מגלה צפונות/מצורע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זאת תהיה תורת המצורע וכו'.

כתב בעל מנחה בלולה ז"ל, כתוב חמשה פעמים תורה במצורע, לזה דרשו חז"ל שבעל לשון הרע עובר על ה' חומשי תורה, היו יכולים לומר בדרך קצרה עובר על כל התורה כולה, שבכל חומש נרמז עונש בעל לשון הרע. בחומש בראשית פרשת הנחש ויוסף. בחומש אלה שמות הלהורגני אתה אומר, ודרשו חז"ל שהיו דתן ואבירם שהלשינו למשה, גם ענין יד משה מצורעת כשלג על אומרו והם לא יאמינו. בספר ויקרא לא תלך רכיל. בספר במדבר ענין מרים ומרגלים. בספר אלה הדברים ראשיתו בין לבן ובין תופל כתרגומו. וכן מכה רעהו בסתר עכ"ל. ולע"ד כתיב חמשה פעמים תורה במצורע ללמדך כח התורה, שאעפ"י שטרח האדם בחמשה חושיו על לשון הרע שהם חוש הראות והשמע והריח והטעם והמשוש, כיצד רמז בעיניו להלשין על חבירו, כדכתיב קורץ בעיניו וכתיב קורץ עין יתן עצבת. או טרח בחוש השמע לשמוע כדי להלשין, או טרח להריח מה מבשלים בבית חבירו להלשין עליו שמרבה במאכלות ואין לחוש על חסרונו, או הטעים הלשון הרע בפיו כדי שיכנסו הדברים באזני כל שומע, או מורה באצבע בית חבירו להראות ביתו אם מבקשים אותו בעלי חובות כדברי חז"ל על פסוק שלח אצבע ודבר און, אעפ"כ אם יעסוק בתורה מוחלין לו, כדרז"ל על פסוק מרפא לשון עץ חיים, כלומר עץ חיים שהיא התורה מרפא את הלשון.

ובזה מתיישב כונת הפסוק זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וצוה הכהן, דקשה שקראו מצורע משמע שעדיין מצורע, ואיך קאמר ביום טהרתו, כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא, כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ועיין בכלי יקר. עוד להבין אומרו וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, דיובן ממשמעות הלשון שנרפא מאליו. עוד להבין למה היה שולח הצפור האחד. אמנם כיון שרפואת הלשון הרע על ידי התורה, כדכתיב מרפא לשון עץ חיים כמדובר, לזה אמר זאת תהיה תורת המצורע, כאילו אומר זאת תהיה תקנתו, ומה הוא תורת המצורע, בעודו מצורע שנצטרע על שהוציא שם רע יקבל לעסוק בתורה ביום טהרתו, ואם אינו יודע והובא אל הכהן שילמדנו, כדכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכיון שיקבל כך המצורע בינו לבין עצמו, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, כלומר וראה שהנה נרפא פתע פתאום, דמיד שהרהר בתשובה וגמר בדעתו לעסוק בתורה, מיד נתרפא וצוה הכהן להביא ב' צפורים על שעשה מעשה פטיט כאחז"ל, והיה שוחט את הא' ושולח לשני, לומר ירחיק ממנו פטפוט הלשון הרע, ואינו מספיק זה בלבד, כי אם שיהיה פטיט בדברי תורה ולזה היה מניח האחד חי וק"ל.



תנחומא, אמר רבי פדת, ברית כרותה להקב"ה בעולם, כל שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, מנין ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי המצורע אלא מוציא שם רע ע"כ.

ראוי להבין אומרו ברית כרותה להקב"ה בעולם מאי בעולם, עוד להבין למה ילקה דוקא בצרעת, ועוד בפסוק אומרו המצורע בה"א הידוע, עוד להבין אומרו אל תקרי וכו', אמנם כל הדברים חוזרים לשורשם, ובהיות שרשע הנחש הקדמוני מין היה, ודבר לשון הרע על בוראו כאחז"ל, ו(ה)לקה אותו הקב"ה בצרעת. אך חטאו עשה רושם שנתקלקל העולם ונתלבש בקליפה כנודע, ונמצא העולם אינו יכול להראות הודו והדרו להוציא הצמחים בצביונם והידורם כמו שהיה בשעת הבריאה, וכמו שעתיד להיות בביאת הגואל אחר שיתתקן עון אדם הראשון ויפסק זוהמת הנחש, לכן לפיוס הקב"ה את עולמו, כרת ברית עמו דכל המספר לשון הרע ילקה בצרעת, כאשר נלקה הנחש אשר בעבורו הגיע לו מהנזק כמדובר, וזהו אומרו ברית כרותה להקב"ה בעולם, שכרת ברית עמו שכל המספר לשון הרע ילקה בצרעת כדי שיווסרו, מנין ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע, כלומר זאת תהיה לכל המספר לשון הרע, ומה תהיה לו תורת המצורע, ירצה הדין והתורה שנעשה לאותו המצורע הידוע הוא נחש הקדמוני, לו תהיה שילקה בצרעת כאשר נלקה הנחש, שנאמר המצורע, אל תקרי המצורע אלא המוציא שם רע, כלומר אל תקרי לשום חוטא בשם המצורע הידוע שהוא הנחש כי אם להמוציא שם רע, כי הלשון הרע הוא שורש לכל העבירות, וכדרז"ל והובא גם כן בתנחומא ראה, מה קשה לשון הרע שהוא קשה משפיכות דמים ומגילוי עריות ומע"ז, מש"ד דכתיב גדול עוני מנשוא. מג"ע דכתיב ואיך אעשה הרעה הזאת. מע"ז דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובמספר לשון הרע אין כתיב בו לא גדול ולא גדולה אלא גדולות, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות עכ"ל. דראוי להבין למה באמת כן, היות לשון הרע גדול אפילו מע"ז שהמודה בה ככופר בכל התורה כולה, ואי משום דגורם שפיכות דמים, לא תהיה שפיכות דמים מיד בפועל גדול מלשון הרע שגורם שפיכות דמים ואינו מיד.

