור להתרפאות בדברי תורה, אבל יכול לקרוא פסוקים דרך הגנה, וזהו לא לרעתכם נתתי לכם את התורה, כלומר לא כשיש לכם רעה של חולאים נתתי לכם את התורה שתוכלו להתרפאות עמה ח"ו, לא נתתי לכם אלא לטובתכם, כלומר הגנה שלא יקרב אליך רעה וראיה שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ובהם לא שייך חולי כדי להתאוות לה כדי שיתרפאו.

מאמר אם זוכה אם זוכה אדם תורתו נעשה לו סם חיים.

עוד נראה לפרש בדברי רז"ל יד ליד לא ינקה רע, לא יאמר אדם אעשה חטא ביד זה וצדקה ביד זה, ויכפר זה לזה, יד ליד לא ינקה רע ע"כ. וזהו לא לרעתכם נתתי לכם את התורה, כלומר לא באה לכבות העבירה ע"י מצוה, שכפי זה יהיה כל אחד מכם משולל ממצוה משום שכבר נסתלקה המצוה בעבור העבירה, לא נתתי אותה אלא לטובתכם שיהיה בידכם סגולת המצות שמורות לעתיד לקבל שכר ולהטיב עמכם, שהרי מלאכי השרת דלא דייך בהם חטא נתאוו אותה. עוד נראה כתב בספר כבוד חכמים, כשאדם רשע עוסק בתורה מלבד שאינו קונה שום שלימות עמה אלא שנותן כח לסטרא אחרא ע"י אותו לימוד עש"ב. ובזה נתבארו דברי חז"ל לע"ד באומרם אם זוכה אדם נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם המות וכו'. דראוי להבין איך יתכן שנעשה סם המות. אמנם בהיות דסמא"ל הרשע נקרא כך על שם דסם המיתה בו, וזה שאינו זוכה מצד מעשיו התורה שלומד נותן כח לסמא"ל כמדובר, ונמצא שהתורה מתהפכת לו לסם המות. וזהו כונת המאמר לא לרעתכם נתתי את התורה, כלומר כשאתם רעים וחטאים לא נתתי לכם את התורה, שהרי אז אינה נתונה לכם כי נהפכת לסם המות, שנותן כח לסמא"ל הרשע, לא נתתי אותה אלא לטובתכם בהיותכם טובים וצדיקים, שאז נתונה לכם לעלותכם בעוסקכם בה, שהרי מלאכי השרת נתאוו לה מצד פניה זו.

עוד יש לפרש בדרז"ל ג' עזין הם: ישראל באומות, לזה-אמר לא לרעתכם כלומר לא בעבור שהחזקתי אתכם עזין נתתי לכם את התורה כדי להתיש הכח, לא נתתיה לכם אלא לטובתכם, היותכם טובים מכל אומה ולשון, וראיה שמלאכי השרת שהם טובים נתאוו אותה. עוד נראה ידוע כשישראל בצרה מיד התורה מתלבשת שק לפני הקב"ה לבקש עליהם, כדאיתא במדרש מגילת אסתר בגזירה המן הרשע, כשרצה לכלות כל זרע ישראל והסכים גם דעתו של הקב"ה עד שנתלבשה התורה שק וביקש עליהם והצילם ע"ש וכן בכמה מקומות. וזהו לא לרעתכם נתתי לכם את התורה, כלומר בגזור עליכם רעה בעבורכם, התורה לא נתתיה לרעתכם שיקטרג עליכם, לא נתתי אותה אלא לטובתכם שיבקש ויליץ לטובתכם הפך מלאכי השרת המקטרגים עליכם, שהרי בבריאת האדם קטרג, ובמתן תורה שהרי נתאוו לה להיותם מעולים מכם ולא נתתי אותה להם, אם-כן הביטו וראו מה חפץ טוב נתתי לכם, לכן תורתי אל תעזובו, ובחיבור אחר פרשתי עוד.

עוד יש-לפרש, מזקנים אתבונן דפירשו על פסוק כי בי ירבו ימיך, זקן זה שקנה חכמה, ואם-תאמר ימות מיד, לזה-אמר ויוסיפו לך שנות חיים, לז"א שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה שעמה אתם נקראים זקנים מקטנותם ותמותו, דעו שאינו כן אלא לטובתכם שתקנו עמה מילדותכם מעלת הזקנה וגם תאריכו ימים, שהרי מלאכי השרת נתאוו אותה לקנות שלימות יותר.

מאמר ז' דברים אמר שלמה על העצל.

במדרש דבר אחר: בפיך ובלבבך לעשותו, רבנין אמרין ז' דברים אמר שלמה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכלם שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ע"כ. קשה כיון דשלמה ראה הא דמשה שאין קרוב יותר מזה, למה טרח לכתוב ז' הדברים שכתב. ונראה שבא שלמה לפרש דברי משה, שאם לא היה מדבר שלמה מהעצל, לא הייתי מבין דברי משה, משום שהייתי מפרש דבריו על אופן זה, כי קרוב אליך הדבר מאד סתם, ואין הקירבה מפורסמת בכתוב וכיון שקרוב מאד, ראוי שבפיך ובלבבך לעשותו, כלומר שצריך שתוציא הדברים מפיך על-דרך למוציאם מן הפה ולעשותם בכל לבבך, אך כיון שפירש שלמה הדברים הקרובים, מוכרח שאומרו משה כי קרוב וכו' פירוש שהקירבה הוא בפיך ובלבבך, ואין בפיך ובלבבך ענין נפרד בפני עצמו ממה שאמר כי קרוב אליך הדבר.

מאמר אין הערוד ממית אלא החטא ממית.

מאמר מעשה ברבי חנינא שהיה ערוד וכו' עד ששם עקבו בתוך הערוד ומת הערוד ואמר אין הערוד ממית אלא החטא ממית וכו', יש להבין למה שם העקב בתוך הערוד ולא ידו, ולכאורה יש-לפרש להראות שקיים אפילו המצות שאדם דש בעקביו ולהמיתו על ידי העקב ולהכריז עם זה שאין הערוד ממית כי אם לחוטא בלבד, אפילו שחטא בעבור מצות קלות שאדם דש בעקב, אמנם נראה עוד דהנה הנחש שליטתו באדם יותר בעקב ממקום אחר, כדכתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, כלומר לא יהיה לך קומה ותנשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו כדרש"י ז"ל ואיתא בזוהר חדש כשהנחש נושך לאדם בעקב ודאי מת, מה שאין כן בשאר אבריו שלפעמים יש הצלה ע"כ. והנה כפי זה ר' חנינא שם דוקא העקב לרבותא שאעפ"י ששליטת הנחש יותר בעקב מבשאר האברים עם כל זה לא יוכל לשלוט בו בעבור צדקותו ומתפרסם יותר שאין הערוד ממית אלא החטא ממית.

כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם. יש לשים לב מה נתינת טעם היא זאת, כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים, למה שאמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום שכרת הברית גם לעתידים לבא אחריהם, ונראה ידוע שטעם יושבם במצרים רד"ו שנים בלבד, משום שראה הקב"ה העתיד שאם ישבו עוד היו נכנסים בחמשים שערי טומאה ולא היה להם תקומה עוד. עוד ראה הקב"ה העתיד ועיכבם במדבר מ' שנה, והוא שראה שאם יכנסו לארץ מיד בצאתם ממצרים היו עוסקים כל אחד בכרמו ובזיתו ועתידה תורה שישתכח מהם משום שעדיין לא היו מושרשים בה, לכן סיבבם מ' שנה במדבר עד שיתשרשו בתורה כאחז"ל, לזה אמר דעו שאני כורת הברית הזה גם עם העתידים לצאת מכם ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום, ואל תתמהו איך אני נערב גם לעתידים לבא ויקשה בעיניכם זה, דעו שאינו מהתימה משום שאתם ידעתם טעם שיעור הזמן את אשר ישבנו בארץ מצרים שהיו רד"ו שנים ולא יותר בעבור העתיד, יכול להיות שתכנסו בנ' שערי טומאה, ויערב לכם טעם העתיד. גם ידעתם הטעם אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם ולא נכנסתם מיד לארץ בעבור מה שהיה עתיד להיות אם תכנסו מיד שישתכח התורה מכם ויערב לכם הדבר וקבלתם לסבב בקרב הגוים מ' שנה, ואם כן כשם שרציתם באותם העתידות שהם העתידין לצאת מכם שעדיין אינו בעולם.

עוד נראה לפרש ונמשיך בדרך זה גם פסוק ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמכם, שהכונה דעו שאני כורת ברית גם עם הנשמות העתידות לבא בעולם, וזהו ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום, כאחז"ל שכל (הנשמות) העתידות עמדו שם בברית, ואם-תאמר הנשמות העתידות לבא, כיון שעדיין לא ראו בהשפלת הע"ז כמונו תקיף יצרם לעובדם, לזה אמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ושם ראיתם כי בכל אלהיהם עשה ה' שפטים, וגם ידעתם בע"ז שאין בה ממש ממה שעברנו בקרב הגוים אשר עברתם ושם ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן וכו', ואם כן אתם יכולים להעיר להם מה שראיתם בכל ע"ז שאין בה ממש, וכן אותם לבאים אחריהם עד סוף כל הדורות, ואם-כן אין מקום שיתפתו ביצרם לעבוד ע"ז בשומעם עדות מפיכם שראיתם שאין בה ממש, ואם יעבדו עתידים לכל עונשים כי במרד ובמעל הם עושים, לפי שכשם שמאמינים לכם על כל מה שעברתם, גם יאמינו שאין בע"ז ממש.

ה'יום ל'פני י'י א'להינו ו'את, ראשי-תיבות הם אותיות אליה"ו, רמז שכל העובר הברית הזאת ויעבוד ע"ז, עתיד אליהו להנקם מהם כמו שהיה בימי אחאב שהרג לכל כומרי הבעל בהר הכרמל, ובאו אותיות אליהו בהתעלמות שלא כסדרן לרמוז על הזמן העתיד להיות המעשה שהוא בזמן אשר יתעלם אליהו, דהיינו בימי אחאב מפני אזבל אשתו שהרג לנביאי השם וביקשה גם להרגו ונתעלם ממנה.

