מגלה צפונות/נח
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח:
יש להבין הכפל נח נח ב' פעמים. ועוד דהיל"ל אלה תולדות נח שם, ורז"ל במדרש פירשו מה שפירשו, ולע"ד נראה שבא לומר אלה תולדות נח, שהם שם וחם ויפת הנזכרים בפרשה, נח גרם להם שהיו צדיקים וניצלו מהמבול, משום שהיה איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח, והדריכם בדרכי השם והיו אוחזים במעשיו הטובים ואעפ"י שחם לא היה הגון כל כך כשם ויפת, מיהו בערך אנשי דור המבול היה נחשב לצדיק. עוד נראה לפרש, אלה מאורעות של נח, שבמקום נח היו דורו קוראים אותו איש צדיק, כלומר לא היו מכירים אותו כי אם בשם איש צדיק, ובדורות שלאחריו היו אומרים עליו, תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח, ובחיבור אחר פירשתי פנים הרבה בזה הפסוק.
ובמדרש אלה תולדות נח, הה"ד בעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, בעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח, דבר אחר אלה תולדות נח, כתיב (משלי י"ד, י"א) בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואהל ישרים יפריח זה נח, עכ"ל. בחיבור אחר פירשתי שבאו ג' חלוקות אלו ובכולם אומר זה נח, לרמוז שנח ניצל בזכותו וגם בניו בית צדיקים ואשתו כולם ניצלו בזכות נח, שזכות צדקותם בלבד לא היה מספיק להצילם, ולרמוז על כך אמר בכל חלוקה זה נח, אמנם נראה לפרש בהפך, שכיון שהכתוב לא הזכיר כי אם בשבחו של נח בלבד, נח איש צדיק וכו' ולא מבניו ומאשתו, הייתי סובר שכולם ניצלו בזכותו ולא היה בהם זכות מספיק להצילו, לכן באו חכמים לגלות שבניו ואשתו כל אחד היה שקול כנח, ולכך הביא ג' חלוקות, חלוקה ראשונה צדיק יסוד עולם כנגד נח, חלוקה ב' בית צדיקים יעמד כנגד בניו, חלוקה ג' אוהל ישרים כנגד אשתו של נח ונשי בניו, ובכל חלוקה מסיים זה נח, כלומר בית צדיקים שהם בניו כמדובר, זה נח, ירצה נחשבים כאילו הם נח בעצמו ובכל כת בפני עצמו היה זכות מספיק להציל כנח עצמו שמעיד עליו הכתוב שהיה צדיק, ומצאתי סייוע לזה בראובני בסדר זה, שאשתו של נח הייתה שקולה במעשיה הטובים כנח.
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת:
קשה דהיל"ל ויולד נח את שם וכו', מניינא למה לי. ועוד למה הזכיר בנים, דכיון דקאמר שהולידם ודאי בניו הם.
אמנם בא לרמוז על צדקותם ועל צדקות אשתו של נח, ולכן הזכירם בשם בנים, כלומר ראויים להתכבד ולהתעטר בהם ולהזכירם בשם בנים, עטרת תפארת בנים, וגם שהם בנים שלו ודאי, שאעפ"י שהיה דור שטופים בזימה וכמה בני אדם באים על אשה אחת, ברם אשתו של נח צנועה וצדקת היתה שלא בא שום אדם עליה, ובהיות כן, שם חם ויפת נקראים בנים של נח בודאי, ולכך הזכיר ג"כ מניינם, שבעבור ג' לא אירע תקלה באשתו של נח, שלא תאמר אפשר דבעיבורו של חם קלקלה, וראיה שלא היה הגון כשם ויפת, לכן לשלול זה אמר שלשה בנים, כלומר השלשה שווין כאחד בענין זה.
ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ:
יש לדקדק אומרו לפני אלהים, דמי לא ידע שהכל לפני האלהים. עוד להבין אומרו ותמלא הארץ חמס, דמשמע מפשוטו הארץ ממש, ואיך יתכן זה. עוד להבין אומרו כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, מאי את דרכו. גם להבין מאי קץ כל בשר, ודברי רז"ל ידועים בכל זה, ובחיבור אחר הארכתי בדקדוקים אלו.
אמנם נראה עוד שבהיות שמלא כל הארץ כבודו וכשהדור חוטאים שיש סילוק השכינה ח"ו, אז מולך סמא"ל הרשע בעולם והשפע נפסק ורעב בא לעולם, לזה אמר ותשחת הארץ לפני האלהים, שבהיות שהיו יודעים דמלא כל הארץ כבודו, נמצא יודעים שחוטאים לפני האלהים ממש ואין מרידה גדולה מזו עד שנסתלקה השכינה ובמקום השכינה שפחה ירש גבירתה, ובמקום מילוי הארץ מהשכינה ותמלא הארץ חמס, דהיינו סמא"ל ובהיות כן וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, על כי גבר אויב עליה, שהוא סמא"ל דשלט בעולם והוא חפץ בהשחתת עולם, ולכן נמשכו אחריו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, שדרך הארץ לעשות בה ישוב מבנים ומבנות, כי לא תהו בראה ודור המבול היו להפך, לא היתה כוונתם להפרות ולרבות אלא למטעת כרמים בלבד, כאמרם חז"ל במדרש והיו משחיתים זרעם על הארץ לפי שכוונתם היו לשתות ולהשתכר כדי להרבות בזנות בעצת סמא"ל הרשע אשר השליטוהו עליהם במעשיהם הרעים כמדובר, דמזה נמשך חורבן העולם. ובראות האלהים מעשיהם ראה שסוף העולם כלה מאליו, משום שכיון שלא היו מולידים כמדובר, סוף שמתים אלו ואין אחריהם מאומה ליישב העולם, וזהו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, דכיון דמשחיתים זרעם על הארץ אין זרע שיעשו ישוב בעולם אחריהם, ונמצא דקץ כל בשר בא לפני, ונמשך מזה כי במקום שהיה ראוי שיהיה העולם מלא מהשכינה מלאה הארץ חמס, שהוא סמא"ל שהמליכוהו עליהם והלכו בעצתו, לכן הנני משחיתם לו ולהם מן הארץ, בהמות להם עם המבול ולהסיר ממשלת סמא"ל מלשלוט בארץ ותחזור שכינתו למלאות את הארץ כבתחילה דשכינה בתחתונים, כאמרם חז"ל בתחילה שכינה בתחתונים כשחטאו דור המבול עלה לרקיע הראשון וכו'.
או אפשר לפרש דקץ כל בשר, הוא סמא"ל הרשע שנותן קץ לכל בשר, דממית כל בשר ומידתו דיורד ומשטין עולה ומקטרג, ואמר הקב"ה לנח, דע דקץ כל בשר דהיינו ס"מ אשר החטיאם בא לפני לקטרג עליהם, ומה מקטרג עליהם, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כלומר כיון שגרמו שבמקום מלא כל הארץ כבודו, שכינה מסתלקת ומלאה הארץ חמס, ועל עצמו אמר ס"מ שהמליכוהו עליהם ברוע מעשיהם, וזהו מפניהם, בעבורם ובסיבתם על שהירבו לחטוא, וכיון שכן תן לי רשות ריבון העולמים והנני משחיתם מן הארץ על ששמעו לעצתי, לכן עשה לך תיבת עצי גפר, להסתתר עצמך שם, לפי שאני נותן לו רשות להשחית כל בשר. או אפשר לומר קץ כל בשר בא לפני, כלומר כבר באתי עד קיצם וראיתי שאין עתידים לחזור בתשובה, מפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, חמס שהוא גזל וערוה ועבודה זרה, כל זה עושים זה בפני זה, שכל כך העיזו פניהם עד שאין מתביישים לעשות כל תועבה זה בפני זה, וכיון שהוסר מסוה הבושת מעל פניהם שוב אין תיקוה לחזור, דהבושה גורם לאדם לחזור, אמנם אלו מלאה הארץ חמס מפניהם, חוטא כל אחד בפני חבירו ואינו מתבייש כמדובר, וזהו מפניהם, לכן הנני משחיתם מן הארץ, כי באתי עד קץ כל אחד ואחד, וראיתי שאין שום אחד עתיד לחזור כמדובר. או יאמר קץ כל בשר בא לפני, ירצה כבר הם חשובים לפני כמתים, שכלה הבשר מעליהם ונשארים עצמות יבשים, וזהו קץ כל בשר בא לפני, כאילו כבר מתו והגיעו לקץ כל בשר ונשארו עצמות בלבד, במצב זה באו לפני, לכן הנני משחיתם מן הארץ, כדי תשראה בפועל מה שבא לפני.
או יאמר קץ כל בשר וכו' ידוע כשאדם מחזיק באמונת השארות הנפש, שאעפ"י שהגוף והבשר כלה, הנשמה עולה למעלה לקבל שכר, הוא רסן לעכבו מלחטוא ואם חטא לחזור בתשובה, מה שאין כן באומרו שבכלות הבשר במותו יכלה הכל, ושוב אין עוד לאדם והוא כעץ שכלה ואובד כשכורתים אותו, שאז אדם עושה מה שלבו חפץ ודור המבול החזיקו בזה ויאמרו לאל סור ממנו, מה שדי כי נעבדנו והשחיתו ככל יכולתם, וזהו קץ כל בשר בא לפני, כלומר בא לפני אמונתם הרעה שהאמינו באמת דקץ כל אדם הוא בשר בושה סרוחה רימה ושוב אין עוד אחריו לא לנפש ולא לגוף, כפרו בתחיית המתים ובשכר הנפש, לכן הנני משחיתם מן הארץ שלא יחיו בתחיית המתים כאמרם חז"ל דור המבול לא חיים ולא נידונין אעפ"י שעתיד אני לחזור ולהעמיד המתים על הארץ כאמרם חז"ל על פסוק כי עפר אתה ואל עפר תשוב, שישוב על העפר כבתחלה, מכאן לתחיית המתים מן התורה וכו' לאלו הנני משחיתם מאותו ארץ שעתידין המתים לחזור ובאתי לדרשה זו מכח יתור את הארץ, דכיון דקאמר והנני משחיתם ממילא מובן שהיה מן הארץ, אלא אמר את הארץ לרמוז על מה שפרשתי.
או יאמר קץ כל בשר בא לפני, היו אומרים דור המבול ככת המינין הסוברים שקץ ותכלית של אדם בעולם הזה לאכול ולשתות ולהרבות בשר גופו, עיין באורך בפירוש על פרקי אבות לכמוהר"ר יהודה לירמה זצ"ל (בספרו לחם יהודה) על משנת מרבה בשר מרבה רימה, וכוונת כפירתם שאומרים שקץ כל אדם בבואו לעולם, לתכלית לעשות בשר בא לפני, לכן הנני משחיתם לקלקל בשרם במי רותחין ויתבשלו, דאין השחתה לגוף כזה, מדה כנגד מדה שהיו מרבים בבשר ויין כדי להרבות בשר ולזנות, כאמרם חז"ל לא היתה כוונתם כי אם למטעת כרמים וכו' לאכול ולשתות, דבר הגורם ריבוי הבשר לגופם, לכן הנני משחיתם בבישול, וכיצד הנני משחיתם את הארץ, כלומר משחית אני את הארץ לעשות בה בקעים בקעים ויעלו מים רותחין מן התהום לבשלם כבשר בקלחת.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וכו':
כתב הרב בעל כלי יקר ז"ל וז"ל, פירש רש"י ז"ל לכך ציוה להביא מן הטהורים שבעה, כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק, שהרי לא כל הטהורים ראויים להקרבה כצבי וכאיל ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדקו מזה שלמד נח תורה, אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה, לפיכך הם צריכים להפרות ולהרבות ביותר בעבור שומרי התורה, ומה שנאמר ויקח מכל הבהמה הטהורה וכו' משמע שהקריב מכל מין טהור, אפילו מאותם שאינן ראויים להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר, לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת כל בעלי חיים ואמר בלבו, ודאי לכך ציוה לי להכניס ז' ז' מכל מין, כדי להקריב מכולם קרבנות, אבל הקב"ה ידע שיתיר לו כל בעלי חיים הטהורים, על כן ציוה לו ליקח ז' ז', לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה השם בהקרבת כל המינים, דאם כן למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל כל אדם, ולמה ציוה לנח דווקא, ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, בעבור אותן מינין הראוים להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא, עכ"ל.
