מגלה צפונות/האזינו

ותשכח אל מחוללך

בילקוט (שמעוני) סדרה זו (דברים ל"ב), ותשכח אל מחוללך:    רבי מאיר אומר אל שהתחיל בך שנצטער בך כענין שנאמר חיל כיולדה, רבי יהודה אומר אל שעשאך מחילין מחילין, דבר אחר, אל שהחיל שמו עליך מה שלא החיל על כל אומה ולשון, וכן הוא אומר אנכי ה' אלהיך. רבי נחמיה אומר אל שעשאך חולין על כל באי עולם בשעה שאי אתה עוסק בתורה, וכן הוא אומר קול ה' על המים וכו'. דבר אחר ותשכח אל מחוללך, אל שמוחל לך על כל עונותיך עכ"ל.

ראוי לשים לב על מה באו השלימים האלו בפירוש אל מחללך, דזה אומר בכה וזה אומר בכה, מה נפקותא יוצא אם יהיה הפירוש כך או כך.

והנראה לעניות דעתי שכולם מתנבאים בסיגנון אחד מהחסד והחשיבות שיש להקב"ה עם ישראל, וממה שנהג עמהם ומענין תכונת בריאתו שבראו, שמכל זה הראה להם שאין אלוה זולתו ואם כן אין מקום לשכחו ולעוזבו לעבוד ע"ז, כל השלימים אלו דורכים בזה הדרך, אך כל אחד תפס פירוש מחוללך בדרך מחודש מחבירו.

ונתחיל מראשון ראשון תחילה, רבי מאיר אומר אל מחוללך שהוא לשון חיל כיולדה ושהקב"ה כביכול מצטער בצרתם של ישראל, ולבא לענין נקדים לפרש על מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בפרשת וילך על פסוק ומצאהו צרות רבות ורעות, ואמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני, דקשה כיון שמתוודים ואומרים על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, איך אומר אח"כ שיסתיר פניו מהם שאין דבר עומד לפני התשובה, ובחיבור אחר הארכתי בתירוצים על זה, אך אחד מהם הוא זה, שלאדם יש לו נשמה חלק אלוה ובהיות מודה בזה, מביאו להכיר ולידע שיש הישארות הנפש, משום שכל דבר חוזר לשורשו ובהיות מודה בזה אעפ"י שחוטא בא לחזור, מה שאין כן בהיות מכחיש ואומר שאין נשמתו חלק אלוה, שזה מביאו שהרוח שבו הוא כשאר כל בעלי חיים ובמותם לא יזכרו עוד, ובהיות כן חוטא ועושה מה שלבו חפץ ומעולם לא נותן דעתו לחזור, וכוונת הפסוקים שאחר שימצאו להם רעות רבות במקום שהיה ראוי שיחשבו שחלק אלוה בקרבם הוא נשמתם וכיון שכן ראוי לחזור, יכחישו ויאמרו על כי אין אלהי בקרבי, היינו הנשמה שהיא חלק אלוה מצאוני הרעות האלה, שאם אמת שחלק אלוה בי, איך הביא עלי צרות רבות ורעות ולא חס על כבודו, וכיון שמכחישים שאין נשמתם חלק ממני ואנכי הסתר אסתיר פני מהם, ובודאי טועים הם בסברה זאת, שהרי עדות יש שנשמתם חלק שלי, בהיות שבהגיע להם מהרעות אני מצטער בצרתם כדכתיב עמו אנכי בצרה, אין זו כי אם שחלק שלי בקרבם. ובזה נבוא לכוונת רבי מאיר אל מחללך מלשון חיל כיולדה, כלומר מצטער עליך, כלומר לא היה לך מקום לעזוב להקב"ה ולפנות אחר הע"ז בטענה שאין נשמתך חלק שלו על הכותך על חטאתיך, שהרי הוא אל מחללך, מחלה ומצטער עצמו כביכול עליך, ואין עדות גדול מזה שחלק משלו בקרבך, ואם כן איך שכחת אל מחללך המצטער עליך.

עוד נראה שבהיות שבע"ז כתיב עינים להם ולא יראו, בבא רעה על העובדים אותה אינה מצטערת בצרתם כי אין רואה ולא שומעת וכמו שכתב מהר"י אברבנאל ז"ל בפירושו על הנביאים, שמצא למשומד אחד לע"ז ושאל ממנו על מה נשתמד, והשיב לשעבר היה לי אלוה שהוא היה רואה אותי ואני לא הייתי רואה אותו, עכשיו יש לי אלוה שאני רואה אותו והוא אינו רואה אותי שהיא הע"ז, עינים להם ולא יראו. והכוונה כיון שאינו רואה אותי אני עושה מה שלבי חפץ. וזהו אומרו ותשכח אל מחוללך, כלומר דבר תימא הוא לשכוח אל הרואה בצערך ומצטער כביכול עמך ולבחור בע"ז שאינה רואה בצערך ולהצטער עליך כדי לרחם לך.

עוד יש לפרש, שהכוונה לומר איך שכחת אל מחללך, שמצטער עליך בהיותך חוטא איך תקבל עונש על עונותיך שרצונו שתעשה מצותיו כדי להטיב עמך ואינו כמלך בשר ודם, שבעבור אדם על ציוויו אינו מצטער מהעונש המגיע לו, על דרך שפירשתי בכמה מקומות מספר החינוך על אומרם ז"ל, עונש שמענו אזהרה מנין, שכוונתו יתברך שאעפ"י שנתן עונש על מי שעובר על דברו, אזהרה מנין שאין רצונו שתעבור ותענה אלא שתקיים דברו כדי להטיב עמך משום שמצטער בצרתך.

רבי יהודה אומר אל שעשאך מחילין מחילין וכו', נראה שבא השלם הזה להביא מופת חותך שלא היה לך מקום לטעות בע"ז כמו שטועים האומות בשתי רשויות, והוא ממה שעשה לך מחילין מחילין, כלומר מקומות חלולין ונקבים בגופך לעבור המים מלמעלה למטה דזהו הוכחה גמורה דרשות אחד בראך, כמו שהוכיח החכם למין ששאל לו דשתי רשויות באדם, והביא לו ראיה שאינו כדבריו כיון שאנו רואים שעוברים המים למטה, מוכרח שרשות אחד הוא כדאיתא בסנהדרין (ל"א ע"א), ואם כן מהתימא הוא איך שכחת אל מחוללך שעשה לך מחילין מחילין, המורים לך באצבע שאין אלוה מבלעדי ה', אחד יחיד ומיוחד על כל המיוח'.

עוד נוכל לפרש, דמחילין אינו חוזר לגוף האדם, אלא שהקב"ה עושה מחילות לאדם לברוח אל התשובה דרך שם, והם עשרת ימי תשובה כמשל שהביא המדרש מכת גנבים שחבשם המלך בבית האסורים ובלילה חתרו ועשו מחילה וברחו דרך שם ואחד לא ברח והטיל המלך כל הכעס עליו, כיון שהיה לו מקום לברוח ולא ברח וכו', לזה אמר כאן איך שכחת אל שעשה לך מחילין ומערות לברוח דרך שם אל התשובה ולא ברחת, דכיון שכן אין לך מקום לטעון הייתי סבור כיון שחטאתי לו אין לי תשובה, הרי עשה לך מחילין לברוח, הם עשרת ימי תשובה כמדובר.

עוד נראה, דמחילין חוזר לאדם שברא בו נקבים נקבים חלולין חלולין, כדי שיוציא הפסולת ויחיה, וגם הגדיל עמו שהנקבים הסתומים בבטן אמו הם פתוחים כשיוצא לאויר העולם והדבר בהפכו, ואם לא יהיה כן ימות, וכן האדם עשוי נקבים חלולין והרוח שמור בקרבו שלא יצא וימות כמו שכתב הרב בית יוסף ז"ל בפירוש ברכת אשר יצר עיין שם יותר באורך, ובהיות כל החסד הגדול הזה עושה עמך תמיד וכי היה לך מקום שתשכח אל מחללך, תמיה גדולה היא עליך מה שלא החיל על כל אומה ולשון, וכן הוא אומר אנכי ה' אלהיך, הכוונה ידוע ששם שד"י נשלם בגופם של ישראל על ידי המילה כנודע, מה שאין כן בשום אומה ולשון ואעפ"י שיש אומה שמלין, אין להם פריעה ומל ולא פרע כאילו לא מל, ושר חקוק בגופם, עוד יש בישראל דשם אל בסוף שם ישראל כמלאכים מיכאל גבריאל, דשם אל בשמם ובהיות דשמו חקוק בגוף כל ישראל אנו נרשמים שאנחנו עמו והוא אלהינו ולכן אמר בסיני אנכי ה' אלהיך על היותך נרשם בשמי, מוכרח שאנכי אלהיך, לזה אמר ותשכח אל מחוללך, תמיה גדולה איך יכולת לשכחו מאחר שהחיל שמו עליך היינו שם שדי כמדובר, מה שלא החיל בשום אומה ולשון, ואם כן בכל מקום שאתה הולך בשמו היית הולך, במילה שבבשרך באופן שאינו יכול ליפול שכחה בדבר הדבוק עמך, אם כן מהתימא הוא שישתכח אל מחוללך, שהחיל שמו עליך.

רבי נחמיא אומר אל שעשאך חולין על כל באי עולם בשעה שאין אתה עוסק בתורה. לפרש כוונת השלם הזה, בהקדים המבואר אצלי על פסוק וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה דברו בארץ כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם ה', הכוונה בקיצור שמתרעם הנביא אם בעובדים ע"ז היו מצליחים ניחא, לא כן כי בזמן שלא לאמונה גברו בארץ, מרעה אל רעה יצאו, כלומר היו יוצאים מרעה א' מיסורין קשים ונכנסים בעונשים אחרים ועכ"ז ואותי לא ידעו נאם ה', שהיה ראוי שבראותם שבעוברם רצוני מגיע להם מהיסורין והעונשים שיחזרו לידע אותי וזה עצמו מתרעם כאן ותשכח אל מחוללך, אל שעשאך חולין על כל באי עולם בשעה שאינו עוסק בתורה, כלומר מהתימא הוא שכיון שהיה מגיע לך בזיון ושפלות בעיני כל העולם בעוזבך התורה איך היית שוכחו, דבשלמא אם היה מגיע לך כבוד לא היה מהתימא, אך כיון שהיה אל מחולליך, עושה לך חולין תמיה גדולה לשוכחו, כי אין לך מקום לטעון שההצלחה שהיית מצליח בעוזבו הטעה אותך לשוכחו.

עוד נראה לפרש שהכוונה לומר, אין לך ישראל פתחון פה לפוטרך מן הדין באומרך כיון שחטאתי ותשליכני מפניו סברתי דשוב לא היה דעתו עלי מרוב בזיון שהייתי בפניו ולכך שכחתיהו ולא שבתי אליו, דאיך יתכן זה, כיון שהיה אל מחוללך, שעשאך חולין על כל באי עולם דור אחר דור, ובהיות דעתו עליך לחללך, דור אחר דור, זהו מורה חשיבותך לפניו, לפי שאין גדול כועס תמיד כי אם על מי שחושבו לגדול כנודע, וכמ"ש איוב כי אערוץ המון רבה, כלומר כשהיית נלחם היה להמון רבה שהוא כבוד, לא כן כשבוז משפחות יחתני, שאז ואדום לא תצא פחת, דבזיון לגדול לכעוס על בזוי, וכמו שכתב הרב יעקב חאגי'ז על פסוק כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, כלומר אומרים ישראל איך יתכן דמאוס מאסתנו ואין לנו תקומה, כיון שאתה קוצף עלינו עד מאד, זה מורה שאנו בעיניך לגדולים וחשובים וכיון שכן השיבנו ה' אליך וכו' גם בנידון זה, כיון שעשאך חולין לכל באי עולם לכעוס עליך תמיד בעוזביך תורתו, זה מורה חשיבותך לפניו, ואם כן איך שכחת אותו, כי לא היה לך מקום לשוכחו.

דבר אחר, אל מחוללך, אל שמוחל לך על כל עונותיך. להבין זה נקדים מה שמבואר אצלי בפסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך וכו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', שהכונה שובה אל ה' ואל תעלה על דעתכם לומר כיון שהרבתי לפשוע אין מקבל אותי בתשובה קחו עמכם דברים, כלומר ספר דברים ותראו שם כמה פעמים חטאו דור המדבר ועכ"ז בשובם היה מקבלם כאחז"ל, דבספר דברים רמז שם כל המקומות שהכעיסוהו, כמו שדרשו על פסוק בין פארן ובין תופל וכו' וזהו הרומז כאן ותשכח אל מחוללך, אל שמוחל לך על עונותיך, כלומר מהתימא היא איך שכחת אותו, כי לא היה לך מקום לשוכחו בטענת הרבתי לפשוע והייתי סבור שכיון שכן לא היה מקבלני, שהרי אתה יודע מספר דברים שהוא אל מחוללך, שמוחל לך על כל עונותיך אעפ"י שהיו רבים שחטאת לפניו במדבר כמה פעמים, א"כ מהתימא הוא איך ולמה שכחת אותו.

עוד נראה בהקדים לדקדק דהיה לו לומר שמוחל לך עונותיך, מאי אומרו על עונותיך אלא מלת על הוא לשון עילוי ומעלה כמ"ש רז"ל על פסוק על חסדיך על אמתך, כלומר יעלה חסדך על אמתך לעשות עמי מצד החסד אעפ"י שאיני ראוי ואל תדינני על פי האמת שהוא דין ע"כ, והכוונה כאן שבעל תשובה עולה במעלה, דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כדברי רז"ל, ועוד לו שעונותיו העשים לו זכיות כדברי רז"ל ואם כן אין לך מקום לומר שכחתיהו בעבור דכיון שחטאתי אעפ"י שאשוב איני חוזרל למעלתי, זה אינו שאדרבא הוא מוחל על עונותיך, כלומר מעלה עונותיך שמהפכם לזכיות ועוד אתה עולה על צדיק גמור בעבור עונותיך, שגדול בעל תשובה מצדיק גמור ואם כן מהתימא הוא איך שכחת אל מחוללך, אל שמוחל לך הוא מעלה לך בעבור עונותיך כמדובר.

עוד יש לפרש הכוונה, איך שכחת אל שמוחל על עונותיך, דכיון שמוחל לך זהו מודעא רבה שאין אלוה מבלעדיו משום דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והטעם שאין המלכות שלו אך הקב"ה כיון שהמלכות שלו יכול למחול כדברי רז"ל, ואם כן בהיות מוחל עונותיך אין מקום לטעות באלהותו ומהתימא הוא איך שכחת אותו. וכן פירש גם כן החכם השלם כה"ר ידידיה אבועלפיא נר"ו.

אל אמונה ואין עול וכו'

ילקוט "אל אמונה ואין עול וכו':    אל אמונה שהאמין בעולם ובראו ואין עול, שלא ברא בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים, וכן הוא אומר לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר" עכ"ל. קשה טובא דאיך הוה סליק על דעת איש שבראם להיות רשעים דהוצרך לכתוב ואין עול כדי לשלול זה, ומה גם שבתורה נביאים וכתובים מזהיר להיות צדיקים. והנראה לפרש עם מה שאמרו חז"ל שהקב"ה לא ברא עולמו רק שיקרא בורא ע"כ. והנה כפי זה היה עולה על הדעת לומר שברא בני אדם להיות רשעים כדי שיקרא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד מטה כלפי חסד, דכינויים אלו שייכות להתנהג עם הרשעים כנודע וכמו שאמר מנשה בתפילתו בשובו אל ה' וכי רבש"ע בעבור אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך נקראת חנון ורחום וכו' לא נקראת כך כי אם על חוטא כמוני וכיוצא בי כדאיתא במדרש. לכן בא בעל המאמר לשלול שאל תעלה על דעתך שכשם שברא עולמו כדי שיקרא בורא כך ברא בני אדם שיהיו רשעים כדי שיקרא רחום וחנון ארך אפים, דע שאינו כן כי אם חפץ שלא יהיו רשעים בעולם אעפ"י שלא יתכנה בכינויים אלו, ומה גם שגם על ידי הצדיקים יכול שיתכנה בשם רחום וחנון, דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמ"ש חז"ל אלמלא היה בא בדין עם האבות לא יכלו לעמוד וכו' וכמו שאמר משה להקב"ה ארך אפים לרשעים, אמר לו אף לצדיקים. ועוד שכיון שבידו היכולת להיות רחום וחנון ארך אפים, אף בלי רשעים בעולם מתכנה בכינויים אלו כמשל האיש אשר כח בידו להכות או לרפא שאף בעת שמעלים עצמו נקרא רופא, כיון שכח הרפואה בידו, ונכון.