אמנם כל העבירות שבתורה כל א' וא' בפני עצמה אין גורם עשייתה לכפור בהקב"ה תחילה, דאפילו כל העובד ע"ז חושב דרצונו יתברך בכך לחלוק כבוד לצבא השמים, כיון שהוא חלק להם כבוד כנודע ממז"ל, משא"כ המספר לשון הרע, כאחז"ל קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בהקב"ה תחילה, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ע"כ. באופן שלשון הרע שורש לכל העבירות, דכיון שאין אדם מדברו כי אם כופר תחילה בהקב"ה, ומה יש לו עוד חלק בהקב"ה ובמצותיו, והוא דומה לנחש הקדמוני דמין היה כאחז"ל, ודיבר תחילה לשון הרע על בוראו, וכדאיתא שם בתנחומא, אמר לחוה כל אומן שונא את חבירו, וכשביקש לבראת את עולמו, מן האילן הזה אכל וברא עולמו, אף אתם אכלו ממנו ואתם יכולים לבראת העולם כמותו. וכיון שכן גדול לשון הרע מע"ז וג"ע וש"ד, שהם הגדולות וכ"ש וק"ו שגדול מכל העבירות לפי שהוא שורש השרשים להפיל הכל ארצה, כיון דהתחלתו להיות כופר בבורא עולם. אך ראוי לשים לב במאמר זה, דלמה באמת כן, דאין אדם מוציא לשון הרע מפיו עד שכופר בהקב"ה. והנראה בזה, דבכל עבירות שאדם עובר במעשה יש לדונו שיודע שעתיד ליתן דין וחשבון עליו, ובזה אינו כל כך מהרעה אעפ"י שחוטא, משא"כ החוטא בדיבור. ויובן בהקדים הקדמה מפוארה, כתבתיה בארוכה בחיבור אחר, וזהו כוללות הענין שבכל דבור ודבור שאדם מוציא מפיו מוציא שם הוי"ה, משום שהדבור כשנאצל מן הלב לצאת, היא בחינת יו"ד, שהלב צורת יו"ד ובבואו הדבור לחזה הוא בחינת ה' כי החזה צורת ה', ובבואו לגרון הוא בחינת ו' כי הגרון צורת ו', וכשמוציא הדבור מפיו הוא בחינת ה' אחרונה שבשם, הרי על כל דבור ודבור עושה אדם שם הוי"ה, וזהו העונש הגדול מהנבל פיו שמעמיקים לו גהינם, מה שלא החמירו בעונש המעשה, והוא שהדיבור פוגם יותר, שמוציא שם הוי"ה על דבר בלתי טהור, הבט וראה כמה חייב זה, ובזה פרשתי ג"כ שהחמירה תורה במקלל אביו ואמו מהמכה אותם, שמקלל בסקילה החמורה ומכה בחנק הקל, והטעם שהמקלל פוגם בשם הוי"ה, שעל ידי דבור שמקלל מוציא שם הוי"ה כדפרישית. לכן המספר לשון הרע שיודע שאותו דבור עושה מעשה להרוג, איך ממלאו לבו לדבר שמוציא שם הוי"ה על כל דבור ודבור לפעול שפיכות דמים עם השם עצמו כביכול, אלא מוכרח לכפור בו תחילה כדי שיוכל לדבר ושלא יעכב לו האיסור הזה, שאם חושב זה הוא רסן גדול לעכבו. ואם כן המספר לשון הרע מוכרח שכופר בהקב"ה תחילה, והמדבר דברי ניוולים ודובר שקרים עונשם רב כנודע מרז"ל, דובר שקרים מהכיתות שאינן רואים פני שכינה, והמנבל פיו מעמיקים לו גיהנם כמדובר, משום שמוציאים שם הוי"ה על דברים בלתי הגונים, אך כיון שאין גורמים ש"ד אין צורך להם לכפור בהקב"ה כדי לדבר כהמדבר לשון הרע כמדובר.

ואפשר לומר בזה טעם למאמר חז"ל בגמרא, הביאו גם התנחומא בסדר זה, שהעוסק בתורה היא רפואתו של לשון הרע, שנאמר מרפא לשון עץ חיים וכו'. והטעם הוא חטא בלשון בהרבות דברים, ובכל דבור ודבור היה מהוה הויות על הרציחה להמית איש אשר בצלם אלהים נברא, וכדי שימלא לבו לעשות כך, כופר תחילה בבורא עולם, לכן תקנתו לעסוק בתורה, להיות מהוה הויות על כל דבור ודבור לקיים נפשות, כי עסק התורה גורם בקיום העולם כנודע, וכדי לעסוק בה מוכרח להודות תחילה כי הוא הבורא, בהיות תחילת התורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונמצא עסק התורה מנגד במה שכפר, ובזה וסר עונו וחטאתו יכופר. וכפי האמור שהמספר לשון הרע כופר תחילה בהקב"ה, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר וכו', והוא שמוכרח לכפור כדי שיוכל לדבר, שאם לא כן אינו יכול כדפרשית, יבא כוונת הפסוק על אופן זה אשר אמרו ללשוננו נגביר, לדבר לשון הרע ולשפוך דם נקי, אך שפתינו אתנו הם מעכבות אותנו מלהוציא הדברים כיון שיוצא שם הוי"ה בהם כדפרישית, כי אין הלב נותן להוציא הדברים והשפתים מתרגזות, לכן כדי שיוכל לדבר אנו כופרים בו תחילה לומר מי אדון לנו, וכיון שקודם הכפירה בו אין לחוש על שם ההוי"ה היוצא בכל דבור, ועל ידי כך אנו יכולים לדבר לשון הרע.


תנחומא, דבר אחר מות וחיים ביד לשון, קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בהקב"ה בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, כביכול הקב"ה צווח על מספרי לשון הרע, מי יקום לי עם מרעים, מי יוכל לעמוד בהם בגהינם, וגהינם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בהם, אומר לה אני מלמעלן ואת מלמטן, שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, אמר להם הקב"ה לישראל רצונכם להמלט מגהינם, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר מי האיש החפץ חיים. וכתיב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, לכך נאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע עכ"ל:   

הנה מאמר זה מבהיל הרעיונות אומרו מי יקום לי עם מרעים, היות צווח על זה שובידו הכל, גם אומרו מי יוכל לעמוד בהם בגהינם וגם צווחת גיהנם אף אני איני יכול, דמה תוקפם וגבורתם בגהינם עד שהעומדים שם וגהינם עצמו אינן יכולים בהם, ועוד קשה מכולם אומרו כביכול אני מלמעלן ואתה מלמטן, כאילו כביכול אינו יכול בהם ח"ו. והנראה לכאורה שכל כך עבירה גדולה הלשון הרע עד שאין אדם מדברו כי אם כופר תחילה בהקב"ה, כאשר עשה נחש הקדמוני והמספרי לשון הרע תפשו אומנותו שמתחייב העולם דין מפני הקטרוג, ואין צדיק בעולם יוכל לפייס בתפילה לבטל הרוגז על דרך שאמר הקב"ה כשמת משה רבע"ה, מי יקום לי עם מרעים, כלומר כשיהיו מרעים בעולם מי יוכל לקום בעבורם להתפלל לפני ולבטל הדין כמשה כאחז"ל, גם כאן מרוב הכעס של מספרי לשון הרע אומר כביכול מי יקום לי לפייס בתפילה לבטל גזרה בהיות מרעים בעולם הם המספרי לשון הרע, וכיון שטומאתם גברה כ"כ יותר מע"ז ג"ע וש"ד וכ"ש וק"ו משאר עבירות, אם כן מי יוכל לעמוד בהם בגהינם, כי אפילו הרשעים שבגהינם אינן רוצים לעמוד עמהם במושב אחד מרוב טומאתם, כי בערכם לצדיקים נחשבים הם וגהינם עצמו צווחת, אף אני איני יכולה לעמוד בהם, כי איני רוצה שיכנסו אלו הטמאים כל כך בקרבי, על דרך שפירשו חז"ל על מאמר המדרש רבה כשנכנסה אשתו של קרח בגהינם נכבה גהינם וכו'. שהכונה כל כך טומאה נכנסה שנכבה האש, כי לא רצה שתהיה נידונית בו מרוב טומאתה, לא היה רוצה לקבלה כי היא חטאה בלשון הרע שדבר במשה, שאמרה לבעלה שמשה מקשט לאהרן כחתן יכהן פאר, ולו גילח כל שערו כאשר בא באורך במדרש וכו'. גם בכל מספרי לשון הרע אומר גהינם איני יכולה לעמוד בהם, לא מפני תשות כח שבו אלא שאינו רוצה לעמוד לדונן כי סורו טמא אומר להם. והקב"ה אומר לגהינם אני מלמעלה ואתה מלמטה ודיו לעבד להיות כרבו, כשם שאני דן אותם מלמעלה בעולם הזה בצרעת ומיני נגעים גם אתה מלמטה, שנאמר חצי גבור שנונים, הם חצי הנגעים ששולח בהם עם גחלי רתמים באש גהינם במותם, לכך אמר הקב"ה לישראל רצונכם להמלט מגהינם הרחיקו עצמכם מלשון הרע, כלומר אף אם תהיו מספרי לשון הרע, אל תעלה על דעתיכם שכל כך שאתם מרבים הטומאה שגהינם יתרחק מכם מלדון לכם מסיבת ריבוי הטומאה כדפרישית, דסוף סוף אני גוזר עליו לדון לכם מלמטה במיתתכם, ובחייכם אני מלמעלה בצרעת ומיני נגעים, לכן הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה שאתם נצולים מצרעת, וגם לעולם הבא שתזכו לגן עדן, כי בכל העבירות אין מי שיחלוק שאין בהן תשובה, ואם כן בתשובה אתם יכולים לתקן לזכות לעולם הבא מה שאין כן בלשון הרע, כדאמרינן בגמרא דיבר לשון הרע אין לו תקנה שכבר כרתו דוד, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו', וזהו מה שנראה לכאורה במאמר הקשה הזה, כדי שלא להוציאו חינם בלי פירוש, והשם יאיר עיני להבין קושטי דברי אמת אמן.