ולע"ד נראה דציוה הקב"ה להביא מן הטהורים ז' ז' כדי להקריב מהם קרבן כדדרשו ז"ל, ונח הקריב מכל הבהמה הטהורה גם מצבי ואיל כדמשמע מפשטי דקרא ויקח מכל הבהמה, משום דידע דמה שעתיד הקב"ה להרחיק מקרבן החיה כצבי וכאיל לא משום שאינן ראוין לקרבן כי אם שלא להטריח לאדם, לכן ציוה להקריב דווקא מהגדלים באבוסו כאמרם חז"ל ואפילו אם ימצא חיה באבוסו של אדם, לא ציוה להקריבה משום שנולד מזה טורח גם כן להלוך לשדה לצוד ציד חיה לגדלם אצלו להקריבם, ואין הקב"ה חפץ להטריח כמדובר מחז"ל, ונח בהיות שלמד תורה וידע בטעמו של דבר, למה עתיד הקב"ה להרחיק הקרבת החיה, שאינו משום שאינה ראויה להקריב ממנה עכשיו, הראויה להקרבה להחזיק הטעם לעתיד שלא הרחיקה מהקרבה כי אם שלא להטריח לאדם, תדע שראויה להקרבה שהרי נח הקריב וערבה לה', דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח, ואתי שפיר שדקדקו מכאן שנח למד תורה, ועוד טעם הקריב קרבן גם מחיה בעבור שדן מדציוה הקב"ה ז' ז' גם במין החיה, כוונתו להקריב ממנה קרבן, דכיון שעתיד לצוות לישראל שלא להקריב חיה כדי שלא להטריחם כאחז"ל, כוונתו דזביחתם עכשיו להקריבם, כדי לפייס לשר החיות שעתיד להרחיק קרבן חיה כדי שלא להטריח, דכיון שנקרב קרבן חיה לפניו, בתחילת ישוב העולם וערבה לה', אין מקום לשר להתרעם על העתיד, ולעולם דציוה הקב"ה ליקח מבהמה וחיה הטהורים ז' ז' כדי להקריב מהם קרבן בין מן הבהמה בין מן החיה בין מכל עוף מהטעם דפרשית.
אך יש לדקדק, אם מטעם הקרבן ציוה לו ליקח ז' ז', היה מספיק בששה מכל מין או יצוה יותר משבעה שמונה או תשעה או עשרה שהוא מספר קצוב. למה דווקא שבעה, אמנם נראה דכיון דכל שביעי קודש, רצה לקדשם במספר זה כדי שימצא בהן הברכה והריבוי, וכן תראה במין הטמא ככלב וכדומה אעפ"י שנולדות ששה בכרס אחד, עם כל זה אינן מתרבים והמיעוט ימצא בהם, לא כן במין הטהור שאעפ"י שיולדות אחד, רבו למעלה וגם נקט מספר שבעה, דמילת שבעה מורה על הריבוי כדכתיב על אבן אחת שבעה עינים, רמז שיחול הריבוי על הטהורים, מה שאין כן בטמאים, אך ראוי לחקור דלמה תחילה מצוה הקב"ה לנח שיקח שנים מכל מהעוף ומן הבהמה שהם מהטמאות, ואחר אומרו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה מצוה לו ליקח מהטהורות מן הבהמה ומן העוף שבעה שבעה, דציווי זה היה לו לכלול בעת שציוה לו על הטמאות, דלמה הפסיק מציווי הטמאות לטהורות בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ועוד להבין למה בציווי על הטהורות חוזר להזכיר הטמאות ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו.
אמנם נראה שבהיות שאחר המבול התחילו מתי המבול להתגלגל בבהמה חיה ועוף לתקנם בבירור אחר בירור עד שנתגלגלו בצאן יעקב כמו שכתבו חז"ל והתיקון הוא על ידי שישחטו אותם בברכה ובהכשר שחיטה ובאכול מהכשר איש צדיק שיברך על אכילתה, לכן אחר שהזכיר הכתוב שאמר לו הקב"ה לנח, כי אותך ראיתי צדיק לפני, ציוה לו על הבהמה הטהורה ז' ז' להחיות זרע, וכן מן העוף הטהור לרמוז לו שטעם שריבה בטהורים כדי שימצאו בריבוי, דעתיד הוא להתיר לו בשר לאכילה בהיות לפניו ויאכל בהכשר שחיטה ובברכה כדי להתחיל על ידו בתיקון מתי המבול העתידים להתגלגל בעוף ובבהמה ולמען הודיעו כמה צריך אדם להיות ראוי לתקן, דלא מבעיא דצריך להיות תדיק בקיום המצות, דגם צריך להיות זהיא מלהוציא דיבור מגונה מפיו ולרמוז לו על זה חזר כאן לצוות לו על הבהמה הטמאה ושינה לומר ומן הבהמה אשר איננה טהורה ללמדו, דצריך ליזהר מדיבור מגונה ועל ידי כך ראוי הוא להתחיל בתיקונם מאשר קילקלו כמדובר.
ובזה ניתקן הקושי שנתחבטו בו המפרשים ז"ל, דלמה התיר הקב"ה לנח בשר לאכילה מה שלא התיר לאדם הראשון, ועיין במוהר"י אברבנאל ז"ל מה שתירץ, ובחיבור אחר פרשתי כמה פנים עיין שם, אך כפי דרכנו הוצרך להתיר דווקא לנח לאכול בשר, כדי שיתחיל בתיקון כדפרשית ונכון. גם ראוי לשים לב דלמה כשנכנס לתיבה חזר לומר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה שנים שנים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים אל נח וכו', קשה משמע מכאן שגם מהטהורה באו שנים שנים כטמאה, היפך מה שאמר לו תחילה מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וכו' ועיין ברש"י ז"ל, ונראה לפרש שהקב"ה כיוון שלא להטיל קינאה במעשה בראשית, ואם כן בצוות להביא מהטמאות שנים שנים ומהטהורות שבעה שבעה, נופל קינאה בבריותיו, לכן מה עשה, ציוה בפירסום ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות, דיבר סתם, דמשמע שנים בין מטהורות בין מטמאות, ואחר כך אמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, כלומר תקח לך בסתר בינך לבין עצמך, שלא ירגישו שאר הבריות כיצד תכניסם מקודם או אחר כולם, וכשבא נח אל התיבה עשה אלהים שיבאו אל התיבה שנים שנים בין הטהורה בין הטמאה, שיבינו כל הבריות שמכולם באו בשווה, ונכון.
ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספתה אליך והיה לך ולהם לאוכלה וכו':
יש לדקדק מאי לך ומאי אליך. אמנם נראה שרצה הקב"ה להראות לנח נס כדרך המן עומר לגולגולת מספיק לכל אחד, ולכן להראות כמה הצידקות גורם, כיון שהוא היה צדיק תמים, אמר ליה ואתה דווקא קח לך לתומך, מכל מאכל אשר יאכל, ואספת מכל מאכל בשיעור המספיק אליך בלבד, והנני שולח ברכה שיספיק זה לך ולהם לאוכלה, ובזה נמשיך פסוק שאחר זה.
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה:
דאומרו כן עשה מיותר, אלא הכוונה ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים, להכניס בתיבה שיעור מספיק לו בלבד ואע"פ שקילקלו בתיבה חם ועורב וכלב, עכ"ז אלהים כן עשה, כאשר דיבר לנח לשלוח ברכה במועט ולא עיכב הקילקול להפסיק הברכה אשר נדר. ואע"פ שהמנוחה גרם לאלו לקלקל, כי מיזגם הרע לא הניחם להצטער על איבוד העולם ובראות עצמם בשולחן ערוך לפניהם ומועט מתברך במעיהם, בעטו וקלקלו כדרך היושב במנוחות ושאננות שבא לידי בעיטה, על דרך וישמן ישורון ויבעט. אשר עם זה פירש הרב בעל בינה לעיתים במלכים א' סי' ט' על פסוק ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו. דיש לדקדק דהיל"ל לא הפיל דבר, אמנם הכוונה כשישראל במנוחה באים לידי בעיטה על דרך וישמן ישורון ויבעט, ברם הכא ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר, ועכ"ז שנתן להם מנוחה לא נפל דבר אחד מן התורה מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו, דהיינו התורה שדבר על ידו, לא גרם המנוחה לבעוט להפיל דבר מן התורה.
ולע"ד נראה בהיפך זה, דישראל אין באים לבטל דבר מן התורה כי אם כשאין יושבין במנוחה, כאמרם במסכת חגיגה משגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה וכו', לזה אמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר, במנוחה זו גרם שקיימו ישראל כל התורה ולא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו. שהיא התורה שלא קיימו אותה. עוד נראה לפרש עם מה שמבואר אצלי בחיבור אחר על פסוק יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו' לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך, דיש לדקדק מאי כל מעשה ידיך, אלא הכוונה אע"פ שתזרע שדך שתצטרך למטר ותבנה בית ותצטרך שמש ליבש הבנין עכ"ז כשיבא המטר, יבא באופן שיועיל לשדה ולא יזיק לבנין וזהו ולברך את כל מעשה ידיך, זריעה ובנין, וכיוצא בזה.
גם פרשתי על פסוק ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, דכיון שבאים היינו שמשיגים, אלא בהיות שהברכות אינן שייכות כולם באדם אחד, דמי שיש לו שדה צריך למטר ומי שאין לו אינו צריך, מי שיוצא לדרך צריך לברכה שינוסו אויביו מפניו ומי שאינו יוצא אינו צריך לזה, וכך על דרך זה בכולם, נמצא שהברכות נפרדות הן באופן שמי שאין לו שדה אינו טועם מברכת המטר ומי שאינו יוצא לדרך אינו טועם מברכת בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו מפניך, לזה הוצרך לומר והשיגוך, כלומר יגלגל הקב"ה שישיג לכל אחד שיטעום מכל הברכות, וכיצד שיתן לו שדה ויעשה שיצא לדרך וכן בכולם וכו', וזהו אומרו כאן, ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, דהיינו הברכות אשר דבר בתורה ביד משה עבדו כי לכל אחד מישראל נתן מנוחה בשלימות, דלא נפל דבר מהברכות שלא נתקיים בכל אחד ואחד, שגילגל שכל אחד יטעום מכל הברכות כמדובר.
עוד נראה בדקדוק מאי אשר דבר ביד משה, אלא אמרו רז"ל טוב עין הוא יבורך זה משה, הקב"ה אמר שיסמוך ידו א' על יהושע וסמכת את ידך עליו והוא סמך עליו ב' ידיו, שנאמר ויסמוך את ידיו וגו', וכן מלבד הברכות שברך הקב"ה לישראל הוא הוסיף עליהם ברכות כנודע, היוצא מזה שאם יחטא האדם ולא יהיה ראוי שיתקיים בו ברכותיו של הקב"ה, יתקיים בו ברכותיו של משה, וזהו לא נפל דבר טוב מכל אשר דבר ביד משה עבדו, כלומר ביד דייקא, כשם שאמר שיסמוך יד אחד והוא הוסיף ב' ידיו, וכן בענין הברכות הוסיף, לכן כשנתן מנוחה לעמו אעפ"י שבתוך עמו אי אפשר אם אין בהם בלתי הגונים, גם לאלו הגיע להם מהמנוחה שהם הברכות שהיו ביד משה, דבודאי דברכות משה הם טפלות לגבי ברכותיו של הקב"ה, ועל צדיקים גמורים נתן ברכותיו של הקב"ה ואין צריך לומר ברכותיו של משה ועל בלתי הגונים הגיע ברכותיו של משה בלבד, באופן שהגיע מנוחה לכל עמו ישראל, הגונים ובלתי הגונים.