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלוח לו וכו'. הכוונה ידוע דיש חוטא להכעיס למרוד עיני כבודו וזה פושע שאין לו תקומה, ויש חוטא מצד תוקף יצרו שאינו יכול עמו, ולזה אין להאשימו כי קצת אנוס על-דרך שאמרו רז"ל על מי שיצרו תקיף עליו ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ, לז"א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו, כלומר והתברך ביצרו לאמר שלום יהיה לי אעפ"י שאני חוטא ולא יגיע לי שום עונש משום כי בשרירות לבי שהוא היצה"ר, אלך למען ספות הרוה את הצמאה ולא משום למרוד עיני כבודו חלילה לאיש אשר חושב לחטוא בדרך זה ולפטור עצמו מהעונש, לא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כל האלה וכו' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אעפ"י דבעלמא מי שחטא מצד תוקף יצרו יש לו תקנה, לזה האומר לחטוא בקום עשה בטענת תוקף יצרו הבדילו לזה משאר החוטאים הנמצאים בשבטי ישראל מצד תוקף יצרם, דשאני התם שאירעו שחטאו אבל לא באו בעורמה לחטוא ובחיבור אחר פרשתי עוד בפסוק זה.

ואמר הדור האחרון וכו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, קשה דהיל"ל אשר ה' חלה בה. אמנם בהיות שאין רע יורד מלמעלה כנודע, אלא שפע ברכה מושפע מלמעלה ומתהפך כפי הכנת המקבל, אם לרע ואם לטוב כחולה הזה שמתהפך בפיו מתיקות הדבש למר ואם בריא הוא טועם מדבשו וממתקו, ולכן לרמוז על זה שאין הקב"ה המביא הרעה, לא קאמר אשר ה' חלה בה, דמשמע דממנו החולי בא, אלא קאמר ואת תחלואיה אשר חלה, כלומר שהיא חלה את עצמה ונחרבה ועכ"ז שנחרבה ה' בה, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם, ראה כמה מטיב הקב"ה ואיך יתכן שממנו יצא הרעות חלילה. גם נראה לפרש אומרו ה' בה, וסמיך גפרית ומלח שרפה כל ארצה וכו' שהכונה לומר הטעם שיבאו לכלל שאעפ"י שיחרב הארץ עכ"ז ה' בה, כדפרשית משום שגפרית ומלח שרפה כל ארצה, וכיון שיטיל כעסו על הארץ, יש מציאות הצלה להם ושימתין להם הקב"ה בארץ עד שישובו בתשובה ויחזרו לארצם.

והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. ראוי להבין כוונת אומרו והבדילו לרעה מכל שבטי ישראל, ונראה עם מה שכתב הרמב"ם ז"ל, כשהקב"ה דן לאדם ורואה שיש לו עון על זכיותיו מצרפו עם העיר וכו' אך לזה והבדילו לרעה מכל שבטי ישראל כדי שלא לצרפו עם העיר ועם העולם שלא לזכותו.

ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את כל מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה'. יש לדקדק אומרם הדור האחרון, משמע שהוא דור רחוק אחרון שבכל הדורות ואח"כ אמר בניכם אשר יקומו מאחריכם, דמשמע שהוא דור קרוב הבא אחריהם, עוד להבין אומרו ואמר הדור האחרון ולא קאמר מה אומרים. אמנם נראה שבא לרמוז על הפלגת מעשיהם הרעים, שהדור הבא אחריהם שהם בניהם בשומעם מעשה אבותיהם ומה גרמו לארץ, יקללו להם כאילו הם דור האחרון שבדורות שאינו כל כך קשה להם לקלל לראשונים כיון שנתרחקו מהם הרבה ואינן נוגעים ממש בכבוד אבותם שהולידם, מה שאין כן הדור הקרוב לחוטאים שקדמו להם שאין לבם נותן לקללם משום שמקללים לאביהם ממש, אך כאן בניכם אשר יקומו אחריהם יחשב להם שאין לבם נותן לקללם משום שמקללים לאביהם ממש, אך כאן בניכם אשר יקומו אחריהם יחשב להם כאילו הם דור אחרון ואין קירבה להם עם הראשונים ומה יאמרו גפרית ומלח שריפה כל ארצה, כלומר ראו חסדו יתברך שהיה ראוי שכפי מעשיהם שעשו שגופרית ומלח שרפה כל ארצה וכו' כמהפכת סדום ועמורה והוא יתברך לא כן עשה בעבור רוב חסדיו.

ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על כי עזבו את ברית ה' אלהי אבותם וכו' וילכו ויעבדו אלהים אחרים. יש להבין במאמר הגוים ובתשובתם, ונראה שיקשה להם איך ולמה שתים רעות עשה ה', אחד שהטיל כעסו בארץ וגם חרה עליהם שהיה די באחד מהן, וזהו אומרם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ועוד שנית ומה החרי האף הגדול עליהם, דכיון שהפיג כעסו בחירוב הארץ היה ראוי שלא יחרה עליהם ותשובתם משום שהם ג"כ עשו שתים רעות, אחד על אשר עזבו את ברית ה', שנית וילכו ויעבדו אלהים אחרים, והלואי יעבדו בשיתוף וכאומרם חז"ל אמר הקב"ה הלואי יעשוני בני כתורמוס זה הבא באחרונה.

וילכו ויעבדו אלהים אחרים אשר לא ידעום ולא חלק להם. ויחר אף ה' בארץ ההיא ויתשם מעל אדמתם. יש להבין מאי אשר לא ידעום ולא חלק להם, ועוד כיון שמורים אומות העולם שנלקו ישראל על עובדם ע"ז, הרי מודים שאין בע"ז ממש, ולמה עובדים אותה, ולכאורה יש-לפרש שמתקנים זה באומרם ולא חלק להם, כלומר מה שנענשו ישראל משום שלא חלק להם שיעבדו לשרים כמו שחלק לנו תחת שרים, ואם-כן אין לנו עון אשר חטא במה שאנו עובדים אותם ונאמר עוד בס"ד. עוד לדקדק אומרו ויחר אף ה' בארץ ההיא היל"ל ויחר אף ה' בהם. ועוד כיון שאמר ויחק אף ה' בארץ ההיא מה חוזר לומר אח"כ ויתשם ה' מעל אדמתם, דהיינו הא משום שאומרו ויחר אף ה' בארץ ההיא הוא ליושבי הארץ שנתשם מעל אדמתם. אמנם ידוע שהעובדים ע"ז עובדים אותם באומרם שהקב"ה חלק להם כבוד ולאותם שחלק להן כבוד ראוי לעובדם, לא כן לאותם שלא חלק להן כבוד וישראל נענשו על שהלכו ועבדו אלהים אחרים מאותם שלא ידעום ולא הכירו שאותם ע"ז שעבדו לא חלק להן כבוד, שאם היו עובדים לע"ז שחלק להם כבוד כמונו לא היו נלקין, ולהודיעם הקב"ה שנענשו על שעבדו ע"ז שלא חלק לה כבוד ויחר אף ה' בארץ ההיא של אותה ע"ז, לפרסם כי לא חלק לה כבוד ואחר הכות אותה הארץ ויתשם גם לעובדים מעל אדמתם.

ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. קשה אומרו את כל הקללה ריבוי אחר ריבוי, ועוד מי לא ידע שהקללה כתובה בספר, אמנם בהיות שהקב"ה הוציא הקללות מפיו וכתבם על ספר הפיג כעסו בזה, ולכן בעוברם על התורה אינם כלים מכל וכל, על-דרך שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה בעבור שדבר לעשות, ועל ידי הדיבור הפיג כעסו ע"כ. לזה אמר כאן ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה ולא כל הקללה לכלותם, דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, למעט שלא הביא כל הקללה בשלימות והטעם משום שהיא כתובה בספר התורה הזה, ועל-ידי שכתבה הפיג כעסו בזה.

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, ראוי להבין אומרו אשר נתתי לפניך, דהיל"ל מקרב הגוים ונראה עם מה שנתבאר אצלי בחיבור אחר על פסוק ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, שונתתה לשון ולא נתן סיחון, כלומר שיניח הברכה על הר גריזים בפועל והקללה על הר עיבל, וכיצד שהר גריזים שנאמרו עליו הברכות יהיה רענן מכל עץ עושה פרי על שנאמרו עליו הברכות והר עיבל יבש, נעדר מכל צמח השדה מחמת הקללות שנאמרו עליו כמו שהם היום כדרז"ל הביאו הילקוט וברואם לפניהם פועל הברכה והקללה ישמרו לעשות, עיין שם באורך, לזה אמר כאן הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, כלומר נתתי אותה לפניך בפועל על הר גריזים והר עיבל בעלות בזכרונך זאת והשבות אל לבבך לשוב אלי ולא אתה בלבד תשוב אלי אלא בכל הגוים שתטריח להשיב גם את הגוים בתשובה לשוב עמהם אלי.

ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבביך ובכל נפשך. נראה לפרש שבהיות שהבעל תשובה גדול מצדיק גמור כדרז"ל, אמר ושבת עד ה' אלהיך בזכות התשובה תעלה למדרגה גדולה דושמעת בקולו, תשמע באזנך קול ה' מדבר אליך כאשר שמעת בסיני גם תשמע עתה ככל אשר אנכי מצוך היום בקול אשר אנכי ה' אלהיך ששמעת מפי בסיני תשמע בהיותי מצוך היום, זהו תהיה מדרגת מעלתך על היותך גדול מבניך בהיות אתה בעל תשובה אבל ובניך יעלו במדרגה שפלה שאינה כל כך והיה בכל לבבך ובכל נפשך לשמוע קול היוצא מהלב ומהנפש שהיא מדרגה א' ממדרגות הנבואה ואינה כל כך גדולה כמו שכתב הרב האר"י הקדוש זלה"ה משום שפעמים נופל טעות כפי הבנתו באופן שאתה על היותך בעל תשובה תעלה למדרגה לשמוע ממש בקולו מדבר אליך ובניך שלא באו לכלל תשובה משום שלא חטאו יעלו למדרגה בכל לבבך, המדרגה שהיה בלבבך כשהיתה צדיק מקודם שחטאתם ושבת בתשובה.

ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, קשה דהיל"ל ושב ה' מאי ה' אלהיך, אמנם ידוע שהקב"ה במה שמכה מרפא והוא הכה אותם שהפך רחמים לדין ופיזרם בין האומות שנאמר כי ה' הכה, הרי שהפך שם הוי"ה לדין, גם לקבצך ולהשיבך בארצך ושב ה' אלהין ישיב רחמים לדין ובשם אלהיך שהוא דין וריחמך. גם יש לדקדק מהו ושב ושב ב' פעמים, וי"ל בביאת הגואל יש ב' השבות, א' ושב ה' אלהיך מהגלות שהיה שם עמך ושב עם שבותך ואחר בואו לארץ עם מלך המשיח ורובם של ישראל ושב פעם שנית וקבצך פעם שנית והם אותם שנשארו נפוצים למרחקים בקצוות הארץ אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. עוד יש-לפרש על שתי השבות, תחילה ושב ה' אלהיך את שבותך שיקבצך מכל הגוים להביאך לארצך ואחר הביאך לארצך ושב וקבצך מכל הגוים כלומר יקבץ ויפריד המקובץ מקרבך ממה שלמדו מכל על-דרך ויתערבו בגוים וכו' ויטהר אותך מכל סיג וחלאה שנדבק בך מהם, גם ראוי לדקדק דהיל"ל ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך, מאי ה' אלהיך שמה ונראה שבא לרמוז דע באמת שושב ה' אלהיך את שבותך ולא תכלה בגלות משום שבמקום אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, כלומר ה' אלהיך שהיא השכינה שמה עמך בגלות ואגב להוציא שכינתו יוציא אותך. עוד-יש-לפרש בהיות שלעתיד יקדש כל העולם וכל מקום שבעולם יהיה ראוי להשראת השכינה, אם-כן וקבצך מכל העמים אשר הפיצך וה' אלהיך יהיה עמך שמה כי במקום שקבצך שם יניחך בהשקט ובשלוה ותירש מקומות הגוים וה' אלהיך שמה עמך כמדובר.

עוד נראה לבאר בענין אומרו ושב ה' אלהיך וכו' בדרז"ל איתא בילקוט ישעיה שהולכים אברהם ויצחק ומשה לנחם את ישראל ואינן מקבלים מהם תנחומים עי"ש באורך עד שאומר הקב"ה אין ראוי לילך אלא אני בעצמי מפני שעברתי על מה שכתבתי בתורתי לא תעבוד בבכור שורך ולישראל קראתי בני בכורי ישראל ואמרתי להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל. כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך ואנכי שנאתי וכו' כתבתי בתורתי שלם ישלם המבעיר את הבערה ואני הצאתי באש שנאמר ממרום שלח אש וכו' ואני עתיד לבנותה שנאמר ואני אהיה לה חומת אש ע"כ. הרי שהקב"ה כביכול אומר עברתי על תורתי והוא כביכול שב על מה שעבר ועשה שלא כתורה, וזהו ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב ה' ממה שעבר, וזהו עם שבותך כלומר כשתשוב אתה בתשובה גם אז ושב ה' עמך עם שבותך ורחמך.

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, קשה דהיל"ל בקצה הארץ ועוד מאי משם ב' פעמים, ועוד מאי יקבצך ויקחך, אמנם נראה בדרז"ל דצד צפון הוא פרוץ ושם מדורת שדין רוחים ולילין וכו' והנה אמר כאן דרך הפלגה אפילו אם יהיה נדחך בקצה השמים שהוא בצד צפון שאים שם אלא שמים ואפילו נמסרת שם ביד שדין רוחין ולילין משם יקבצך מביניהם תחילה ואח"כ משם יקחך להביאך אצלו כדי שתדע כי אין אלוה מבלעדי ה'.

והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת והטיבך והרבך מאבתיך, הכונה והביאך הק אלהיך אל הארץ הוא בעצמו ולא יהיה גאולה זאת כגאולת מצרים שהיה על-ידי בשר-ודם ובהיות הגאולה על-ידו של הקב"ה וירשת הארץ לעולם והטיבך והרבך יותר מאבותיך שהיה גאולתם ע"י בשר ודם.

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, יש להבין מאי ומל וכו' ומאי למען חייך. אמנם נראה לפרש בדחז"ל כשאמר הקב"ה לאברהם שימול אמר נאמרה עורלה באזן ונאמרה עורלה בלב וכו' אם תמול מהאזן איני שומע, מן הלב איני חי עד שדרש נאמר עורלה באילן ונאמרה עורלה באדם, מה האילן מקום שעושה פרי גם העורלה שנא' באדם ממקום שעושה םרי, ידוע שאחד מטעמי המילה כדי להתיש כח תאות המשגל וכו' ועכ"ז לא ניתש הכח לגמרי שהרי לא עבדו ישראל את העגל כי אם להתיר להם עריות כאחז"ל וגם אל הדורות חוטאים בעריות, אמנם אם היה מציאות שהמילה היה מהלב היה ניתש לגמרי, לזה אמר ומל ה' אלהיך את לבבך כלומר אז לעתיד מלבד המילה ומל גם את לבבך שבהיות הקב"ה המוהל הוא יודע כיצד ובזה תבא לאהבה את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, והטעם שהוא בעצמו ימול לכם ולא על ידי בשר-ודם, התשובה למען חייך שבשר ודם אינו יכול לימול מהלב ושלא ימות. עי"ל אומרו למען חייך כלומר עשה זאת לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך לפחות לתועלתך למען חייך, שאם תפרוש ממנו תמות, על דרך שמבואר אצלי בפסוק כבד את אביך ואת אמך לפחות לתועלתך למען יאריכון ימיך, משום שאם לא תכבדם תמות, שהקב"ה לוקח חלקו שהיא הנשמה וחלק אביו ואמו נשארים שם כאחז"ל.

ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שנאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את כל מצותי אשר אנכי מצוך היום. יש לדקדק דמה צורך לומר אשר רדפוך, דכיון שאמר שהם אויביך ממילא שהם רודפים. אמנם אשר רדפוך הוא נתינת טעם על רוב הצלחת ישראל אשר יהיה להם בימים ההם כשימול להם הקב"ה את לבבם לעובדו בכל לבבם ובכל נפשם, שאעפ"י שהעזר והסייוע בא להם מהקב"ה לעובדו ולא כל כך מצד בחירתם יצטרף להם גם על היותם נרדפים וזהו ונתן ה' אלהיך את האלות האלה על אויביך בעבור אשר רדפוך, והקב"ה עם הנרדפים ואפילו צדיק רודף רשע כ"ש וק"ו רשע רודף צדיק, ואעפ"י שלא יהיה צדיק גמור. עוד-יש-לפרש ונמשיך גם פסוק ואתה תשוב וכו' אפשר יאמרו ישראל כיון שאני שב לקדמותי מה תועלת נמשך לי שילקו אומות העולם וכמשיב לזה-אמר ואתה תשוב, כלומר בראותך לאומות העולם נלקים לפניך על אשר רדפוך הוא רצועה תלויה נגד עיניך כדי שואתה תשוב ושמעת בקול ה' שלא לרדוף את חביריך פן תלקה כאומות העולם על אשר רדפוך.

עוד יש-לפרש בנקדים לדקדק דכיון דקאמר ושמעת בקול ה' אלהיך, מה צורך לומר ועשית את כל מצותי, דהיינו לשמוע בקולו, ועוד מאי מצותי אשר אנכי מצוך היום. אמנם בהיות שכל זה מדבר על העתיד בימות המשיח שעתיד לחדש ל"ו מצות לישראל כאחז"ל והוא דוגמת יציאתם ממצרים שאחר שנשתעבדו בישראל נלקו בעשר מכות ויצאו משם טעונים ברכות והון רב ובאו לסיני וקבלו מצות גם עתה ונתן ה' אלהיך את כל הקללות האלה על אויביך אשר רדפוך ואחר שילקו במצריים ואתה תשוב גם בפעם הזאת ושמעת בקול ה' אלהיך כאשר היה ביציאתך ממצרים, וגם ועשית את כל מצותי החדשות אשר אנכי מצוך היום שהם הל"ו מצות המתחדשות ע"י מלך המשיח כאשר נתנו לך מצות ע"י משה ביציאת מצרים באופן שגאולה אחרונה היא מעין דוגמא גאולה הראשונה וכונת המאמר שמלך המשיח עתיד לחדש ל"ו מצות לא להוסיף על התורה חלילה, אלא הם רמוזות בתורה ונעלמות הם ועתיד ולגלותם, והוא ע"ד המחדש דבר בתורה שהכונה לחדשים גילוי מילתא הנעלמות.

והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטניך ופרי בהמתך ופרי אדמתך לטובה. כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך. קשה מאי לטובה ומאי לטוב. אמנם נראה בהיות שהזקנה טובה לאדם. אך אפשר שימשך ממנה בחינה רעה שאפשר יראה מיתת בנים או הפסד ממון ח"ו לזה הוצרך הכתוב לפ' שהותירך לטובה שנגע לא יקרב באהליך, ומוכרח כן תדע כי ישוב ה' לשוש עליך ואיך יתכן היותך דאוג שיוכל לשוש עליך, א"כ מוכרח לטוב הוא שהותירך לאורך ימים כאשר שש על אבתיך שהאריך ימיהם שטוב ושש עמהם.

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. נראה לפרש באומרו לא נפלאת היא ממך, דידוע שהמצות כנגד רמ"ח אבריו ושס"ה גידין של אדם, וא"כ בהיות המצות מספר אבריך נמצא שלא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, באבריך היא רמוזה אם-כן לא בשמים היא ולא מעבר לים, משום שבכל מקום שתלך לבקשה תמצא שאתה מוליכה עמך, משום כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, כלומר כי קרוב אליך המצות, רמוזה באחד מאבריך, בכונת לבך תוכל לומר בפיך מצוה זו כנגד אבר זה, וצריך לקיים המצוה כדי לתקן האבר, וזהו לעשותו כלומר לתקנו, עוד נראה לפרש על אומרו לא נפלאת היא ממך, אמר הקב"ה כיון שאני בעצמי מצוך שאין מי שיודע לדבר דרך צח כמוני, א"כ לא נשאר מהמצוה דבר, נפלאת היא ממך לפטור עצמך, איני מבינה לקיימה.

מאמר מן השמים יוכיחו.