עוד יש לומר בדברי רז"ל על פסוק כי באש ה' יבא, עתיד הקב"ה לומר לאומות העולם אם יש ממש בע"ז, יכנס עמכם בגהינם ואני נכנס עם ישראל, והם נכנסים ונשרפים ובבא הקב"ה עם ישראל, נעשה גהינם גן עדן ומקום עידון ועושה שם מחול לצדיקים ע"כ. עוד ידוע מאמר חז"ל ד' כיתות אינן רואים פני שכינה, וחד מהם כת מספרי לשון הרע. וכיון שכן כביכול צווח הקב"ה מי יקום לי עם מרעים, שהם המספרי לשון הרע, מי יכול לעמוד בהם בגהינם, כי צריך אני להכנס עם ישראל בגהינם, כדי שיראו אומות העולם כי הם ואלהיהם הבל כמדובר, ובהיות מספרי לשון הרע שם בגהינם איני יכול ליכנס כדי שלא יראוני, כי כת מספרי לשון הרע אינן רואים פני שכינה, וגם גהינם צווחת גם אני איני יכול לעמוד בהם, דכיון שאין הקב"ה בא עם ישראל איני מתהפכת מגהינם לגן עדן, ונמצא שבעבורם גם אני איני יכול עמוד במעלה בהם, כלומר בהם ובעבורם אומר הקב"ה לגהינם, אני מלמעלה ואתה מלמטה, כלומר לכלות אותם להחזירם כלא היו ובזה אני יכול ליכנס עם הצדיקים, כך כיון שכבר כלו מספרי לשון הרע מקרבך, ובזה אתה עולה למעלת ג"ע כמדובר, ואין להקשות כיון שארבע כיתות אינן רואין פני שכינה כדרז"ל, למה מקפיד הקב"ה מליכנס עם הצדיקים בגהינם בעבור שלא יראוהו בעלי לשון הרע ואינו מקפיד על שאר הכיתות שאינו רואים פני שכינה, דיש לומר דשאני מספרי לשון הרע שכדי לדבר לשון הרע כופרים תחילה בהקב"ה כנזכר לעיל מדרז"ל, ועוד דלכלם יש להם תקנה וכיון שקבלו משפטי גהינם נמחלו משא"כ הבעל לשון הרע שאין לו תקנה כנחש כדרז"ל, סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות. ובתחילת המאמר פירש ג"כ החסיד השלם יוסף קמחי נר"ו.



וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע:   

יש לדקדק מלת לאמר, ונראה שבהיות שעל י"ב דברים הנגעים באים כדאיתא בתנחומא, אמנם הסבה העיקרית יותר מכלם הוא על לשון הרע וכן תראה בדרז"ל דאין מזכירין רק זאת בהיות מורגל בפיהם מצורע המוציא שם רע, ונראה שהטעם שמזכירין זו בלבד ורמוזה בשם מצורע, דר"ל מוציא שם רע לפי שהוא קשה משאר העבירות שעליהן באין לפי שאין אדם דובר לשון הרע עד שכופר תחילה בהקב"ה כנזכר לעיל מרז"ל, ולכן הלשון הרע דוקא רמוזה במצורע עצמו, כלומר מוציא שם רע כמדובר לפי שהיא העבירה הגדולה מכל העבירות שבעבורם ג"כ הצרעת בא, ולרמוז על זה אמר לאמר זאת תהיה תורת המצורע, שאעפ"י שיש עבירות אחרות שבעבורם בא הצרעת, אבל העיקר תליא לאמר, ירצה באמירה שמוציא מפיו ברע על חבירו וזהו לאמר לכן היזהר מזאת יותר מכלם. אך ראוי לשים לב למה צותה התורה להביא לטהרתו ב' צפרים ולא יונה או תור דקרבן העוף בתורה תורים ובני יונה הם ולא צפורים ומה נשתנה זה להביא צפורים ורז"ל אמרו לפי שעשה מעשה פטיט כצפורים וגם על זה צריך להבין וכי בעבור שעשה מעשה פטיט מעכב כפרתו אם לא יביא צפורים שמפטפטים. עוד להבין למה לא נשחטים לשניהם רק א' נשחט וא' נשלח חי.