ומכל החי מכל בשר וכו':
ראוי להבחין מאי מכל החי מכל בשר, היינו כל החי היינו כל בשר, דכל בשר חי הוא, שאינו עולה על דעת שיכנס מבשר מת. ונראה בדברי רז"ל מכל החי מכל בשר, אפילו רוחות נכנסו בתיבה שנאמר מכל החי, אותם שנברא להם נפשות ולא נבראו להם גופים, עכ"ל. בא לרז"ל דרשה זו מיתור מכל החי, דהיל"ל מכל בשר החי, אלא שאפילו מאותם שאין להם בשר אלא החיות בלבד שהם השדים הביא לתיבה כדברי חז"ל, באופן דמכל החי בא לרמוז על הרוחות, ואומרו מכל בשר לרמוז על שאר הבריות.
ולע"ד נראה לפרש מצורף בדברי רז"ל, שמכל החי רומז על הרוחות כמדובר, אך אומרו מכל בשר אינו ענין בפני עצמו, דחוזר לשאר הבריות כדמשמע, אלא פירושו כך, ומכל החי שהם הרוחות שעיקר חייותם מכל בשר, והעניין כיון שאין לרוחות גוף, כל מגמתם ותאוותם למצוא גוף להתלבש בו, וגם לינק מקדושה שבו, דזהו הטעם שישראל מת מטמא, לא כן הגוי, והטעם דכיון שישראל קדוש הוא, בצאת נפשו ממנו מבקשים הרוחות הטמאים להתלבש בו, כיון שהיה גוף זה נרתיק לקדושה, להניק קצת קדושה אם ימצאו ולבישת אלו הרוחות בבשר המת גורמים טומאה לגוף, מה שאין כן הגוי, כי בצאת נפשו לא נשאר בו שום קדושה כלל, ואין מתלבשים באותו גוף כי הוא כאבן ממש כמו שכתב הרב רקאנטי זצ"ל, באופן שהרוחות חייותם מכל בשר מת, אם הוא ישראל שבחיים חיותו אין להם כח להתלבש בו כי אם במותו, ואם הוא בשר גוי מתלבשים בהם בחיים חייתם, הרי שחייות הרוחות מכל בשר הוא, לזה אמר ומכל החי מכל בשר, כלומר גם מאותם שכל מה שהוא חי הוא מסיבת מכל בשר, שמתלבשים בכל בשר כדי להניק מהקדושה כמדובר, דהיינו הרוחות תביא אל התיבה להחיות. גילה לנו הכתוב סוד זה, שהרוחות מבקשים יניקה מכל בשר כדי להחיות. ומתלבשים בהם כדי שישמור האדם מתו כדי שלא יתלבשו בו מהרוחות, דכל זמן ששומרים את המת אין רשות לשום רוח להתלבש בו. אך על כל פנים ישראל מת מטמא אעפ"י ששומרים אותו, שמא לא עשו לו שמירה מעליא ונתלבש בו רוח, לבד הצדיקים גמורים שאין מטמאים במותם בשום פנים וכדברי רז"ל כשמת רבי בטלה כהונה, לפי שהם חיים ממש עדיין ברוב קדושה בחיים חייתם, שאין רשות לשום רוח להתקרב אצלם להניק, פן יחנקו מרוב היניקה דקדושתם רבה.
ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ:
יש להבין אומרו ויהי לשון צער, ועוד מאי הימים שנראה הימים הידועים. אמנם נראה בדברי רז"ל במדרש ויהי לשבעת הימים, מאבלו של מתושלח, שהאריך הקב"ה אולי יחזרו בתשובה ולא חזרו, מצורף לזה אומרו ויהי לשון צער כביכול מצטער הקב"ה, ווי על שבעת הימים הידועים מאבלו של מתושלח, שהארכתי להם אולי יחזרו ויצאו לבטלה שלא חזרו ומי המבול היו על הארץ, כביכול כאדם שטורח על דבר ואינו עולה בידו, שמצטער על איבוד הזמן שאיבד להשיג אותו דבר ולא השיג.
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו:
בוודאות גמורה שלא באו מספרים אלו על צד המקרה וההזדמן, כי אם בהשגחה פרטית היות מפלתם לשש מאות שנה לחיי נח, ובחדש השני ובשבעה עשר יום בו, ואם כן צריך לבקש רמז, על דרך שבקשו רז"ל ארבעים יום שהיה הגשם על הארץ על שעברו בתורה שניתנה לארבעים יום, ובכלי יקר ז"ל ארבעים יום כנגד שעבדו ע"ז והמודה בע"ז ככופר בכל התורה שניתנה לארבעים יום, וכנגד הזנות שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים בארבעים יום, וכנגד הגזל כי גזל מספרו ארבעים, על כן גם במספר זה צריך לבקש רמז.
ונראה שבא במספר שש מאות לחיי נח, על שכפרו בחידוש העולם שנברא בשש, וכנגד שכפרו באחדותו יתברך שהוא אחד בלי שנ' והם האמינו בשתי רשויות, בא מפלתם בחדש השני וכנגד שמעטו בשם הוי"ה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, בא בשבעה עשר לחדש במספר שם הוי"ה במספר קטן שעולה שבעה עשר, ביום הזה דייקא נבקעו כל מעינות תהום רבה, על שמעטו בשם הוי"ה ואדנות, השמים נפתחו שתי ארבות על שהודו בשתי רשויות, והוא רמז נכון.
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. בעצם היום הזה בא נח וכו' המה וכל החיה וכו' ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התיבה וכו' והמים גברו מאד מאד על הארץ וכו':
יש להבין דתחילה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום ואחר שנכנס נח בתיבה וכל בהמה וחיה אמר ויהי המבול על הארץ. ורש"י ז"ל פירש כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו היו למבול עכ"ל. והנני מפרש בס"ד מצורף בדברי רש"י ז"ל על אופן אחר, עוד יש להבין בשינוי הלשון שתחילה הקדים והזכיר גשם ואח"כ הארץ, גם כשהזכיר מבול הזכיר תחילה מבול ואח"כ הארץ. ועוד דהיל"ל ויהי המבול על הארץ ארבעים יום, כשם שהתחיל ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום.
אמנם, נראה שהכוונה לומר שתחילה הוריד הקב"ה גשם והפסיק, ועמד מי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ולא נבלעו המים בתוך הארץ כטבע העולם שמי גשמים נבלעים בארץ או נשפכים אל הים, כדי שיראו שינוי זה ויחזרו בתשובה, ולזה אמר ויהי הגשם על הארץ שעשו הויה בארץ שעמדו עליה ארבעים יום וארבעים לילה, וכראות נח עד יום הארבעים שלא חזרו, בעצם היום הזה נכנס נח בתיבה ואחר שנכנס ויהי המבול ארבעים יום וארבעים לילה, כלומר המטיר מי מבול על הארץ ארבעים יום, תוספת על הארבעים יום מעמידת מי הגשם על הארץ ארבעים יום, ולכך שינה כאן לומר ויהי המבול ארבעים יום שהמטיר אחר שנכנס נח בתיבה ארבעים יום מבול כדי שיגברו המים ויטבעו בהן, וזהו וירבו המים וישאו את התיבה והמים גברו מאד מאד על הארץ, משום שירד מי המבול ארבעים יום בלי הפסק, לא כבתחילה שירד גשם והפסיק ועמדו המים על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה כדפרשית, ואומרו והמים גברו מאד מאד, טעם הכפל אפשר שהמים הוסיפה התגברות כענין חשך של מצרים שהוסיף החשך מדיליה לכבודו של הקב"ה להינקם מהרשעים כנודע מרז"ל, גם כאן והמים גברו מאד והוסיפו מאד, גברו מעצמן, תדע שקודם פסוק זה אמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, אלא שחזר לומר והמים גברו מאד מאד על הארץ, לרמוז שהוסיפו מדיליה כמדובר. ובחיבור אחר פרשתי שהמים טבעם להיות על הארץ והקב"ה השפילם והניחם תחת הארץ, עכשיו שחזרו על הארץ בטבעם נתגאו, ושיעור הכתוב והמים גברו ונתגאו מאד מאד כראות עצמן על הארץ, ובגאותם ויכסו כל ההרים הגבוהים, ואמר הכתוב סוף סוף טעו בגאות זה משום שאעפ"י שעלו על ההרים הגבוהים יש עליונים עליהן, שהרי הן תחת כל השמים, נמצא שהשמים והמים המפסיקים בין רקיע לרקיע עליונים מהן, וכל מי שיש עליון עליו אין ראוי שיתגאה.
אמנם נראה לפרש בהפך זה, דמאד מאד האמור כאן, הוא על דרך שאמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח, ושיעור הכתוב והמים אעפ"י שגברו עכ"ז נהגו במדת מאד מאד הוי שפל רוח, אעפ"י שהיה להן מקום להתגאות על שהיו על הארץ, מה שלא היו עד עכשיו, שעד עכשיו היו תחת הארץ, וכראות הקב"ה שלא נתגאו נתן להם מעלה, דעשה שויכסו כל ההרים הגבהים להראות שכל המשפיל עצמו מגביהים לו מן השמים.
מאמר הביאו הילקוט, נח לא ניצל מהמבול כי אם בזכות משה וכו', וקשה למה בזכות משה יותר מבזכות האבות או שאר צדיקים, ולבא לביאורו נקדים מאמר המדרש בסדר זה, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה אבל משה משנקרא איש נקרא איש אלהים, ולהבין זה נקדים מאמר במסכת חולין משה מן התורה מנין, שנאמר בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים וכו' פירושו בשגם עולה משה, שהיו ימיו מאה ועשרים וכו', דקשה למה רמ שמו בענין דור המבול, ולבאר זה נקדים מאמר מאה עשרים שנים עסק נח במעשה התיבה, דקשה מה רמז מספר זה, לא פחות ולא יותר, ולבא לענין נקדים מאמר המדרש פרשת וזאת הברכה, נח אומר למשה אני גדול ממך וכו' אומר לו משה אני גדול ממך שהצלתי את עצמי ואת דורי, דראוי להבין כוונת וויכוח זה, ולהבינו נקדים מאמר המדרש צדיק היה בדורותיו, אילו היה בדורו של משה לא היה נחשב לכלום, דראוי להבין למה.
אמנם להתיר כל אלו המאמרים, יובן ים מה שכתב הרב בעל זרע ברך במהדורא תנינא בסדר זה, ר"ר ע"ג משם התיקונים שהקב"ה שתל את משה רבינו בנח ולא אצלח ובאותו פעם נקרא איש צדיק וכשנסתלק ממנו נשמת משה נקרא איש אדמה ע"כ, עוד שם שתל הקב"ה למשה רבינו באותו דור כדי להעלות ולתקן אותו הדור שהם הערב רב ולא הועיל ע"כ לעניננו. ובזה ניחא שרמזה התורה שם משה בענין דור המבול לגלות דשם באותו דור שתלו, אולי יועיל לתקן הערב רב כמדובר, גם כיון דשתלו באותו דור האריך להם בזכותו בעשיית התיבה מאה עשרים שנים אולי ישובו בתשובה, גם כיון שנשמתו של נח היה נשמת משה זהו הטעם שניצל בזכותו, ורז"ל שנתגלו להם סתרי תורה באו לגלות לנו כי נשמת משה היה בנח ונסתלקה ממנו, רמזו הדברים בנעימות לשונם באומרם נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, לומר כי לא אצלח אז והיה לאחור, לא כן בבואו במשה עצמו שאז הצליח בדורו ועלה למדרגה ומשנקרא איש נקרא איש אלהים.