עוד יש לפרש על אומרו כי המצוה הזאת, לשון יחיד, משום שבמצוה אחת יכול אדם לומר נפלאת היא ממני, שאיני מבין כונתה, מה שאין יכול לומר בכל המצות שהן נפלאין ממנו, שאי-אפשר שיפול ספק לו' בכולם ואפילו על אחד אמר לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך כדרז"ל, וכיון שאם נפלאת היא מסבתך אין אתה יכול לומר מן השמים יוכיחו טעם מצוה זו, דע כי לא בשמים היא לומר מי יעלה לנו השמים ויקחה וישמיענו אותה. גם לא מעבר לים אשר שם מדורת השדים יהודיי' העוסקים בתורה כמעשה באחד שעבר על צוואת אביו והלך דרך ים ומעבר לים נפל במדינה של שדים יהודיי' ושמע להם קורין בפרשת משפטים ואעפ"י שהם חכמים מחוכמים יותר מבני אדם, דע שאף עפ"י כן לא מעבר לים היא לומר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו מהשדים פירושה, דע כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואין לך צורך להשמיעה מן השמים או מעבר לים. עוד נראה לא נפלאת היא ממך וכו' משום שבתנאי שתקבל התורה בראתי שמים וארץ נמצא השמים וארץ טפלים לך, כיון שבשבילך הם קיימים וכיון שכן לא רחוקה החלוקה זאת שאמרתי לך שלא נפלאת היא ממך, כי בך תלוי הדבר לידע אותה כי אתה עיקר ולא בשמים היא ולא מעבר לים בקצות הארץ היא הטפלים לך, כי קרוב אליך הדבר מאד להבין ולידע כי לא נפלאת היא, ואם נמצאת היא ממך, שאין אתה עוסק בתורה כיון שבפיך ובלבבך היכולת לעשותה. ומזקנים ז"ל שמעתי בדרז"ל גבי רבי אליעזר שאמר מן השמים יוכיחו ויצאת בת-קול ואמרו אין משגיחין בבת קול והקשו התוספות ז"ל הרי גבי הלל יצאת בת-קול ופסקו ההלכה על פי בת קול, ותירצו שאני התם שיצא הבת קול מאליו אבל כשאומר האדם מן השמים יוכיחו, אז אין משגיחים בבת קול ע"כ, לזה-אמר לא בשמים היא, כלומר אימתי אנו יכולים לומר לא בשמים ואין משגיחים בבת קול, כשאומר האדם מי יעלה לנו השמים כלומר שאומר מן השמים יוכיחו, אז אין משגיחין בב"ק, אבל אם יוצא מאליו שומעין אותו.

מאמר רבה בר נחמני יצאת נשמתו ואמר טהור.

עוד שמעתי בדרז"ל גבי רבה בר נחמני שבשעת יציאת נשמתו אמר טהור וכו' והרמב"ם ז"ל לא פסק כן, והטעם דכיון שאמרו בשמים שרבה בר נחמני יוכיח הדבר וצוה בשעת יציאת נשמתו כשאמר טהור כבת קול דמי, ואין משגיחין בו, ולזה-אמר לא בשמים היא, כלומר יכולים אנו לומר לא בשמים היא שאין משגיחין במה שאומרים בשמים בזמן שאומרים מן השמים מי יעלה לנו אחד מהתחתונים בשמים ויקחה לנו וישמיענה הלכה כדברי מי, אז באותה שעה שאומר הת"ח המוליכים אותו לשמים להוכיח טהור או טמא, אין משגיחין לפסוק כמותו, משום שכיון שגזרו עליו שיעלה לשמים להוכיח כבת קול דמי וכו'. לא בשמים היא הכונה אל יעלה על דעת שום דור שבעולם לומר כשם שהיה כבוד לראשונים שנפתחו להם השמים וקבלו התורה מהקב"ה גם ייעשה לנו כך, ומ"י יעלה לנו השמים כאשר עלה משה לראשונים ויקחה לנו כאשר נלקחה להם, גם לא מעבר לים היא כלומר אין דור יכול לומר מי יעבור לנו את הים כאשר עברו יוצאי מצרים, דע שלא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו את הים כראשונים ויקחה לנו אחר עוברנו את הים כאשר נלקחה לראשונים בסיני אחר עוברם בים, ואז נעשנה בהיותנו שומעים אותה מפי הקב"ה כמוהם, אין צורך לכם כל זה, אדרבא קרוב אליך הדבר יותר מהראשונים שקבלו מסיני, משום שהראשונים שמעו התורה מפי משה ואתה שומע כולה מפי והוא במה שאני אומר לך בתורתי בפיך ובלבבך לעשותו והתורה והקב"ה הכל אחד כנודע. עוד יש לפרש באומרו כי קרוב אליך הדבר מאד, כלומר אימתי קרוב אליך התורה שיתקרב אליך, לגלות סתריה כשיהיה לך עמך חשק גדול שתמיד תאמר ביך ותחשוב תמיד בלבך לעשותו אז מגלה לך כל סתריה כמו שכתב בעל ראשית חכמה ז"ל שהתורה דומה ככלה ולפי החשק שרואה הכלה בחתן כך מתגלה לו עד בראותה חשק אהבתו עמה עזה אז מגלה לו כל סתריה.

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. קשה היל"ל את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע. אמנם נראה לפרש דידוע שדרך החיים מורה רע תחילה, דצדיקים תחילתם יסורין וסופם שלוה, ודרך המות מורה טובה תחילה משום דרשעים תחילתם שלוה וסופם יסורין כאחז"ל שבעבור זה הוצרך הקב"ה לומר ובחרת בחיים, דקשה וכי אדם מואס החיים דצריך ליעצו שיבחר בחיים, אלא הוא אשר דברנו, דכיון שדרך החיים רעה תחילה, אמר ובחרת בחיים אף עפ"י שתראה תחילה יסורין, דע שבסוף שלוה וזה עצמו גילה הכתוב כאן מה בסוף החיים ומה בסוף המות, דע את החיים אעפ"י שתראה יסורין תחילה תדע ואת הטוב בסוף. ואת המות אעפ"י שתראה בה שלוה תחילה דע שואת הרע בסופה.

מאמר כל הדורות העתידין להיות היו במעמד הר סיני.

במדרש תנחומא בפרשה זו, שכל הדורות שהיו עתידין להמצא עד סוף כל הדורות כלם היו באותו מעמד וכלם קיימו וקבלו הברית הזאת באלה ובשבועה. ומקשה ע"ז מהר"י אברבנאל ז"ל כי יקשה זה על השכל להאמין כי איך היו הנשמות, שהם היו מבלי גופות והמצות אינן מחוייבות כי אם לחיבור הנפש עם הגוף הנקרא אדם, וכמו שאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובמתים חפשי כי בהפרד זה מזה אינן אדם כי המצות חובת הגוף הם ואין חבין לאדם שלא בפניו. והוא ז"ל תירץ כי כפי הדין בבבא מציעא פרק ה' ובכתובות פרק הכותב זכין את האדם שלא בפניו ואין חבין את האדם שלא בפניו ושאין אדם מוריש שבועה לבניו. ר"ל לחייבם בשבועה אשר הוא עשה לבניו בימיו. אין ספק שאם אדם קיבל הלואה מאחד, שחייב בפרעונה הוא ובניו עד עולם, כי כמו שהבנים זוכים בירושת אביהם ככה הם מחוייבים לפרוע חובותיהם וחיוב האבות כשיהיה בדרך היזק, ר"ל ממה שקבלו בדרך הלואה הוטל על הבנים אעפ"י שלא היו עדיין בעולם, ומזה הצד היה העבד הכנעני ירושה על הבנים כמו שאמרה התורה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם משום שהיו מקנת כספו של אדם נשאר נכסיו. וידוע שהקב"ה זכה בישראל אם מצד שהוציאם מכור הברזל ממצרים והם ומקניהם וקנינם היו מאתו ומידו וכמ"ש כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנעניים וזכה ג"כ בנפשותיהם לפי שהשלימם שלימות נפש במתן תורתו באופן שאנו משועבדים להקב"ה כעבדים כנעניים וכדכתיב הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל אם-כן איך יתכן שהבאים מהם יסורו מאותו חייוב, האם יוכלו להוציא עצמן בני עבדים כנעניים מן העבדות אשר יולידו בן והורישו מאבותיהם, אם-כן חוב הברית היה חוב הכרחי כולל לנמצאים בעת הברית ולזרעו עד אלף דור. זהו כוללות השאלה והתשובה של הרב הנזכר ז"ל. ועיין בספרו הקדוש באורך כי כמעט שאלה ותשובה זו בלשונו שיעור ספר בפני עצמו. ואני בחיבור אחר פרשתי שבמתן תורה ירדו כל הנשמות ונתלבשו כל אחד בגוף העומדים שם שהיה שורש ויחס עמה, רצוני לומר כל הנשמות שהיו להן יחס עם אותה נשמה שבאותו גוף נתלבשו כלם שם וכן בכל גוף וגוף ולכן מתו בסיני וחייו כדי שיצאו נשמותיהם חוצה ויעלו וישתרגו הנשמות שירדו בסיני עמהן ויכנסו יחד בגופם כאשר אירע בפינחס כשהרג לזמרי שיצא נשמתו ובחזרתו בגופו נתחברו עמה נשמותיהם של נדב ואביהו כאחז"ל, לפי שבהכנס נפש מבחוץ בגוף האדם בהיותו בנפשו אינו יכול לסבול כמו שהארכתי במקומו באופן שכל הנשמות שירדו לסיני קבלו התורה בהיותם מלובשים בגוף וזהו ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום, עמנו דייקא בתוך גופנו. עוד פרשתי שבהיות שהנשמה היא גדולה מהמלאך על היותה חלק אלהות כאחז"ל מוכרח שבבואה בתוך חלל העולם שתתלבש בגופניות מק"ו של מלאך שכדי שיוכל העולם לסובלו ביורדו כאן למטה מתלבש עצמו בחומריות עד שמתחייב בקיום המצות שהרי מלאכים שבאו אצל אברהם אע"ה נתחייבו על שאכלו בשר וחלב שבטענה זאת נצחם משה רבע"ה במתן תורה כנודע מחז"ל שהנשמות כשירדו בסיני במתן תורה נתלבשו בחומר וכיון שכן נתחייבו במצות והם כדמיון מתים שהחיה יחזקאל שכיון שנתחייבו בקיום שקבלו מאבותם לא במותם פקע מהם החייוב, כי בחוזרם בזה העולם בהתלבשות הגוף חזרו לחיובם וכאחז"ל גבי יחזקאל שהולידו בנים ואלו התפילין שהניח לי וכו' עיין במסכת סנהדרין גם הנשמות שירדו לסיני כיון שנתלבשו בחומר וחל עליהם חייוב המצות אעפ"י שנתערבו מהחומר וחזרו למעלה לא בעבור זה פקע מהם חיוב הקבלה כי בחוזרם בזה העולם להתלבשות החומר חזר חייוב הקבלה עליהם.