אמנם לבא בהיתר כל זה נקדים מה שכתב בעל ספר כבוד חכמים ז"ל דס"ה ע"ב וזהו כוללות דבריו, יש שני מלאכים ממונים להמית לאדם גבריאל על מתי ארץ ישראל וסמא"ל על מתי חו"ל, ויש להם חיילות רבות וכל חיילותיהם נקראים מלאכי מות ושני ממונים אלו הנזכרים הם עבדים למטטר"ון שר הפנים ואלו השני ממונים אינן נוטלים שום נשמה הם בעצמם אלא שולח מלאך אחד מחיילותיו כפי הראוי למדרגת אותו הנפש שהולך ליטול ואחר שאותו שליח נוטל את הנפש מוסר אותה ביד הממונה, ותכף אחר השליחות מת ומתבטל אותו השליח מן העולם, כי לא נברא אלא ליטול אותו הנפש לבד, והוא דומיא כאשר עושים הדבורים שנושך לאדם ומיד שנושך מת הדבורה ע"כ. ואני המחבר מוסיף על הקדמה זאת, במה שאמר שולח מלאך אחד מחיילותיו, כפי הראוי למדרגת אותו הנפש שהולך ליקח וכו' דצריך להבין מאי כפי מדרגת אותו הנפש דקאמר. אמנם נראה דחיילות אלו שיש לגבריאל וס"מ נבראים ונעשים ממעשיו של אדם בין לרע בין לטוב, שאם עשה מצוה אחת נברא מלאך אחד רחמני וכל כך שאדם מתרבה במצות אותו מלאך מתעבה ותתעצם ומתחזק ומתרבה ברחמים ואם עושה ח"ו עבירה א' נברא מאותו מעשה מלאך אכזרי וכל כך שמתרבה בעבירות אותו מלאך הולך ומתעבה ומתחזק ומתרבה באכזריות, וזהו שאמרו חז"ל אין מיתה בלא חטא וכו' כלומר אם לא יחטא האדם כלל לא ימות כי לא ברא מלאך ממיתו, כי מהחטא נברא מלאך אכזרי להמיתו וכיון שלא חטא מי ימיתנו וזהו שאמרו ג"כ אין הערוד ממית אלא החטא ממית משום שממנו נברא מלאך והוא ממית אותו כמדובר, וזהו הטעם כשממית לאדם מת גם הוא, כענין הדבורה לפי דכיון שנתבטל הסבה, הוא החוטא שבראו מתבטל המסובב, כי בעוד האדם חי יונק ממעשיו הרעים והוא חיותו וכן בענין הטובה, נמצא בזה שאם אדם חטא הרי ברא מלאך אכזרי והוא מוציא נפשו וצער יציאת נפשו על ידי תלוי כפי מה שהרבה בחטאיו, שאם הרבה בחטאות ואשמות נמצא נתעבה אותו מלאך ונתגבר באכזריות ולכן מיתתו על ידו בקושי גדול ובאכזריות אין כמוהו, לא כן אם לא הרבה בחטאים שהמלאך שנברא בחטאו חלוש הוא כיון שלא החזיקו ולכן מיתתו אינו כ"כ בקושי. וזהו דקאמר שולח מלאך אחד מחיילותיו כפי הראוי למדרגת אותו הנפש וכו', כלומר כפי שיעור חטאיו כך שיעור חוזק המלאך זה הממיתו וכך שיעור צער יציאת נשמתו וק"ל. ובזה נבא לענין כי בהיות שהצרעת בא על לשון הרשע, שהורגת ג' האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובדבור הלשון הרע שדבר נברא מלאך אכזרי והוא העתיד להמיתו לכן ענשו שחזר בו ונתרפא מצרעתו, צריך לתקנתו שני צפורים א' היה נשחט הוא כנגד החוטא שמיתתו עתיד ע"י מלאך האכזרי על ידי שחיטה, וכדי להמית המלאך הזה שנברא היו שוחטים צפור זה שהוא דוגמתו שעשה מעשה פטיט כמוהו והיה נחשב כאילו נשחט החוטא עצמו ועל ידי כך היה מת גם המלאך שעשה בחטאו, שהרי היה נשחט הצפור הא' תמורתו, וכיון שהיה נחשב כאילו המדבר לשון הרע מת וזה כאילו אחר הוא, דכיון דשב כנולד דמי נמצא שהמקבל הלשון הרע כאילו אינו, ולרמז זה היו שולחים הצפור השני חי, שעל ידי תשובת המדברי נתפרסם למקבלו כי שקר דבר ואינו פועל לו דבריו להמית ונשאר בחיים, וממילא ניצל הנאמר עליו, ואין צריך להביא ג' צפרים ולשלוח השנים כדי לרמוז גם על הנאמר עליו דכיון דרמז על המקבלו שנשאר בחיים כי אינו ממית לנאמר עליו כיון שנודע לו כי שקר דבר בראות שנלקה בצרעת ושב ונתרפא כמדובר, ממילא שהנאמר עליו נשאר בחיים כיון דהמקבלו נשאר בחיים ודוק. ובזה הבט וראה דברי חז"ל כי נעמו באומרם הוא עשה מעשה פטיט לכן יביא צפרים שמצפצפים וכו' דכיון דצריך לעשות אופן שיחשב המדבר לשון הרע כאילו כבר מת כדי שימות המלאך שנברא כשדבר הלשון הרע כמדובר, צריך להביא בתמורתו דבר הדומה לו, דכיון שהוא דוגמתו נחשב מה שעושים לזה, כאילו עושים לזה.

עוד נראה לפרש בטעם שנשחטים הצפור האחד ושולחים האחד, ולמה נשחט על כלי חרש במים חיים, ולמה צריך להביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ונראה לפרש דשוחט הצפור הא' במים חיים לרמוז לזה שהזמן שהוציא להיות פטיט בלשון הרע כצפור הזה שהיה מצפצף תמיד, ישחוט ויאבד הפטפוט הזה ולא יוסיף עוד לחטוא בדבור כאשר עשה ולפחות יעשה לתועלתו כדי שיזכה לחיים משום דהאומרו והמקבלו והנאמר עליו שלשתם מתים כנודע, ולזה היו שוחטים אותו על מים חיים רמז על החיים שמרויח בהיות שוחט ומאבד מפיו דברי לשון הרע, כאשר נשחט צפור זה ונשתתק מלצפצף עוד והצפור האחד נשלח חי חוזר לצפצופו לומר כדי לתקן מה שהיה פטיט בלשון הרע, דבר המביא לידי מיתה יעסוק בפטפוט הגורם לו חיים היינו התורה וכדרז"ל כל פטיטין בישין חוץ מפטטיא של תורה, גם הוא יפטפט בדברי תורה כצפור החי הזה, ובזה יתתקן דמרפא לשון עץ חיים, שאין תקנה לבעל לשון הרע כי אם בתורה כאחז"ל, אך כדי שיזכה לתורה כדי לתקן עונו, צריך שלשה דברים המפסיקים הלימוד שירחיק ממנו, אחד שלא יתבזה עוד לדבר עם כל אדם שהמרבה דברים מביא חטא הלשון הרע, אך יתגאה כיצד מלדבר עמהם כארז זה שהוא גבוה מכל האילנות, אך לא גאות עד תכלית האחרון שלא לדבר גס עם מי שראוי לדבר, כי אם במי שימשך נזק בדבר עמו, ולכן היה מביא ענף של עץ ארז ולא הארז עצמו הגבוה, כי אם ענף ממנו לרמוז על מיעוט הגאוה ולא על כולה, על דרך בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלא אית ביה. גם מביא ושני תולעת שיתרחק מלחטוא עוד ויבקש לקתן עונותיו ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, משום שהחטאים הם מסך מבדיל להשגת התורה כנודע גם מביא אזוב לרמוז לו כדי שיזכה לתורה יתרחק מן התענוגים כמאמר התנא פת במלח תאכל, כאזוב זה שימצא בקור מקים אבנים אין שם לחות להניק וגם הוא שפל וכו'.