ובזה מתיישב מאמר נח אומר למשה אני גדול ממך, כלומר כיון שהכיר נח שנשמת משה היה בו, ולכך הציל מהמבול אומר למשה אני גדול ממך, כלומר מה שאני גדול הוא ממך ומסבתך, שבעבור נשמתך בח ניצלתי מדור המבול, אעפ"י שלא הייתי כדאי להציל כאמרם רז"ל דמצא חן וכו', ומשה רבינו ע"ה משיב לו גם דרך ענוה אני גדול ממך, כלומר מסבתך, לפי שאתה הצלת את עצמך ובזכותך ובהיותי אז עמך בגופך התחלתי להרגיל עצמי בהצלה וכיון שהרגלתי בהיותי עמך, היה סיבה דבבואי בדור המדבר הוספתי אומץ והצלתי את עצמי וגם את דורי, ושאר חלוקות מאמר זה ידרוש הדורש בדרך זה ויקבל שכר.
ומזה הטעם אילו היה נח בדורו של משה לא היה נחשב לכלום, כלומר אילו היה בא גם הוא בדור המדבר כשם שבא משה לא היה נחשב לכלום, בראותם בחוש העין כי בהיות נשמת משה מלובשת בו לא אצלח ועכשיו שנפרד ממנו ונתלבש בגוף אחר הצליח. ובהקדמה זו יובן גם פסוק את האלהים התהלך נח, כלומר בהיות בו נשמת משה בראות עצמו שהקב"ה קראו צדיק ופירש מן האשה והלך עם האלהים כשם שהיה עתיד לעשות בבואו בדור המדבר וזהו הטעם דויולג נח שלשה בנים ולא יותר, משום דפירש מן האשה, גם יובן פסוק ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו' מאי ועתה. ועוד למה נקט לשון מחני ולא אמר הורגני נא הרוג, כמו שאמר במקום אחר. אמנם כיון דמשה היה מלובש בנח בדור המבול ואעפ"י שהקב"ה אמר אמחה את האדם ניצל נח בשכות משה לכן כשבא בדור המדבר וחטאו בעגל התפלל ועתה אם תשא חטאתם, כלומר הייתי בדור המבול ולא הצלחתי להצילם לכן ועתה שחזרתי בעולם אם תשא חטאתם מוטב ואם אין מחני בפעם הזאת מה שלא מחיתני בזמן שאמרת אמחה את האדם.
ילקוט לא גילגל הקב"ה והביא את אברהם לעולם אלא בשכרו של שם שנתנבא על אומות העולם ארבע מאות שנה ולא קיבלו ממנו. לא גילגל הקב"ה והביא מלכות יון לעולם אלא בשכרו של יפת שנהג בכבוד אביו. לא גילגל הקב"ה והביא מלכות רומי בעולם אלא בשכרו של עשו שהיה בוכה ומתאנח בשעה שבירך יצחק את יעקב אבינו, לא גילגל הקב"ה והביא את סנחריב לעולם אלא בזכות אשור שהיה איש כשר ובן עצתו של אברהם היה. לא גילגל הקב"ה והביא סנחריב לעולם אלא בשכרו של מרודך שנהג כבוד באבינו שבשמים. לא גילגל הקב"ה והביא מדי לעולם אלא בשכרו של כורש שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהחריבו גויים את בית המקדש. לא גילגל הקב"ה והביא המן לעולם אלא בשכרו של אגג שהיה בוכה ומתאנח שמא אבד זרעו מן העולם עכ"ל:
ראוי לשים לב בכל חלוקה וחלוקה, איך השכר מקביל למעשה ובפרט בחלוקת המן דקשה על המעשה ועל השכר, על המעשה דמה זכות יש בביתו של אגג ועל השכר דמה שכר הוא זה להוציא לעולם צורר ליהודים, וזה אמתלי לדבר, ונתחיל מהחלוקה הראשונה. לא הוציא הקב"ה לאברהם אלא בשכר שם וכו'. דהנה כיון ששם טרח ארבע מאות שנים להתנבא לעולם להחזירו למוטב למאוס ברע ולבחור דרך ה' ולהכירו ולעובדו ולא עלתה בידו כי לא קיבלו ממנו, לכן כדי שלא יהיה פעולת הצדיק לריק הוציא מזרעו לאברהם ותפס בפעולתו להכריז בכל האומות אלהותו ית' וקרבם והכניסם תחת כנפיו ובזה יצא לפועל מחשבתו הטהורה של שם ונחשב כאילו הפעולה נעשת על ידו, כיון שמזרעו הוא ואיתו במעשיו, ולמדנו מכאן שכל צדיק המתחיל בפעולה לשם שמים וטורח בה רוב ימיו אעפ"י שלא יכול לבא עד תכליתה מגלגל הקב"ה להוציא ממנו מי שיוציא כוונתו לפועל. לא גילגל הקב"ה והביא מלכות יון לעולם אלא בשכרו של יפת שנהג בכבוד אביו. נראה דאיתא בילקוט פרשת נח לעיל ממאמר זה וז"ל, כשנשתכר נח ראהו כנען וקשר לו חוט בבריתו וסירסו ונכנס חם וראה ולא שם על לבו מצות כיבוד והגיד לשני אחיו בחוץ כמצחק באביו וגערו בו שני אחיו שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה ע"כ. והנה כיון שיפת הגדול נצטער על סירוסו של אביו אשר הגיד לו חם לכן מדה כנגד מדה גילגל הקב"ה והוציא ממנו ליון לנמשל לעקרב כדברי רז"ל במדרש פרשת שמיני סי' י"ג נחש שרף ועקרב. נחש זו בבל. שרף זו מדי. עקרב זו יון. מה עקרב משרצת ששים ששים כך היתה מלכות יון מעמדת ששים ששים כעקרב וכו' באופן שבעבור שנצטער על סירוסו של אביו שלא היה יכול להוליד עוד הוציא ממנו מי שנמשל לעקרב שמשריץ בריבוי, ומה גם שאבר ההולדה נוצר במזל עקרב כנודע מרז"ל, עוד נוכל לומר כי יון ומגוג יצאו מיפת כדכתיב ובני יפת גומר ומגוג ויון, וידוע שיון היו שונא ישראל יותר שהיו מכריחים לישראל כיתבו לכם על קרן השור, שכפרו באלהי ישראל כאמרם חז"ל במדרש פ' שמיני וכו', והוא העתיד לעורר נגד המשיח ולקבץ אומות למלחמה עם גוג לבוא להלחם בירושלים, והנה כיון שיפת כיסה ערות אביו הוציא יון לעולם לכסותו כאחז"ל בילקוט אמר הקב"ה ליפת אתה כסית ערות אביך חייך שאני פורע לך שנאמר והיה ביום ההוא ביום בא גוג אתן לגוג מקום שם קבר ע"כ. והזכיר לגוג כי המלחמה נקראת על שמו כי יון עמו כמדובר ומתקבר עמו והוא חידוש אעפ"י שלעולם צר לישראל עכ"ז יתכסה עם גוג כיון שיפת כיסה ערות אביו, והטעם שהקב"ה הבטיח ליפת על זה אעפ"י דשם ויפת כיסו ערות אביהם לפי שיפת הוצרך זרעו לכך, כי יצאו בלתי הגונים באים להילחם עם ישראל ובנופלם בחרב יהיה להם מקום שם קבר בדכרו של יפת שכסה ערות אביו אעפ"י שמן הדין היה שיהיו על פני השדה לעוף השמים מה שאין כן לגביה שם, שכל זרעו צדיקים שממנו ישראל, דאין צריך לפרש לו שכר שאינו חידוש, דהחידוש הוא לגביה יפת שאעפ"י שזרעו מרשיעים עם ישראל עכ"ז בזכותו נותן להם קבורה מדה כנגד מדה על מה שעשה. לא גילגל הקב"ה להביא מלכות רומי לעולם אלא בשכר של עשו שהיה בוכה ומתאנח בשעה שבירך יצחק ליעקב, נראה שהוא מדה כנגד מדה דכיון שנצטער עשו אך יעקב יהיה מושפע מהקב"ה לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים, האלהים דייקא כדברי חז"ל לכן לשלם על זה גילגל והביא מלכות רומי בעולם שהם מושפעים מכל טוב כ"כ וכאילו הקב"ה כביכול בעצמו משפיע בהם, כדאמרינן בירושלמי דתענית היכן הקב"ה ברומי וכו' שהכונה כ"כ הם מושפעים כאילו הקב"ה שם תמיד להשפיע בהם. וגם נתן להם הרשעיר שאין גשמי ברכה פוסקים מהם לעולם כדאיתא בילקוט סוף פרשת בשלח.
לא גילגל הקב"ה והביא סנחריב לעולם אלא בשביל אשור שהיה איש כשר ובן עצתו של אברהם אבינו היה, נראה דכיון שהיה אשור איש כשר גילגל והוציא ממנו סנחריב בעולם שבילבל כל העולם ועל ידי זה נעשו כלם כשרים לבא בקהל, דכל דפריש מרובא פריש, כי כיון שנתבלבלו כל האומות אין אנו מכירים מי הם עמון ומואב כדי שלא לקבלם והוא מדה כנגד מדה, הוא היה כשר הוציא מי שיגרום הכשר לכלם. ולפי שהיה בן עצתו של אברהם אבינו נתקיים עצתו לבלבל כל העולם, דבר קשה שיוכל אפילו מלך לעצתו. עוד יש לפרש כיון שאשור היה איש כשר הותיא לסנחריב כשר בזה שלא דבר דופי על ארץ ישראל באומרו אל ארץ בארצכם כאמרם חז"ל ולפי שהיה בן עצתו של אברהם שנקרא גדול הענקים נקרא סנחריב אסנפר רבא ויקירא.
לא גילגל הקב"ה והביא נבוכדנצר לעולם אלא בשכרו של מרודך שנהג כבוד באבינו שבשמים. נראה מדה כנגד מדה הוא כיבד להקב"ה הוציא לנבוכדנצר וכיבדו בכבוד אין גדול ממנו על שקראו נבוכדנצר עבדי כאשר קרא לאדון הנביאים משה עבדי כאמרם חז"ל, יש מי שקרא יצמו עבד ולא קראו הקב"ה ויש מי שקראו הקב"ה ולא קרא עצמו וכו' כיין במקומו באורך, עוד נראה מדה כנגד מדה איתא במדרש פ' שמיני סי' י"ג גמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שמקלסת להקב"ה שנאמר אנא נבוכדנצר משבח ומרומם למלך שמייא וגו' באופן שכיון שמרודך כיבד לאבינו שבשמים הביא לנבוכדנצר שכבדו בשבחיו וכדברי רז"ל כל מה ששיבח דוד בספר תהלים כללו נבוכדנצר בשבח זה.
לא גילגל הקב"ה והביא מדי לעולם אלא בשכרו של כורש שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהחריהו גוים את בית המקדש. נראה שהוא מדה כנגד מדה, בית המקדש נבנה בחלקו של זאב שהוא בנימין הצדיק כאמרם חז"ל, לכן הביא למדי שנמשל לזאב בבנימין כדאיתא במדרש פ' שמיני סי' י"ג זאב ארבות זו מדי וכו' דכיון שנצטער ובכה על בית המקדש שהיה מבנימין כמדובר, לכן מדה כנגד מדה הוציא למדי שנמשל לזאב כבנימין הצדיק שנמשל לזאב, דכתיב בנימין זאב יטרף, עוד נראה לפרש מדה כנגד מדה, דאיתא במדרש פ' התרומה זהב וכסף ונחשת, זהב זו בבל, כסף זו מדי וגו' והנה כיון שכורש בכה על חרבן המקדש שתחילת בניינו היה על יד מי שכתוב בו אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה מסיבת עשירותו הביא למדי לעולם שנמשל לכסף כמדובר, וכתיב בו הנני מביא עליהם את מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב אל יחפצו בו.