אמנם נראה עוד דכיון שהעולם נברא על התורה כאחז"ל בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, ובבריאתו נמלך הקב"ה בנשמותיהם של ישראל כדברי פרקי ר' אליעזר, נמצא שבנותנם עצה לבריאתו נתחייבו בקבלת התורה ועל מנת כן על פיהם ברא הקב"ה את עולמו, וזהו אומרם חז"ל תנאי עשה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה, כלומר כאשר נשמותיהם הסכימו בבריאה מלובשים בחומר מצד בחירתם מוטב ואם לאו אני חוזר אתכם לתוהו ובהו. והנה כפי זה ירידת כל הנשמות בסיני הוא דרך התחדשות התנאי הראשון כשנמלך הקב"ה עמהם בבריאה שהיא על התורה אם יקיימוה וירדו בסיני לומר עדיין אנו בדבורינו הראשון, וכשם שנשמות אלו שבמעמד הר סיני מלובשים בגוף בעלי בחירה קיימו דבורם שהרי באו לקבל דת, גם אני כמוהם ומעתה ומעכשיו אנו מתחייבים בקבלה בבואנו בזה העולם בהתלבשות הגופות כמותם, וכיון שבעצתם ברא הקב"ה את עולמו כאומרם שיברא והם יקבלוה מסתלק הקושיא מכל וכל. והוא מעין מה שאמרו חז"ל שמשביעין לנשמה קודם בואה לעולם תהי צדיק ואל תהי רשע וכו' הרי שאעפ"י שהיא נשמה פשוטה בלא גוף מתחייבת לקבל שבועה ולקיימה בבואה לעולם בגוף ואם יבטלנה מעותדת לעונש, כך הנשמות כיון שמקודם הבריאה נתחייבו לקבל התורה כדי שיברא העולם ובסיני חזרו לחדש תנאם היורםד למטה כמדובר, נמצא שלא בעבור האבות נתחייבו הבנים כי אם שנשמות הבנים הלא המה בפני עצמן נתחייבו משעת הבריאה כדפרשית, וגם בבואם בסיני על קיום הדבור הראשון כמדובר.

וכיון דאתא לידן ענין קבלת התורה, ראוי לחקור דכיון שהקב"ה ברא עולמו עם בריותיו, איך ולמה לא הכריח גם לכל אומה ולשון לזכותם לתורה כדי להטיב עמהם הטבת גוף ונפש כאשר עשה את ישראל בכפיית ההר עליהם כאחז"ל כפי עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם עד שהוכרחו לקבלה בעל כרחם, והיה אצלם באונס עד ימי המן שקבלוה ברצון. ותראה שזאת היא תשובה ניצחת לאומות העולם לעתיד לבא כלום כפית עלינו ההר כגיגית כשם שכפית על ישראל עד שמכח קושי טענתם הוצרך הקב"ה לבקש מהם אופן אחר, הראשונות ישמעונו שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, הוצרך להשיב זה להם משום דצדקו בטענה כלום כפית עלינו וכו' כדאמרינן בפרקא קמא דע"ז ולא די שלא הכריחם כשם שהכריח לישראל אלא שהרחיקם ביד בעשות להם אופנים שלא יקבלוה באמור לעשו בהחזירו עם התורה בשואלו מה כתוב בה והשיב לא תרצח כדי שלא יקבלוה, בהיות שברכו אביו ברכת החרב וכן השיב לישמעאל לא תנאף כדי שלא יקבלוהו בהיות פר"א כדברי הזוהר הקדוש עש"ב. באופן שהקב"ה דחפם בשתי ידים, באמת צריך לידע על מה זה ועל מה זה. התשובה לזה אה"כ דמתחילת הבריאה היה כונתו יתברך להנחיל תורתו לכל באי עולם וכלם בשם ישראל יקראו כדי להטיב עמהם גם בשכר נפשיי, אך כיון שברא את אדם הראשון וקלקל באכילת הפרי הממית, נתלבש העולם בקליפה ונמשכה הבחירה ורצון ובאו דור המבול וקלקלו עד שנימוחו מן העולם, בהיות בחירתם לרעה וניצל נח ובניו על צדקותם אך יוצאי יריכו חזרו לקלקל ואחזו מעשה דור המבול בידם כדור אנוש ופלגה עד שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו עד שזרח האור הגדול אברהם אבינו ע"ה וחקר ודרש באלהותו יתברך והיה מכריז על אלהותו עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים ואמר לו אלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי והדריכהו בדרכיו וקדשו במצותיו ומסר הוא כן ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו, ובניו לבניהם עד בואם לסיני, להיותם מצויים ועושים ומזמן אברהם עד סיני לא היה שום אומה ולשון אשר ראה בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה עם האבות ועם ישראל זרעו שבא להתעורר בידיעת האמתות ולדובקה בו, אדרבא פנו עורף ולא פנים בהיות שאויתה נפשם דרך יצרם לעשות מה שלבם חפץ מתאוות הגשמיות כראשונים מבול ואנוש ופלגה. וקבלה בידנו מרז"ל בדרך שאדם רוצה להלוך מוליכים אותו, לכן לא היה מקום להקב"ה להכריח לאומות העולם בקבלת התורה, כי-אם בדרך שרצו להלוך הוליכם דכך היא המדה מה שאין כן לזרעו של אברהם שבדרך שרצו להלוך הדריכם וכיון שהם מתחלה בחרו בדרכי אביהם אברהם יצחק ויעקב והיו מקבלים מצותיו בקבלה איש מפי איש וכן כשדבר להם על קבלת התורה מיד אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, זהו הסבה גכשבאו לסיני כפה עליהם ההר כגיגית להכריחם כדי שלא יחזרו בהם בראותם האש הגדולה כדברי התוספות ז"ל, משום שמתחלה בחרו דרך זה לקיים מצות בורא עולם, ונראה דזהו עצמו כונת תשובת הקב"ה לאומות העולם לעתיד כשטוענין כלום כפית עלינו הר כגיגית כשם שכפית על ישראל ומשיב להם שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם וכו' כלומר כיון שמתחילה לא בחרתם בדרך קיום מצות כישראל זהו הטעם שלהם הכרחתי אל הדרך אשר בחרו ולא לכם כי כך היא המדה שבדרך שאדם רוצה להלוך מוליכים אותו מן השמים.

אי-נמי ידוע כשחטא אדם-הראשון הטיל הנחש זוהמא בחוה ונתלבשו הבריות ביצר-הרע עד שהוטבעו בעונות ופשעים עד שנעשו כולם חתיכה דאיסורא שהוטבע בהם היצר ונעשו עצמם יצר הרע עד שזרח האור הגדול אברהם אבינו ע"ה וחקר עד שהכיר לבראו ונתקדש כשרפים ואופנים עד שהפשיט מעליו זוהמת הנחש ונראה אליו ה' ובהיות כן כל יוצא יריכו יצאו מקודשים והיו הולכים ומתקדשים ומחלישים מעלייו זוהמת הנחש מעליהם ומעל הנמשכים אחריהם עד שגרם הדבר שירדו למצרים ערות הארץ ועכ"ז לא פרצו בעריות כדרז"ל בפ' גן נעול אחותי כלה, וגם לא שינו שמותם הקדושים כדרז"ל ראובן נחתין וראובן סלקין, וכל זה מכח שכבר חלשו כח הזוהמא מעליהם וכשיצאו ממצרים ועמדו בעמד הר סיני פסקא מעליהם זוהמת הנחש מכל וכל עד שעלו במדרגת מלאכי השרת חירות מיצר הרע וממלאך המות. אך הערב רב שנתערבו עמהם אעפ"י שהיו קרובים ושכנים אל הקדושה על היותם מורגלים עם ישראל במצרים עכ"ז החטיאו לישראל במעשה העגל ובעניינים אחרים כנודע, דמטעם זה לא היה ברצונו יתברך לקרבם לולי משה בחירו שקרבם ולכן נקראו על שמו כאחז"ל על-פסוק לך רד כי שחת עמך, עמך ולא עמי. ומזה יש ליקח ק"ו למה לא הכריח הקב"ה לשאר האומות בקבלת התורה שאם יערבם עם ישראל היה גלוי לפניו שהיו מחטיאים את ישראל עד אין מרפא, ומה מקצת אומה אחת שנערב עמהם אעפ"י שכבר הורגלו רד"ו שנים אצל קדושת ישראל, גרמו להם מה שגרמו, אם היו מתחברים עמהם שאר האומות שלא בריחו רוח קדושה על א' כמה וכמה שהיו גורמים לישראל כליה בלי שום תקומה, והיה חוזר העולם לתהו ובהו ובמי היה מטיב הקב"ה כיון שתכלית הבריאה כדי להטיב שמדת הטוב להטיב לכן אדרבא עשה הקב"ה אופנים להרחיקם מקבלת תורתו כנזכר בדרך ראשון מהזוהר וטעם זה רמוז בתשובת הקב"ה לאומות העולם כשטוענים לעתיד כלום כפית עלינו הר כגיגית, כשם שעשית לישראל, ובא להם תשובת הקב"ה הראשונות ישמעונו שבע מצות שקבלתם למה לא קיימתם, כלומר הטעם שלא הכרחתי לכם בכפיית ההר כישראל משום שלא היה בכם צד קדושה מסבת קיום איזה מצוה ובהיות כן תהיו גורמים לישראל כליה נמרצת לאין מרפא ק"ו מערב רב כמדובר, ומטעם זה לא כפיתי לכם את ההר כישראל באופן שלא הכריח הקב"ה לאומות על קבלת התורה שידע שהיו גורמים לישראל לבעוט בו ובתורתו ח"ו כיון שמעולם הריחו ריח קדושה עד שהוטבעו ביצר הרע כל כך עד שנעשו כמותו והיא תשובה נכונה מאד כראשונה.