תנחומא ילמדנו רבינו על כמה דברים נגעים באים על האדם, כך שנו חכמים על אחת עשרה דברים, על ע"ז ועל חילול השם, ועל ג"ע, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל המעידי עדות שקר. ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין הרע ע"כ. ובמקום אחר אמרו על שבעה דברים נגעים באים ומינה שם מהנזכרים אן והוסיפו שם על ש"ד ועל גסות הרוח:   

הכלל העולה שעל י"ד דברים הנגעים באים. וצריך להבין למה על אלו דברים דוקא, נגעים באים ושישב בדרך מחוץ למחנה מושבו כל העושה א' מהנה, ונראה שבכלם תמצא שגורם לחבירו שישב בדד, לכן מדה כנגד מדה יבא עליו הנגע וישב בדד מחוץ למחנה, והוא כמו שאמר רבי שמואל בר נחמני מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לרעהו ובין איש לאשתו על כן אמרה תורה בדד עכ"ל. ועל דרך זה הוא בכל חלוקה וחלוקה, וזה סדרן:

על ע"ז נגעים באים משום דכתיב בע"ז ושם בסתר, לכן יבאו עליו נגעים ויסתתר מבני אדם בהיות בדד מחוץ למחנה מושבו, ועוד הע"ז גורם בסילוק השכינה כאשר היה בחרבן הבית וישבו ישראל וירושלים בדד, דכתיב איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, לכן בדד ישב, גם גורם להפריד שכינה מן התחתונים, גם הוא יהיה נפרד מביתו ומרעיו ומיודעיו, גם גורם גלות כד' לכן יגלה מביתו מחוץ למחנה.

על חילול ה' התנא המחלל את השם גורם להביא חיה רעה, כדברי התנא חיה רעה באה לעולם על שבועת שואועל חילול השם, וכשעולה חיה רעה משומם את הארץ ח"ו, לכן מדה כנגד מדה בדד ישב וישומם בהיותו מובדל מופרש מבני אדם.

על גילוי עריות המגלה עריות גורם להבדיל איש מאשתו, דאסרה על בעלה לכן יהיה מובדל בדד מחוץ למחנה, וגם כיון שהבדיל אשה מבעלה גם הוא בדד ישב פרוש מאשתו. גם הנואף אומר לא תשורני עין לכן בדד ישב.

על הגניבות, הגונב את חבירו גורם לו עניות וכולם בדילים ממנו, כל אחי רש שנאהו אף כי מרעהו יפרד ממנו, גם הוא יתפרד מרעיו, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ועוד שבעון הגזל דבר בא לעולם כדברי התנא, והדבר חולי מדביק הוא וכל אחד פורש מחבירו וכן איש מאשתו ואב מבנו לכן יהיה גם הוא פרוש מאשתו ובניו ומיודעיו.

על לשון הרע הוא פשוט כדרז"ל, הוא הבדיל בין איש לרעהו, ועוד יש לומר המדבר לשון הרע הוא בסתר, וכדכתיב ארור מכה רעהו בסתר, שהוא בלשון הרע כדרז"ל לכן מדה כנגד מדה, יסתתר מבני אדם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

על המעידי עדות שקר, הוא העיד על מה שלא ראה, מדה כנגד מדה בדד ישב מחוץ למחנה, מובדל מבני אדם שלא יראה דבר מהם, ועוד שהמעידי' בשקר נתיעצו ביניהם במקום נסתר, לכן בדד ישב ויסתתר מבני אדם, גם בעון עדות שקר גשמים נעצרים והרעב בא כדאמרינן במסכת סנהדרין בענין איום העדים, וברעב צריך אדם לצאת חוץ לעיר כדרז"ל רעב בעיר פזר רגליך, גם המעיד שקר יפזר רגלו לצאת חוץ למחנה.

על הדיין המקלקל את הדין משום שגורם חרב בעולם, כמאמר התנא חרב בא לעולם על עוו תהדין והחרב מחריב ומשומם וכל א' בורח לנפשו ונפרדים איש מאחיו ואיש מקרובו, לכן מדה כנגד מדה יהיה בפירוד, בדד ישב יחידי ומשומם, גם גורם עוות הדין להוציא ממון מזה ולתת לזה וגורם עניות לאחד, ומעני כולם נפרדים כנזכר לעיל, לכן בדד ישב מובדל ומופרש, גם המעוות את הדין הוא כדי לקבל כבוד מן האחד לכן בדד ישב מחוץ למחנה, אין שם מקום קבלת כבוד.

על שבועת שוא וכו' כי גורם גם זה להביא חיה רעה בעולם כמחלל את השם כדברי התנא וחיה רעה משומם את הארץ ומשכלת לבריות, כהערוב שעלה במצרים שהוא ערבוביא של חיות רעות ושיכל את המצרים, לכן יהיה הוא בדד מבניו חוץ למחנה.

על הנכנס בתחום שאינו שלו וכו' מדה כנגד מדה יצא חוץ מתחומו, בדד מחוץ למחנה.

על החושב מחשבות על שקר וכו' לכן ישב בדד, כדי שלא יהיה לו על מי יחשוב ועל מה לחשוב. גם בהיות מנוגע ובדד מושבו חושב מחשבות על האמת, בהיות חושב על צרתו ועל פרישות מאשתו ומבניו ועל מה הגיע לו ככה וכל אלו מחשבות של אמת הם בהיות חושב במה שיש בהוה.

על המשלח מדנים בין אחים הוא פשוט שהבדיל בין אחים יהיה בדד מובדל מאחיו.

על צרות עין הצר עין מתאוה תמיד לישב בדד מובדל מופרש משכניו, כדיש לא ישאלו ממנו קרדומו וככרו, והוא משום צרות עין שבו כאחז"ל במדרש, לכן בדד ישב חוץ למחנה מקום שאין מי שישאל ממנו דבר, כי כשם שהנגע היה בא על ביתו של צר עין כדי שיראו שכניו כליו שלא רצה להשאיל, כאחז"ל במדרש אם לא היה חוזר היה בא הנגע על גופו.

על שפיכות דמים השופך דם מבקש מקום נסתר לא ישורנו עין, כדי שלא יעידו עליו בבית דין, לכן מדה כנגד מדה ישב נסתר מבני אדם בדד מחוץ למחנה. ואם נאמר על ש"ד על המלבין פני חבירו דאזיל סומקא וכו' כיון שמלבין אותו יברח זה תמיד במסתרים ומעלים עצמו מפני שמתבייש מאותם שהלבינו לפניהם, לכן בדד ישב כאשר גרם לזה שהלבינו.

על גסות הרוח הגאוה גורם שמבדיל עצמו מלדבר עם שום אדם באומרו מה זה חשוב לפני, לכן בדד ישב מובדל כאשר הוא הבדיל עצמו גם הוא היה מתגאה על בני אדם, בדד ישב במקום שאין אנשים, כדי שלא ימצא על מי יתגאה.