עוד נראה לפרש שהכוונה לומר שלא ברא בני אדם שיהיו רשעים כדי שיחזרו ויקיימו מצוות ושבת, דע שלא בראם כי אם שיהיו צדיקים דמצוות ושבת לא נאמרה כי אם למי שחטא בבלי דעת, משום דהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והוא על דרך שפירשו חז"ל במאמר ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, אבל איני יודע במי חפץ, אם במעשיהם של צדיקים או במעשיהם של רשעים, כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב, הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ ולא במעשיהם של רשעים וכו', דקשה איך סליק על דעת שהיה חפץ במעשיהם של רשעים, אלא הכוונה הייתי סובר כאותן העושים מעשה הרשעים כדי לשוב ולקיים מצות ושבת, שהיה חפץ בהם יותר מצדיקים גמורים, לכן בא לומר שאינו חפץ כי אם במעשה הצדיקים שמעולם לא חטאו כי אין רצונו שיחטא האדם בקום עשה כדי לשוב ע"כ. וכמו שמבואר אצלי על מאמר חז"ל שמשביעין לאדם בבואו לעולם תהי צדיק ואל תהי רשע וכו', דקשה והלא מושבע ועומד מהר סיני ולמה חוזרין להשביעו בשעת לידה, אלא השבועה בשעת לידה שיהיה צדיק בלי שיהיה רשע כדי להיות צדיק בעל תשובה וכו' ובמקומו פירשתי אופנים אחרים.

עוד ייתכן לפרש, שכיון שאמר שלמה המלך ע"ה כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, הייתי סובר שפירושו כך, כשם שפעל כל למענהו גם פעל לאדם להיות רשע כדי שיהיה מוכן ליום רעה, וכפי זה הייתי אומר שברא בני אדם להיות רשעים, לשלול זה אמר לא ברא בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים, וכפי זה כוונת וגם רשע ליום רעה פירושו כך, כל פעל ה' למענהו וגם רשע, אחר היות מצד בחירתו פעלו והזמינו ליום רעה, דהיינו גהינם כדברי רז"ל, כדי שיעלה קילוסו משם, כדברי רז"ל (שמות רבה פרשה ז', ד) כשם שקילוסו עולה מהצדיקים מגן עדן כך עולה קילוסו מהרשעים מהגהינם, עוד יתכן לפרש עם מה שכתב בספר תולדות אדם פירוש על קהלת לבמהר"ר ברוך בן ברוך ז"ל דף ל"ד ע"ג, שיש סברת אפיקורוסין בראות מקרי הזמן ומאורעותיו הרעים, גמרו לומר שלא ברא את האדם אלא לנקמה ממנו, ואם לפעמים נותנים לו גדולה, הוא להשפילו ולהשליכו משמים כדי שתכבד עליו הירידה עיין שם באורך, לכן נראה דלאפוקי סברה הרעועה ומאוסה הזאת, אמר בעל המאמר לא ברא בני אדם להיותם רשעים, כלומר כדי להינקם מהם אלא להיותם צדיקים כדי להיטיב עמהם, דמידתו להטיב דטוב ומטיב הוא ולא כסברת האפיקורסים שברא לאדם להינקם ממנו.

עוד נראה שהכונה לומר, דאין מקום לבני אדם הרשעים לפטור עצמם מיום הדין בטענה שהרשיעו על כי לא מצאו הכנה בעולם להיותם צדיקים, שהרי הכין כל צרכם בעולם כדי שיוכלו לעובדו, דלכן ברא הכל קודם בריאת האדם כדי שימצא שלחן ערוך לפניו כדברי חז"ל באופן שלא ברא בני אדם שיהיו רשעים כלומר שימצאו מקום שיהיו רשעים מסיבת חוסר ההכנה, לא בראם אלא שיהיו צדיקים, שהרי הכין הכל לפניהם כדי שלא יחסר מהם דבר שיוכלו לעובדו ולהיותם צדיקים.

עוד נראה לפרש כדברי רז"ל מדרש רבה ובחרת בחיים, אמר הקב"ה אעפ"י שנתתי לפניך שני דרכים דרך המות ודרך החיים, נכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לך ובחרת בחיים ע"כ. נמצא כפי זה מדקאמר ובחרת בחיים הוא כדי להיות סיוע לאדם בהיותו בוחר להיות צדיק, וכדברי רז"ל בא ליטהר מסייעין אותו וכו', דהטעם דמסייעין אותו כשבא ליטהר, משום דכבר יצא מפיו יתברך ובחרת בחיים, לזה אמר לא ברא בני אדם להיותם רשעים, כי לא אמר ובחרת במות כדי להיות סיוע לרשע לחטוא, אם כן לא ברא להיותם רשעים ולא ברא בני אדם אלא להיותם צדיקים, מדקאמר ובחרת בחיים, שעם זה מסייעין אותו מן השמים כשבא ליטהר, נמצא שבראם להיות צדיקים, ודוק.

עוד נוכל לומר, דאיתא בזוהר הקדוש כשאמרה השכינה נעשה אדם, אמר לה הקב"ה אדם זה הוא עתיד לחטוא ולהכעיס לפני, אז קבלה השכינה עליה לסבול עונותיו של אדם כדי שיברא, וזהו ובפשעיכם שולחה אמכם ע"כ, באופן דכיון דמגיע צער לשכינתו בהיות רשעים, בודאי שלא ברא בני אדם להיות רשעים, דאיך יתכן שהוא כביכול חפץ בצער השכינה, אם כן אין מקום לרשעים לומר הקב"ה בראנו להיותנו רשעים, לא ברא בני אדם אלא להיותם צדיקים, כדי שלא תצטער שכינתו.

עוד נראה לפרש, בהקדים לדקדק דהיה לו לומר לא ברא את בני האדם להיותם רשעים וכו', דמשמע כל מציאות מן האדם לא בראם להיותם רשעים, מדקאמר לא ברא בני אדם להיות רשעים משמע מקצת בני אדם לא ברא להיות רשעים. והכוונה כיון שהקב"ה ברא טוב ורע בעולמו הייתי אומר שברא קצת בני אדם רשעים מצד הרע וקצתם ברא צדיקים מצד הטוב, לכן לשלול זה אמר לא ברא בני אדם, כלומר קצת בני אדם שיהיו רשעים מקבילים לצד הרע שברא, אלא לא ברא בני אדם אלא להיות צדיקים. ובחינת הרע שברא לא כדי שיהיו רשעים כנגדה, רק ברא צד הרע כדי שימאסו ברע ויבחרו בטוב להיותם צדיקים ולקבל שכר, ובמאמר הזוהר שהזכרתי שהשכינה קבלה עליה לסבול עונותיו של אדם כדי שיברא, נבין תחילת המאמר וזה לשונו, אל אמונה שהאמין בעולם ובראו, דבאמת מאמר תמוה הוא, אמנם נוכל לומר שהכונה האמין בשכינתו שקבלה עליה לסבול ועונותיו של אדם ובזה בראו לאדם, שהשכינה נקראת עולם, וזהו האמין בעולם.

עוד נראה בדברי רז"ל, תנאי עשה הקב"ה בעולמו עם הים שיקרע למשה ועם הארץ שיפתח פיה לבלוע לקרח ועם השמש שיעמוד ליהושע ועם העורבים שיכלכלו את אליהו ושהארץ יעמדו על המים, וכולם קבלו עליהם לקיים ע"כ. ואפשר שיהיו משנים מתנאם כשם ששינה הארץ שאמר תוצא הארץ דשא ושינה כאמרם חז"ל אלא מוכרח שהאמין בעולם בכל התנאים שעשה עמו שלא ישנו ובראו, אם כן הוא אל אמונה שהאמין לבריותיו.

כל מי שאינו נהנה מהעבירה נהנה מזיו השכינה

ילקוט כל מי שאינו נהנה מהעבירה נהנה מזיו השכינה:    ע"כ. יש להבין מה שייכות יש למי שאינו נהנה מן העבירה שיהנה מזיו השכינה. ונראה דאיתא בדרך ארץ זוטא העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקיינוס שמקיף כל העולם כולו, שחור שבו זה העולם, קומט שבשחור זה ירושלים, פרצוף שבקומט זה בית המקדש ע"כ. נמצא כפי זה שהנהנה מן העבירה שאין הנאה כי אם בראיית העין פוגם בכל העולם ובבית המקדש הרמוז בו וגורם סילוק השכינה השורה בפרצוף שבקומט שדומה לבית המקדש כמדובר, שכשם כשפגמו במקדש שהכניסו צלם בהיכל נסתלקה שכינה כך גורם סילוק השכינה הנהנה מן העבירה ובזה אינו נהנה ממנה מה שאין כן מי שאינו נהנה מן העבירה שאז שכינה תוך עינו ונהנה מזיו השכינה.

עוד נראה דאיתא בתשבץ שהרואה השכינה רואה קרי ועיין טעמו בספר לקט שמואל, ושמעתי מרוחץ זקן אחד שרוב הצדיקים שהיה רוחץ היה מוצא קרי בסדין שלהם והיה הדבר תימה בעיניו עד ששמע זה מספר התשבץ ונתקרר דעתו עליו, כי ידע שהקרי היה מסיבת שרואין השכינה במותם, ולע"ד נראה בזה הטעם הרואה קרי בליל כפור ועלה לו השנה שמובטח שהוא בן העולם הבא ע"כ, ונראה הטעם שכשעלתה שנתו מורה שהקרי שראה היה מסיבת שזרחה עליו זיו השכינה שהיא חיים כדכתיב באור פני מלך חיים, ולכן עלתה שנתו, לא כן כשהדבר בהפכו ח"ו שמורה שהקרי שראה היה מסבת דבר אחר ונחזור לביאור המאמר כל מי שאינו נהנה מן העבירה, שהנהנה ממנה גורם קרי, מדה כנגד מדה, נהנה מזיו השכינה ואז רואה קרי בהיתר, יען שלא ראה קרי באיסור עם מה שלא נהנה מן העבירה ונראה דנכון הוא.

האזינו השמים ואדברה וגו'

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב:   הנה פירשתי על פסוק זה בחיבור אחר פנים מפנים שונים. אך ראוי לשים לב דהיה לו לומר האזינו שמים, מאי השמים בה' הידיעה, וכן ותשמע ארץ מאי הארץ. ספק ב' היה לו לומר ותשמע הארץ אמרי הכל בפתח, מאי אמרי פי. ספק ג' להבין שהמשיל הדבר למטר וטל כרביבים וכשעירים.

אמנם נראה לפרש בהקדים שידוע שאדם צריך ליחד בכל דבריו קב"ה ושכינת עוזו, גם ידוע שתורה שבכתב הוא בת"ת ותורה שבעל פה היא במלכות, ואם אין תורה שבעל פה אין מציאות שתתקיים תורה שבכתב, דתורה שבעל פה מפרש קא מפרש לה, דמי יודע כיצד עשיית ציצית ותפילין ד' בתים וקציצה ותיתורא ומעברתא ורצועה וציצית בח' חוטים וקשרים וחוליות ואוירים, אם לא היה תורה שבעל פה דמפרש כיצד, ולכן תורה שבכתב בחינת זכר ושבעל פה בחינת נקבה, דזכר לשון זכירה על שם שכלול בטיפה שמטיל בנקבה כל אברי וגידי הולד דרך זכירה בלתי ניכרים ועל ידי הנקבה מתפרשים וניכרים ולזה נקראת נקבה מלשון נקבה שכרך. גם ידוע שת"ת נקרא שמים ומלכות נקראת ארץ, ולכן כשבא משה להזהיר את ישראל על תורה שבכתב ושבעל פה נטל רשות מיד הקב"ה ושכינתיה ואמר האזינו השמים ליחד בדיבורו קב"ה ושכינתיה וזהו השמים בה' דשמים הוא ת"ת וה' היא השכינה, ואת ה' בתחילה כי זה השער לה' ליכנס בה לעלות למעלה, וזהו השמים בה' הרומזת למלכות ושמים הוא ת"ת ואחר שעשה יחוד אמר ותשמע הארץ הידועה היא מלכות אמרי פי, דפי מלכות יתקרי, ואחר שעשה יחוד והזכיר תפארת ומלכות אמר יערוף כמטר לקחי שהיא תורה שבכתב כי לקח טוב נתתי לכם והוא דומה למטר שאין דעת בני אדם מתיישב עמה, דקשה יומא דמיטרא כך תורה שבכתב אין דעת בני אדם מתיישב בה, לפי שאינו יודע פירושה לכן תיזל כטל אמרתי שהיא תורה שבעל פה, מה טל חביב לכל כנודע כך תורה שבכתב וזהו אמרתי שהיא תורה שבעל פה, לפי שעל ידה יודע ומבין האדם פירוש תורה שבכתב, וזהו אמרתי שהיא תורה שבעל פה כמדובר והיא בחינת מלכות, ואמירה במלכות היא, עיין בפרדס שער הכנויים ומפרש הטעם שאין דברי תורה שבכתב מתיישבים לאדם משום שהם כשעירים עלי דשא, לשון רוח סערה כתרגומו כרוח מטרא ורוח סערה מבלבל דעתו של אדם ואין דעתו של אדם ואין לבו מיושב עליו, כך תורה שבכתב משום שדבריה סתומים ואין מבין מה שאין כן תורה שבעל פה שהיא כרביבים עלי עשב כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל כרסיסין לקושין דמרוין צמחוני ארעא בירחא דניסן, כך תורה שבעל פה מרחיב לבו של אדם, דלומד ומבין על ידה סתרי תורה שבכתב.

עוד נראה לפרש דידוע כשישראל עוסקים בתורה אין צריכים לטל ומטר מן השמים ולא לצמח הארץ, שבלי כל זה ניזונים כאוכלי המן, לזה אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, שבאמרי פי שהיא התורה אין ישראל צריכים לכם, יערף כמטר לקחי במקום הפעולה שעושה המטר עושה לקחי ובמקום תזל כטל אמרתי, שדברי תורה כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, אם כן האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, עתה שאני פותח בדברי תורה, דאין צורך מכם וכדברי רז"ל בימי רבי לא אתא מיטרא ואעפ״כ כשאדם עוקר פוגלא ממשרא היה הגומא מלאה מים וכו' והוא על שהיה דור זכאי עוסקים בתורה. ובמקום אחר פירשתי דמשה הלך אצל שמים וארץ שיבקשו עליו רחמים ולא רצו ואמרו עד שנבקש עליך נבקש עלינו, דכתי' כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, עיין בילקוט באורך לזה אמר האזינו השמים וכו', כלומר אין אני משלם רעה תחת רעה כי אם טובה תחת רעה, שאעפ״י שאתם לא בקשתם היותי קיים בעולם עכ"ז אני מבקש על קיומכם והוא שיערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו' ועל ידי התורה אתם קיימים דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי. והרב בעל תולדות יצחק כתב וז"ל חלקו חכמים ז"ל פרשה זו לששה חלקים ונתנו להם סימן הזי"ו ל"ך, וכל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב חוץ מהאזינו, דאמרינן בפרק הקורא את המגילה שמתחילין בסימן הזי"ו ל"ך, והטעם שפוסקים בעניינים אלו מפני שהוא תוכחה, לפי שיחזרו העם בתשובה והטעם שנתנו חכמים סימן להפסקות פ' זו יותר משאר פרשיות התורה כדי שלא יתקוטטו עם שליח צבור העולים לקרות מפני שהם הפסקות רעות. ועוד טעם אחר לפי שעתה אנו תלויין בדין, והאשה כשהיא בימי לידה אומרים לה ה' יאיר לך ויוציאך לאורה, לכן לקחו לסימן טוב הזי"ו ל"ך, כלומר זיוו והודו ואורו של הקב״ה יבא לך והשם יאיר לך. ועוד טעם אחר שזאת הפרשה נחלקת לששה חלקים לפי שכל חלק מאלו הששה חלקים מדבר בדבר מיוחד, החלק הא׳ מדבר בטובות שעשה הקב"ה עמהם מצד שהם אדם לא מצד ישראל, שאמר הלא הוא אביך קניך פירוש שבראך, הוא עשך ויכונך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם בני מעים שאם יתהפך אחד מהם ימות ע"כ הה'. ובז' שהיא מזכור ימות עולם סופר הטובות שעשה עם ישראל במדבר וקודם המדבר מצד שהם ישראל וז״ש בהנחל עליון גוים כי חלק ה' עמו ימצאהו בארץ מדבר. והי' סיפר הטובות שעשה עם ישראל מצד שהם ישראל בארץ ישראל לא במדבר כמו בז'. וז"ש ירכיבהו על במתי ארץ שארץ ישראל גבוה מכל הארצות והיא ארץ מקנה, וז״ש חמאת בקר וישמן ישורון שם בא"י, והו' שהוא וירא ה' וינאץ הוא העונש שנתן להם הקב"ה לפי שהיו כפויי טובה שהשמינו ובעטו וז״ש וינאץ מכעס בניו וכו' ויאמר אסתירה וכו' והל' אפרש אעפ״י שהקב"ה נתן להם עונשים, היו סובלים ורשעים ולא חשבו שהכונה מכוונת באו להם הרעות והעונשים רק במקרה, וז"ש לו חכמו ישכילו זאת איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וכו', והכ' מספר העונש שיתן הש"י לגוים בעבור הרע שעשו לישראל, וזה בזמן הגאולה וז״ש כי אשא אל שמים כלומר אני נשבע בשמים וגם בכתרי ואמרתי חי אנכי שאשנן כלי זיין שלי ואני לוקח הכלי זיין בידי וז״ש ותאחז במשפט ידי שאשיב נקם לצרי, עדים בראשו יפרע לו האויב.