עוד נוכל לומר אם היה הקב"ה מכריח חכח האומות כמו שהכריח לישראל לקבל התורה, נמצא שהיתה הקבלה בהם לעולם באונס, אמנם בהיות לישראל בלבד אף שלשעה היה קבלתה באונס כיון שיש אומות מציקים להם באים לקבלה ברצון על ידם כמו שהיה בימי המן שחזרה וקבלוה ברצון כאחז"ל לכן לא ניתנה לאומות העולם ותניחם הבחירה שאם ירצו להתגייר ולקבלה יהיה קבלתה ברצון כיון שברצונו הטוב נתגייר. עוד יתכן לומר דכיון שמרד סמא"ל הרשע והחזיק עצמו לאלוה כדברי הזוהר לא תשתחוה לאל אחר דא סמא"ל הרשע, לכן הניח האומות לו שיתעסק עמהם ולא נתן התורה כי אם לישראל, כיון שכבר הם מעצמם התחילו בקיומה מאברהם ואילך, וכיון שיש לי עם מי להתעסק אין מגמתו תמיד בלי הפסק על ישראל כי האומות בחלקו לסתום פיו כדרך שעיר המשתלח לו לשוחדו לסתום פיו מלקטרג כנודע. עוד אפשר דבשלמא לישראל שאבותיהם אברהם יצחק ויעקב הכירוהו בדרך חקירה, רצה לשלם להם להכריח את בניהם לאלהותו ובתורתו כדי להטיב עמהם לא כן שום אומה ולשון, זרע מרעים שמעולם ניאצו את אלהי האמת נזורו אחור ועכ"ז עשה עמהם לפנים משורה הדין לכתוב התורה על האבנים בעוברם ישראל את הירדן בשבעים לשון כדי שיבאו האומות ויעתקו אותה כאחז"ל, עוד נראה דישראל נשתעבדו במצרים ומסיבת כובד השעבוד נתרצו לקבלה שעל מנת כן יצאו, כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, אך האומות שלא נשתעבדו אעפ,י שיכריחם לשעה לקבלה, מיד אח"כ היו בועטים בה מחמת כובד המצות והגדרים שבה, כיון שמעולם הורגלו בשעבוד ואם-כן מה היה מועיל נתינתה גם להם וראיה מלעתיד שמקבלים עליהם מות סוכה וכיון שקדרה עליהם חמה מיד בועטים בה ויוצאים וישראל אעפ"י שפעמים משכה להם התקופה עד החג והשמש להם בתוקף אינן בועטים כדאמרינן במסכת ע"ז וכו' והטעם כי ישראל הורגלו בקבלת עול מה שאין כן שום אומה ולשון ומטעם זה לא הכריחם הקב"ה שיקבלוה.

עוד לאלוה מילין שהקב"ה ברא עולמו על מנת שיכירוהו לאלוה ולתת להם תורה והניח הבחירה על מי שיתעורר לבקש להכירו כדי ליתן לו תורה ומכולם לא נתעורר להכירו בחקירה כי-אם אברהם לכן נתנה לזרעו כי הם דרשו אותה ומאן דכר שמיה אומות העולם להכריחם אליה, כי המחשבה היה על מי שיחקור אחריה ליתנה ועכ"ז חזר עמה על כל האומות בעת נתינתה לישראל, כי ידע שלא ירצו לקבלה כדי לפרסם מעלת ישראל אח"כ לפני כל צבא המרום במרום ורשעת האומות שמיאנו בה, ובהיות כך אתם מלאכים כשתראו איזה חטא בישראל, אין ראוי לקטרג בידו שקבלו תורתי וכבדוני בזה לא עשה כן לכל גוי, א"כ רשע שבישראל טוב מחסיד שבאומות.

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, כבר פירשתי לעיל ונראה עוד לפרש, ידוע מאמר חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הני-מילי כשמתאוה בלבו לעשות בהיות על ידו, או אומר בפיו מתי יבא לידי ממון לעשות צדקה ומצות התלויות בהוצאות ויודע הקב"ה שבהגיע לכלל זה יקדים דבורו או מחשבתו אז הקב"ה מצרף המחשבה למעשה יען שאם היה יכולת בידו היה עושה מעשה. אמנם אם חושב או מדבר לעשות והוא כמדמה ואם יבא לידו אינו מקיים כלום אז בודאי אין המחשבה מצרפה למעשה וזהו הרומז כאן כי קרוב אליך הדבר מאד במעשה ממש, מה שאתה אומר בפיך אם יהיה לי יכולת או מה שאתה חושב בלבך לעשות כשרואה הקב"ה שעתיד לעשותו כשיגיע לו היכולת שאם לא כן רחוק אליך הדבר מאד שיחשב המחשבה למעשה.

הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון, לא תארי' וכו' אשר אתה עבר את הירדן אשר אתה בא שמה לרשתה. ראוי לשים לב באומרו היום שהוא מיותר, דבאומרו הגדתי לכם בודאי שבאותו יום היה ועוד די באומרו לא תאריכון ימי' על האדמה, מה צורך לומר אשר אתה עובר את הירדן אשר אתה בא שמה לרשתה. אמנם נראה בדרז"ל שהקב"ה אפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים, והנה במלת היום כולל שני פירושים, אחד מה היום הולך ואינו חוזר כך הם יאבדו מכל וכל, פירוש שני מה היום הולך ובא אף הם עתידין לחזור, כמו שפירשו חז"ל ע"פ וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, ובזה נבא לענין אמר הגדתי לכם היום לאיים עליהם מה היום הולך ואינו חוזר כך בדרך זה אבוד תאבדון ושם במלת היום כולל הרחמים, מה היום חוזר ובא כך יהיה כשאבד תאבדון שעתידין לחזור ולכך הזכיר מלת היום. ואמר לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן רומז על פירוש מה היום הולך ואינו חוזר גם אתם אבד תאבדון מכל וכל כאשר מורה כפל אבד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן כי אם מהרה יהיה אבודתכם. ואמר אשר אתה בא שמה לרשתה לרמוז על הרחמים הכלולים בשעת כעסו כפירוש מה היום חוזר ובא גם אתם חוזרים לארץ, ולרמוז שאעפ"י שאמר אבד תאבדון דמשמע אבוד כליו לא אמר כך אלא לאיים ובודאי אשר אתה בא שמה לרשתה פעם אחרת אחר שתצא ממנה. עוד יש לפרש באומרו אשר אתה בא שמה לרשתה כלומר אבד תאבדון ולא תאריכון ימים על האדמה כי תצאו ממנה מהר ולא כמו שאתה חושב שהארץ ירושה וירושה לעולם, דע שתצא ממנה אעפ"י שבאת שמה לרשתה דע דמתנה היא ומתנה חוזרת.

העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעיך, קשה דנכנס בלשון רבים העידותי בכם ויוצא בלשון יחיד ובחרת בחיים. ונראה שבהיות הקב"ה מקור הרחמים לא העיד שמים וארץ על היחיד בהיות שהיחיד מצוי לחטוא תמיד, מה שאין כן כוללות המרובים שרחוק מאד שיחטאו כלם בכללות ובהיות שאין עדות משמים וארץ על היחיד, אין הקטרוג יכול להתחזק עליו ולכן התחיל בהזכרת העדים בלשון רבים ובהבחנת הבחירה לשון יחיד את החיים ואת המות נתתי לפניך שהיא הבחירה ורצון שאם יחטא יחיד אין שמים וארץ יכולין להעיד עליו כמדובר. גם הזכיר בפסוק זה היום, לרמוז מה היום הולך ואינו חוזר, גם לא יבא זמן לעולם ששמים וארץ ימצאו זמן להעיד ברעתם של ישראל.

ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, קשה אם יבחרו בחיים שהוא בדרך הטוב לקיים המצות מצד בחירתם ניחא שיחיו הם, אמנם זרעם מאן דכר שמיה, שהרי תלוי בבחירתם שאם יבחרו גם הם דרך הטוב יחיו ואם לאו לא, ונראה שרמז להם כאן על הזרע הקטנים המתים בעון אביהם אעפ"י שאין בהם עון אשר חטא, והכונה זאת שאני מיעצך ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, אותם שחייהם תלוים בך, דהיינו הקטנים כמדובר. עוד נראה בדרז"ל רשע וטוב לו רשע בן צדיק וכו' ופירשו מז"ל שהזכות שהצדיק עושה אינו מועיל לו אלא לבניו, והוא אוכל בזכות אבות' ובניו אוכלים בזכותו ואעפ"י שבניו הם רשעים וזהו רשע וטוב לו רשע בן צדיק, משום שיש לו לאכול בזכות צדיק ע"כ. וזהו הרומז כאן ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, מכל הצדדים אם זרעך צדיקים יאכלו בזכותך וזכותם יהיה שמור לבניהם וא אינן צדיקים גם יועיל להם זכותך לאכול והבאים אחריהם אם יהיו צדיקים יהיו בחינת צדיק ורע לו, משום שאין לו זכות אבות לאכול ואם רשעים הם יהיו בחינת רשע ורע לו, לפי שאין להם סכות אבות לאכול באופן שהיותך צדיק או רשע נוגע לזרעך ולרמוז על זה אמר אתה וזרעך. ואין להקשות ממה שאמר למען תחיה אתה, שמבטיח לו שבודאי יחיה, שאפשר יהיה צדיק בן רשע ואין לו זכות אבות לאכול, דניחא שזרעו יאכל בזכותו ואעפ"י שזרעו רשע, אבל הוא ממי יאכל משום שאעפ"י שאין לו זכות אבות לאכול כיון שבוטח בה' חסד יסובבנהו ולא יעזוב את חסידיו כתיב ואינו כרשע בן רשע שרע לו, רע לגמרי.

לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. יש לדקדק דהיל"ל כי היא חייך דחוזר על הדביקה שהדביקה בו היא חייך, ועוד מאי לתת להם דקאמר, דהיל"ל על האדמה אשר נשבע לאבותיך לאברהם מאי לתת להם. אמנם נראה בהיות שהקב"ה לאהים חיים כי הוא מקור החיים והאוהב אותו ונדבק בו נעשה מרכבה שלו, ונמצא דבוק במקור החיים ואין לו צורך מחיים מבחוץ כשאר כל בעלי חיים, וזהו אומרו לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, אז בודאי כי הוא עצמו השרוי בך חייך ואורך ימיך ולא ישלוט בך מיתה, אף שרצונך לשבת על האדמה חומר עכור ושולט בה הכליון, כך לא ישלוט בהיותך אחוז במקור החיים השרוי בך שעל-מנת כן נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק ליעקב לתת להם את הארת שתהיו חיים וקיימים עליה לעולם כאשר יהיה לעתיד.