ונראה לרמוז הארבעה עשר דברים שעליהם הצרעת בא על פסוק הנאמר בפרשה הקודמת, והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כי ימי אשר הנגע בו יטמא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ואמר אם הצרעת הוא מסבת ע"ז או חילול השם או גילוי עריות אמר והצרוע אשר בו הנגע, כי הע"ז נקראת צרעת, כמו שדרשו במדרש ענין נגע הצרעת על ע"ז, וראה הכהן זה ירמיה, ונתץ את הבית שנחרב הבית בימיו על עון ע"ז עיש"כ וחילול השם בכלל ע"ז. גם גילוי עריות נקרא נגע כמאמר שלמה המלך ע"ה נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא. ואם מסבת גזל בגדיו יהיו פרומים ולא יהנה מהם. ואם מסבת גסות הרוח וראשו יהיה פרוע, יבא דבר שבגבוה ויכפר על מעשה גבוה, ואם מסבת קלקול הדין ועל שפם יעטה כיון שלא נתעטף בטליתו ביראה ובמורא לדון דין אמת כדין, דקיימא לן שיתעטף הדיין בטליתו וישב ביראה ובמורא כי אלהים נצב בעדת אל. ואם מסבת לשון הרע ומעיד עדות שקר ולשון הרע ומשלח מדנים בין אחים, דברים הנתלים בדבור וטמא טמא יקרא. ואם מסבת שחשב מחשבות של שקר אמר כל ימי אשר הנגע בו, כי בעוד הנגע בו, ימים של שקר נחשבים לו כאילו אינן בכלל חייו בהיותו במצור ובמצוק מחמת הנגע שבו. ואם מסבת שפיכות דמים ועין הרע, בדד ישב חשוב כמת, וגם כיון שלא נתן נגד עיניו שאדם נברא יחידי וממנו נתמלא העולם לומר שהמאבד נפש אחד מישראל כאילו איבד עולם מלא, לכן בדד ישב, יחידי. ואם משום עין הרע גם בדד ישב שלא יראה דבר להטיל בו עין הרע. ואם מסבת שנכנס בתחום שאינו שלו מחוץ למחנה מושבו, חוץ מתחומו, וזכיתי לראות בספר אזני יהושע דרומז בפסוקים אלו השבעה דברים שאמרו בגמרא שהנגעים באים שהם לשון הרע וש"ד וגזל וגסות הרוח וצרות עין ושבועת שוא, עיין שם כיצר רמזם כפי דרכו ואני רמזתי הי"ד דברים כפי דעתי כאשר עיניך רואות מישרים.



במדרש זאת תהיה תורת המצורע, הה"ד מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות של צפורי, והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודקין עליה רבי ינאי הוה יתיב בתורקלנית שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא, א"ל זבון לי, א"ל לא אנת צריך ליה ולא רבוותך, אטרח ליה, סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעוני מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תורת המצורע, המוציא שם רע ע"כ:   

אמר המחבר ובמסכת ע"ז פ"א מאמר דומה לזה, מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי וכו', ויש שנויים בין הרוכל לרבי אלכסנדרי, עיין בספר כלי יקר בסדר זה, אך במאמר הרוכל הביא הרב בעל יד יוסף ז"ל דעת הרב בעל העקידה ז"ל, והקשה על דבריו עיין עליו, אך הוא ז"ל פי' שני דרכים במאמר הרוכל, וזה אחד מהם שאני עתיד לדבר בו בס"ד וז"ל, בסדר זה הוה קשיא ליה לרבי ינאי, דאיך אמרה תורה זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, דהרי ראינו כמה בני אדם מדברים לשון הרע ואינן מצורעים, אמנם בדברי זה הרוכל שהיה מכריז מאן בעי חיי, ר"ל שהמצורע חשוב כמת, א"כ מאן בעי להיות חי ובלתי מצורע דחשוב כמת, והראהו דכתיב מי האיש החפץ חיים בזה העולם לבלתי היות מצורע דחשוב כמת, וגם אוהב ימים לראות טוב בעולם שכולו טוב, דלא יצטרע הנפש, דהצרעת קבוע בנפש לאחר פטירתה, וכל הקדושים בדלים ממנה שהיא טמאה באומרו וטמא טמא יקרא, באופן שאם לא יצטרע הגוף יצטרע הנפש, כדכתב החסיד בעל ראשית חכמה דף רנ"ב ע"ב ואף שלמה המלך אמר שומר פיו ולשונו שומר מצרעת נפשו, זה הבין מהרוכל, דשייך צרעת לנפש כמו לגוף וא"כ המוציא שם רע אם לא ילקה גופו ילקה נפשו עכ"ל, וע"ש דרך ב'.

אך ראוי לעמוד על דבריו, דלמה יש מדבר לשון הרע ומצטרע ויש מדבר ואינו מצטרע גופו כי אם נפשו, ונראה דיש מדבר לשון הרע לא לכוונה רעה להשפיל חבירו בעיני הבריות כי אם לומר צחות ודרך צחוק, להיות נושא חן בעיני שומעיהם כמו שכתב בעל תולדות יצחק בפרשת תזריע ע"ש, וזה כיון שלא כיוון לעשות רע לחבירו כי אם לתועלתו כיון שאין עונו חמור אינו יכול טומאת החטא להתגבר על קדושת הנשמה ואז הנשמה יכולה לדחות הטומאה בחוץ וזהו הצרעת ונשארה הנשמה בקדושתה והגוף נטהרת מטומאת הצרעת שעליו על ידי הכהן, וזהו זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כלומר זה שביום שדבר הלשון הרע היה בטהרתו, שלא כיוון להרע לחבירו, זה דוקא בא לכלל שמצטרע והובא אל הכהן שיטהרהו, וראיה ממשה ואהרן ומרים שהגיע להם מהצרעת על הלשון הרע, משה בעבור אומרו והם לא יאמינו לי, ולכן ידו מצורעת כשלג וכן אהרן ומרים על דברו במשה, דכיון שלא היה כונתם להרע, לא יכול טומאת החטא להתגבר ולשלוט בנשמתם ונדחה לחוץ ולכן נצטרעו. אך יש מדבר לעשות רעה לחבירו לתכלית המיתו ואז טומאת החטא גדול מאד מאד ומתגברת ומתלבשת בנשמתו כח קדושתה באופן שאין כח בה לדחות הטומאה בחוץ, והם אלו שמדברים לשון הרע ואינן מצטערים, ומצאתי סייוע לדברי בספר כבוד חכמים, נדפס מחדש בדל"ב ע"ב על ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש וכו' כי אין יום הכפורים מכפר כי אם על הטומאה שאינה דבוקה בעצם, כמו שאמרו במדרש ואנכי איש חלק, ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על צד הגורן וכו' כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעונות כי ימות השנה ובא יום הכפורים ומכפר. ובתורת משה מפרש שהוא כי הטומאה בישראל אינה דבוקה בעצם, כי אם כמוץ באיש חלק, כמ"ש ויצמד ישראל לבעל פעור, שהיה כצמיד בלתי נצמד בעצם בזרוע אבל בקדושה ואתם הדבקים בה' אלהיכם, דבקות עצמי עכ"ל לעניינינו. גם בנידון דידן המדבר לשון הרע בכונה להרע ולהמית חבירו הטומאה דבוקה בנפשו ואין בה כח לדחותה בחוץ ולכן אין הצרעת נראית בו, משא"כ במדבר שלא להרע כדפרשית ע"ד שאין יום הכפורים מכפר על טומאה דבוקה. כך אין כח בקדושת נשמתו לדחות הטומאה בחוץ כמדובר.