ועוד נראה לי שבכל אחד מאלו החלקים יש תוכחה, חוץ מחלק השישי שהוא נחמה לישראל ועונש לאומות, אם בחלק הראשון עשה הקדמה כמו שאפרש והוכיח להם במה שאמר הצור תמים וכו' שחת לו לא בניו הלה' וכו', והשני יש תוכחה כמו שאמר ה' בדד ינחנו בתנאי שלא יהיה עם ישראל אל נכר, כלומר יצר הרע ועוד שכיון שעשה להם טובה, ראוי שיהיו כבני האלהים, לא כן עשו, וברביעי אמר תוכחה וישמן ישורון ויבעט. וברביעי מבואר כי דור תהפוכות המה. והל' לו חכמו ישכילו זאת, היא תוכחה שהיו סכלים ולא השגיחו שירדוף אחד מהאומות לאלף מישראל וכן לעת תמוט רגל ישראל, כי קרוב יום אידם, והו' אין בו רק נחמה, והוא כי ידין ה' עמו ולכך חלקו לששה חלקים, שכל חלק מדבר בעניין בפני עצמו ובכל חלק תוכחה חוץ מחלק השישי עכ"ל.

ולע"ד נראה נתנו סימן הזי"ו ל"ך לפי שיאמרו ישראל מה לנו ולצרה בתוכחות אלו, לא עשה כן לכל גוי, וכמשיב על זה נתנו לסימן הזיו לך, כלומר אומות העולם לא קבלו התורה שנקראת זיו, כי נר מצוה ותורה אור, וכיון שלא נתחייבו בה אין להוכיחם בעולם הזה על עוברם עליה, כמוך שהזיו לך, וגם על ידה הזיו לך לעולם הבא, לראות באור החיים, וכיון שכן לך דווקא שייך להוכיח להחזירך למוטב ולייסרך בתוכחות על עון לפי שהזיו וההוד וההדר ניתן לך, והזיו לך בעולם הבא, לא כן לשום אומה ולשון.

(סימן) הזי"ו ל"ך

עוד נראה שנתנו סימן בפרשה זו הזי"ו ל"ך:    דאמרו בספרי "גדולה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד ויש בה לעולם הבא" ע"כ. באופן שמלבד הנגלה יש בה רמזים נסתרים ולזה נתנו עליה סימן הזיו לך, כלומר הזיו וההשכלה מסורה לך לעיין ולהבין מה שבנסתר, דוק ותשכח מה שרומז בה לעתיד ולעולם הבא. עוד נראה שנתנו סימן הזיו לך, שלא יעלה על לב בני ישראל שבחטאם אבדה תקוותם חלילה בראותם כתוב אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, וכתיב אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לכן בא סימן הזי"ו ל"ך לומר שאדרבא על ידי שדבר כל זאת הפיג כעסו בדבור על דרך שפירשו חז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה מסיבת שדיבר לעשות לעמו וכו' ובזה הזיו וההוד לך, שבבא שעת מעשה ח"ו אין כליון חרוץ, כיון שכבר הפיג כעסו במה שדיבר מהקשות והזיו לך. ומטעם זה חילקוה לששה חלקים הרומז לשש קצוות, ד' פינות העולם ומעלה ומטה, שכולם נבראו בשביל ישראל ובעבורם הם קיימים ומטעם זה מרבה עליהם בדברים קשים כמו אסתירה פני וכו' וכן אשביתה מאנוש זכרם וכן רבים לאיים עליהם כדי שלא יחטאו ואם חטאו ישובו מיד, כיון שד' פינות העולם ועליונים ותחתונים תלויים בהם על שיהיו קיימים או בהפכו ח"ו. גם בא לרמוז חילוק הו' חלקים לומר שלא יאמרו ישראל איך אני יוכל לקבל עלי כל כך מצוות, כיון שאני חומר עכור משל כבהמה בג' דברים באכילה ובפריה ורביה ובמיתה, שהרי הבט ימין וראה לשלשה אחרות שיש בך דומה למלאכי השרת, והדבור בלשון הקדש כמלאכי השרת, והכוונה שיש בך כמלאכי השרת כאחז"ל ששה דברים בבני אדם שלשה כבהמה ושלה כמלאכי השרת וכו' והם הנזכרים, ואם כן אל תבט לשלשה חלקי הבהמה שבך בלבד, כי אם הבט וראה לששה חלקיך יחד ובהיות כך, כשם שתמצא בך שלשה כבהמה כך תמצא בך שלשה כמלאכי השרת, ותראה בך הכוונה שתוכל לקבל עליך עול קיום תורה ומצות גם קרוב לשמוע שחלקו פרשה זו לששה חלקים שבהיות שהמברכים על הר גריזים היו ששה שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין והמקללים על הר עיבל ששה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי, וכשם שהששה היו אומרים ארור האיש אשר ישה כך, הששה היו אומרים ברוך האיש אשר לא יעשה וכדברי רז"ל ואם כן למה לא נזכר בתורה כי אם הארורים, ואם תאמר מכלל הין אתה שומע לאו, אם כן לימא איפכא יזכיר התורה ברוך ומכלל הין אתה שומע לאו, אלא הטעם שלא הזכיר כי אם הארורים בלבד, משום שיותר מתפעל האדם וירא אם אומרים לו את תעשה כך וכך תסבול עונשים ויסורים ומונע עצמו מלעשותם ממה שאם יאמרו לו אם תעשה כך וכך תאבד כמה ברכות שלא תתברך בהם, ואם לא תקבל שכר כך וכך, שאינו מונע תאותו בעבור איבוד בשכר, אך כדי שלא לקבל עונשים מונע תאותו מלעשות ולכן הזכיר הארורים בלבד וק"ל, ובזה אתי שפיר לחלקה לששה חלקים, לרמוז כדי שלא יתקיים בך כל הכתוב בפרשת השירה הזאת תן דעתך למה נזכר בתורה דברי הששה המקללים בלבד, כדי שתשמע ותתפעל ותחזור לאחריך מלחטוא, הבט בעונשים והם ימנעוך מלמרוד בקונך. גם חלקוה לששה חלקים רמז לשיתא סדרי משנה שאף אם יתפזרו בגוים על חטאתם אם יעסקו בשיתא סדרי משנה בזכות זה יחזרון באמרם חז"ל שבזכות המשנה עתידים לחזור שנאמר גם כי יתנו, מלשון דתנן שהוא משנה.

ראוי לשים לב למה בכל השירות שבתורה אין לך שירה שאין שם האומרה נזכר בה, כמו אז ישיר משה, אז ישיר ישראל. ותשר דבורה, ובעל ספר אמרי נועם ז"ל שגם בשירה זו נרמז משה בראשי אותיות שבראשי ששה פסוקים הראשונים, ה' דה'אזינו, י' די'ערוף, כ' כ'י שם ה' אקרא, ה' דה'צור, אלו ארבע אותיות עולות מ' וזו היא מ"ם של משה, ש' ד'שחת ה' דהלה' הרי משה, ולפי שיש בשירה תוכחות קשות לא נזכר שמו בפירוש עכ"ל. ועדיין צריכים אנו למודעי לדעת מאי איכפת שהם תוכחות וכי בעבור העלמת שמו אין אנו יודעים שמשה אמרה כשאר התורה. ונראה שכיון ששירה זו אמרה סמוך למיתתו וראה שישראל לא נתנו לב לבקש עליו רחמים להציל ממות נפשו כאומרם חז"ל שנתרעם משה על זה עם ישראל ואמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, כמה רמזתי לכם שתתפללו עלי, אני הצלתי ששים רבוא בעגל וששים רבוא לא יכלו להציל אותי וכו' וכיון שכן יאמר האומר דמשה מרוב כעסו על ישראל שלא התפללו עליו הזכיר עליהם תוכחות הקשות האלו ולא מן השם, לכן העלים שמו, לרמוז כי לא כן כאשר יחשוב החושב שמדעתו מרוב כעס דבר כל זה ח"ו, אלא שהקב"ה אמרם וכאילו מפי הקב"ה בעצמו שמענום ולא מפי משה, ובספרי אשר קראתי מדרש תלפיות פרשתי עוד וקרוב לשמוע עוד, דכיון ששירה זו אמרה סמוך למיתתו כמדובר, אפשר שיאמרו שמסבת בלבול דעתו שנתקרב למות דיבר עד כה, לכן העלים שמו כאילו אומר לא משה דיבר אלא הקב"ה בעצמו דיבר, אף על פי שמשה המדבר כנרמז שמו בה כדברי בעל ספר אמרי נועם ז"ל כנזכר.

האזינו השמים ואדברה וכו'

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי:    יש לדקדק גבי שמים נקט דיבור שהוא קשה וגבי הארץ נקט אמירה רכה. ועוד מדוע אמר לשמים בלשון ציווי ולא אמר גם כן לארץ ושמעו הארץ, ופירש בעל מנחה בלולה זצ"ל וז"ל לפי שמשה רבינו ע"ה רמז שהגדולים והעשירים נמשלים לשמים לכן אמר ואדברה שדבר איתם קשות ולא תחניף להם והארץ שהם הקטנים והעניים הנמשלים לארץ אמר אמרי פי בלשון רכה, ואמר לשמים הרומז לגדולים בלשון ציווי, כשהגדולים נותנין אוזן לקיים המצות ולעשות הטוב והישר אז ממילא הקטנים הנמשלים לארץ ישמעו עכ"ל. והרב כלי יקר ז"ל פירש וז"ל שאמר האזינו לשון ציווי ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה. הכוונה שכיון שהעיד עליהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תיתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמעו ישראל התורה אזי לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תיתן הארץ יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי, שוודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תיתן יבולה כי זה נמשך מזה.

ולע"ד נראה כיון שהשמים מקיפין את הארץ ומסבבים אותה מרוב מהירות תנועתם מעמידים אותה בתווך שלא תרד למטה מן המים כטבעה כנודע, דכתיב תולה ארץ על בלימה, ולכן בהיות מצווה את השמים שינוחו מתנועתם ויאזינו לו ממילא שהארץ תשמע כי כבר נחה שקטה עם מה שאין השמים מתנענעים, ולכן לא הוצרך ציווי וגזירה על הארץ שתשמע ונכון. ואין להקשות בענין, דכיון שעמדו השמים מתנועתם איך נתקיימה הארץ על המים ולא ירדה למטה, כיון שתנועת השמים מעמידה בתווך כמדובר. משום שהקדוש ב"ה עשה רצונו של צדיק שינוחו השמים מתנועתו ויאזינו לו והוא יתברך שמו העמיד הארץ במאמרו שלא תיפול.

עוד נראה עם מה שמבואר אצלי בחיבור אחר על מאמר רז"ל, משה שהיה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ, לכן נתן האזנה לשמים ושמיעה לארץ וישעיה שהיה רחוק מן השמים וקרוב לארץ נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ, שמעו שמים והאזיני ארץ ע"כ. דראוי להבין מהו קרוב לשמים ורחוק מן הארץ דקאמר, והפך בישעיה ופרשתי שם כמה פירושים והשייך לענייננו שמשה נתגדל בשמים ונהפך מאיש לאלהים בבחינת הרוחני' דכתיב אשר ברך משה איש האלהים וזהו קרוב לשמים ששם נתגדל, ורחוק מן הארץ כי נהפך לאיש אלהים ונתרחק מן הארץ וישעיה היה קרוב לארץ שבה נתגדל ורחוק מן השמים שלא נתגדל בהם כמשה ולא עלה למדרגת איש האלהים, רצונו לומר שיקרא אלהים כמשה, ולכן משה שנתגדל בשמים אמר האזינו השמים דהאזנה מקרוב וישעיה נתן האזנה לארץ שהיה קרוב לארץ שבה נתגדל כמדובר ע"כ. ובזה נבא לענין, אדם שולט ויכול לגזור במקום שבו נתגדל, ולכן אמר האזינו השמים בלשון ציווי וגזירה כי שם שליטתו ויכול לגזור, אך גבי ארץ שהיה רחוק ממנה שלא נתגדל בה, לא יכול לגזור רק ותשמע דרך בקשה ממנה שתשמע. ועל פי שאר הדרכים שפרשתי שם במאמר מתיישב גם כן למה נקט בשמים האזינו בלשון ציווי לא כן בארץ, תראה מ"ש שם ובין תבין.

עוד נראה כיון שבמחלוקתו של קרח גזר על הארץ ופצתה הארץ את פיה וכן עשתה ותפתח הארץ את פיה וכו' לכן אין צורך לצוות ולגזור עליה עתה שתשמע לו, דכבר מלומדת היא לשמוע בקולו ולעשות רצונו מה שאין כן בשמים ואף על פי שעמדה לו חמה ולבנה במלחמת סיחון ועוג כאמרם חז"ל שאני התם שעמדו בדיבורו שהיה שם כבוד ישראל שלא יפלו ביד סיחון ועוג, ואפשר שעכשיו שהוא נגד כבוד ישראל שבא להזכיר להם מהמאורעות הקשות לא יאזינו לו, לכך הוצרך לומר האזינו דרך ציווי וגזירה, לא כן בארץ שבראותה מאזינים השמים תשמע היא מעצמה לכבודו, שכבר הורגלה לעשות לכבודו במה שגזר עליה בענין קרח שתפתח את פיה לכבודו דקרח, העליל עליו שהכל בדה מלבו ולא השם שלחו. וקרוב לשמוע גם כן דכיון שבמחלוקת קרח עלו שמש וירח מרקיע לזבול לתבוע עלבונו של משה, אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא, ועל זה קבלו עונש ועד היום נלקים כאמרם חז"ל, ולכן כל עת שהוצרך דבר הנוגעים לשמים היה צריך דרך ציווי וגזירה כדי שיעשו דברו שהוא על דרך מאן דדחיל מחוויא וכו', מה שאין כן הארץ ולכן בדיבור כלאחר יד שומע לו ולכן נקט גבי שמים האזינו דרך ציווי וגזירה וגבי ארץ ותשמע שממילא תשמע בעצמה בראותה השמים מאזינין.

אך ראוי לשים לב אומרו האזינו השמים ואדברה ולא אמר ואדבר אלא ואדברה כנטילת רשות מה שאין כן בארץ. ונראה דכיון שהנשמה היא מן השמים והגוף מן הארץ ועכשיו חוזרת נשמתו לשמים מקום שחוצבה לכן חולק כבוד לשמים ואמר ואדברה אבל הארץ אין צריך ליטול רשות ממנה, דעכשיו הולך ממנה. ומצאתי להרב בעל שפתי כהן ז"ל שדקדק מה שדקדקנו ופירש לפי שהשמים יש להם יתרון על הארץ וכאילו נוטל מהם רשות וזהו ואדברה אבל הארץ אינו צריך ליטול רשות ותשמע הארץ, היא תשמע על כרחה לפי שמשה גבר עליה לפי שפשט היסודות שקבל ממנה, לכן בשמים אמר ואדברה שהוא הדיבור הרוחניי היוצא מן הפה אבל לארץ אמר אמרי פי שהפה היא חומרי ע"כ. גם כתב הרב ז"ל דיש בפסוק זה שבעה מילים כמו פסוק ראשון של תורה שהוא בראשית ברא וכו', וכן פסוק שקודם עשרת הדברות שהוא וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר כמו שלוקח רשות משבעה עליונות שהם שבעה אבני הבנין והבן, עכ"ל. ונראה שבאו שבעה תיבות בפסוק האזינו שבא להוכיחם לרמוז שכיון שתוכחה זאת כדי שיקיימו התורה שהוא וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר הוא סיבה לקיום כל הבריאה שמתחיל בראשית ברא וכו' ולרמוז על הקשר דזה תלוי ב"ה באו כלם בשבעה תיבות.