לא גילגל הקב"ה והביא המן בעולם אלא בשכרו של אגג שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהיה חבוש בבית האסורים שמא אבד זרעו מן העולם, נראה דכיון שהקב"ה כשברא את עולמו לא תהו בראה לשבח יצרה וכו' ודור המבול רצו לעשות נגד הכונה הזאת לשומם העולם ושלא להשאיר אחריהם זרע ולירש הם כל העולם כאחז"ל במדרש, והיו משחיתים זרעם על הארץ כי לא היה כוונתם להפרות ולהרבות וכמו שמבואר אצלי בפסוק ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, כלומר כיון שראה את הארץ והנה נשחתה בהיותם מזריעים עליה כדי שלא להוליד, אם כן כבר קץ כל בשר בא לפני במעשיהם אלו, לכן קודם שהם יביאו את הקץ אני מביאו והנני משחיתם מן הארץ. והנה כפי זה במה שהיה בוכה ומתאנח אגג שמא אבד זרעו מן העולם נמצא שלא בחר בדרכי דור המבול אשר בעבור זה יאשמו אלא שבחר להשאיר אחריו זרע לישב עולם, לכך הקב"ה שאינו מקפח שכר שום בריה, גילגל והביא המן בעולם דכתוב בו ורוב בניו שהיה מרובה מזרע כדברי רז"ל מנין רוב בניו היו לו של בנים, כי כיון שאגג מאס בדרכי דור המבול שמאסו להשאיר זרע ועל זה איבדם ה', מדה כנגד מדה הוציא ממנו המן מרובה מזרע.
ובאופן אחר אגג בכה על איבוד זרעו, כי רצה לקיים לא תהו בראה לשבת יצרה, הפך דור המבול כמדובר, הוציא ממנו המן שעל ידו נתיישב העולם לפי שישראל היו חייבים כליה על שהשתחוו לצלם כמו שהשיב רשב"י לתלמידיו וכדאמרינן בסנהדרין על פסוק דאותו הלילה רצה הקב"ה להפוך העולם ללילה על שהשתחוו לצלם וכו' והמן על ידי גזרותיו הקשות חזרו ישראל בתשובה וקבלו תורה ברצון ולא כלו ונתיישב העולם, שאם אין ישראל ח"ו אין עולם כנודע מרז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, עוד אפשר לומר דבילקוט סוף פרשת בשלח הביא חלוקה זו של המן בתוספת לשון וז"ל בשכר אגג שהיה בוכה ומתחנן בשעה שהיה חבוש בבית האסורין ואומר אוי לי שמא אבד זרעו מן העולם יצא ממנו המן עכ"ל. כאן הוסיף בוכה ומתחנן, דרוצה לומר בוכה ומתחנן להקדוש ברוך הוא, ולכן בשכר זה שהתחנן להקב"ה הוציא ממנו המן שע"י גזרותיו התחננו ישראל להקב"ה בכל לבבם ובכל נפשם וקבלו התורה ברצון שעל התורה זרעו של ישראל קיימים.
אך ראוי לשים לב בחלוקת אברהם אבינו ע"ה אומרו לא גילגל הקב"ה והביא את אברהם לעולם אלא בשכרו של שם וכו', משמע שבעבור זה הביאו בעולם, ואם לא היה שם שעשה כך לא היה מביאו, וקשה שאמרו חז"ל בהבראם, באברהם שבשבילו ברא הקב"ה את עולמו, ואם כן מוכרח היה לבא בעולם, ונראה לומר בהקדים לפרש דברי החסיד כמוהר"ר יוסף יעבץ זצ"ל שהשכר הגדול שיוכל האדם להשיג על המצוה, היא המצוה עצמה שזיכהו הקב"ה לעשותה, יש שכר גדול מזה שזכה לקיים מאמרו ית', וזהו מאמר התנא דשכר מצוה מצוה, כלומר שכר המצוה היא עשיית המצוה עצמה ע"כ, ובזה נבא לענין, דהנה שם הגיע למעלה שהתנבא ארבע מאות שנים שיקבלו ממנו לעבוד להקב"ה והשכר לו על זה, מה שזיכהו הקב"ה לכך, יש שכר גדול מזה שזיכהו לעובדו ולעשות רצונו. לזה אמר לא גילגל הקב"ה והביא את אברהם בעולם אלא בשכרו של שם, כלומר עם השכר שבא שם לעולם, דהיינו שזכה לשכר שנתנבא על האומות להחזירם למוטב, עם השכר הזה הביאו הקב"ה לאברהם שגם הוא טרח להחזיר לאומות למוטב, ואין הכוונה שבשביל שם הביאו בעולם ואם לאו לא היה מביאו, כי לעולם היה בא לעולם, אבל היה לוקח בידו דרך אחר לעובדו כצדיקים הקודמים לו, כגון חנוך ומתושלח אבל בעבור שם גילגל והביאו דרך זה, שמיד נתן בידו שכר זה שיתנבא על האומות להחזירם להכירו, כאשר היה שם עושה, וזהו אומרו הביאו בעולם בשכרו של שם, כלומר עם שכרו של שם, דהיינו מצותו שהיה עושה שם, דהמצוה היינו השכר כדפרישית, עם השכר הזה הביאו שמיד הזמין בידו זכותו של שם, ונכון ודוק ותשכח בכל חלוקה בדרך זה.
עוד נראה אומרו לא גילגל וכו' רוצה לומר אברהם היה עתיד לבא בעולם אבל לא עדיין כי אם קרוב למתן תורה כדי שיוליד ויתרבה ויקבל תורה אלא בזכותו של שם גילגל והקדימו להביאו כטבע לשון גילגל שהוא קודם הזמן כנודע, שמום שאם טרח להחזיר לאומות למוטב ולא קיבלו ממנו בשכרו הביא לאברהם בזמנו, דשם רבו של אברהם היה כנודע מרז"ל כדי שיאחז צדיק דרכו להחזיר האומות להקב"ה ולהוציא על ידו כוונתו לפועל.
אך קשיא לי טובא בששה חלוקות קושיא אחת לכלן ולא מצאתי לדעתי תשובה. אמנם נתעוררתי לעלותה על הספר בדיו, אולי יראה הרואה ושב ורפא לה. והיא זאת, דבשלמא חלוקה ראשונה משם עם אברהם ניחא, דכיון שאברהם יצא ממנו נקרא שכר זה לשם, כיון ששם צדיק גמור ונשמתו צרורה בצרור החיים במותו ומשמח שם שמחה גדולה על אברהם שיצא ממנו עובד להקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו, וזהו נקרא שכר כיון שבעבור אברהם נולד לו שמחה תמידי. אבל אומרו שהביא מלכות יון בעולם בשכרו של יפת, כיון שיפת צדיק גמור הוא, מה שמחה מגיע לו לעולם הבא היות מלכות יון ממנו מכעיסי השם תמיד וצוררי ישראל, אדרבא מגיע לו צער ולא נקרא זה שכר, כי יותר חפץ יפת שיהיו כלא היו. וכן גילגל מלכות רומי בשכרו של עשו, כי כיון שעשו ירש גיהנם, ירד ולא עלה, מה מגיע לו שם מהשמחה שיצאו ממנו מלכים ובפרט שבמותו ידע האמת ושכלו הכל, ובמותם כולם עתידין לירד אצלו בגיהנם, אם כן מה שכר הוא לו מאחר כי כיון שהוא מת אינו מגיע משמחתם כלל ועיקר. וכן גילגל והביא סנחריב בשכר אשור, שאם אשור הוא בגן עדן, אדרבא מצטער מסנחריב הרשע שיצא ממנו ומה איכפת לו מגדולתו וממשלתו וכן שאר החלוקות, והגם שהיינו יכולים לומר שתכלית הכוונה בעבור החיים שבראותם שכר אבותם בהם הוא פתח עינים להם להכיר כי יש משגיח בעולם השפל, שאינו שום בריה וכראות יון עצמו במלכות בזכות יפת ורומי בזכות עשו שבכה וסנחריב בשכר אשור וכן כלם, אולי יתנו לב לשוב ואין שכר גדול מזה, שאם שוב ישובו יזכו להם שיתקנם הקב"ה עד הביאם לעולם הבא, וכי יש שכר גדול מזה שעושה להם הקב"ה אופנים שישובו בתשובה בניהם אחריהם, ובזה זוכים הם לעולם הבא, דברא מזכה אבא, וגם נוכל לומר בזה שגם למתים כעשו ואשור ומרודך וכורש ואגג מגיע להם קצת שמחה שם במקום שהם נשפטים בראותם זרעם במעלה על המצות שעשו באומרם אולי בראות עצמם במעלה בשכר מצוה שעשינו ידעו כי יש אדון לעולם משגיח ומשלם וישוב אל ה' ותמיד יושבים בשמחה זאת בחשבם אם היו םלא שבו מחר ישובו, עד שיקום פיקח בהם להשגיח בדבר ולהחזירם ונמצא עם זה שמגיע להם שכר מהמצוה שעשו, דהיינו השמחה שלוקחים כדפרישית, עכ"ז עדיין אינו מספיק התשובה לקושי השאלה.
ילקוט ממדרש אכביר ויטע כרם, בא לקראתו השטן אמר לו רצונך שנטענה יחדיו אני ואתה, אמר לו הין, מיד הביא תחילה רחלה אחת ושחטה על הגפן ואחר כן הביא אריה אחד ושחטו על אותו הגפן ואח"כ חזיר אחד ושחטו על אותו הגפן, מפני מה עשה כן השטן, כשאדם שותה כוס אחד הוא כרחלה עניו ושפל רוח וכשהוא שותה ב' כוסות, הוא נעשה גיבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר מי כמוני, וכשהוא שותה ג' או ד' כוסות, מיד הוא נעשה כחזיר שמתלכלך בטיט ורפש, אף הוא ואף במי רגלים וישת מן היין, שתה בלא מדה, ונתבזה בו ביום שתה בו ביום נתבזה, עכ"ל:
קשה כיון שנתחבר עם השטן בנטיעת הגפן ורמז ליה שהשותה בלא מידה מתבזה כחזיר שמתלכלך בטיט ורפש, למה לא נתן לבו אל הרמז ליקח מוסר לשתות במדה. ומה גם כפי מאמר אחר הביאו הילקוט שהתנה השטן עמו, אזדהר דלא תיעול בחלקי ואם עלת בחלקי אנא חבל לך וכו', אם כן למה עבר על התנאי כי אין נאה לצדיק כנח לחזור ממה שקיבל. ועוד היה ראוי לפרוש עצמו מן היין כיון שדור המבול נאבדו על היין כדברי רז"ל במדרש על פסוק יקבים דרכו ויצמאו ובפרט היותו איש צדיק מתהלך עם אלהים שלם בתורתו, שהרי שם בנו רבו של אברהם היה, ובודאי דשם קיבלו מנח אביו ואם כן איך חכם כמותו שתה בלא מדה עד שנתבזה, דיין ותירוש יקח לב.
ונראה בדברי רז"ל בענין היין, זכה משמחו וכו' תלמיד חכם שותהו וטוב לו עם הארץ שותהו ורע לו וכו' והטעם שתלמיד חכם שותהו וטוב לו, משום שנכנס יין יצא סוד וכו' וכדברי רז"ל השקו חמרא לדרדקי כדי שעל ידי היין יפוצו מעיינות סודותם חוצה, והנה בהיות נח חכם צחק מתנאו של שטן עמו, כי תנאי זה שייך לעם הארץ ואדרבא דן נח בעצמו שתנאי השטן עמו היה כדי למונעו מלגלות על ידי היין כדרך תלמיד חכם שותה וטוב לו, לפי שעל ידי ריבוי השתיה מוציא סוד לכן לא השגיח בתנאו של שטן והרבה בשתיה כדי לגלות סודות לבניו, אך הקב"ה שהוא מגיד מראשית, חשבה לטובה וגזר אומר שישתכר נח ויתבזה ביינו כדי שיהיה סימן לבנים שהאבות סימן לבנים, כדי שיתבזו עם היין ובזה יתחייבו גלות ולא כליה, שבהיותם חוטאים על ידי היין הם קצת אנוסים ובזה אין אנו חייבים כליה כארמם חז"ל, ויתגל בתוך אהלו, ויגל אין כתיב כאן אלא ויתגל, גרם גלות לו ולדורותיו, עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל היין, הה"ד הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם. שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין שנאמר גם אלה ביין שגו, עכ"ל.