ובזה מתישב חקירה דיש לחקור, כיון שהנדה נמשכה מזוהמת הנחש והגיע זוהמתו לכל בעלי חיים בין במין האדם בין במין הבהמה, אם כן למה לא מצאנו נדה בנקבות הבעלי חיים אלא באשה בלבד. ויש לומר כיון שבאשה יש בה קדושה רבה, יש כח בקדושה לדחות הטומאה לחוץ, משא"כ בבהמה שאין בה קדושה כדי לדחות טומאת הנדות לחוץ ונשארת בקרבה, ולכך אין נראית בנקבות הבעלי חיים דם נדות. ואם תאמר כפי זה נשי אומות העולם, היה ראוי שלא תהיה בהן דם נדות כי אין בהן קדושה לדחות הטומאה לחוץ כדוגמת הבהמה, דיש לומר עם מה שמבואר אצלי על מה שהקשה בספר הפליאה דלמה נתן הקב"ה ההפרש בין אומות העולם לישראל בענין המילה ולא נתן ההפרש שישראל יהיו בשתי עינים ואומות העולם בעין אחד, וכן על דרך זה בשאר האברים, והוא ז"ל פירש שלא עשה כן כדיש לא יטעה העולם בשתי רשויות וכו', ולענ"ד כדי שיתקבצו גרים בישראל שאם יהיו אומות העולם משונים מישראל מעולם יוכלו ליתדבק בישראל והקב"ה פיזר לישראל בין אומות העולם כדי שיתקבצו עמהם גרים כאחז"ל במס' פסחים, לכן בראם שווין ונתן ההבדל ביניהם במילה וק"ל, לכן עשה אלהים שתהיו נשי אומות העולם בדם נדות כנשי ישראל והיותן שוות לנשי ישראל באות להתגייר, כי אין נראה בהן הפרש בינן ובין בנות ישראל. (א"ה ס"ט אשר בזה אפשר שזהו כמרז"ל בתנחומא סוף פרשת טהרה על פסוק כטומאת הנדה, דהקב"ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה וכו', כך הקב"ה כנסת ישראל שורה עם ישראל אעפ"י שהן טמאין בין הגוים, שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם ע"כ, וצריך להבין דבריו דאמאי מדמה לישראל לטומאת נדה דוקא, ואיך הוי מדה כנגד מדה מה ששורה שכינתו כנסת ישראל אפילו דישראל טמאים בין הגוים. אמנם על פי הנ"ל ניחא, והוא דאנו בני ישראל משמרים ימי הנדה, אם כן אנו מורים באצבע לאומות האומרים דח"ו יש שתי רשויות, דע"י שמירת הנדה מוכח דהבל יפצה פיהם ופועל הטוב הוא פועל הרע ג"כ. וידוע דטעם העובדי ע"ז הוא מטענת אמצעי דח"ו אינו משגיח בתחתונים, ולזה מדה כנגד מדה המשילם לישראל לטומאת הנדה דמרוב הקדושה שבה דוחה הטומאה לחוץ בבני ישראל מרוב קדושתם, בחטאם דוחים הטומאה לחו., וכיון דעל ידי זה מורה שבא דפועל הטוב וכו' משום הכי מדה כנגד מדה שוכ אתם בתוך טומאותם כדי להורות דב"י משגיח בתחתונים כיון דע"י שמירת הנדה מתפרסם דפועל הטוב וכו' גם ה' יתן הטוב לפרסם דהוא משגיח ג"כ בתחתונים ושוכן איתם בתוך טומאותם ויסכר פי דוברי שקר האומרים דפועל וכו', אינו פועל וכו' וזה נסתר מהנדה כמ"ש ודוק.)

אך מה דקשיא לי כפי הקדמתנו, דלמה בנות אשר הקדושות, לא היה בהם דם נידות כאחז"ל על פסוק ברוך מבנים אשר וכו' עד וכימיך דבאך, דשבט אשר אין בנשותיהם דם נדות וכו', דכיון דבנות ישראל המה, למה אין קדושת נשמתם דוחה טומאת הנדה לחוץ. אמנם נראה דשאני בשבט אשר, דברכתו של משה גרם לו שלא תהיה דם נידות בנשותיהן, והענין בדברי רז"ל, כשמכרו אחיו ליוסף הטילו חרם ביניהם שלא לגלות הדבר, וכשאמרה סרח בת אשר יוסף חי, אמרו כל מה דאמר ינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה, עמדו ונידו אותו ע"כ לחז"ל. ופירש הרב בעל הטורים ז"ל על פסוק ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך, דבא משה והתיר נדויו כנגד דמנודה אסור בתשמיש המיטה אמר ברוך מבנים. היו בדלין ממנו, אמר יהיה רצוי אחיו. היה אסור בסיכה, אמר וטובל בשמן רגלו. היה אסור בנעילת הסנדל, אמר ברזל ונחשת מנעליך עכ"ל, ועל פי דרכו כנגד שהמנודה מובדל מורש מאשתו אמר וכימיך דבאך, שלא תהיו נשותיהם נדות, כאחז"ל כדי שמעולם יהיו פרושים מנשותיהם, והוא ג"כ מדה כנגד מדה, הם נדוהו וקבל אותה חרפה, לא תהיו נשותיהם מנודות מהם כי נדה מלשון נדוי, כי הנדה חרפה היא לאשה וכו' ונמצא ברכתו של משה גרם לבטל מהן טומאת הנדה, כי ברכתו גרם לפסוק ולהרחיק מהן זוהמת הנחש.


עוד נראה למה בנשי אוה"ע יש נדות, כיון דאין בהם קדושה לדחות דם נדות לחוץ. והוא ע"ד שאמרו חז"ל ראוים היו אוה"ע שלא יהיו בהם דוים ומצורעים, אלא כדי שלא ימנו לישראל אומה של דוים ומצורעים אתם וכו' ע"כ גם כן בענין נדות נשותיהן, אם לא תהיה בהן נדות נמנו לבנות ישראל לטמאות ח"ו באומרם יש להם דם נדות, מה שאין בהן כך, לכן עשה אלהים שידחה דם נדותם לחוץ, וק"ל ובספר תולדות יצחק מצאתי החקירה שחקרתי, דלמה אין נדות בנקבות הבעלי חיים, כיון שזוהמת הנחש שממנה הנדה נמשכה בכלם, אך הוא על דרך אחר עי"ש בסדר מצורע בסוף הסדר, ובהקדמה האמורה שיש מדבר לשון הרע ואינו מצטרע משום שכוון להמית וגברה טומאת חטאו על קדושת נפשו ונחלשה ולא היה בה כח לדחות הטומאה לחוץ וכו' יובן המאמר שהזכרתי ראוים אומות העולם שלא יהיו בהם מצורעים אלא כדי שלא ימנו לישראל למצורעים וכו', שהכוונה כיון שאוה"ע משוללים מקדושה א"כ ראוי שלא יהיו מצורעים כי אין כח בהם לדחות הטומאה לחוץ אלא דמבטל הקב"ה הטבע, כדי שלא ימנו לישראל לאומה של מצורעים, וק"ל ובמאמר הרוכל שהזכרתי לעיל כבר כתבתי עליו בחיבור אחר.