ובספרי הביאו הילקוט ר"א האזינו השמים ר' יהודה בן חנניא אומר בשעה שאמר משה האזינו השמים היו שמים ושמי השמים דוממים ובשעה שאמר ותשמע הארץ אמרי פי היה הארץ וכל אשר עליה דוממים, ואם תמיה אתה על הדבר, צא וראה מה נאמר ביהושע ויאמר לעיני כל ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו, נמצינו למדים שהצדיקים שולטים בכל העולם כלו עכ"ל. ראוי לשים לב מה צורך להביא ראיה על משה מיהושע, דבלי ראיה כלם מורים שעל דבורו שתקו שמים ושמי השמים. ספק בק למה הוצרכו כל השמים להיותם דוממים כי אין כוונת משה רבינו ע"ה שיאזינו כי אם השמים הקרובים אצלנו שמהם הטל והמטר ניתך ארצה שיהיו עדים בדבר שאם אין ישראל שומרים התורה שימנעו רביבים שיהיו עדים ואם כן מאן דכר שמיה שמים ושמי השמים ששתקו גם הם כי לא עמהם דיבר. ספק שלישי למה כשם שדוממו השמים ושמי השמים שהם השבעה רקיעים למה הארץ שהם שבעה ארצות לא קאמר שדוממו כלן רק אמר הארץ וכל אשר עליה דוממים, דמשמע הארץ זאת שאנו עליה בלבד שתקה וכל הנמצא על פניה. ספק ד' להבין אומרו נמצינו למדין וכו'.

ונראה דכוונת המאמר כך הוא, דאומרו השמים בה' הידועה משמע שדבר משה רבינו ע"ה עם השמים הידועים המורידים טל ומטר שהם אלו שקרובים וידועים אצלנו, וכן באומרו הארץ בה' כדי שיהיו עדים שאם יבטלו תורה ומצות יעצרו עצמם השמים במטר והארץ מלהצמיח חציר, וכיון שכן למה שתקו גם שמי השמים, אלא מוכרח לומר דכיון ששמעו האזינו השמים שיצא מפי משה דרך ציווי וגזירה נסתפקו על איזה שמים גוזר שיאזין, כי כלם בשם שמים נקראים אעפ"י שגם יש בכל אחד שם מיוחד רקיע וילון שחקים וכו', אך שם שמים כולל את כולם דכתיב בראשית ברא אלהי' את השמים, שחוזר על כלם ולכן על הספק משום יראתו וכבודו של משה שתקו כלם מיד עד יודעם עם איזה שמים מדבר שיאזינו דברו. וכן באומרו ותשמע הארץ יש ספק אם מדבר אל הארץ עצמה או לכל אשר עליה, לכן מיראתו וכבודו על הספק שתקה היא וכל אשר עליה עד יודעם עם מי מדבר. וכיון שכן נופל התמיה, איך על ספק שתקו כלם, לזה אמר ואם תמיה אתה על הדבר צא וראה מה נאמר ביהושע ויאמר לעיני כל ישראל שמש בגבעון דום וכו', השתא ומה אם יהושע בדיבורו הקל דקאמר דום וכו' עמדו, משה דקאמר האזינו השמים ואדברה דרך ציווי וגזירה, ויש ספק עם איזה השמים גזר עליו עאכ"ו שעל הספק לכבודו ומיראתו שדוממו כלם עד עומדים על איזה שמים גזר, לכן הוצרך להביא מיהושע להשקיט התמיה איך שתקו כלם בשביל ספק, ובהיות שמשה עלה לשמי מרומים והכיר בכל גנזי כל רקיע ורקיע כנודע, לכן באומרו האזינו השמים יש להסתפק על איזה רקיע שעבר בו מדבר, ולכן על הספק שתקו כלם, מה שאין כן בז' ארצות שלא עבר בהן ולא הכיר בהן, שבודאי אומרו ותשמע הארץ מדבר על הארץ שעומד עליה ומכיר בה ולא עם שאר ארצות, אך הספק הנופל הוא אם כונתו שתשמע הארץ עצמה בלבד או הארץ משמע יושבי ארץ, ולכן משום ספק שתקה היא וכל אשר עליה ולכן השמים שתקו כולם מה שאין כן כל הארצות שהדבר פשוט כי לא היה מדבר כי אם בארץ שעליה היה עומד. וכיון שהיה יכול הקב"ה לשים בלב השמים אלו שאנו רואים שעמהם דוקא מדבר, כמו שהיה שכוונתו לעצור מלהוריד מטר ובלב שאר השמים שלא היה מדבר עמהם ובזה היו יוצאים מידי ספק ולא היו שותקין רק השמים שמהם יורד הטל והמטר כדי להיות עד וכן בארץ ולמה לא עשה כן, עד שהניחם מסתפקים ושתקו כולם בעבור הספק, אלא מוכרח שלא עשה כך, כדי שישתתקו כלם על הספק לכבוד משה ומיראתו ללמד שהצדיקים שולטים בכל העולם כלו, וזהו דקאמר נמצינו למדין כלומר ממה שלא גילה אזן הקב"ה לשאר השמים שלא עמהם גזר משה וכן על כל מה שבארץ נמצינו למדין מזה שעשה כך כדי ללמדנו שהצדיקים שולטים בכל העולם, הרי משה שעל הספק שתקו כלם כמדובר ואם אין שולט בכל למה שתקו על ספק. והותרו בזה כל הספקות והוא כפתור ופרח. (א"ה ס"ט ובזה יומתק שיש ז' תיבות בפסוק זה דהאזינו לרמוז לכל ז' שמי השמים דשתקו כמ"ש מרן ה"ה ז"ל).

כי שם ה' אקרא וכו'

"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו:    תירגם יונתן בן עוזיאל ווי להון לרשיעיא דבמכרין שמא קדישא בגידופין ארום משה דהוה רבהון דישראל לא הוה אפשר ליה למדכר ית שמא קדישא עד דהוה מחכיך פומיה בריש שירתא בתמניין וחמשין אתין דאינון עשרים וחד מילין ומן בתר כדין אמר ארום בשמא דה' אנא מצלי ואתון עמא בית ישראל הבו איקר ורבותא קדם אלהנא" ע"כ. נראה לפרש דלמה לא הזכיר השם עד אחר שמונים וחמשה אותיות, דאינון עשרים ואחד תיבות אלה, שמונים וחמשה עולה אותיות פ"ה, ופה נקראת השכינה כנודע ועשרים ואחד תיבות הם כמספר שם אהי"ה, ובא לרמוז שקודם שהזכיר שם הוי"ה יחד השכינה עמו, דפה הוא מלכות כמדובר, וכיון ג"כ ביחוד כל המדות לקשרם תוך ראש סוף, נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו, דזהו אומרו דאינון עשרים וחד כמספר שם אהי"ה שהוא בכתר ונמצא קישר מכתר ועד מלכות, ומכאן ילמוד כל אדם כשמזכיר השם לכוין בייחוד קב"ה ושכינתיה וביחוד המדות, דזהו גדולתו של הקב"ה ושיעור הכתוב כי שם ה' אקרא, כלומר על דרך דשם ה' אקרא, אני בעשות יחוד במדות ממני תיראו וכן תעשו, לעשות יחוד בהזכירו וזהו הבו גודל לאלהינו, שבכוונת היחוד אתם נותנין לו גדולה. והרב בעל שפתי כהן זצ"ל פירש וז"ל כי שם ה' אקרא, אמר משה לישראל כשאני מזכיר השם ככתבו הבו גודל לאלהינו, מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו במקדש, שהם מייחדים ומחברים דרך כלל כל העשר ובגבולין אומר ברוך הוא וברוך שמו, שהוא הנעלם וברוך שמו היא כנסת ישראל שהיא נקראת שם כנודע. ובעל מנחה בלולה ז"ל וז"ל כי שם ה' אקרא, עם השמים וארץ ידבר ורצונו כאשר ישראל יקראו בשם ה' בתפלתם על הגשמים, הבו גודל לאלהינו, שהשמים יתנו מטר על פני האדמה והארץ תתן יבולה כי בזה יתנו גדל לאלהינו, לתת שכר לשומרי מצותיו. ונראה לי שבהיות משה רבינו ע"ה מזכיר השם ככתבו חשש אולי ישראל ממנו רואים וכן עושים להזכירו גם הם ככתבו, לזה אמר להם דעו שאני כי שם ה' אקרא, לי ניתן רשות לקרותו ככתבו אבל אתם הבו גדל לאלהינו, להזכירו בשם אדנות ולא ככתבו, שאלהים היא השכינה שהיא אדנות.

עוד נראה ציוה משה לישראל כשומעכם כי שם ה' אקרא, היינו מלכות שנקרא שם, הבו גדל לאלהינו, כלומר תכוונו לשלב השם שהוא אדנ"י עם הוי"ה כזה יאהדונה"י לעשות יחוד, שעם זה דוקא אתם נותנים גודל לאלהינו, גם על ידי כך אתם מגדילים שמו שהוא ד' אותיות ועם השילוב נעשה משמונה אותיות.

כי שם ה' אקרא וכו'

ובספרי הביאו הילקוט, "" נמצאנו למדין, שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחד מלות, ממי למד, ממלאכי השרת למד, שאין מזכירין מלאכי השרת את ה' אלא אחר שלשה קדושות, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה', אמר משה דיו שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת, והרי דברים ק"ו, ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול גדולים לא הזכיר שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחד מלות, המזכיר שמו של מקום בחינם עאכ"ו}} עכ"ל. ביאור המאמר שמלאכי השרת מזכירין השם אחר שלשה מלות וז' פעמים שלשה הם כ"א, ולכך הזכיר משה השם אחר כ"א מלות להיות פחות משבעה ממלאכי השרת, ולכן הזכירו אחר כ"א מלות שכך תיבות יש מהאזינו עד השם.

אך ראוי לשים לב למה בחר להיות פחות מז' ממלאכי השרת, לא פחות ולא יותר, ונראה בדברי רז"ל מסכת סוכה פ"א תניא רבי"ט אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו למרום, ופריך והא כתיב ומשה עלה אל האלהים, ותירץ למטה מעשרה והכתיב מאחז פני כסא פרשו עליו עננו, אלא דאישתרבובי אשתרבב ליה כסא עד עשרה ונקיט ביה ע"כ. נמצא כפי מאמר זה משבעה רקיעים לא עלה אפילו עד הרקיע הראשון וכיון שכן אמר דיי שאהיה בפחות משבעה במלאכי השרת כיון שאני לא עליתי אפי' ברקיע השביעי זו שעל ראשנו כשאנו מונין מלמעלה למטה. ונראה דאומרו במלאכי טעות הוא וצריך לומר ממלאכי השרת. ואומרו ממי למד ממלאכי השרת, הלימוד שלמד מהם הוא שלא להזכיר השם מיד, שהרי הם מזכירין אותו אחר שלשה מלות ונתחכם הוא עוד, דכיון שלא ישב מושב מלאכי השרת בהיות שלא עלה אפילו לרקיע השביעי שלא להזכירו כי אם בפחות משבעה ממלאכי השרת, דהיינו אחר כ"א מלות שהוא שבעה פעמים שלשה כמדובר.

ונראה גם בענין הק"ו שהביא ממשה לכל אדם, דפירושו כך, ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול גדולים, וכיון שכן בהזכירו השם היה מכוין יחודים והיה יכול להזכירו מיד בלי קדימת מלות ועכ"ז לא הזכירו כי אם אחר כ"א מלות, המזכיר שמו של מקום בחינם כלומר בלי כוונת שום יחוד עאכ"ו שעונשו רב אם מזכירו אפי' בקדימת מלות ואין צ"ל בלי קדימת מלות. אמר אליהו הכהן, אוי לרשעים ולנשותיהם יותר מהם המזכירים בכל דבור ודבור שם הוי"ה וכ"כ הורגל בפיהם שנעשה כדבור עצמו ותמיד קריתי תגר על השומעים ואינן מוחין, אויל אזנים שכך שומעות שקרוב בעיני שעון זה סיבת עיכוב גאולתנו שגלינו מארצנו על עון חילול השם, ואין חילול גדול מזה, במזכיר שם הוי"ה מעורב בכל דבריהם של הבל וריק שמדברים, ובפרק ראשון דנדרים אמרינן אמר ר' חנן אמר רבי השומע השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה, ועניות כמיתה ונדותו קשה משל חבירו משום שנדותו הוא נידוי שמנדין אותו חכמי התלמוד שאמרו ואם לא נידהו הוא עצמו הוא בנידוי, שהרי מנדין אותו, ומי יתיר נדויו, מה שאין כן אם הוא שם למזכיר שם שמים בנידוי שהוא עצמו יכול להתירו, ולכן נדותו קשה משל חבירו, ודברי רש"י ז"ל דקאמר הוא עצמו יהא בנידוי, לא שיהא בנידוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר, שהרי אינו חמור השומע ושותק מהמזכיר עצמו, שבכל מקום אעמא קא יהיב למה דקאמר, ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי, שהרי עונשו חמור, דשם עניות מצויה ע"כ. מנגד מה שפרשתי, ושבעים פנים לתורה, ומה שפרשתי נראה שהוא פירוש נכון ואין התורה שעונש המזכיר חמור מהשומע ושותק, כיון שעונש המזכיר ענייות, דקשה ממיתה דהמזכיר עונשו עניות בעולם הזה דוקא מקבל עונשו אבל השומע ושותק שחכמי התלמוד נידוהו כדפרשית, דנמצא אין מי שיתיר לו ומת בנידויו ועונשו שמור לאחר מיתה שהעונש שם חמור יותר כנודע, לכן יעשה כל השומע את השם לבטלה השתדלות נמרץ לעקור זה מפי אנשים ונשים וטף ושכרו כפול ומכופל מהשם, והשם בעד עמו יכפר כי לכל העם בשגגה.

הצור תמים פעלו וכו'

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא:    הכוונה בצד"י רבתי, יובן עם מה שאפשר בפסוק שבהיות שהקב"ה עושה דין ומשפט על היותו צדיק וישר גם כל איש אשר נתן לו האלהים עוז וממשלה שכלם יראים ממנו ודבריו נשמעים צריך שיאחזו בדרכי המקום, כדכתיב והלכת בדרכיו וכו' לעשות דין ומשפט בארץ לשכר מתלעות עול פן יקום ויהרוס ארץ, ושיעור הכתוב הצור וחזק באנשים שנתן לו הקב"ה עוז וממשלה, ולכן צד"י רבתי לרמוז על מי שגידלו הקב"ה בעוז וממשלה, שכדי שיהיה תמים פעלו לפני המקום הוא, כי כל דרכיו משפט, כלומר כשכל דרכיו משפט, שעושה משפט ברשעים כמדובר, משום דכיון שהקב"ה אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, גם צריך לאחוז בדרכיו לאהוב המשפט כדי לקרב האמונה והצדק והיושר כהקב"ה שאוהב אותם. וכפי פשוטו הצור תמים פעלו שמדבר בהקב"ה, הפירוש כך כדברי רז"ל אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, שבשר ודם צר צורה בכותל ואינו יכול להטיל בה נשמה לא כן הקב"ה נמצא שצורת הצייר אינה תמה, דאינו יכול להטיל בה רוח, לכן אמר הצור תמים פעלו, כלומר הצייר יתברך שמו תמים פעלו, שמטיל בצורה קרבים ובני מעים ורוח ונשמה, ולכן הצד"י רבתי לרמוז אל תקרי צור אלא צייר, כי הוא הצייר הגדול כי תמים פעלו, וזהו הטעם כי כל דרכיו משפט עם החוטאים, איך בראותם כחו וגבורתו מיצירת האדם חוטאים ואם כן שיש מקום לעשות דין ומשפט ברשעים נמצא הכל מודים ואומרים אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.

שחת לו לא בניו מומם וכו'

שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול:    כבר פרשתי על פסוק זה באורך בחיבור אחר, ונראה עוד שידוע שהבנים קטנים מתים בעון אביהם, לזה אמר שחת האדם לו בעבירה לא בניו, כלומר אין לו בניו שמתים בעונו, אם כן מומם הגדול שלהם היותם דור עקש ופתלתול שאין מום גדול מזה היותם ממיתים בניהם בידם. עוד יש לפרש בא לומר שאל יעלה על הדעת לומר, כיון שאנו נקראים בנים למקום אף שנחטא לא מפני זה אין אנו בניו, לעולם בשם בנים אנו נקראים, דעו שאינו כן, שחת לו אז לא בניו, לא בשם בניו להקב"ה נקראים כי אם בשם עבדים, כאמרם חז"ל כשעושים רצונו של מקום נקראים בנים וכשאין עושים רצונו נקראים עבדים, אם כן מומם כשהם דור עקש ופתלתול, משום שנכנסים בבחינת עבדים ואין מום גדול מזה. עוד יש לפרש שהכונה אעפ"י שחטאו לא לו חטאו שמכל מקום נקראים בניו, אך מומם שקוראין אותם דור עקש ופתלתול, אבל לעולם הם בניו.

הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם וכו'

ובילקוט "האזינו השמים וכו':    הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם וכו', שמא שינו מידתם, ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מידתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מידתכם", ע"כ.

וקשה מה ראה בעל המאמר להזכיר בנים ובנות בק"ו זה, ויש לומר דכיון שאחר שאמר האזינו השמים וכו' אמר שחת לו לא בניו, והוא כדפרשית כשאדם משחית בחטא, לא בניו נשארים לו שמתים בעונו, ונמצא בחטאו לא חס על בניו כאילו לא בניו לכן נקט בק"ו השמים שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסין על בניהם וכו' לא שינו מדתם אתם שחסים על בניכם עאכ"ו שלא תשנו מדתכם כדי שלא ימותו, אך קשה טובא דמה ק"ו זה, דשאני שמים אין משנים משום שמוכרחים במעשיהם, מה שאין כן האדם שהוא בעל בחירה ורצון והיצר הרע תוקפו לשנות, וצריך עיון ובדוחק נראה שהק"ו כאן הוא על דרך זה, התסכלו בשמים שנבראו לא לשכר ולא להפסד לא שנו מדתם, כלומר בעבור העדר שיש בהם שאינן בעלי בחירה ורצון לא שנו מדתם דמוכרחים במעשיהם, אתם שיש לכם שכר והפסד שיש לכם מעלה זאת היותכם בעלי בחירה ורצון עאכ"ו שלא תשנו מדתכם משום כדי להציל מהעונש וכדי שיגיע לכם מהשכר.

הלה' תגמלו זאת וכו'

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך. זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:   

לבוא לביאור המשך פסוקים אלו, נקדים מה שמפורש בתורה, שעל ידי התורה מתפרסמים ישראל לעם חכם, כדכתיב בפרשת ואתחנן ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וכו' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. גם ידוע שהקב"ה ברא לאדם על מנת שיקבל התורה ולכן כשיוצא לאויר העולם משביעין לו תהי צדיק ואל תהי רשע, גם ידוע שעל מנת שישראל יקבלו את התורה ברא העולם דכתיב יום הששי, מאי הששי, תנאי עשה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב וכו'. גם ידוע דשני אלפים תהו וכיון שראה הקב"ה שלא היה העולם מתקיים נתן התורה לסוף כ"ו דורות. גם ידוע מאמר חז"ל במסכת חגיגה על י"ב עמודים העולם עומד שנאמר יצב גבלת עמים למספר בני ישראל שהם י"ב שבטי י"ה. גם ידוע שהקב"ה חלק האומות לשרים וישראל נפל בחלקו באופן שחסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם את התורה שעל ידי התורה נחשבים חכמים ונבונים בעיני כל האומות, נמצא דכעס גדול יש בעוזבם את ה' אשר הרבה להטיב עמנו כל כך ושיעור המשך הכתובים הלה' תגמלו זאת, אין זאת אלא תורה, כלומר וכי זו היא גמול התורה שנתן לכם שתהיו חכמים ונבונים בעיני כל האומות, והי' להפך שהיית' עם נבל ולא חכם הלא אביך קנך הוא עשך ויכננך לשמור תורה ומצות, תדע זכור ימות עולם הם ששת ימי בראשית שבהם נברא העולם דכתיב יום הששי שבראו על מנת שתקבל התורה בינו שנות דור ודור הם אותם כ"ו דורות שלא היה בהם תורה ובראות שלא היה יכול העולם להתקיים, לא נשלמו השני אלפים תהו ונתן התורה לכ"ו דורות אם כן הבט כל זה וראה שעל התורה והמצות יצרך ויכננך כדי לגדלך בעיני כל העמים לעם חכם ואיך נהפכת לעם נבל ולא חכם, ואין מקום שתוכל לטעון לא הייתי יודע שהעולם נברא על מנת שאקבל התורה דכתיב השישי בה"א כמדובר ושעל ידה אני מתגדל בעיני האומות שמחזיקים אותי לעם חכם ונבון, משום שכל זה כתוב בתורה, היה שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך, כמו שתירגם יונתן בן עוזיאל קרון בספרי אורייתא ויתבון לכון ובספרי נבייא ויימרון לכון וכו', ועוד דע מעלתך שבהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם שבשעת הבריאה חלק האומות לשרים דהיינו בזמן שיצב גבולות עמים למספר בני ישראל שהוא כשברא העולם ולך נטל בחלקו, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ולאלוה אשר הגדיל לכם כל כך גמלתם להם כך, הלה' תגמלו זאת וזהו ה' רבתי, כלומר גדלה התמיה על זאת איך עשיתם כך.

עוד נראה המשך אחר, שהנה הרשעים ידרכון קשת לשונם לומר שהיות האדם צדיק ורשע הכל גזרתו יתברך הוא, ובזה מתאמצים ומתחזקים לחטוא במינות זה אשר משים היצר בלבם, וכל זה שקר מבואר, דאם כן למה העניש לאדם ולחוה באוכלם מן העץ וכן לדור אנוש ופלגה ומבול ונתן שכר טוב לאבות שהלכו בדרכיו, שאם הכל גזרה לפניו שזה יהיה צדיק וזה רשע, למה מעניש לרשע ומשלם שכר טוב לצדיק, אין זו כי אם שהרשות נתונה בידו של אדם לנטות בדרך שירצה, דאם לא כן עושה שלא כדין להעניש לרשע חינם, כיון שהוא גזר שיהיה רשע, והדבר בהפכו ושיעור הכתובים הלה' תגמלו זאת, להיות עם נבל כלומר מין, כמו אמר נבל בלבו אין אלהים, ולא חכם להבין הדבר על בוריו באומרך שהיותך רשע הלא הוא אביך קנך על זה, הוא עשך ויכננך להיותך מין ורשע, שהכל גזרה לפניו הבט ימין וראה שכל זה שקר שהרי זכור ימות עולם הם ששת ימי בראשית שברא את העולם וביום הששי שברא את האדם ענשו על עוברו על ציווי, בינו שנות דור ודור, שהם דור אנוש שענשו שהציף עליהם מי אוקיינוס ודור המבול ששטפם כדברי רש"י ז"ל, גם שאל אביך אלו האבות הצדיקים או אלו הנביאים כדרש"י ז"ל, זקניך אלו החכמים שהטיב להם על צדקותם והם יגידוך ויאמרו לך שאדם בעל בחירה ורצון ולכן מעניש לרשעים ונותן שכר טוב לצדיקים, דאם לא כן איך מעניש לרשע ונותן שכר לצדיק, שהרי אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ועוד מופת חותך על זה בהנחל עליון גוים, שהנחיל לגוים תחת השרים בהפרידו בני אדם בדור הפלגה שהפרידם, דאז הטיל גורלות ונפלו האומות תחת ע' שרים והציב גבולות עמים אלו למספר בני ישראל שהיו שבעים נפש שירדו למצרים ומשם נתפשטו ישראל כדברי תרגום יונתן בן עוזיאל ואז נפלת אתה בחלקו יתברך בעבור צדקותך וזהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, הרי בהדייא שאין אדם מוכרח במעשיו שאם כן למה חלק חלק האומות לשרים ולך נטל בחלקו, וכי עול בחוקו יתברך ח"ו, אם כן הלה' תגמלו זאת, אחר כל זה לומר שהיותך נבל ולא חכם הוא עשך ויכננך על מנת כך ח"ו. עוד יש לפרש דחבל לשון נחלה מכחי, והכוונה כי חלק ה' עמו, דשם אל בהון בשם ישראל, אבל כשהוא בחינת יעקב שאינו הגון אז נוגע חבל וכאב לנחלתו אפי' אחד מהם דכלם ערבים זה לזה.

בהנחל עליון גוים וכו'

בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:    נראה לפרש שבהיות שישראל עתידין לימות המשיח לנחול לכל אומות העולם וכל הארצות וכל גבולי העולם יהיו נספרים ונמנים על שם ישראל כי ישליטם הקב"ה בכל העולם בעבור היות עמו וחבל נחלתו, וכל זה יתקיים בשובם בתשובה ויפרדו בני אדם מלחטוא לפניו ושיעור בכתובים בהנחל עליון גוים לישראל שינחילם וימסרם בידם אמת יהיה כך, בהפרידו בני אדם שהם החוטאים המתכנים בשם בני אדם קדמאה כדברי רז"ל במדרש בראשית בהפרידו כל אחד לחבירו מלחטוא ולעשות תשובה אז יצב כל גבולות עמים והממלכות למספר בני ישראל שיהיו נספרים ונמנין על שם בני ישראל, שהעולם ימסר בידם משום כי חלק ה' עמו ישראל חבל נחלתו אעפ"י שהוציאם בגלות לא עזבם וקשורים עמו כחבל כדאמרינן בירושלמי משל למלך שהיה לו מפתח קטנה לבית גנזיו, אמר המלך אם תפול לארץ מיד תאבד, אמר הריני עושה לה חבל ארוך וקושרה ע"כ. עוד יש לפרש כי חלק ה' עמו, כלומר הוא חלק ממנו יתברך שמו ואם תאמר כבר חטאו והשליכם מעל פניו ולהשיב לזה אמר יעקב חבל נחלתו, כלומר אף על פי שחטאו ובאו בבחינת יעקב בלתי הגונים, כמשפט בכל מקום שמכנה אותם בשם יעקב כשאין הגונים כנודע, הם קשורים עמו כמשל החבל כנזכר, ונמצא שלא עזב ולא יעזוב. גם יש לפרש על פסוק עם נבל ולא חכם, דשם נבל נאמר על מי שאינו נדיב לב שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי אמר ולקחתי אי מזה המה ועליו נאמר כי שמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. וידוע שיש לגנות לעם הארץ כשהוא נבל, כלומר כילי, אמנם אם הוא חכם לא, משום דצדיקים חביב ממונם יותר מגופם על שאינן פושטים ידיהם בגזל כאמרם חז"ל ושיעור הכתוב קורא אני אותך עם נבל משום שאין אתה חכם שאם היית חכם ואעפ"י שלא הייתה נדיב לא הייתי קורא אותך נבל וק"ל ונכון בדרך הלצה.

ימצאהו בארץ מדבר וכו'

ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון. יסבבנהו ובוננהו וצרנהו כאישון עינו:    נראה לפרש, ידוע שהמדבר הוא שליטת השדים וכל מיני מזיקין וכדברי תרגום יונתן בן עוזיאל אתר דמייללין שדים וכו' וכמו שכתבו המקובלים ז"ל שלילית עם כמה רבבות של מחבלין הולכת בכל לילה במדבר בקול יללה עד שעמודי שמים ירופפו ע"כ. וכיון שכן מוכרח שישראל לא ניזוקו במדבר על שהשכינה הקיפם ושמרם כעומדים בתוך חומה ובזה לא שלט עליהם מזיק ומחבל והנה הזכיר להם משה החסד הגדול הזה שעשה עמהם ואמר ימצאהו בארץ מדבר מלשון ומצא להם כתרגומו סיפק צרכיהון וכו' וזה חסד גדול אין כמוהו לא שייך בו מזון ולא מנוחה ולא חיות משום שהוא מקום תהו ילל ישימון, ששם מיללת לילית ועושה ישימון וחרבה ושממה ועכ"ז הספיק להם מזון וכל מיני תענוג ומנוחה וכיצד החליש כל כחות הנזק השולטים במדבר יסבבנהו להם כחומה יבוננהו את התורה ובזכות שקבלו התורה והבינם להם יצרנהו כאישון עינו. כשם ששומר אישון של אדם שהקיף עינו בעפעפים כך שמר להם כאישון עצמו שנעשה להם כביכול סביב להם כחומה שמורים בתוכה שלא ישלוט בהם מכחות המדבר כמדובר. או יצרנהו כאישון עינו כמו שישמור וינצור האיש אישון עינו כך שמרם.

עוד נראה לפרש בדקדוק, דהל"ל ימצאהו במדבר מאי בארץ מדבר, גם להבין אומרו ובתהו ילל שהמדבר אינו תהו שלא נאמר תהו כי אם על דבר שאין למשמש בו כי והארץ היתה תהו ובהו והמדבר דבר ממשי הוא, גם להבין כונת אומרו יסבבנהו יבננהו. אמנם ידוע שישראל זכו לארץ ישראל על שקבלו תורה במדבר כי לא הכניסם בה כי אם בעבור ישמרו חקיו שאם לא היו מקבלים התור במדבר היה חוזר העולם לתהו ובהו כאמרם חז"ל תנאי עשה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני חוזר העולם לתהו ובהו, לזה אמר ימצאהו בארץ מדבר, לשון מציאה כלומר מה שהמציאם בארץ ישראל, מדבר גרם להם שבו קבלו התורה ובעבור התורה נמצאו בארץ ישראל שאם לא היו מקבלים אותה ובתהו ילל ישימון היה חוזר העולם לתהו ולילה וישימון, אך כיון שקבלו התורה במדבר וגם היות במדבר זכו כולם בה מה מדבר הפקר לכל כך התורה הפקר לכל, כל הרוצה ליטול יבא ויטול כאמרם חז"ל יסבבנהו במצות יבננהו התורה וכיצד קיום מצותיו, ועל ידי כך יצרנהו בארץ ישראל שהוא באמצע העולם המקום המובחר והמסובב שבעולם דוגמת כאישון עינו והיא בת עין שבאמצע העין מובחר שבעין שממנה רואה והיא מסובבת ומנוצרת בעפעפים.

כנשר יעיר קנו וכו'

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו:    דברי רש"י והוא מאמר רז"ל ידועים הם, ובעל מנחה בלולה ז"ל כתב וז"ל, כנשר יעיר קנו מלשון ותער כדה שמריק קנו כדי לומר גוזליו לעוף כן עשה ה' עמהם ורצונו כי כל היסורין הבאים עליהם הם על דרך התלמדות ונסיון כנשר יעיר קנו כשרוצה ללמד אפרוחין לעוף כי יכריחם אל הנפילה ממקום גבוה לארץ והוא ימהר לקבלם על כנפיו טרם יתחבטו לארץ ובין כך ילמדו לעוף בעצמם כך כל היעודים שאמר להם משה בקללות אינן רק להודיעם דרך חיים ותוכחות מוסר. ומשל הנשר יאומת בשלשה פרטים האחד הנשר בבואו לקנו יצפצף כדי שלא יחשבו שהוא עוף אחר. השני הנשר לא יחול פתאום על אפרוחיו פן יזיקם בצפרניו ולכן ירחף מעט כדי שינוח עליהם בשובה ונחת. השלישי כשישא הקן עם הבנים לא ישימם על הנוצה אולי יפיל הקן אבל ישאהו על אברתו ככה עשה הש"י עם ישראל, דוק ותמצא הנמשל דרוש וקבל מוסר.

ולענ"ד נראה לפרש דכיון שהזכיר קודם יסובבנהו יבוננהו, כלומר שסיבב לישראל במצות להבין להם התורה וכיצד עשיית מצותיה כדפרשית, ועל זה שמרם כאישון עינו סיפר עתה מה שנוהג עם האדם בשמור תורתו ומצותיו והוא שאם קיים אותם מיד בראותו שהשלים עצמו לוקח אותו להנחילו חלקו בגן עדן וזהו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, כך הוא יתברך בראות לאדם שכבר השלים עצמו יפרוש כנפיו כנפי שכינתו יקחהו מן העולם הזה ישאהו על אברתו, כלומר על חוקו בגן עדן שיסתופף ויתעדן שם כנשר ושאר עופות שמסתופפים ומתעדנין באברתם שמכסה עליהם ומחסה להם או ישאהו על אברתו, דאברתו הוא כינוי אל המצות המגינות על האדם כנוצה זו שמגין על העוף וזהו ישאהו על אברתו, מה שישאהו מן העולם לצדיק כמדובר הוא על אברתו על שכבר השלים עצמו בקיום כל המצות.

ה' בדד ינחנו

ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר:    פירש הרב כלי יקר ז"ל וז"ל בדברי רז"ל מסכת ברכות אמר הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, גם אני עושה לכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ז"ש ה' בדד ינחנו כלומר עשה את ישראל חטיבה אחד בעולם שינחהו בדד כמ"ש הן עם לבדד ישכון ובדד קאי על ישראל שהבדילם מן העמים להיות עם אחד מיוחד אליו יתברך בדד המה לבדם ולא האומות אך בתנאי זה כשאין עמו עם ישראל אל נכר, ר"ל שיעשו אותו יתברך חטיבה אחד בעולם, את זה לעומת זה עשה האלהים עכ"ל, ונכון.