וכוונת מאמר זה, לא גלו אלא בשביל היין, כלומר כשחטאו היו מסיבת שכרותם ובזה נחשבו כאנוסים, ולכך נתחייבו גלות ולא כליה, וזהו אומרו לא גלו אלא על היין, שאם לא היין נמצא חוטאים בדעתם ונקראים מזידין היו חייבים כליה וכו' באופן שעשה נח לשתות כדי לגלות סודות כדרך תלמיד חכם שותים ומגלים סודות, אך הקב"ה גזר שישתכר ויתבזה להיות סימן לבנים שאם יחטאו יהיו בשביל היין, דזהו פתח הצלתם שיתחייבו גלות ולא כליה כמדובר, שאם לא היה זה אעפ"י ששתה נח בלא מדה לא היה מזיק לו כדרך הת"ח, והיה מגלה כמה סודות לבניו. ודרך זה בדרך קצרה, שנח נתחבר עם השטן, אך כראות ששחט חזיר על הגפן להודיע שהמרבה בשתיה מתבזה, נתן דעתו ועיונו על מעשהו, זר מעשהו והבין שהשטן כל מעשהו להרע ולהטיב לא ידע ואין כוונתו בהודעה זאת כי אם כדי שענוש יענש השותה הרבה ,כיון שכבר נודע לו כמה מתבזה אדם על רוב השתיה, מה שאין כן אם לא נודע שנעשה תנאי לכן הרבה נח לשתות בלא מדה ולגלות סודות לבניו, דנכנס יין יצא סוד, כדי להודיע לשטן כי ריבוי השתיה טוב לת"ח, אך כיון שהקב"ה רצה שיהיה סימן לדורות שיגלו על היין כדפרשית, לכן גזר על יינו שישתכר.
אך ראוי לעמוד במאמר הנזכר ויתגל, גרם גלות לו ולדורותיו, שנראה שהוא חידש היין ונמשכו אחריו הדורות, והלא מימי אדם הראשון היה, דאין כל חדש. ויש אומרים הוא האילן שאכל ממנו אדם ועוד לרז"ל בהיות אדם בגן עדן היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו את היין וכו' ודור המבול נאבדו על היין, הרי היין כבר היה בעולם. ובתר החיפוש מצאתי בפירוש הילקוט שהרגיש מזה ותירץ וז"ל דמכל מקום מאחר שנתקלל העולם במבול על היין, אילו הוא לא נטעו לא היה נמצא, אבל קשה שהרי בהכרח היה לנסכים. ושמא אילו לא שתהו נח לא הורגל העולם לשתותו אעפ"י שהיין נמצא לצורך הנסכים, ומה שאמרה זוכרהו על היין אסמכתא בעלמא הוא, שלא היה מחוייב לזכירה מן התורה עכ"ל.
ולע"ד נראה, שקודם נח אעפ"י שהיין היה בעולם, היה סגולתו לשמח לשותיו והיה אחד מהדברים המעולים שבעולם, כי סגולתו לשמח, אבל לא היה משתכר אפילו לשותה הרבה ממנו ומה שאמרו דור המבול נאבדו על היין, אין הכוונה בעבור שהיו משתכרים וחוטאים מסבת היין, אלא רוצה לומר נאבדו על רוב טובה שהשפיע להם כאומרם חז"ל ובפרט על טובייות היין המשמחם ונמשכו אחריו ושכחו לאל מרוב טובו של יין כי הכעיסוהו עם הטוב שהשפיע להם כדי שישמחו בו.
אך נח גרם שהיין ישתכר לאדם ויתבזה בו ויוציאוהו מדעתו, משום שנשתתף עם השטן בנטיעתו והטיל בגפן זוהמא כארס הנחש מהחזיר ששחט על הגפן וזה הארס משכרתו לאדם ומה גם שעשה תנאי עמו השטן ואם תעל בחלקי אנא חבל לך, לכן כשתות הארס הרבה נכנס בו השטן ומבזה אותו, מה שאין כן אם לא היה מתרצה בשותפות השטן, ואין להקשות על זה כי אין כל חדש, ואיך נתחדש עתה שהיין ישתכר מה שלא היה מקודם, כי אין שום חידוש ביין עצמו כי הארס שהטיל בו השטן הוא המשתכר, והוא כמשל ארס הנופל במים או בשמן ודבש שמזיק לאדם, שאין הנזק נתחדש מהמים והדבש כי המתערב בו גורם, כן ענין היין וק"ל, דנח חידש שיתבזה האדם על היין וגרם גלות לו ולדורותיו על היין, כי משתכרים ומאבד דעתם על ידי השטן ומחטיאם.
ובזה נראה לפרש על מאמר חז"ל כשהיה אדם הראשון בגן עדן מלאכי השרת היו צולין לו בשר ומצננין לא את היין, דקשה וכי חמימות היה בגן עדן עד שהוצרכו מלאכי השרת לתנן לו את היין, אלא הכוונה דקודם נח היין לא היה משתכר רק מחמם לאדם ומשמחו, דטבעו של יין חם הוא דמזה הטעם הוא טוב לזקנים ומזיק לנערים, כי הזקנים מחוסרים מחום הטבעי ולכן היין מחממם ומחזיקם, לא כן הנערים שהחום טבעי בהם ובהוסיפם חמימות מזיק להם, לכן לאדם הראשון שהחום הטבעי בו בחוזק, היין מזיקו לכן מלאכי השרת צוננין לו את היין, כלומר מסירין חמימות היין המעורב בו כדי שלא יזיקהו.
ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו:
קשה אומרו שנית ופניהם אחרנית. ונראה שתחילה סיפר הכתוב שהשליכו השמלה אחרי גיוום וכל אחד אחז בקצה א' של שמלה והלכו אחרנית וזרקו השמלה עליו וכסו את ערות אביהם ואם תאמר אם כוונתם שלא לראות ערות אביהם בלי שילכו אחרנית היה אפשר זה, כיצד שיקח כל אחד בקצה א' של השמלה פרושה נגד פניהם וילכו כדרכם וישליכו עליו השמלה לכסותו, אלא מוכרח שלא עשו כך משום שאחר השלכת עליו את השמלה היה נראה בליטת הערוה מבחוץ, וזהו אומרו ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו, כלומר טעם לכתם אחרנית ולא צד פנים משום שעם זה לא מבעיא שערותו מגולה לא ראו גם בליטת ערותו לא ראו וזהו וערות בוי"ו מוסיף על הדבר. ורש"י ז"ל הרגיש מזה וז"ל ופניהם אחרנית למה נאמר פעם שניה, ללמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחורנית עכ"ל. וקשה לפירושו דאין צורך להפוך עצמם, שבלי זה היו יכולים להשליך השמלה דרך אחוריהם כדפרשית, ועוד שאם חזרת הפנים אחורנית היה לכסותו היה ראוי לומר וילכו אחרנית ופניהם אחורנית ויכסו את ערות אביהם, שרוצה לומר שהלכו אחרנית וכשבאו אצלו שהוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחרנית כדי לכסותו אלא היותר מיושב בפסוק כדפרשית.
עוד נראה בכפל אומרו ופניהם אחרנית שבא לומר שאעפ"י שויכסו את ערות אביהם, עם כל זה עדיין ופניהם אחרנית והלכו להם עד יעבור יינו, כי לא רצו לראותו בבזיונו מוטל שותה שיכור, עוד נראה דחזר לומר ופניהם אחרנית לומר שבשכר שחזרו פניהם אחרנית משום כבוד אביהם עשה אלהים שלא ישתכר נח פעם אחרת ובזה וערות אביהם לא ראו מעולם לא מבעיא בפעם הזאת שידעו שהיה מגולה ונזהרו עצמם מלראותו, גם מעולם לא ראו כי לא נשתכר עוד, שאפשר אם היה משתכר והולך, אי אפשר אם פעם אחת בפתע פתאום לא היו רואים ערותו.
אך קשיא לי טובא בענין זה, כשנתגל בתוך אהלה, למה לא כסה אותו אשתו והניחו מגולה באופן שראהו כנען וקשר חוט בבריתו וסירסו, ואין לומר שזה המעשה היה באהלו המיוחד לו ולא ראהו אשתו שהרי אהלה כתיב כאמרם חז"ל בתוך אהלה של אשתו ופירשו המפרשים ז"ל, שמצד שכרותו בא לשמש מיטתו ונתפזר זרעו כי כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושכרו ומחמת שכרותו לא השגיח בחליו ובא לשמש, עיין בפירוש על הילקוט באופן שאשתו ידע מגילויו ולמה לא כסהו. ודוחק לומר דשני פעמים נתגלה, חד בתוך אהלו ולא ראהו אשתו ובא כנען וסירסו וסיפר חם לאחיו ויקחו השמלה וכסהו וכשהלכו להם קם נח בשכרותו והלך באהל אשתו וגם שם נתגלה על ידי תשמיש ואז היא כסהו ולכך כתיב אהלה וקרינן אהלו שתחילה נתגל בתוך אהלו ואשתו לא ראהו כדפרשית. ואולי יש לפרש כשראתה אשתו שהיה מגולה יראה מלהתקרב לכסותו פן יתבענה לתשמיש והיה מזיק לו לפי שהיה שכור מן הארי והניחתו ויצאת והלכה מאצלו ובא חם ועשה מה שעשה ובאו שם ויפת וכסהו, ואחר כל זה ויתגל בתוך אהלו שבא עליה בתשמיש, ולכך כתיב אהלה כי לא הועילה בתקנתה כלום, דסוף סוף בא עליה וגם זה דוחק להניח לבעלה מגולה בבזיון מספק שלא יתבענה לתשמיש. ואפשר לומר דמעשה שהיה כך היה, שנח נשתכר ובשכרותו בא על אשתו בתשמיש ומיד אחר ששימש עמה יצאת והלכה פן יחזור ויבעול ויזיק לו כיון שהיה שיכור, כי ידעה אשתו מקודם כי בדעתו של נח להוליד בן רביעי שישמש לו כאמרם חז"ל וכבר אמרו רבותינו ז"ל יבעול וישנה לכן הלכה לה, כדי שלא יחזור ויבעול כדי שלא יזיק לו כיון דשיכור היה כמדובר, ונח חזר ונתגלה לחזור לבעול כי מרוב שכרותו לא הבין שאשתו הלכה לה ונשאר מגולה ואשתו לא ראהו ובא חם וסירסו ולמ"ד וריבעו והגיד לאחיו וכסוהו ואין להקשות אם אשתו הלכה לה כלותיו איך לא כסוהו דכיון שנכנס לתשמיש לא היו שם או היו באהלן ואף שנאמר שראו אותו מגולה חזרו פניהן והלכו משום צניעות ומדוייק זה באומרו ויתגל בתוך אהלה, כלומר בתוך שבא על אשתו פעם אחת חזר ויתגל לחזור ולבעול כדי להוליד בן כדפרשית, ולא מצאה את אשתו ונשאר מגולה מסבת שכרותו.