וצוה הכהן ולקח למטהר וכו' ועץ ארז ושני תולעת ואזוב:   

קשה, היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם מין צומח, ומה ראה להכניס ושני תולעת ביניהם, ובפרשת חקת כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכן בפרשת אחרי מות ולמה שינה כאן, ונראה דכאן מדבר על בעל לשון הרע שגסות הרוח שבו גרם לו לדבר לשון הרע על שנתגאה כארז שהוא גבוה מכל האילנות ועשה פעולת התולעת, שכחו בפיו, גם הוא דבר בפיו לכן לפסוק הדבור צריך שישפיל עצמו כאזוב שהוא שפל שבשפלים ובהתבטל הסבה יתבטל המסובב וכו' באופן שהוכרח להזכיר אחר עץ ארז השני תולעת ואח"כ אזוב לומר שעל שנתגאה כארז בא לעשות פעולת התולעת ותקנתו להיות כאזוב.


תורת כהנים האשה כאורגת בעומרים וכמניקה את בנה וכו', מדבר כשהכהן רואה את האשה עי"ש באורך הביאו הילקוט בפרשת תזריע:   

שאל לי חד צורבא דרבנן, למה הוקשה לרז"ל על רב גידל שהיה עומד על טבילת הנשים לא מיסתפי מר מיצר הרע, כדאמרינן במסכת ברכות, ולא הוקשה להם מהכהן הרואה בנגעי האשה בשחי ותחת הדד, איך לא היה מסתפי שמא יתגרה יצה"ר, ואם תאמר הקב"ה צוה לו על כך, וקושיא לאלהינו דצוהו ע"ז. והשבתי לו דשאני הכהן שהיה רואה אותה הניוולה ומאיסי עליו ואינו יכול לבא לידי הרהור, משא"כ גבי רב גידל שהיה רואה אותם ערומות וביופיים, ולכן שאלו לו לא מסתפי מר מיצר הרע. עוד יש לומר שאני הכהן שבבוא לראות את האשה היה עושה בזה שליחותו יתברך ככתוב בתורתו, וכיון שכן קיום המצות משמרתו מיצה"ר, משא"כ גבי רב גידל שהיה יכול זה על ידי אשה חכמה שתעמוד בטבילת חברותיה כמו שהיה הדבר קודם רב גידל ואחר שנתבקש בישיבה של מעלה. עוד יש לומר שאני כהנים שנקראים מלאכים. עוד יש לומר כיון שזאת האשה נצטרעה מסבת עון ואיך יתכן שיחטא הוא בראיתו באשה, דצרעת האשה היא כרצועה תלויה כנגדו, כשם שזאת נצטרע על חטא גם אתה אם תחטא, ובהיות משים זאת נגד עיניו לא יבא לידי חטא, ולכן לא הקשה להם מהכהן, וכן פירש הרב יעקב פינטו נר"ו.

תנחומא מות וחיים ביד לשון, אל תאמר כיון שניתנה לי רשות לדבר, אדבר כל מה שאבקש, כבר הזהירה לך התורה נצור לשונך מרע, ושמא תאמר שאת מפסיד, אלא משתכר ורוח הקדש צווחת שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפש, אל תקרי מצרות אלא מצרעות נפשו עכ"ל. קשה טובא דאיך עולה על דעת שבעבור שניתן לו רשות לדבר שיוכל לדבר רע עד שהוצרך לשלול זה מפסוק נצור לשונך מרע. עוד קשה אומרו ושמא תאמר שאתה מפסיד, איך יתכן שיפסיד על מה שאינו מדבר רע, אמנם נראה לפרש במאמר איתא במדרש משלי וז"ל, טוב לחבוק דדיה של תורה מלחבוק חק נכריה ע"כ. דקשה פשיטא ומה בא ללמדנו, אמנם הכונה לומר שאל יכנס אדם עצמו בנסיון לחבוק חק נכריה, כלומר ליכנס ללמוד דתות נמוסיות ולבעוט בהן כדי לקבל שכר, משום שטוב לחבוק דדיה של תורה, שהוא ודאי יש לו שכר מוכן מליכנס בחק נכריה שיש אחריות שימשך אחריה וכו' וזה עצמו הנאמר במאמר זה אל תאמר כיון שנתנה לי רשות לדבר, דהיינו בדברי תורה, אדבר גם כל מה שאני אבקש, דהיינו בדברי מינות מתורות נמוסית כדי לעמוד בנסיון ולקבל שכר, כבר הזהירה לך התורה נצור לשונך מרע וכו' וידוע דאין רע אלא ע"ז כדרז"ל והיינו דברי מינות וא"ת שאתה מפסיד כיון שאני מונעך מהנסיון, דע שאתה משתכר משום שנשאת בדברים שניתן לך רשות לדבר אין ספק שיש לך שכר מוכן ואם אתה נכנס בנסיון יש ספק להפסיד.

ובזה יובן מאמר בילקוט תהלים מ"ז א' וז"ל ודרך רשעים תאבד, אבד הקב"ה דרך רשעים מן הצדיקים כדי שלא יטעו בה עכ"ל. הכונה יובן עם האמור שאבד הקב"ה דרך רשעים מן הצדיקים שהזהיר להם שלא יכנסו בדרך הרשעים לעמוד בנסיון כדי שלא יטעו בה, שאפשר שאם יכנס בדרך הרשעים ימשך אחריהם ונמצא יטעו בה, לכך אבד מן הצדיקים, כלומר שאסר להם מליכנס בדרך הרשעים לעמוד בנסיון כמדובר, והענין עצמו על דרך אחר, שלא יאמר הצדיק הריני עומד בדרך הרשעים לעשות כמעשיהם הרעים ולשוב אח"כ בתשובה כדי לקיים מצות ושבת, וזהו אומרו אבד מן הצדיקים דרך הרשעים כאומרם במדרש ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, אבל איני יודע במי חפץ, אם במעשיהם של רשעים או במעשיהם של צדיקים, כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב, הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ עכ"ל. דקשה איך יתכן שהיה חפץ במעשיהם של רשעים, ופירשו מאמרם ז"ל דמה שנסתפק בעל המאמר הוא אם היה חפץ בצדיקם הרוצים לעשות מעשה הרשעים ולחזור בתשובה כדי לקיים מצות ושבת, ובא לשלול שאינו חפץ הקב"ה בזה, והטעם שאפשר ימשך אחריהם ונמצא שבמאמר זה אבד מן הצדיקים דרך הרשעים שלא יעמדו בה, והטעם כדי שלא יטעו באותו דרך שאפשר שימשך בו ונכון. עוד נראה לפרש שבהיות שדרך רשעים מלחה שומר הקב"ה לצדיקים כיון שהם צדיקים שלא יתאוו דרך הרשעים אף שמצליחים והם ביסורין, והטעם כדי שלא יטעו בה וזהו אבד הקב"ה מן הצדיקים דרך הרשעים, כלומר אבד מהם התאוה והחשק מהצלחת הרשעים, כדי שלא יטעו מסבת התאוה להלוך בדרכיהם הרעים. עוד יש לומר קרוב לזה הרשעים יושבים בשלוה בעושר וברוב טוב ודרך זה אבד מן הצדיקים כדי שלא יעזבו דברי תורה ויעסקו דברי בטלה כדרז"ל במקום אחר.

ת"ם.