ולענ"ד נראה, ידוע שגלינו מארצנו בעון העגל כדברי רז"ל בזוהר חדש על פסוק על אלה אני בוכיה, על עון אלה אלהיך ישראל ונמצא שבעון העגל אנו בארץ העמים תחת ממשלת השרים עד שיתכפר עון זה כאמרם חז"ל אין דור שאין נוטלים א' מליטרא בעגל, ואז ישיבנו בארצנו ויהיה האל ית' בלבד ינחנו ושיעור הכתוב ה' בדד ינחנו, דינחנו משמע לעתיד כלומר לעתיד הוא בלבד ינחנו שאנו יוצאים מתחת ממשלת השרים ואימתי יהיה זה, כשאין עמו עם ישראל עון אל נכר, שהוא עון העגל שיתכפר כל העון ואז אנו יוצאים מן הגלות והוא יתברך בדד ינחנו שאז אנו יוצאים מתחת רשות השרים כמדובר, או נראה דשיעור הכתוב כך, כשה' בדד ינחנו, דהיינו לעתיד שאנו יושבים בארצנו אז אין עמו עם ישראל אל נכר, שהוא ס"מ המקטרג עליהם תמיד משום שאז אינו בעולם, דעתיד הקב"ה לשוחטו כאמרם חז"ל. וקרוב לשמוע כשה' בדד ינחנו לעתיד בימות המשיח אזאין עמו עם האדם אל נכר, היינו יצר הרע כאמרם חז"ל איזו אל נכר שבתוך גופו של אדם זה יצר הרע לפי שמבטלו כדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם, גם נוכל לומר בדברי רז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, לזה אמר ה' בדד ינחנו, לעתיד שיביאנו לארצנו ואז אין עם ישראל כנוי שעובדים אל נכר שכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, וכפי פשוטו שמדבר כשה' בדד ינחנו במדבר הכונה ליישב תמיה גדולה דאיך אחר שראו ישראל כחו וגבורתו יתברך במצרים ובים ובמדבר עשו להם עגל מסכה, לזה אמר ואין עמו אל נכר, כלומר אין עמו עון אל נכר הוא העגל שהרי ערב רב עשהו כאחז"ל. או כלך בדרך זה בדברי רז"ל ישעו ישראל בעגל שאין בו ממש, ולמה עשו אותו להתיר להם עריות ונמצא שאין עמו אל נכר לומר שהיה בו ממש ח"ו, אין עמו היה דבר זה חלילה. ורש"י ז"ל םירש ה' בדד וכו' כלומר ה' בדד ובטח נהגם במדבר ואין עמו אל נכר לא היה כח באחד מאלהי העמים להראות כחו ולהלחם עמהם. ועל פי דרכו יש לפרש כשה' בדד ינחנו בדד ובטח במדבר שם נתפרסם שאין עמו יתברך אל נכר, היינו ס"מ הרשע שהרי הפיל והשפיל בפני ישראל כל האומות העומדות ברשות ס"מ ואין מציל מידו.

ירכבהו על במתי ארץ וכו'

ירכבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי וניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמש. וישמן ישורון ויבעט וכו':    נראה ירכיבהו על במותי ארץ היא ארץ ישראל שהיא גבוה מכל הארצות זהו פשוטו וכן ברש"י ז"ל. אמנם כפי מה שהזכיר קודם ה' בדד ינחנו, בדד ובטח נהגם במדבר כדברי רש"י ז"ל נמשך גם ירכבהו על במותי ארץ שמדבר על מה שנהגם במדבר בדברים חוץ מטבע ומנהג כל הארץ, שהרי האכילם מן משמים שכל הטעמים כלולים בו ומי באר מרים שכל מיני משקים היו טועמים כאמרם חז"ל היה בו טעם יין טעם שמן טעם חלב טעם דבש, וזהו ירכבהו על במותי ארץ, כלומר העלם על טבע הארץ שכמה שכל הארץ אוכלים תנובות שדה חטה ושעורה וכל מיני פירות שהוא טבע הארץ, כל זה האכילם במן שהיה כלול כל זה בה וכן בבאר כל מיני משקים, נמצא שירכבהו על טבע הארץ עברו על הטבע, כיצד שויאכל תנובות שדי במה שכלל בבאר כל מיני משקים, ויניקהו דבש מסלע של מרים ושמן מחלמיש צור היינו הבאר שהיו טועמים בו טעם דבש ושמן ונקט אלו שהם העיקרים יותר למזון ובמן כולל בו חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים וכו' עם חלב כליות חטה. נמצא שירכבהו על במותי ארץ, עלו וגברו על טבע הארץ כמדובר, גם קרוב לשמוע אומרו ויניקהו דבש מסלע שהדבש שהאכילם היה מהמשובח שבדבש קשה מסלע כאומרם חז"ל גבי יעקב אבינו ע"ה שששלח לו דבש קשה מאבן וכן ושמן משובח קשה מחלמיש צור. וכיון שכן תמיה גדולה איך וישמן ישורון ויבעט איך בעבור שהטיב עמן והשמינו בכל מיני תענוגים בעט.

ודם ענב תשתה חמר

ודם ענב תשתה חמר:    פירש בעל מנחה בלולה ז"ל שהיין משמח רמ"ח איבריו של אדם ועל שם זה קראו חמ"ר שעולה רמ"ח. ולי נראה אותיות חמר הם אותיות רחם, על דרך זכה משמחו לא זכה משממו, גם כן זכה מרחם עם היין ומוציא סודות מפיו דנכנס יין יצא סוד, לא זכה נעשה חומר עכור שמטנף עצמו בכל מיני טינופים וזהו חמר לשון חומר. גם יש לפרש באומרו ודם ענב תשתה חמר, דתשתה הוא לעתיד רומז שלעתיד לימות המשיח מהענב עצמו ישתה יין כאמרם חז"ל במסכת כתובות אדם יביא ענב אחד בקרון ומניחו בזווית ביתו ומסתפק ממנו יין. גם יש לפרש דחמר מלשון מדה מלשון וחומר שעורים ולכך שעורים והכוונה כיון שיין אחריתו דם כאמרם חז"ל לכן ישתה מעט במדה שאם ישתה מדה מרובה כחומר שעורים אחריתו דם, ושיעור הכתוב ודם ענב יצא דם מהענב אם תשתה חמר מדה גדולה כחמר. גם יש לדקדק דהזכיר בפסוק זה עשרה דברים. תנובות שדי א'. דבש מסלע ב'. שמן מחלמיש צור ג'. חמאת בקר ד'. וחלב צאן ה'. עם חלב כרים ו'. ואלים בני בשן ז'. ועתודים ח'. חלב כליות ט'. ודם ענב י'. הוא כנגד עשרת הדברות שקבלו וקיימו העולם שנברא בעשרה מאמרות נתן להם אלו עשרה דברים והוא וישמן ישורון ויבעט, קראן ישורון מלשון ישור על אנשים, כלומר במקום שהיה ראוי שיסתכלו ויביטו באלו העשרה למה הם עשרה שהוא כנגד עשרת הדברות שקבלו ויכשרו מעשיהם ועשו בהפך.

עוד נראה לפרש בדברי רז"ל, עשרה דברים נותן הקב"ה באדם: ראיה ושמיעה ודיבור וכו' ועשרה בין אביו ואמו חמשה כל אחד וכו', אך העשרה שנותנים אביו ואמו הם גופניים צריכים לאכילה כדי שיתקיימו ולכן כנגד העשרה שנותנים האב ואם הצריכים מזון נתן להם עשרה דברים אלו לקיימם, לומר מלבד העשרה דברים רוחניים שנתתי בכם, גם הנני נותן לכם עשרה דברים של מזון כדי שיתקיימו העשרה של אב ואם ובטובה שהטיב וישמן ישורון ויבעט, תמיה גדולה איך שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו, עשב להקב"ה שעשהו בעשרה הרוחניים כמדובר, וינבל צור ישועתו שהושיעו לתת לו מזון מספיק ומפונק לעשרה דברים חומריים שנתנו האב ואם. דכיון שחטאו בעגל נמסרו ביד מלאך המות שקודם נעשו חירות ממנו וכיון שחטאו בעגל חזר, כאמרם חז"ל והמת על יד מלאך המות נעשה נבלה, דמלאך המות שולט בחומריות חלקי אביו ואמו של אדם, דאינו שולט בנשמה, ונמצא וינבל צור ישועתו, וינבל לשון נבלה שעשהו נבלה שנמסר מיתתו על יד מלאך המות והשליטו על עשרה דברים שנותן האב ואם באותם שצור הוא האל יתברך עשה בהם ישועתו לזונן ולפרנסם כמדובר ובהם חטא ונעשה נבלה כמדובר.

והרב כלי יקר זצ"ל כתב מלת יקנאהו חסר יו"ד לרמוז שבעוד שהניק להם דבש מסלע וישמן ישורון ויבעט ושכחו התורה הכלולה בעשרת הדברות. וכן צור ילדך תש"י יו"ד קטנה שבעבור שעברו על עשרה הדברות גרמו תשות כח כלפי מעלה כביכול. ובמלת יצב גבלת עמים פירש בעל הטורים ז"ל גבלת חסר וי"ו לומר שנים עשר מזלות יצב למסר בני ישראל פירוש לפירושו, כי וי"ו הנעלם ממנו גם כן ו', כשתכתוב ו"ו, כי ככה המזלות ששה משרתים ביום הנגלה וששה משרתים בלילה הנסתרת ולפי שאין מזל לישראל, על כן חסר וי"ו לומר שאין להם ממשלה על י"ב שבטים כי אם על העמים, לכן נאמר יצב גבלת עמים עכ"ל.

ולי נראה וינקהו חסר י', לרמוז שהניקם שתי יניקות, חד כשהיו חסרים בהיותם קטנים במצרים חסרו התורה כאמרם חז"ל, שיולדת בשדה ומלאך בא ועושה להם ב' יניקות חד של דבש וחד של שמן ומגדלם ואח"כ היו באים עדרים לביתם וכו' וחד כשהיו גדולים בתורה במדבר שהניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וגבלת עמים חסר ו' הרומז לתפארת ישראל לומר שבגבלת עמים אינו משרה שכינתו שחלקם לשבעים שרים וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ולרמוז לזה חיסר הוי"ו הרומז להקב"ה מגבלת עמים. צור ילדך תש"י י' זעירא לרמוז דעשרה דברים נותן הקב"ה באדם, ראיה שמיעה דיבור וכו' וכיון שעשו עגל מסכה דכתיב בעבודה זרה עינים להם ולא יראו פה להם ולא ידברו אזנים להם ולא ישמעו וכו' וכתיב כמוהם יהיו עושיהם, שהעובד ע"ז נעשה כמותם הרי במה שצור ילדך שהם העשרה שנתן לך תש"י, י' זעירא היו"ד שהם העשרה דברים שנתן לך החלשת והתשת אותם שקוראים עליך גם כן עינים להם ולא יראו פה ולא ידבר אזנים ולא ישמע ונכון.

יקניאהו בזרים בתועבות יכעיסוהו

יקניאהו בזרים בתועבות יכעיסוהו:    יש להבין מאי בזרים ומאי בתועבות, ונראה שבהיות שכל חטא שאינו ברבים שאין בו חילול השם אינו גדול כחטא שהוא בפני זרים שיש בו חילול השם וכן חטא לתיאבון אינו כל כך גדול כחטא שהוא להכעיס, כאמרם חז"ל לזה מתרעם שיקניאהו בזרים בפני זרים כדי שיהיה חילול בדבר בהיות בפני זרים החטא, גם בתועבות יכעיסוהו לא היה בדבר שהיה מתאוה נפשם אלא בתועבות יכעיסוהו, בדברים שהיה להם תועבה עכ"ז היו עושים נגד רצונם כדי להכעיסו.

יזבחו לשדים וכו'

יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום חדשים מקרב באו לא שערום אבתיכם. צור ילדך תשי ותשכח אל מחלליך. וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם:    יש לדקדק אומרו לא אלה חסר וי"ו, ונראה בכל ההמשך בדברי רז"ל אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו ישראל כליה וכו' לזה אמר יזבחו לשדים לא אלה, שהלואי יעשו כמעשה העגל ששיתפו גם להקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכו' אלא אלו יזבחו לשדים לא אלה, כלומר כשזבחו לשדים לא שיתפו לאלוה היינו הקב"ה ולזה אלוה חסר וי"ו, לומר אלהים שהוא הקב"ה הרמוז באות וי"ו לא ידעום לעובדו בשיתוף, נמצא שאלו העובדי ע"ז חדשים מקרוב באו, עשו דברים חדשים דבר שלא שערום אבתיכם לפי שאבתיכם עבדו בשיתוף אבל אתה צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך, שאפילו בשיתוף לא עבדתם וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו שעשו דבר שלא שערום אבותם ויאמר אסתירה פני מהם, כשם שהם הסתירו פניהם ממני ואפילו בשיתוף לא עבדו אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה, דור שנתהפכו ממעשה אבותם שאבותם עבדו בשיתוף והם לא עשו כן, בנים לא אמן בם, ירצה בנים שאין אמונה בהם שלא עשו כאבותם, לא האמינו לעשות כמוהם, הם קנאוני בלא אל, בלי ששיתפו לאל בע"ז אלא כעסוני בהבליהם בלבד, שעבדו ההבל בלבד בלי ששיתפו אותי וגם אני אקניאם בלא עם לעקור שם עם מהם ולא לשתפו עם העמים שנקראים בשם עמים, אמסרם בידם שלא יחשבוהו לעם, בגוי נבל אכעיסם, היפך נבל לבן, כלומר במקום שהיה ראוי שיתלבנו מעשיהם ולא עשו אלא אדרבא הפכו לבן להיות נבל לעשות נבלה כזאת שאעפ"י שעבדו לא שיתפו אותי כמדובר, לכן בגוי נבל אכעיסם.

עוד נראה קנאוני בלא אל, כדברי רז"ל כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז והם פסקו הצדקה ונעשו בנים לא אמן בם, שלא האמינו בי שאמרתי ובחנוני נא בזאת והעלימו עיניהם מן הצדקה ונמצא שעבדו ע"ז בלא אל ממש בפועל, ובאיזה טענה בטלו הצדקה כעסוני בהבליהם בהבל שבפיהם שהיו אומרים אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסם כסברת טורנוסרופוס הרשע. גם יש ליישב הענין בדברי רז"ל כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז וק"ל. עוד יש לפרש יזבחו לשדים לא אלוה, הכוונה דכעס הוא דמודים בפיהם ואומרים שיודעים שלא אלוה הם ועכ"ז זובחים אותם אין זאת אלא להכעיסני וזהו כעסוני בהבליהם בהבל שבפיהם, דאומרים יודעים שלא אלוה שאין בו ממש ועכ"ז עובדים אותם כמדובר.

עוד המשך אחר בפסוקים, איתא בזוהר שיש שדים יהודאין עובדים להקב"ה ויש שדים ארמאין כופרים בהקב"ה. עוד לרז"ל יש בשדים שלשה כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת, יודעים מה שעתיד להיות כמלאכי השרת וכו' ומוכרח לומר שבחינה זאת לידע עתידות שהיא בחינת רוח הקדש ימצא דווקא בשדים יהודאין, לזה אמר יזבחו לשדים והלואי יזבחו לשדים יהודאין המודים ועובדים לאלוה, אלא בחרו לזבוח לשדים ארמאין הכופרים ואומרים לא אלוה ואם תאמר לא הבחינו בין שדים יהודאין לגויים כיון שכוונתם היה דווקא לידע עתידות ויהיה על ידי מי שיהיה, לזה אמר אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו, כלומר אלו השדים ארמאין לא ידעום אפילו חדשים שמקרוב באו כי אינם יודעים אפילו בחידושים העתידים לבא מקרוב, ואם תאמר כוונתם היה שיגידו להם על כל מה שעבר מקודם שבאו לעולם, גם זו ליתא, שהרי לא שערום אבותיכם אפילו לאבותיכם שעברו מן העולם מקרוב לא ידעו לשער אותם כך צורתם וכך קומתם וכ"ש וק"ו לאותם שכבר מתו מכמה שנים שלא היו יודעים לשער להם, ואם כן עובדך לשדים לכת האומרים לא אלוה היה בכוונה מכוונת להכעיסני, וזהו צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך, ויאמר אסתירה פני מהם, אדם נברא בצלם אלהים ובזה אין בהמה וחיה שולט בו, אך כיון שחטאו להכעיס, אסתיר פני מהם שהוא הצלם, אראה מה אחריתם, מלשון מה אנוש כלומר אראה איך חוזרים למה ולאין, בהיות כל צר ומזיק שולט בהם כיון שהסתרתי מפניהם צלם אלהים משום כי דור תהפוכות המה, דכיון שהיו עובדים לשדים על ידם היו מתהפכים עצמם לצורת בהמה חיה ועוף דוגמת העמלקים כאמרם חז"ל שצוה הקב"ה להרוג בעמלק משור ועד שה, שאם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא שעל ידי כישופיהם היו מהפכים עצמם כבהמות ולכן צוה להרוג גם הבהמות וכן ראיתי בספרים שיש מקום שעל ידי כישוף מתהפכים ביום לצורת דובים והולכים בהרים ושודדים כל היום ולעת ערב חוזרים למקומם ומתהפכים לצורת אדם, גם אלו כיון שעובדים לשדים הם דור תהפוכות שמהפכים עצמם לצורה שירצו, נמצא הם בנים לא אמן בם, שהיום רואים אותם צורת אדם ולמחר אם ירצה מתהפך לצורת בהמה או חיה או שד, אם כן אין להאמין בהם במה שהם לשעה. הם קנאוני בלא אל, דהיינו שהיו זובחים לכת השדים הכופרים בהקב"ה ואומרים לא אל כדפרשית, ואני אקניאם בלא עם, שאומר להם לא עמי אתם, עוד יש לפרש אמסרם ביד אומה שאמרתי עליה הן ארץ כשדים זה עם לא היה, שכביכול ניחם שברא אומה זו בעולם, וביד אומה זו אמסרם, הוא גוי נבל מכל האומות, בם אכעיסם וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל וברש"י.