ובענין הפסוק יש לדקדק מה צורך לשים השמלה על שכם שניהם וכפי פרושי לעיל ניחא, ועוד מהו ופניהם אחרנית, ונראה דרך רמז שמיד שויקח שם ויפת את השמלה מיד וישימו מן השמים שכר המצוה על שכם שניהם ושם ויפת ידעו כי הקב"ה ישלם להם שכר על זה, אמנם ופניהם אחרנית הם חזרו פניהם מזה, כי לא היו עושים לקבל שכר. או אמר ופניהם אחורנית, ידעו שהקב"ה שם להם שכר על שכמם על הדבר הזה, אמנם לא רצו שישמור השכר לבניהם אחריהם, וזהו ופניהם אחרנית, שמו פניםה שיהיה השכר אחרנית לבאים אחריהם וכן עשה להם הקב"ה כאחז"ל הביאו הילקוט, אמר הקב"ה לשם אתה כיסית את ערות אביך חייך שאני פורע לבניך שנאמר באדין גוברייא אילין כפותו בסרבליהון, אמר הקב"ה אתה כסתי ערות אביך חייך שאני פורע לך שנאמר והיה ביום ההוא אתן לגוג שם קבר עכ"ל. הרי שילם לבאים אחריהם כפי רצונם. או אמר ופניהם אחרנית כי רצו שלא יהיה שכר המצוה להם בעולם הזה כי אם לעולם הבא שבא אחרנית. והקב"ה שילם להם ולבניהם בעולם הזה לבניהם כדאמרן ולהם ששם זכה לטלית ויפת לפלוניא, (פירוש מנכסים) ולעולם הבא אין צריך לומר כיון דצדיקים גמורים היו.
או יאמר דשכם מלשון ואני נתתי לך שכם א' על אחיך, כלומר מיד שהתחילו במצוה שויקח שם ויפת את השמלה וישימו שניהם, דעתם אל חלק השכר הניתן להם מהקב"ה ומגיד הכתוב צדקותם שווה שופניהם אחרנית, דשניהם נתנו בדעתם שלא היו רוצים השכר בהוה שהוא בעולם הזה כי אם אחרנית לעולם הבא שבא אחרנית, וזה מורה שהיו מאמינים בהשארות הנפש ויש משגיח משלם לאיש כמעשהו. שניהם וילכו אחרנית ר"ת שוא כלומר ידעו שעולם הזה שוא הוא, לכן שמו פניהם לעולם הבא כדפרשית, אך יש לדקדק דלמה לא קאמר ויקחו שם ויפת את השמלה וישימו על שכמם, ונראה בדברי חז"ל ויקח שם ויפת, שם התחיל במצוה ובא יפת ונשמע לו עכ"ל. ובזה ניחא גם כן דלא קאמר וישימו על שכמם, דמשמע ששניהם יחד נתעוררו בדבר והתחילו אלא קאמר וישימו על שכם שניהם שהשימה היה זה אחר זה, זה התחיל ראשון וזה שני לו, דשם התחיל ויפת הסכים עמו. עוד נראה באומרו על שכם שניהם לרמוז על המעשה ששמו זה בצד זה שתי כתפות חוברות ופרשו השמלה לאחוריהם בטלית וכל אחד בידו קצה השמלה בידו על כתף השני כדי שלא יפול ובאו עד מקום אביהם ופניהם אחרנית והשליכו השמלה עליו וכיון שכן על כתף השני של כל אחד היתה אחוזה השמלה לכך אמר על כתף שניהם שלשניהם על כתף אחד של כל אחד מהם היתה השמלה כמדובר.
במדרש אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק תמים נקרא איש אדמה אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלהים עכ"ל:
קשה מה אתא לאשמועינן, זיל קרי בי רב דנח נקרא תחילה איש צדיק ואח"כ איש אדמה ומשה איש מצרי ואח"כ איש אלהים. ועוד וכי בשביל כך שייך חיבוב לזה יותר מזה. אמנם נראה דנח היה צדיק בדורותיו ואילו היה בדורו של אחרים לא היה נחשב לכלום כאחז"ל. ואיש אדמה פירשו המפרשים ז"ל אדמיי נוטה אל החומר וראיה שנטע כרם, לא היה לו ליטע אלא כרם ולהשתכר באופן כפי זה מעת שנקרא איש צדיק תמים, באומרם קריאה רמז שנקרא אדמה, כלומר שהיה איש אדמיי נוטה אחר החומר משום דשם אמר צדיק תמים בדורותיו שרוצה לומר בדורות אחרים אינו נחשב לכלום ומי שאינו נחשב לכלום הוא אדמיי, נמצא שהשם שקראו אח"כ איש האדמה היה מזמן שנקרא איש צדיק. אבל משה משנקרא איש מצרי מאותה שעה שנקרא בשם מצרי שאינו שם טוב, שם נקרא איש אלהים שהוא השם המעולה שנקרא לבסוף משום ששם כתיב הצילנו מיד הרועים, ופירושו שתבעין לתשמיש והצילן נמצא עשה מעשה איש אלהים נמצא שמאותה שעה נקרא איש אהים לכן חביב משה מנח, החידוש הוא חביב משה בשעה שנקרא איש מצרי יותר מנח אפילו בשעה שנקרא איש צדיק תמים משום שבהזכיר מעלתו שהיה צדיק שם רומז פחיתות ערכו באומרו בדורותיו ובמשה בהזכיר פחיתות שם מצרי ששמו עליו שם מפרש מעשה אלהים שעשה שהציל בנות יתרו מעריות כמדובר. ואחר החיפוש מצאתי ביד יוסף דף ט' ע"ב שהקשה בזה המאמר מה שהקשתי ועיין מה שפירש והמעיין יבחין ויקח אף כי שניהם טובים כאחד.
(א"ה ס"ט לפי מה שנתבאר לעיל בד"ל סעיף ב' ורע"ג דשתל הקב"ה נשמת משה בנח ולא אצלח ובאותו הפעם נקרא איש צדיק וכשנסתלקה ממנו נשמת משה נקרא איש אדמה כי לא אצלח באותו פעם. לא כן בבאו במשה שאז הצליח בדורו ועלה למדרגה ומשנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים, ומשום הכי אומר משה לנח אני גדול ממך, כלומר מסבתך לפי שאתה נצלת את עצמך ובזכותך ובהיותי אז עמך בגופך התחלתי להרגיל עצמי בהצלה וכיון שהרגלתי בהיותי עמך היה סיבה דבבואי בדור המדבר הוספתי אומץ והצלתי את עצמי ואת דורי וכו' ע"ש. אפשר לפרש דמשום הכי אמר חביב משה מנח וכאילו אמר החביבות שיש לו למשה הוא מנח מסיבת נח דהורגל בהצלה ועל ידי זה הציל את עצמו ודורו ותנא והדר מפרש דנח משנקרא איש צדיק נקרא וכו' לרמוז למ"ש ה"ה ז"ל שם ודוק).
ואין להקשות ולמה לא יהיה חביב משעה שקראהו איש מצרי שהוצרך ללמדנו שחביב היה אפילו משעה שנקרא בשם מצרי שאינו טוב כדפרשית שהרי בנות יתרו קראוהו כך ומה היה לו לעשות, דיש לומר הוא גרם לו השם הזה, משום שהרג למצרי שלא בזמנו ולכך הוצרך לברוח כמו שכתב האר"י זלה"ה עיין בהרב בצלאל ז"ל נמצא שהוא גרם לו שנקרא בשם מצרי ובא במאמר זה ללמדנו שעכ"ז חביב היה משה מעת שנקרא איש מצרי כדפרשית.
עוד יש לומר על דרך אין האור ניכר אלא מתוך החשך וזהו אומרו חביב משה מנח, כלומר מסיבת נח תדע למה חביב משה כל כך, שנח משנקרא איש צדיק תמים לא עמד בזה אלא הלך לאחור ונקרא איש האדמה על שהלך אחר החומר שנטע כרם ונשתכר משם נתפרסם ומתגדל מעלת משה משנקרא איש מצרי היה עולה ממדריגה למדריגה עד שעלה למדריגה שנקרא איש האלהים שבהיות שקדמו נח ולא עמד במדריגתו ניכר מעלת משה שהלך והוסיף ולכן אל תתמה למה חביב משה כל כך. עוד נוכל לומר בדברי רז"ל ויתגל בתוך אהלה ויגל לא נאמר אלא ויתגל, מלמד שדרם גלות לו ולדורותיו, ישראל ועשרת השבטים לא גלו אלא על היין וכו' ידוע שמשה על שנקרא איש האלהים שעלה ונתעלה מכל באי עולם מת בחוצה לארץ כדי שיבא עם הגליות דכתיב ויתא ראשי עם וזהו אומרו חביב משה מנח מסבת נח, ומפרש ואזיל משום שנח משנקרא איש צדיק תמים נקרא איש אדמה, כלומר בעבור שנטע כרם ושתה ונשתכר וגרם גלות לדורות אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים שסבל עונותיהם של ישראל למות במדבר בעבורם וכל זה בעבור נח שגרם גלות וגזר הקב"ה שלא יכנס לארץ כדי לגלות לישראל כנודע, והוא יבא עמהם וכי ראוי אדם שיקרא איש האלהים יותר ממנו, וכל זה מסבת נח שגרם גלות ונתפרסם מעלת משה.
במדרש וידבר אלהים לנח צא מן התיבה כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, זמן היה לנח ליכנס לתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה עכ"ל:
ראוי להבין דמה בא ללמדנו, דמי לא ידע דבזמן נכנס ובזמן יצא. ועוד להבין מהו הכוונה שזמן היה לו ליכנס וזמן שיצא וכו' ונראה שבא בעל המאמר ליישב קושי אחר, דלמה לא היה המבול מקודם שנה או שנתיים, שאדרבא בהמתינם היו מוסיפים לחטוא וכן למה המתין לנח בתיבה שנה תמימה שהיה יכול לעשות שיבלעו המים מיד ויחרב הארץ ויצא, וכל זה היה יכול בשלשה חדשים או ששה. לכן אמר דע שאין הדברים נופלים על מקרה, כי הכל בהשגחה פרטית כי לכל זמן ועת לכל חפץ, והכוונה מכוונת לא הביא המבול כי אם בזמן שהביאו ולא המתין לנח בתיהנ י"ב חדשים כי אם לצורך וכיון שכן דוק ותשכח ודרוש וקבל שכר, והוא על דרך זה שלא הביא המבול קודם שנה או שנתים כי רצה הקב"ה שישלימו מאה עשרים שנים מעשיית התיבה כאמרם חז"ל, ולרמוז לו זה, היה עשיית התיבה בק"ך שנים בשיעור שנותיו של משה כמבואר אצלי, וגם המתין לנח בתיבה י"ב חדשים משום שהעולם נטמא ממעשיהם של דור המבול כדכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה וכו' ונהג הקב"ה כדין כלי יין נסך דבתר תריבר ירחי שתא שרי, שבשהיית שנים עשר חודש מתבטל איסורו כדאמרינן במסכת ע"ז פ"ב דף ל"ד ע"א, כך נהג הקב"ה בעולמו שלא ישתמש נח בו עד עבור י"ב חדשים כדי שיתבטל איסורו באופן שלכל זמן ועת לכל חפץ, וזמן היה לו לנח ליכנס וזמן היה לו לצאת ולא קודם ולא אחר כך, ועל דרך זה דרוש כי הכל בהשגחה. עוד יכולים לומר דמאמר זה סובר כמ"ד שא שמשו המאורות באותם י"ב חדשים של דור המבול וכיון שכן איך נכנס נח בתיבה ליישב בחשך ואפילה מבלי ידעת אימתי יום ואימתי לילה, ואמר דזמן היה לנח ליכנס לתיבה, דכבר אמר לו הקב"ה צהר תעשה לתיבה וסובר כמ"ד אבן טובה שם וכשהיה מאיר היה יודע שהוא לילה וכשמכהה היה יודע שהוא יום, ובזה יודע זמן יום וזמן לילה באופן שזמן היה לנח ליכנס לתיבה דהיינו הצהר ששם בתיבה וזמן היה לו שיצא ממנה כלומר קודם צאתו התחילו המאורות להאיר והיה לו עמם זמן יום וזמן לילה, ואגב רישא נקט סיפא.