מדרש ד"א לא בשמים היא, אמרו רבינו משה הרי אתה אומר לנו לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, והיכן היא, אמר להם במקום קרוב הוא בפיך ובלבבך לעשותו, אינה רחוקה היא מכם אלא קרובה היא לכם עכ"ל. איכא למידק דהיל"ל בלבבך ובפיך, שמחשבת הלב קודם למוצא שפתים.גם קשה במה דחזר לומר אינה רחוקה היא מכם קרובה היא לכם, דכיון דקאמר בפיך ובלבבך לעשותו, נודע דאינה רחוקה אלא קרובה ולכאורה נראה בישוב קושי הזה דקדם הפה ללב אעפ"י שהלב קודם כמדובר לרמוז שיעסקו בתורה אפילו שלא לשמה, דהיינו מן השפה ולחוץ דמתוך שלא לשמה יבא לעשות לשמה, דהיינו בכל לב ונפש וזהו בפיך כדי שתבא אח"כ ובלבבך לעשותו דהיינו לשמה.

אמנם להתיר הספקות דקאמר בפיך ובלבבך, לומר שבעוסקו בתורה יוציא הדברים בפיו כארז"ל כי חיים הם למוצאיהם למוציאם בפה וכו' שהמוציא הדברים מן הפה מעורר כונת הלב והתורה מתקיים בידו שלא ישכח על דרך שאמרו רז"ל העונה אמן בכל כחו ופירש רש"י בכל כונתו שהכונה בהיות עונה בכל כחו בהוצאת הדברים מפיו מעורר כונת לבו וכו' ולרמוז לזה הקדים לומר בפיך ואח"כ בלבבך שע"י כך לא תשכח ותבא לעשותו. ובהיות דיש מקום לומר אני אהיה קרובה לה בפי ובלבבי, אבל היא אינה חפצה בי ומתרחקת ממני לכן חזר לומר איה רחוקה היא מכם, קרובה היא לכם, כלומר כשם שאתה קרוב לה ולא רחוק כך התורה קרובה היא לכם ולא רחוקה היא מכם. עוד-יש-לפרש אף שאמר בפיך ובלבבך לעשותו עדיין משמע שרחוקה היא קצת כגון דגומר בלבו לגזור בפיו לרדוף אחר רב או לקנות חבר ללמוד, לכן לומר דכונת בפיך ובלבבך הם דברים כפשוטם ממש, כלומר התורה היא עמך בפיך ובלבבך חזר לומר אינה רחוקה היא מכם, קרובה היא לכם, ירצה קרובה עמך בתוך פיך ובתוך לבבך, ודוק.

מאמרים השייכים לתשובה:

מסכת יומא הביאו הילקוט הושע בהפטרת שובה, אמר רבי יצחק אמרי במערבא משמיה דרב מרי, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר-ודם. בשר-ודם מתקוטט עם חבירו ספק מתפייס ממנו ספק אינו מתפייס, ואם תמצא-לומר מתפייס, ספק מתפייס בדברים ספק אינו נתפייס, אבל הקב"ה אינו כן ודאי מתפייס בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב. ולא עוד אלא דומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר ונשלמה פרים שפתינו, ושמא תאמר פרי חובה, תלמוד-לומר אהבם נדבה. ראוי לשים לב באומרו ספק מתפייס ממנו מאי ממנו, עוד להבין למה באמת כן שבין אדם לחבירו נופל ספק אם מתפייס ובהקב"ה הניח הדבר שבודאי מתפייס בדברים, הגם שכפי פשוטו אינו כל כך מהקושי, משום דכיון ששלח לומר ע"י נביאו קחו עמכם דברים ושובו, הרי קבל להתפייס בדברים, אמנם עוד לאלוה מילין, עדו להבין אומרו ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, דלמה באמת כן שדי במה שנתפייס עליו ממה שהכעיס לפניו, עוד להבין מה שייכות יש למה ששב בתשובה שיחשב כאילו הקריב פרים והגם שלכאורה י"ל שמיעוט חלבו ודמו שממעט ע"י התשובה בה יחשב לקרבן, אבל נאמר באופן אחר:

אמנם נראה לפרש שאדם המתקוטט עם חבירו נופל בו הספק אם יתפייס בדברים אם לאו, משום שזה שנתקטט עמו אפשר שאינו בר מזליה, וכיון שכן לבו קץ בו או אינו בנו או קרובו שחושק בו, ולכן אפשר שלא יתפייס בדברים משום שכונתו להרחיקו בהיות שלבו קץ בו, ומדוייק מלת ממנו כלומר ספק מתפייס בהיות מזלו רחוק ממנו, או שהוא רחוק ממנו שאינו בנו או קרובו, מה שאין כן הקב"ה שכל ישראל קרובים לו, שנאמר לבני ישראל עם קרובו, ומה גם שנקראו בנים וגם יש בהם חלק ממנו יתברך, היינו נשמתם חלק אלוה ממעל, ובהיות כן ודאי מתפייס אבל הקב"ה אינו כן ודאי מתפייס בדברים, משום שאין יכולת ביד האדם להעלים ממנו דברי החירוף ששמע מחבירו באופן שלא יעלו על זכרונו עוד כדי שיתפייס בדברים, הדבר תלוי בספק משום דאפשר שישכח מדברי החירוף דשכחה מצויה, או אפשר שלעולם לא ישכח דברי החירוף וכל זמן שזוכר מצטער ואינו יכול להתפייס, מה שאין כן גבי הקב"ה שהיכולת בידו להעלים מפניו דבר שרוצה להעלים ממנו ושלא יעלה על זכרונו עוד אותו דבר, כאחז"ל במסכת ברכות גם אלה תשכחנה ואנכי וכו' כלומר אלה אלהיך ישראל היינו מעשה העגל תשכחנה, אבל ואנכי ה' אלהיך לא אשכחך וכו' הרי שביכולתו לזכור מה שחפץ ולשכח מה שאינו רוצה לזכור, ובזה ודאי שמתפייס בדברים משום שכיון שהתוודה החוטא לפניו מוחל לו ומאותה שעה מעלים מפניו מה שהכעיסו באופן שלא יזכרו עוד ונמצא שבודאי מתפייס.

מדרש קהלת ע"פ מעוות לא יוכל לתקון דפ"ו ע"ד בענין שהביא בשני בני-אדם ששניהם יחד היו גוזלים וחומסים, והא' חזר בתשובה לא כן חבירו, כשמת הרשע רואה חבירו בכת הצדיקים, אומר משוא פנים יש בדבר, זה היה גוזל וחומס עמו, אומרים לו שוטה זה חזר בתשובה ולא אתה, שואל שיניחו אותו לחזור בעולם לקיים המצות, אומרים לו אי שוטה שבעולם אין אתה יודע שהעולם הזה דומה לשבת והעולם שבאת ממנו דומה לערב שבת, אם אין אדם מתקן מע"ש מה יאכל בשבת, ואין אתה יודע שהעולם שבאת ממנו דומה ליבשה והעולם הזה דומה לים, ואם אין אדם מתקן לו ביבשה מה יאכל בים. ואין אתה יודע שהעוה"ז דומה למדבר והעולם שבאת ממנו דומה לישוב, אם אין אדם מתקן לו בישוב מה יאכל במדבר. ראוי לשים לב מה צורך לג' משלים אלו לענין א' ומה גם ששלשתם עולים לסגנון א' במילות שונות, עוד לדקדק אומרו ואין אתה יודע דמשמעות ואין אתה יודע סובל שיש קושי במשל הא' ויען שלא יהיה פתחון פה לחוטא למצוא צד פטור אומרים לו ואין אתה יודע א"כ צריך להבין כיצד הוא הענין.

ונראה לישב תחילה צורך הג' משלים למה, והוא שבאו לג' זמני התשובה, הזמן א' העושה אותה סמוך למיתתו שאעפ"י שהיא מדרגה היותר גרועה עכ"ז מועיל לאדם כאחז"ל תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות, זהו מה שאומרים לו אין אתה יודע מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, לרמוז על התשובה סמוך למיתה דהיינו כשערב שמשו סמוך למיתתו ליכנס לשבת שהוא העולם שכלו שבת הבא אחר מותו ועכ"ז מועלת התשובה, אז אף שאינה מעולה ומשל הספינה לרמוז על זמן הבחרות כשעושה תשובה שהיא המדרגה המעולה והמובחרת כמו שדרשו רז"ל אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש וכו' שהנה הספינה הפורשת בים אין קצבה ויום מועד להגיע למחוז חפצו דכיון שהילוכה ע"י הרוח אפשר נשיב רוחה ויגיע ביום אחד למקום שצריך להלוך או אפשר יתאחר ימים או עשור או חדש ימים, כי הכל תלוי ברוח ולכן הפורש בים אינו יכול להוציא עמו פרנסה קצובה כי אם הרבה מאד שמא יתאחר, כן דומה בדומה העושה תשובה בבחרותו, לפי שאומר אין ימיו של אדם קצובים כדי לידע מתי הוא קרוב לקצו משום דאפשר ימות היום או למחר ולכן מזדרז עצמו לעשות תשובה היום שמא ימות למחר ומתחיל מיד בתשובה כדי להרבות בצידה לדרכו. ומשל המדבר וישוב רומז למדרגה שלישית של התשובה, היא מדרגה בנונית שהוא העושה תשובה בזקנותו שקובע זמן ואומר ימי שנותינו ע' שנה ובבא ימי הזקנה אשוב בתשובה. דומה למדבר שהשיירא ההולכת במדבר יודע בכמה ימים יגיע למחוז חפצה, ונמצא בכל יום שעובר יודע השיעור שהוא קרוב לעיר כן הקובע זמן תשואתו בזקנה ואומר ימי שנותינו ע' שנה כל יום ויום שעובר יודע כמה יש מחייו קרוב לע' חוזר בתשובה. אך ליישב אומרו בכל משל ואין אתה יודע, נאמר ואגב מתיישב ג"כ צורך הג' משלים. שהנה במשל הראשון משבת וערב שבת עדיין יש פתחון פה לרשע ולומר דהן אמת שצריך לתקן מער"ש לשבת, אבל אם לא תקן לא מפני זה יכול למות ברעב בשבת, כיון שהוא כישוב ויכול ליקח בדרך הלואה ממי שטרח בער"ש ולשלם לו באחד בשבת. גם לו אין ראוי להענישו על שלא טרח בער"ש לעשות תשובה בעוה"ז בזכות חבירו הצדיק או שאר צדיקים שבגן עדן דרך הלואה ולחזור בזה העולם להרבות במצות שיעור לזכות את עצמו לעוה"ב ולשלם סכר לצדיק שהלוה ממנו כלומר שניצל בזכותו. והנה לביטול טענהזו אומרים לו ואין אתה יודע שהעולם שבאת ממנו דומה ליבשה והעולם הזה דומה לים, שהנה הפורש בים הלואי יספיק לו מה שהזמין לו מהמזונות עד בא למחוז חפצו כי אין בים יום מיוחד להגיע במקום שרוצים להלוך, דכיון שהליכתם תלוי ברוח, אפשר לא יהיה רוח ויתאחר הרבה ובהיות כך אין שום א' מהספינות יכול להלוות מפרנסתו חמי שנכנס בספינה בלי מזונות. גם כפי החיוב המוטל על כל אדם לעבוד לבוראו אע"ג שכל ימיו לא יפסיק מלעובדו עכ"ז אינו יכול להשלים חקו, מי לנו גדול כאבות העולם שרצו לפניו יתברך כסוסים כארז"ל ועכ"ז אומרים חז"ל אלמלא היה בא הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב לא היו יכולים לעמוד וכו' באופן שאין שום צדיק יכול להציל לשום רשע בזכות שהלואי יספיק זכותו להציל עצמו, וכארז"ל אין אברהם מציל את ישמעאל מיום הדין ואין יצחק מציל את עשו. אך עדיין יש פתחון פה לרשע להשיב ולומר דהן אמת שאנשי הספינה אינן יכולים להלוותו מהטעם האמור, אך בעל הספינה שדרכו להזמין מזון רב לספינתו שאם יתאחר זמן בים ויחסר מזון לאנשי הספינה למכור ולהלוות להם. כך יכול הקב"ה בעל העולמות לעשות עמו חסד להלוות לו, דהיינו שלא יעניש אותו על חטאתיו ולהניחו לחזור לעולם הזה ולהרבות בתורה ומצות ולשלם לו. והנה לבטול גם טענה זו אומרים לו ואין אתה יודע שהעולם הזה דומה למדבר וכו' שהנה המדבר אין לו פטרון שהוא הפקר לכל וכיון שכן כל היוצא למדבר מזמין לו מן הישוב סיפוק פרנסתו לפי שאין במדבר פטרון ליקח ממנו דרך מכירה או הלואה בספינה. כך הקב"ה מסר הבחירה ביד האדם דצדיק ורשע לא קאמר ובזה כביכול אינו מתעסק במעשיו להכריחו לשום אחד מהדרכים, כאילו אין לו פטרון וכיון שמסר הבחירה בידו אין לוה לו עד שובו לעולם השפל להרבות במצות שאפשר שלא יעשה שום מצוה כיון שהוא בעל בחירה ומהיכן ישלם לו. בהיות כן מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואם לא טרח מהיכן יאכל בין אין מקום להפטר מהעונש משום ששוב אין מניחין אותו בלי עונש בטענה אחזור בעולם השפל להרבות במצות.

והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו. עוד נראה בהקדים דברי הראב"ע ז"ל משם ר' יאודה הלוי ז"ל למען ספות הרוה את הצמאה, ספות לשון כריתה כמו האף תספה כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במילת רוה עם דבר הצמאה, והנה כינה הצדיק ברוה כמו והיה כעץ שתול על פלגי מים ותרשע בצמאה כמו בערער בערבה עכ"ל לענייננו. עוד ידוע שהתשובה היא ממצות עשה, אמנם לא מפני זה חייב אדם לחטוא כדי לקיים מצות ושבת, אלא אם אירע שחטא ישוב ומקיים מצות עשה ושבת, על-דרך המגרש את אשתו מקיים מצות עשה, אמנם אינו חייב לגרשה בקום עשה כדי לקיים המצוה. ובזה נבא לענין והיה כשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי, היינו יצרי הטוב אלך לחטוא כדי לשוב ולמה כן למען ספות הרוה את הצמאה, כלומר כדי לשוב בתשובה ושיכריח הרוה שהוא צדיק כדברי הר' ז"ל, והיינו יצר הטוב שהוא צדיק, את הצמאה שהוא הרשע היינו יצר הרע שע"י התשובה מכריחו וע"י כך מקיים אני מצות תשובה או למען ספות הרוה את הצמאה, כלומר רוצה לחטוא כדי שיוסיף הרוה שהוא היצר הטוב על הצמאה שהוא יצר הרע מצות ושבת, לא יאבה ה' סלוח לו, כיון שחוטא בקום עשה כדי לשוב, דזהו עצת היצר הרע כדי ללוכדו ברשתו ולהמשיכו אחריו באופן שלא ישוב עוד ומחה ה' את שמו מתחת השמים, כדי שלא ימצא בעולם וילמדו אחרים ממנו שטות זה, ונמצא כלם מושכים אחר יצר הרע.

עוד נראה עם מה שראתי בכתבי הקדש מקדושים אשר בארץ המה, ועיין בלוחות הברית הקדוש דש"ו ע"ב בריש העמוד כי פעמים יש נשמה מושלחת בזה העולם לא לחייבה בקיום שום מצוה כי כבר השלים עצמו בפעם הראשונה שבאה בעולם, אך נשתלחה בפעם הזאת על שליחות איזה דבר שיעשה על ידו, ולא מפני דיש מציאות זה, יכול שו םאדם לפטור עצמו מלקיים המצות ולעשות מה שלבו חפץ מהרע, כי דבר זה נעלם מכל אדם על מה משלח ואין הדבר גלוי כי אם לפני מי שאמר והיה העולם, לכן מחוייב כל אדם בקיום כל המצות ולפרוש עצמו מכל חטא, אך בשובו בצרור החיים אם היה נשמה שנשתלחה לקיום המצות ועבר ולא קיים ענוש יענש ואם היא נשמה שלא נשתלחה לקיים המצות אעפ"י שעבר עליהן אינו נענש שכבר נשלם בפעם ראשונה שבא, ע"כ כוללות העניין לזה אמר והיה כשומעו את דברי האלה הזאת ובשומעו והתברך בלבבו כלומר השמיעה לא יפחיד לבו והתברך בלבבו, אל יעלה על דעתו לומר סימנא מילתא היא ובראות שלא נפחד לנו מורה זה כי לא נשלחתי בעולם לקיים המצות כי כבר נשלמתי בפעם אחרת ואם כן עתה שלום יהיה לי ולא יגיע לי מהעונש כשבשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כלומר למען שכבר בפעם ראשונה שבאתי בזה העולם קיימתי כל המצות היית נפשי רוה מכל המצות ועכשיו מוסיף הרוה היא נשמתי שכבר היה כבר רוה מכל המצות וצמאה מכל עבירה, וזהו למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כל האלה משום שאם לפניו גלוי, לפניך מי גלוי על מה באת.

מסכת יומא בעין יעקב ס' ע"ג א"ר חמא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא וכו', קשה פשיטא ומה בא ללמדנו, עוד להבין מה רפואה מביאה.ונראה דהחידוש הוא שמיד ששב אדם בתשובה, מיד בהתחיל בה מביא רפואה אעפ"י שעדיין לא התחיל בסגופים השייכים לתשובתו, ועדיין לא התחיל בעשיית המצות, והטעם הוא לפי שמיד בשובו העבירות נעשים לו כזכיות ונמצא טעון מצות ומכל אותם המצות מביאה הרפואה לעולם וזהו גדולה.

עוד נראה דידוע שהעולם נתייסד על התשובה כאחז"ל, ואם אין תשובה העולם הולך ומתמוגג, משום שנמצא שעל מגן נתייסד על התשובה, וגדולה התשובה היא שמביאה רפואה לעולם דייקא, שגורם שאין העולם הולך ומתמוגג.

עוד יש לפרש אין כונת המאמר ללמדך דהתשובה גדולה, דזהו פשיטא כיון שהעולם נתייסד עליה, אלא שיעור הלשון איזה תשובה גדולה, משום דיש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה, ונמצא זו גדולה מזו, לזה-אמר גדולה תשובה, אותה תשובה שתראה שמביאה רפאוה לעולם אותה היא הגדולה, שבודאי שהיא מאהבה, אמנם כשאינה מביאה רפואה דע שהיא מיראה שאינה כ"כ גדולה וסימן זה יהיה בידך לידע אימתי תשובה גדולה ודוק.

עוד מענין תשובה, בדברי המשורר רבינו יאודה הלוי ז"ל בפיוט שעשה לראש השנה: יָ"הּ שִׁמְךָ אֲרוֹמִמְךָ וְצִדְקָתְךָ לֹא אֲכַסֶּה הֶאֱזַנְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה וְאֵיךְ יֹאמַר יְצִיר חֹמֶר אֱלֵי יוֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה קְרָאתִיהוּ דְּרַשְׁתִּיהוּ לְמִגְדַּל עֹז וְצוּר מַחְסֶה הַבָּהִיר וְאוֹר מַזְהִיר בְּאֵין מָסָךְ וְאֵין מִכְסֶה יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא. הכונה אפילו בגלות שי'ה שמך שאין שמך שלם, אלא בחינת י"ה, עכ"ז ארוממך, אף שאבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם מימי קדם, אבל בעונינו לא ראינו אעפ"י כן ארוממך. וצקתך שאתה עושה עמי בגלות להגין עלי לא אכסה. ונפלאותך שעשית עם הראשונים האזנתי והאמנתי לשמע אזן האמנתי אעפ"י שעיני לא ראו לא אשאל ולא אנסה אם אמת מה ששמעתי ח"ו, לא אעשה כך משום שנתתי אל לבי לומר ואיך יאמר יציר חומר אלי יוצרו מה תעשה, ובהיותי חומר עכור וכי יכול אני לומר חלילה, כיון שאינו עושה עמי גם לא עשה עם הראשונים ח"ו, מי יאמר לו מה תעשה הוא היודע למה עשה עם הראשונים ואינו עושה עמי. ומה גם שדרשתיהו בגלותי בנסים הנסתריים ופגשתיהו למקדש עוז וצור מחסה על היותו מגין עלי כבשה בין שבעים זאבים. והוא הבהיר ואור מזהיר עלי בהאיר לי בחשך גלותי באין מסך ואין מכסה אלא כל השגחתו עלי וכיון שכן אין לי כי אם להלוך עמו בדרך תמימות כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך ולהרגיל פי לומר על כל הבא עלי ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ואין להרהר אחר מדותיו.