מגלה צפונות/יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. מקשים המפרשים ז"ל דלמה הזכירו כאן בשם "כהן מדין", ובחיבור אחר כבר פרשתי ע"ז. ונראה עוד דידוע שישראל ירדו למצרים להוציא משם ניצוצי הקדושה שהיו טבועים שם, ומשה רבע"ה תיקן שם ר"ב ניצוצות, וזהו "רב לך". ועוד כתבו המקובלים ז"ל שבמצרים נתגלגלו מדור המבול ומדור הפלגה וירדו ישראל לתקנן, ואלו הם ערב רב שעלו עם ישראל, וזהו הטעם שנתן הקב"ה לאברהם בן למאה שנה, מא"ה ר"ת מ'בול א'נוש ה'פלגה. כלומר ע"י זרעך יתתקנו. עיין בהחסיד בעל לוחות הברית ז"ל הענין באורך ובספר עמודיה שבעה, וגם לרז"ל מס' פסחים, לא פיזר הקב"ה לישראל בין אומות העולם אלא כדי שיתקבצו עמהם גרים ע"כ. כי הם ניצוצי קדושה שנפלו מעת הבריאה בשבירת הכלים כנודע למקובלים זצ"ל, כי כלם נתקנים ע"י ישראל, וזהו טעם ד' גליות פיזור ישראל בארבע פינות העולם להושיע ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בכל העולם וכו'. ובזה נבא לענין שיתרו היה נבוך איך עולה על דעת היות הוא כהן מדין שלא הניח ע"ז שלא עבדה, לבא להיות חתן משה שורש הקדושה, אך כשהבין ענין הכנסת ישראל במצרים ויציאתם שהיה לתקן ולקבץ ניצוצי הקדושה המפוזרים, אז נתישב לו הקושי הזה. ושיעור הכתוב וישמע יתרו מלשון הבנה, הבין יתרו אעפ"י שהיה כהן מדין זכה להיות חתן משה ע"י מה שעשה אלהים למשה ולישראל עמו להורידם למצרים, ואח"כ כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, שהכנסתם לקבץ נדחים, וכיון שקבצו הוציאם, וכיון שהעל מנת כן נכנסו משם נולד שנתגלגל להיות חתן משה אעפ"ע שהיה כהן מדין, כי היה ניצוץ קדושה טבוע בקליפות והוציאו מתוכם וקברו אצלו, שעל מנת כן נכנס, וכפי גודל מעלת הניצוץ של קדושה כן נפילתו והתערבותו בתוך הקליפות, ויתרו מרוב מעלת ניצוצי הקדושה כך תפסוהו הקליפות עד שהגיע לכהן מדין, וכפי מעלתו מקודם נדבק במעלת הקדושה כשנושע מיד הקליפות, ולכך בא להיות חתן משה, אדרבא על היות כהן מדין כי זהו עדות על מעלת מדרגתו מצד שורשו בקדושה, ולכך חזר למדרגתו להדבק במרע"ה שורש הקדושה.

ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה. ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר וכו'. קשה אומרו "אשת" דמי לא ידע דצפרה אשתו, עוד להבין למה הזכירה בשמה ולא קאמר ויקח יתרו את אשת משה, ועוד קשה נתינת טעם כאן לשמות בניו, דזה שייך בעת לידה ששם לו שמות אלו לתת טעם עליהם ולא עתה. אמנם ידוע שהמגרש אשתו מסבת פגם שמצאה בה, שוב אין דעתו עליה לעולם ומסירה מדעתו כאלו לא היתה אשתו מעולם, אמנם כאן משה פטרה בגט לצפרה מטעם שדבר עמו השכינה ולא משום דופי שמצאה בה חלילה, וזה החיות לקח יתרו בידו להיות עדיין חתן משה, וגם את צפרה שתקרא עדיין בשם אשת משה אחר שילוחיה אעפ"י שפטרה בגט שתחזור לקחתה אחר שלוחיה שלא היה משום ערות דבר שמצאה בה ח"ו.

עוד נראה כדי לישב כל הדקדוקים דבא הכתוב לתת טעם מה ראה יתרו שיקבל משה פעם שנית לצפורה, כיון דכבר פטרה בגט ואמר דזה לקח בידו להחזירו אצלו אמר "את צפרה אשת משה" דשמה מעיד עליה על היותה אשת משה, דאיתא בילקוט פ' שמות, ויאמר אל בנותיו ואיו, מיד יצאה צפרה כצפור והביאתו ע"כ. ולכך זכתה להיותה אשת משה, עיין לעיל פ' שמות. ואם כן כיון דשם צפורה מעיד על היותה אשת משה שרצת כציפור להביאו, מוכרח שלא יעזבה עזיבה עולמית ויחזור לקחתה כדי שלא להיות כפוי טובה, ומה גם כי צפורה דווקא זן ופרנסו כשהיה חבוש בבור עשר שנים, עיין בילקוט. ולפיכך לקחתה לאשה. זאת ועוד אחרת לקח בידו שיחזור לקחתה ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם, על שם שהשם היה בעזרו והצילו מחרב פרעה, וכיון דשם בניה מורין על הנס, מוכרח לקחתה להיותם בניה של צפרה תמיד בפניו לזכור ניסיו ולפרסמם נגד כל ישראל בקרותם בשמות אלו.

ילקוט: ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה וכו'. והלא כבר נאמר ואשתך ושני בניה עמה, שומע אני שהיו בניה ממקום אחר, ת"ל ובניו ואשתו אל משה, בני של משה היו ולא היו בניה ממקום אחר עכ"ל. קשה ולימא תחילה ויקח יתרו את צפרה אשת משה ואת שני בניו, דמשמע בניו של משה ולא יצטרך לחזור לפרש שהיו בניו ובניו של משה ולא בניה, ונר' שאם היה אומר תחלה ואת שני בניו שומע אני עדיין שהיה לה גם בנים ממקום אחר ויתרו לא לקח להביא כי אם לאשתו של משה ובניו דוקא, ובנים ממקום אחר הניחם במדין, לז"א תחילה בניה ואח"כ ובניו כדי שלא יצטרך לפרש בניו של משה ושלא היו לב בנים ממקום אחר, ור"ל בניה הם בניו ובניו בניה, ולכן כתב בניה ובניו ודוק.

אך קשה טובא במאמר זה, דאיך על אומרו בניה הייתי יכול לומר בניה ממקום אחר עד שהוצרך לומר ובניו, שהרי נותן טעם אשר שם האחד גרשם על שם שהיה גר בארץ נכריה, ואליעזר על שם כי ה' בעזרו והצילו מחרב פרעה. ונמצא דאעפ"י שאמר בניה לא היה מקום לומר דמשמע בניה ממקום אחר דשמותם מעידים שהיו בניו של משה שהם שמותם על המאורע (שאירע) לו. ובדוחק י"ל שאם לא היה חוזר לומר בניו, מבניה הייתי שומע בניה ממקום אחר, אעפ"י שמזכיר שמותם בסיסתם שמורה על בניו של משה, דכיון דלא קאמר ושני בניה עמה וקאמר ואת שני בניה הייתי אומר את לרבות בניה ממקום אחר שהביא עם בניו של משה שהם גרשם ואליעזר, לכן הוצרך בניו, לומר בנים דקאמר בניו של משה דווקא, ולא היו לה בניה ממקום אחר ומלת את בא על ענין אחר.