אך כיון דאתא לידן מאמר עשיית התיבה בק"ך שנים והיו שואלים לו דור המבול עליה ומשיב להם נח עתיד הקב"ה להביא מבול והם משיבים אם יבא מבול יבא על ביתא דההוא גברא כדאמרינן במדרש. דקשה שעל דבר יותר קל מזה קמו על זכריה והרגוהו ואע"פ שאותו דור לא היו אחד מאלף מדור המבול, כי דור המבול היו רשעים עד אין תכלית, אם כן למה לא קמו על נח והרגוהו, כיון שהיה מבשר להם מהרעה ובמקום אחר פרשתי על זה שהכתוב הרגיש מזה באומרו נח איש צדיק ואם תאמר ולמה לא קמו עליו להורגו ותירץ את האלהים התהלך נח, כלומר האלהים היה משמרו. אמנם יש לפרש כי לא היו יכולים להורגו לפי שסיחון ועוג היו עמו דעוג סייע עמו בעשיית התיבה כאחז"ל איתא בילקוט, וכיון שכן אע"פ שהיה מבשרם רעה היו מתייראים לנגוע בו מפני סיחון ועוג הענקים הגבורים רק היו מטילים כעסם לקללו יתא מבול על ביתא דההוא גברא.
צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך:
קשה דכיון שהקב"ה אמר אתה ואשתך ואחר כך ובניך ונשי בניך, למה שינה נח, דכתיב ויצא נח ובניו תחילה ואח"כ ואשתו ונשי בניו אתו, הזכרים לחוד ונקבות לחוד. ונראה בדקדוק מילת אתך, באומרו ונשי בניך אתך, אלא הבטיחו הקב"ה שישבו כלם יחד אוכלים שולחנו ושלום ביניהם ולא יהיה מחלוקת כלה בחמותה, וזהו ונשי בניך אתך בבית ויהיה שלום לכלותך עם אשתך ותשבו בשבת האחיות ובמשפט הבנות עם אמם, וכיון שהבין נח הבטחתו יתברך על זה ויצא נח ובניו ואחר כך ואשתו ונשי בניו, צירפם יחד כי אין לירא שתפול מחלוקת ביניהם. עוד נראה שבהיות הקב"ה מגיד מראשית אחרית, ידע שעתיד כנעו לסרסו ולא יוליד עוד, לכן אמר לו בצאתו אתה ואשתך להתירה לאשתו שאסר לו בכניסתו לתיבה כאחז"ל, אך רמז לו שלא יפרה וירבה עוד זרע באומרו כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה וכו' ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, כלומר בניך וכל החיה וכו' אלו ויפרו וירבו למעוטי אתה ונח הבין הרמז לכן ויצא נח ובניו ואחר כך ואשתו כלומר ומה לי עוד עם אשתו כיון שאינו פרה ורבה עוד.
ובזה מתיישב פסוק כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רמש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התיבה, כלומר כל אלו יצאו לעשות משפחות למעוטי נח שלא יצא להוליד עוד ואע"פ שברכו הקב"ה עם בניו על פריה ורביה דכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ עכ"ז ידע הקב"ה שיבא חם בבחירתו ויסרסהו כי הבחירה מבטל הגזרה שהרי הקב"ה גוזר לאדם חיים ובא אדם בבחירתו והורגו, דלכך רמז לו בתחילה שלא יוליד עוד כמדובר.
וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו':
לבא לביאורו נקדים ביאור פסוק חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, כלומר דע שאם תנהיג לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, לכן אל תנהיג אותו על פי דרכו באומרך כשיתגדל יסור ממנו רע שאינו כן, כיון שהורגל שוב אינו סר מדרכו הרעה באופן שהיות אדם רשע הוא מסבת הרגלו ברע מנעוריו, לזה אמר הקב"ה כיון שמה שיצר האדם רע בא לו מסבת מה שהורגל מנעוריו אם כן לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי עוד כל ימי הארץ זרע וקציר ועל ידי זה אני מוכיחם בחטאם בנעוריהם במזי רעב ובצינים פחים ויהיו חוזרים בהם וכו'.
ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיה השדה וכו':
ראוי לשים לב אומרו ומלאו את הארץ שהוא מיותר שבהיותם פרים ורבים ממילא נפקא שהארץ מתמלאת מהם ויש לפרש דבא לרמוז מחלוקת הגמרא היו לו בנים ומתו אם נפטר מפריה ורביה אי לא, חד אומר פטור לפי שלהוציא נשמות שבגוף בעינן וכבר הוציא וחד אומר שאינו פטור דלשבת יצרה בעינן וליכא ע"כ, הנה הקב"ה פסק כאן כמאן דאמר לשבת יצרה בעינן וזה פרו ורבו באופן שלעולם ומלאו את הארץ שאם מתו אינכם פטורים מפריה ורביה כי מלאו הארץ בעינן. עוד יש לפרש כדברי רז"ל בן איש חי וכו' המניח בן נקרא חי וכאילו הוא בעולם בתוך החיים וזהו כשפרו ורבו ואתם מניחים בנים לעולם נחשב שהארץ מלאה מכם אפילו במיתתכם וזהו ומלאו את הארץ, עוד יש לפרש רמז להם שימלאו וישלימו החומר שבהם ושבבניהם המתכנה לארץ, וזהו פריה ורביה ולא יהיה הדבר על צד הנאת התשמיש אלא מלאו את החומר לעשותו צורה ויהיה המעשה לי לשמי וכן למדו לבניכם אחריכם.
ועל מה שסמך מיד אחר זה ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, נראה בדברי רז"ל אין בהמה וחיה שולט באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, לפי שהחטא מסיר מהאדם צלם אלהים ובזה נדמה לו ושולט עליו. עוד לרז"ל כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט את הדמות דכתיב כי בצלם אלהים ברא את האדם. לזה אמר ואתם פרו ורבו ובזה יהיה בכח הצלם אלהים ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, דכיון שיש בכם צלם אלהים אינן יכולים לשלוט בכם. עוד נראה עם מה שכתבו חכמי המחקר שיותר יש בעולם ממין האדם ממה שיש ממין הבהמה והחיה וכו', לזה אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ ובהיותכם רבים בזה ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים כי הטבע מחייב שהמועטים נכבשים ביד המרובים. עוד נראה על אומרו ומלאו את הארץ, כלומר כשתפרו ותרבו לא תהיו כלם במקום אחד שבעולם אלא ומלאו את הארץ ולכו בכל מקום שבארץ לעשות ישוב וכוונתו יתברך בזה משום שקיבוץ ההמון רב במקום אחד מוליד העצות רעות כמאמר החכם וראיה מדור הפלגה שכיון שנתרבו במקום אחד יצא העצה הרעה נבנה לנו עיר פן נפוץ והקב"ה שמגיד מראשית אחרית בהיות גלוי לפניו העתיד להיות ציוה שכשירבו שימלאו את הארץ שיתפזרו בכל הארץ זעיר שם זעיר שם, אולי לא יבואו לידי כך, וכיון שלא עשו ציויו ונתרבו במקום אחד ונתיעצו לבנות מגדל לשום שם ע"ז כאחז"ל בא הקב"ה והוא בעצמו הפיצם בכל העולם ונתמלאה הארץ.
אך ראוי לשים לב בפסוק ומוראכם וחתכם דהיל"ל ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ובכל הרמש הרומש על הארץ ובכל דגי הים, למה שינה גבי דגים בידכם ניתנו, וניתנו לשון עבר. אמנם נראה שהקב"ה המשיל לאדם הראשון ולבאים אחריו בכל חיה בהמה ועוף ודגי הים ובמבול וימותו כלם מן העולם זולת הדגים שלא נאבדו שברחו לים אוקיינוס כאחז"ל וכיון שכן בשלמא בכל חית הארץ ועוף השמים ובכל רמש האדמה שנימוחו ופנים חדשות באים, צריך לגזור שיפול מוראם עליהם כתחלה מימי אדם הראשון, אמנם כל דגי הים כבר בידכם ניתנו מימי אדם הראשון ועדיין קיימים ואם כן אין צריך גזרה חדשה שתמשלו בהם ושמוראכם וחתכם יהיה עליהם לפי שכבר הם כבושים לכם.
והמפרשים ז"ל הקשו בפסוק שהזכרתי לעיל וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי. למה נותן טעם לשלא יקלל בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אדרבא שהיא הנותנת שמפני זה ראיו לקללם ולהשחיתם, והנה בסוף סדר בראשית אמר וירא ה' כי רעה רבת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וכו' ויאמר ה' אמחה, הרי לך ששם עשה רוע היצר סיבה לקללה ולהשחיתם וכאן עשה רוע היצר סיבה לשלא יקלל ואיך יהיה דבר א' סיבה לב' הפכים מצד אחד. והם ז"ל נלאו למצוא הפתח.
והנראה לע"ד דאומרו כאן כי יצר לב האדם רע מנעוריו, חוזר למה שאמר בבראשית וכל יצר מחשבות לבו רע, ושיעור הכתוב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כשם שהיה שבעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו אבדתי אותם ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי, שבעבור היות יצרם רע מנעוריו הכיתי אותם, ככתוב בבראשית וכל יצר מחשבות לבו רע לא אוסיף לעשות ככה אלא מייסר אותם על ידי זרע וקציר למנוע מהם הלחם וגם קור וחום וכו'. או כלך בדרך זה שהעונש שיענישם מוזכר בפסוק לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי, אך אני מיסרן להביא המבול על קצתם ולא על כולם או לא אוסיף אני להביא מבול עליהם אבל הם יבאו אל המבול, והיינו מה שאמרו חז"ל על כל העולם אינו מביא אבל על קצתו מביא, גם הוא אינו מביא אבל הם באים וכו'. עוד נראה בתירוץ הקושיא דאומרו בבראשית וירא ה כי רעה רבת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, רוצה לומר ראה הקב"ה כי רעתם רבה שלא היו מפסיקים עת מהיום מעשות רע, וזהו רק רע כל היום ולא אירע אפילו פעם אחת שעשו טוב ולכך מחה ואתם מן העולחם ובכאן אמר לא אוסיף לקלל עוד בעבור האדם כשירשיעו קצת בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואם כן אי אפשר אם אינן חוטאים כי אעפ"י שעושים טוב כיון שיש יצר הרע אי אפשר אם אין עושים רע, על דרך אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן לא אוסיך לעשות כבתחילה אבל אם יעשו כדור המבול רק רע כל היום בלי הפסק לעשות איזה טוב אז עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי לדור המבול, וכיצד שאני איני מביא אבל אעשה שהם יבאו בתוך המבול כאחז"ל דהשבועה היה שלא יביא הוא אבל הם יבואו.
מדרש לימים עוד שבעה וכו':
כביכו"ל נתאבל הקב"ה על עולמו ז' ימים קודם המבול וכו', קשה אין שייך אבילות כי אם אחר מיתה ואיך כביכו"ל נתאבל קודם, ובחיבור אחר פרשתי ונראה דכיון שהקב"ה הכל לפניו היה נחשב כאילו תחילה נחרב העולם ואח"כ נתאבל. וכן תמצא באליהו שהיה כהן והחייה בן הצרפית ונגעו ואעפ"י שהיה מת משום דכיון שידע שעתיד להחייותו כחי נחשב ולא נטמא כמו שפירשו התוספות ז"ל ומה בשר ודם העתיד למות נחשב לפניו הווה, לגבי הקב"ה לא כ"ש. עוד יש לפרש כיון שנחתם גזר דינם נחשבו כמתים ובדין דקי"ל מי שנשבר מפרקתו נחשב כמת אעפ"י שעדיין הוא חי ואין הכהן מטמא בו.
וירד ה' לראות את העיר:
דיברה תורה כלשון בני אדם, עיין פירוש סוף פרשת וישמע (יתרו).