אי נמי אקניאם בלא עם, שנשים ימשלו בהם שאינם עם. אי נמי בלא עם שאפילו קטני אומות העולם ירימו להם יד להכותם, וזהו בלא עם שעדיין אינם נחשבים עם דקטנים הם ועכ"ז צריך לכבדם וכאמרם חז"ל (פסחים קי"ג א') ת"ח קטן ונחש וגוי קטן צריך ליזהר בהם דמלכותייהו בתר אודנייהו קאי. אי נמי בלא עם כדברי רז"ל כשאין הגונים נמסרים ביד אומה שפלה ולא ביד האומה עצמה כי אם ביד בהמתם וזהו אקניאם בלא עם כי אם בבהמתם שאינם עם. אי נמי אקניאם בלא עם, שיברחו מקול עלה נדף ולא שום עם ירדפם אחריהם. אי נמי אקניאם בלא עם, אעשה שישלטו עליהם כל מין בהמה חיה ועוף וכל שרץ השורץ על הארץ, נחש שרף ועקרב שאינו עם.

עוד יש לומר כתב בספר בן גוריון דיש אומה שמהפכים עצמם כדובים ואריות והולכים ושודדים בהרים וגבעות וחוזרים ומתהפכים לאנשים ע"כ. לזה רמז לומר אקניאם בלא עם כאומה בזויה שמתהפכת מהיות עם ונעשים דמות בהמות וחיות רעות.

עוד יש לפרש יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא וכו'. בא להודיע שהזובחים לשדים אין מתרצים לעשות בקשתם אם אין כופרים תחילה ואומרים לא אלוה, כלומר אין אלוה בעולם ח"ו, ואם כן העובדים לשדים הוא אלהים לא ידעום הראשונים אלא חדשים מקרוב באו, לא שערום ולא עלה על דעת אבותיכם שהם אעפ"י שעבדו ע"ז היו מודים במציאות השם אלא שהיו אומרים עזב אלהים את הארץ ומסרה ביד שדים ועל זה היו עובדים להם, אבל אתם עובדים לשדים המכריחם לומר לא אלוה.

עוד יש לפרש יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא וכו' כלומר דבר שהוא לא ואפס ואין עושים אותו אל שמהפכים לא לאותיות אל, שדבר שהוא לא שאין בו ממש, עשוים אותו אל, וזהו כי דור תהפוכות המה דור שמהפכים אותיות לא לאל, ומצאתי כזה במפרשים ז"ל על אופן אחר.

עוד נראה לפרש, יזבחו לשדים לא אלה, כלומר אעפ"י שזבחו אותם ידעו באמת שהשד לא אלוה, אך שמו אותם אמצעיים בינם למקום באומרם שהקב"ה מצד גדולתו ורוממותו אין ראוי לשאול ממנו, דבזה טעו דור אנוש ועשו היכלות לכל צבא השמים ובניהם שבאו אחריהם סברו שהעבודה היה לעץ ואבן ממש, שמצאו מצויירים מאבותם עד תשכחו לאל מכל וכל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, גם אלו אבותם זבחו לשדים להשימם אמצעיים בינם למקום אף שידעו שלא אלוה, אך גרם זה שאלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו, הם הבנים שקמו אחריהם מקרוב ועבדו לצורת עץ ואבן ממש ולהן חשבום לאלוה דבר לא שערום אבותיכם שהן אלהות ולא עלה על ליבם וירא ה' וינאץ מכעס מה שעשו בניו ובנותיו שקמו אחריהם להחזיק לאלוה לעץ ואבן. ויאמר אסתירה פני מהם, כשם שהם הסתירו פני ממני, אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה, שנתהפכו מסברת אבותיהם אעפ"י שהיתה דעועה ובחרו לסברא אחרת רעה ממנה, להחזיק לעץ ולאבן ממש לאלוה ונמצאו בנים לא אמן בם, לא נשאר בהם אמונה בהקב"ה כלל ועיקר, הם קנאוני בלא אל, שנשכח שם אל מפיהם מכל וכל, אלא כעסוני בהבליהם בלבד באומרם שהעץ ואבן אלוה ואני אקניאם בלא עם, בהביא עליהם כ"כ רעות וגזירות משונות כאילו אינן עם כי אם כמכה על אבן או על עץ שאינו חושש אם מתבקע או נשבר ונאבד, בגוי נבל אכעיסם לקרות להם בשם גוי נבל אכעיסם תחת אשר היו נקראים כשעשו רצוני עם חכם ונבון.

עוד נראה לפרש יזבחו לשדים לא אלה, כלומר לא היו זובחים בעבור אומרם שהם אלוה, אלא מודים ואומרים לא אלוה, אך טעם עובדם להם, באומרם אלהים לא ידעום, כלומר לאלהים אינן יכולים להשיג לראותו ולידע אותו ולהכירו כמו השדים שהם קרובים להם בכל קוראם להם, וזהו חדשים מקרוב באו, אומרים שהשדים קרובים לשמוע בבוא להם רעות חדשות והוא היפך האמת שאדרבא הקב"ה אעפ"י שהוא רחוק הוא קרוב, שהוא בשמי מרומים ואדם קורא אותו ועונה לו מיד ועבודה זרה קרובה עם הגוי בכוח והיא רחוקה שקוראין אותה ואין מושיע כאמרם חז"ל.

אי נמי צור ילדך תשי ותשכח אל מחלליך שהוא בשמי מרומים והשגחתו עליך לשומרך בבטן אמך, הרי שאעפ"י שהוא רחוק קרוב הוא וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שבמה שהיה משגיח בבניו ובנותיו ובהיותם בבטן אמם היו רואים שאעפ"י שרחוק הוא ועכ"ז היו זובחים לשדים באומרם שהקב"ה רחוק להושיעם והשד קרוב ויודעים ומכירים אותו וקוראים אותם שיושיעום ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה שמהפכים האמת באומרם שהקב"ה רחוק לשמוע ועבודה זרה קרובה לשמוע, הם בנים לא אמן בם, אין מאמינים שהקב"ה אעפ"י שהוא רחוק קרוב לשמוע ועבודה זרה אעפ"י שקרובה עמהם בתוך הבית היא רחוקה לשמוע.

עוד יש לפרש, יזבחו לשדים וכו' כדברי רז"ל לא עשו ישראל את העגל אלא להתיר להם עריות באופן שהיו מודים בהקב"ה אבל אלו יזבחו לשדים באומרם שאין אלוה אלא לאלו שמזבחים, וזהו לא שערום אבותיכם, שהרי אבותיכם היו מודים שיש אלוה אלא כדי להתיר להם עריות היו עובדים עבודה זרה ונכון. גם יש לפרש צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך, דמחללך לשון חיל וכאב והכוונה אם בשלמא לא היה מכאיבם ומענישם כשהיו עוברים רצונו לא היה מהתימה שהיו חוטאים, אבל תמיה גדולה דצור ילדך תשי על ידי חטאתיך ותשכח אל שהיה מחללך ומכאיב ומעניש לך.

וירא ה' וינאץ וכו'

וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו:    דבשלמא אם היו חוטאים במה שחטאו אבותם אינו מהכעס כל כך, כיון שמה שראו מאבותם עשו, אבל הכעס הוא שחידשו הם ע"ז שלא ראו מאבותם אלהים לא ידעום חדשים מקרב באו. עוד נראה בדברי רז"ל גבי חזקיה המלך (סנהדרין ס"ג ע"ב) כשהיה קטן נתנו אביו לשורפו לע"ז שהיה הולך לבית הספר ולא נתן שום אחד מבניו שהיו עוסקים במלאכה, אמר הקב"ה לאחד שהיה הולך לבית הספר נתתה ואמו סכו בסלמנדרא והצילו כדאיתא שם באורך, וזהו וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שדווקא למי שהם בניו ובנותיו שהולכים לבית הספר, מאותם דווקא היו זובחים ושורפים לאלהים.

ויאמר אסתירה פני מהם וכו'

ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם. הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם:    יש להבין מאי לא אמן בם, עוד להבין באומרו באל אל היינו בהבליהם והוא כפל ענין במלות שונות. גם להבין אומרו בלא עם חוץ ממה שפרשתי לעיל. גם להבין מאי גוי נבל. אמנם הכוונה נראה בדברי רז"ל בנים לא אמן בם חסר, אמן כתיב, שלא היו עונין אמן יהא שמיה רבה ע"כ. ובזה נמשיך כל הענין, ידוע שהעונה אמן מייחד הוי"ה ואדנו"ת כנודע, דזהו הטעם דגדול העונה אמן מהמברך, לפי שהעונה אמן שעולה הויה ואדנות עושה יחוד, והיחוד של הוי"ה ואדנו"ת זהו עיקר האלהות ובלתי זו אינו מאמין באל, לזה אמר בנים לא אמן בם, כלומר לא היה בהם עונה אמן וכיון שכן קנאוני בלא אל, דכיון שלא היו עושים יחוד תפארת במלכות, לא היו מאמינים באל, ונמצא דכיון שלא היו עונין אמן כעסוני בהבליהם, כלומר בהבל שבפיהם שלא היו מוצאין הבל שלהם לענות אמן, לכן מדה כנגד מדה, ואני אקניאם בלא עם שיכנס פירוד ביניהם ולא יהיו לעם אחד להיותם באחדות כשם שהם לא ענו אמן לעשות יחוד, וכיון שיפול הפירוד ביניהם יפלו ביד אויב, וזהו בגוי נבל אכעיסם ולא יפלו ביד איזה אומה רק ביד גוי נבל, כלומר גוי שהוא מין, דנבל מין כמו אמר נבל בלבו אין אלהים, שבהיות מין אין מנחם ואין מרחם כיון דאינו מאמין באל אין מאמין בשכר ועונש ועושה כל מה שלבו חפץ והוא מדה כנגד מדה כאשר חטאו במינות שלא לענות אמן כדי שלא ליחדני עם שכינתי אמסרם ביד נבל, היינו מין כמדובר שאין מנחם ומרחם ובפרט שהעושה יחוד מביא רחמים ושפע בעולם והם מנעו הרחמים ומסרם בגוי נבל משולל מרחמים. וכפי רז"ל שדרשו בגוי נבל זו אשה רעה יבא על נכון מדה כנגד מדה, הם לא עשו יחוד שלא ענו אמן לא יהיה לו יחוד באשתו.

כי אש קדחה באפי וכו'

כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים:    נמשך עם מה שאמר לעיל, בנים לא אמן בם, שלא היו עונין אמן וכיון שלא היו עושים יחוד הוי"ה ואדנות, היו גורמים בפיסוק השפע והברכה ולגרום בעולם חרון אף וכליון חרוץ מרעב ודבר וכל מיני משחית ופורענות, וזהו כיון שהיו בנים שלא היו עונין אמן על ידי כך כי אש קדחה באפי ותקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים, באופן שלא יעלה עשב וכל שיח השדה והרעות נאספים ובאים והרעב בארץ ומתים ממזי רעב ולחמי רשף וכל מיני רוחין שדין ולילין שולטין בהם כדברי התרגום יונתן בן עוזיאל, דכיון שהם זבחו לשדים ולא יחדו שמו יתברך ומסרם ביד שדים רוחין ולילין.

עוד נראה לפרש כי אש קדחה באפי, כלומר רשעותם היה כי בעת אפי וחרוני חטאו וקדחו אש יצרםלהכעיסני, יש רשעות גדול מזה, ואם תאמר קודם מותם חזרו בהם, לא כן אלא מתו בחטאם וזהו עד שאול תחתית, עד פתח שאול תוקד אש יצרם באופן ששאול שהוא הקבר שם נפתח להם גיהנם שנפתח תחתם שם בקבר, וכיון שטמאו תחת הארץ הטומאה בוקעת ועולה ותאכל ארץ ויבולה, כל מה שהחיים היו זורעים על הארץ ותלהט מוסדי הרים מכח הטומאה הבוקעת ועולה מתחת לארץ.

אספה עלימו רעות וכו'

אספה עלימו רעות חצי אכלה בם:    נראה לפרש, ידוע שבמצרים גזר ארבע מאות שנים שישתעבדו, אך אחר כך הוציאם ברד"ו שנים, דכובד השיעבוד ששמו עליהם השלים הת' במספר רד"ו. בר םהכא כל כך הכעיסוני שאספה עלימו רעות, ירצה הוסיף עליהם רעות וכובד שיעבוד ולא יהיה כובד השיעבוד להקל מעליהם אריכות גלותם כי אם חצי אכלה בם, ישתעבדו עד שתכלה הזמן שקצבתי, עוד נראה בדברי רז"ל משל למלך שאמר להשליך על בנו אבן א' ואח"כ ראה שאם ישליכה עליו ימות, לעבור דיבורו אי אפשר, ציוה שיעשה צרורות וישליכו עליו הצרורות אחד אחד, ובזה מקיים דבורו ובנו קיים, וזהו הרומז כאן, אספה עלימו רעות, שיבואו אחד אחד ולא כולם יחד בבת אחת, רק בתוספת פעמים ועל ידי כך, חצי אכלה בם, כלומר חצי עלים והם אינן כלים כאמרם חז"ל, מה שאין כן שאם הביא כל הפורענות יחד יכלו ח"ו.

מזי רעב ולחמי רשף וכו'

מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה:    הכוונה אלו הנזכרים רשף וקטב מרירי שהוא מזיק ובהמה וזוחלי עפר היינו נחש, כולם יראים זה מזה, ובפרט כלם יחד מקטב מרירי מתייראים, אך הנני משים שלום בניהם לשולחם עליך לאבדך, ואל תעלה על דעתך דבזוחלי עפר היינו הנחש יהיה לך הצלה בהקדימך אל המים קודם הנחש כאמרם חז"ל, אם אדם קודם למים מת הנחש והדבר בהפכו, משום שאם נושך לך בתוך הבית לא תוכל למהר לצאת לחוץ להקדים למים מיראה דמחוץ תשכל חרב ואם הנשיכה בחוץ לא תוכל למהר לבית להקדים למים משום דבחדרים אימה, באופן שהנחש יקדים למים ואתה מת.

גם יש לפרש מחוץ תשכל חרב, שהכוונה תשכל את החרב מבחוץ שלא יהיה חרב בחוץ כלל ועכ"ז ומחדרים אימה היושבים בתוך חדר, בחדר יהיו באימה נחבאים שם בסוברם חרב בחוץ ונמצא על חינם נחבאים וכלים כוחם על דרך ורודף אין, ואם תאמר זאת האימה יפול דווקא לזקנים וקטנים שהם תשי הכח ורכי הלב, לא כן בחור ובתולה והם יצאו לחוץ ויגידו לאותם הנחבאים בפנים שאין חרב בחוץ לזה אמר גם בחור גם בתולה גם הם באימה שוין ליונק ואיש שיבה.

עוד יש לפרש, אמר גם בחור גם בתולה, לומר שאעפ"י שבחור ובתולה כלי זיינן עליהם לפי שאומות העולם לוקחים להם למשכב כדאמרינן במסכת גיטין מעשה בח' ילדים וילדות שהושיבו בספינה לקלון, פירוש לזנות עד שהשליכו עצמם לתוך הים וכו' עם כל זה לא יבטחו על זה לצאת בחוץ אלא יהיו נחבאים בחדרים באימה, גם בחור גם בתולה אעפ"י שעליהן כלי זיינן כיונק ואיש שיבה דמסוכנים הרבה כיון דלא שייך בהם כלי זיינן עליהם.

אמרתי אפאיהם וכו'

אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם:    הכוונה אמרתי לגלות אותם לאחד מפאות העולם ועל ידי כך אשביתה מאנוש זכרם, שאז יוכל האויב לכלות את כולם, דלא שייך טענת מלכותא קטיעא. ושמעתי שקדמוני שרים בזה.

עוד נראה לפרש, דאנוש הוא כינוי אל איש חשוב, כמו הוקיר אנוש מפז, ומנהג העולם דהחשובים הם אנשי המעלה כמלכים והשרים, דיבורם בכבוד אפילו עם העבדים וקוראים אותם בשמם, מה שאין כן המון העם הפחותים שדבריהם עם כולם דרך זלזול ופחיתות, לזה אמר אמרתי אפאיהם שיתחבאו בכל פאה ולא יצאו לחוץ מחמת בושת החירוף ושאשביתה מאנוש זכרם, שאפי' מי שיהיה אנוש, כמלך ושר ושדרכם לדבר בכבוד ולקרוא בשם, כאן יעזבו מידתם ולא יזכירו לכם בשם זכרכם, וזהו אשביתה מאנוש זכרם, גם מי שהוא אנוש חשוב, אשביתה מידתו שלא יזכירו לכם בזכר שאתם נקראים. אן כלך בדרך זה אשביתה מאנוש זכרם, שלא יזכירום בשם אנוש. אי נמי אשביתה מאנוש זכרם שלא יקראום האומות בשם שאדם מתכנה בו דאיש או גבר או אדם רק בשמות מכוערים כאשר היום כל האומות מכנים לישראל שמות מכוערים כנודע.

עוד נראה לפרש, בהמשך כל אלו הפסוקים, אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים:   

הכוונה אמרתי אפאיהם להניחם בפאה אחת שבעולם ועל ידי כך אשביתה מאנוש זכרם, שבהיותם מקובצים בפאה אחת יכול האויב לשלוט בהם לכלותם דלית משום מלכותא קטיעא כדפרשית. וכשם שאמרתי היה ראוי לעשות לולי כעס אויב אגור, מלשון לא תגורו מפני איש, כלומר מתיירא אני פן ינכרו צאיתו ולא יתלו הדבר בי שאני מסרתים בידם פן יאמרו ידינו רמה שע"ז שלהם עזרם ולא ה' פעל כל זאת משום שצרימו הוא גוי אבד עצות המה, אינן נוטלים עצה להבין בינם לבין עצמם, להבין שורש הדברים משום שאין בהם תבונה, וכיון שכן יתלו הכח בע"ז שלהם ולא בי, אבל לו חכמו ישכילו זאת, שחשבתי לעשות בכם להניח לכם בפיאה אחת כדי שיוכל לשלוט בכם שמאתי היתה זאת לכם ולא יתלו הדבר בכח הע"ז, אז הייתי מביא לישראל לכלל שאומות העולם יבינו לאחריתם של ישראל, כלומר שיבינו ויראו באחריתם ח"ו, ואם תאמר ומה מקום יש להאשים לאומות העולם לכשלא יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, כיון שרואים עצמם במדרגת בכח וההצלחה ולהשיב לזה אמר איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, כלומר איך יוכלו לתלות בהם ולא בהקב"ה כיון שרואים דבר יוצא מכלל הכח וההצלחה שאחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה, שזה אינו תלוי בכח ולא בהצלחה שהוא חוץ מהטבע, אם לא לומר כי צורם מכרם וה' הסגירם, ועכ"ז אין תולים הדבר שה' פעל כל זאת אלא תולים הכל בע"ז ואומרים כי לא כצורנו צורם של ישראל ח"ו כי צורנו יותר חזק, ונמצא עם זה שאויבינו נעשים פלילים עלינו, לומר כיון שיש כח בע"ז למה אין אתם עובדים אותה, ובעבור החילול הגדול הזה הנולד אעפ"י שאמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לא כן אעשה.

עוד נראה לפרש אמרתי אפאיהם וכו' בדברי רז"ל בימי אנוש עלה אוקיינוס והציף שליש העולם ולא נשאר כי אם פאה של עולם שלא הציף, גם ידוע שהקב"ה על ידי שמדבר בכעסו לעשות, מפיג כעסו על ידי הדיבור ואינו עושה כמו שפירשו חז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה, מסבת אשר דבר לעשות. והנה כאן עבדו ע"ז כדור אנוש והיה ראוי שיעלה אוקיינוס ויציף שליש העולם משום שאחזו במעשיהם, אך על ידי הדיבור הפיג כעסו ושיעור הכתוב כמה שאמרתי אפאיהם, להציף שליש העולם ולא ישאר כי אם פאה א', זהו היה סיבה שאשביתה מאנוש זכרם שאשבית שלא יזכירום כדור אנוש לומר כשם שבדור אנוש עלה אוקיינוס גם עתה עלה משום שעל ידי שהוצאתי הדבר מפי ואמרתי אפאיהם, הטלתי בזה כעסי ואשביתה מאנוש זכרם, שלא יזכירום כדור אנוש כדפרשית.

והרב בעל כלי יקר ז"ל כתב וז"ל, אמרתי אפאיהם, פירש רש"י ז"ל אמר לשיתם הפקר כפיאה וכו', וכי הפאה לבדה הפקר, והלא לקט שכחה ופאה כלם הפקר, ולמה נקט פאה דווקא. ונראה שהזכיר כאן הפאה והשכחה, כי אפאיהם היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר גם כמו השכחה, כמו שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, גם במקום שנאמר כי חלק ה' עמו אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל שנים לקט, שלשה אינו לקט, וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים, על כן אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב"ה ללקטם שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד וכו' ומה שאמר תלקטו בשורק משמע על ידי אחד, כי יהיו נלקטים על ידי מלך המשיח ולפי ששניהם במקום אחר הוי לקט, על כן יהיו נלקטים דווקא על ידי מלך המשיח שנאמר בו עני ורוכב על חמור ועני מותר בלקט של אחד אחד, דהיינו שתים דהוי לקט, לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משתים במקום אחד אז הקב"ה שהוא בעל הבית של כל העולם ילקטם בעצמו וכבודו יתברך, וז"ש וזרועו שבלים יקצר והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בכבודו ילקטם לא ע"י אחר לפי שלא בזכיר שמה לאחד אחד, משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם וזה רמז נכון ויקר עכ"ל. ולי נראה דקאמר אשיתם הפקר כפאה ונקט דווקא פאה משום דפאה הוא חלק א' מהשדה קיבוץ הרבה שבולים יחד והוא לברכה לבל יוכל האויב לכלותם דזכות הרבים עדיך ובהיותם רבים מקובצים במקום אחד הזכות דרבים גורם שלא יזכור מהם האויב לשים לבו עליהם לכלותם, לזה אמר אשימם הפקר כפאה שאעפ"י שהם הפקר היותם כפאה שהם רבים במקום אחד כפאה שהיא ריבוי שבולים, זכותם יגן עליהם שלא ישלוט בו צר ואויב מה שאין כן בלקט ושכחה שהם שבולים מועטים דשנים לקט. ואם ישימם כן, אין זכותם מספיק שלא ישלטו עליהם, ובשיעור הכתוב אמרתי אפאיהם לשים אותם הפקר כפאה ובהיותם דווקא כפאה אשביתה מאנוש זכרם, דהיינו האויב זכרם שזכותם יגרום שלא יזכור מהם לבא עליהם לכלותם כמדובר.

לולי כעס אויב אגור וכו'

לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת:    חוץ ממה שפרשתי בהמשך, נראה עוד שהכוונה, ידוע שיצחק בירך לעשו בחרב, ועל חרבך תחיה, לזה אמר לולי כעס אויב אגור, יכבוש בקרבו פן ינכרו צרימו שמתוך כעסו האגור בקרבו יתנכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה מסיבת ברכת אבינו ולא ה' פעל כל זאת שידנו רמה.

או כלך בדרך זה, שיעקב רימה לאביו על ידי הידים, שנאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ועל ידי כך ילקח ברכותיו של עשו וזאת השינאה כבושה בלב בני עשו כאמרם חז"ל במסכת עבודה זרה (דף י"א ע"ב), עוד אחרת יש ברומי וכו' עד אומרם אחוה דמרנא זייפנא דחמי חמי ודלא חמי לא חמי, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה, לזה אמר לולי כעס אויב אגור וכבוש בלבו פן ינכרו צרימו שאעפ"י שהלא אח עשו ליעקב יתנכרו האחוה פן יאמרו הטעם שידינו רמה ותקיפה על ישראל, משום החטא שלא ה' פעל כל זאת, שעשה יעקב לרמות לאביו וליקח ברכות מאבינו וכיון שחטא כזאת מה אחוה יש עלינו עמו. אם כן בעבור סיבה זאת איני מוסרם ביד אויב להשבית מאנוש זכרם.

כי גוי אובד וכו'

כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה:    נראה בדברי רז"ל שאומות העולם מתיעצים על ישראל גזירות לכלותם ואח"כ נותנים עצות בעצמם וחוזרין בהם משום מלכותא קטיעא, לזה אמר כי האומות הם גוי אובד עצות המה בעצמם, שאח"כ שעושים עצות על ישראל מאבדין אותם המה בטענות, אעפ"י שאין בהם תבונה והוא שעל ענין זה נותן להם הכוונה לשים בדעתם טענות לבטל העצות שיעצו לרעה על ישראל.

כי מגפן סדום גפנם וכו'

כי מגפן סדום גפנם ומשדמת עמורה ענבמו ענבי רוש אשכלות מררות למו:    נראה שהכוונה כאן לומר ריבוי השפע שהשפעת להם גרם להם לחטוא, על דרך וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל, אמרו רז"ל הביאו הילקוט דסוכת סדום היתה גפן ועליה רמון ועליו אפרסק ועליו תמר וכו' עיין במאמר זה בספר הרוקח ובמדרש תלפיות כתבתי עליו עוד לרז"ל בסיפור שילוח סדום אדם יוצא לשדה ועוקר ירק ומוצא תחתיה זהב דכתיב ועפרות זהב לו, לזה אמר כאן כל כך שפע השפעתי להם כי מגפן סדום גפנם, שעליה רימון ועל רימון אפרסק ועליו תמר, יש תענוד גדול מזה, גם נתתי להם משדמות עמורה שאדם היה יוצא בהם לעקור ירק והיה מוצא זהב, כל זה גרם להם שענבמו ענבי רוש אשכלות מררת למו, ואינו כתוב דיש באלף כמי פורה ראש ולענה שהוא באלף, לרמוז שענבמו היו כמו הענבים שמהם אכל אדם הראשון למאן דאמר ענסים היו ופגם בו, שהוא עץ החיים ולכן רוש בוא"ו, לרמוז על זה כן ענבימו היו שותים מיינם ומשתכרין ופוגמים ובאם לכלל זה היה סיבת ריבוי השפע שהשפעתי להם כדכתיב וישמן ויבעט.

חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר וכו'

חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר. הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרתי:    כל המפרשים נלאו למצוא דברי חפץ בקשר אומרו הלא הוא כמוס, שאין לו קשר לא למעלה ולא למטה, ועיין בספר מנחה בלולה. ולע"ד נראה שהוא קשור עם מה שאמר חמת תנינים יינם, והענין כי רז"ל אסרו משום גילוי ובפרט היין שהנחשים חפצים בו מאד, כדאמרינן במסכת ע"ז (דף ל' ע"ב) ועוד אמרו ארס של הנחש, של זקן שוקע למטה, של בינוני באמצע, של בחור עולה למעלה מהיין וכו', ובזה כשהוא של זקן שהארס שלו למטה אם ישתה מהיין שעל פי החבית אינו ניזוק ואם הוא של בחור שהארס עולה למעלה, אם ישתה מהיין שלמטה אינו ניזוק באופן שבארס של נחש גילו חכמים סוד הארס, ובזה יכול אדם להבחין ולשתות מה שאין כן בארס הפתן שלא גילו, לזה אמר חמת תנינים יינם, כדי לעבור על דברי חכמים תורה שבעל פה לא היו מכסים המשקים כאשר ציוו ובזה היה הנחש מטיל הארס ביינם וחמת תנינים יינם, והיו בוטחים על ההבחנה שגילו חכמים כדי שיוכל לשתות, אבל מה אני עושה הייתי גוזר גם על הפתנים שיטילו גם הם הארס והיה מתערב ארס התנים בארס הפתנים, ובזה היו מאבדים ההבחנה ושותים ומתים, וזהו וראש פתנים אכזר, משום דסוד ארס הפתן הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי ולא גליתי אם שוקע או עולה באמצע או למעלה כדי שלא יוכלו להבחין, ואם תאמר למה לא גליתי משום דלי נקם ושלם לעת תמוט רגלם, לעבור על דברי חכמים המצווים שיזהר אדם בגילוי המשקים כי קרוב יום אידם, כדי לקרב יום אידם, וחש עתידות למו וישתו וימותו כדי להנקם מהם.

עוד נראה לפרש בדקדוק, דלמה לא קאמר וראש פתנים אכזרים, שהנה רומז על עשו שהוא אכזר על ישראל והוא ראש לפתנים, היינו בני אומתו, והענין ידוע שראשו של עשו טמון במערה במקום קבורת האבות הקדושים וזהו גורם שלא יתגבר כח קליפתו על ישראל לכלותם בהיותם תחת רשותו, שאם היה ראשו סמוך לגופו ח"ו, במסור הקב"ה לישראל בידם היו יכולים לשלוט בהם, אלא על ידי שראשו נפרד מגופו נחלש כוחו ולכן הפלשתים לקחו ראש שאול והביאו אותה בבית עבודה זרה שלהם, כי חשבו מחשבות לעשות תמורה במקום שראש עשו שנקרא ראשון, ויצא הראשון אדמוני והיא גנוזה בקדושה להחליש כח קליפתו יהיה ראש שאול שנקרא מלך ראשון טמונה בטומאה להחליש הקדושה ולהגביר כח ראש עשו, כאשר הארכתי בזה בספרי אשר קראתי מנחת אליהו ושם עיניך תראינה נפלאות ושיעור הכתוב חמת תנינים יינם, הוא כינוי על הכעס והחימה שיש לבני עשו עם ישראל שכל מגמתם לעקרם מן העולם ולכן ראש פתנים אכזר היינו עשו הלא הוא כמוס עמדי חתום באצרתי, במערה עם אוצרות הצדיקים והטעם משום שלי נקם ושילם, כלומר יש לי לשלם לישראל ולמוסרם בידו לעת תמוט רגלם מן המצות כי אז כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו, כי ידין ה' עמו ואם לא יחליש כחו על ידי הראש שהפרידה מגופו והניחה כמוסה במערה ח"ו היה מתגבר על ישראל לכלותם.

הלוא הוא כמוס עמדי וכו'

הלוא הוא כמוס עמדי חתום באוצרתי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב:    הלא הוא כמוס עמדי. כפי קבלת חכמים שמדבר על הקץ, דמלבא לפומא לא גילה. נמשיך עם זה כל הפסוקים, אמר הלא יום הגאולה כמוס עמדי חתום באוצרתי, והוא מוכן כשלי נקם ושלם, כלומר לעת הנקמה והשילום לאומות העולם, ואימתי יהיה זה, לעת תמוט רגלם של ישראל, שיתמוטטו מרוב הצרות כי קרוב יום אידם, אז אני מביאו כדברי רז"ל אין ישראל נגאלים עד שיבאו לירידה התחתונה שנאמר ויבא כנהר צר רוח ה' נספה בו, מה כתיב בתריה ובא לציון גואל, ויום זה גם כן מסור ביד ישראל למהר אותו היום, א בקולו תשמעו, וזהו וחש עתידות, כלומר למהר העתידות לבא למו, להם תלוי הדבר, היום אם בקולו תשמעו כמדובר, אבל בלתי שיעשו תשובה אינו בא הגאולה אלא כי ידין ה' עמו, לדונן עד שינכו מכל עונותיהם ואז ועל עבדיו יתנחם, כשיראה כי אזלת יד ואפס עזור ועזוב, שיבאו לירידה התחתונה ואז נגאלין. או יאמר כי ידין ה' עמו, דכיון שהגאולה תלוי בידם למהר אותה, היום אם בקולו תשמעו כמדובר, אם כן הם המעכבם יד מלהוכיחם ואפס עזור ועזוב, לשמוע מוסרם לשוב, באופן שאין בהם עון אשר חטא ובהם יתנחם בעודם בגלות.

כי ידין ה' עמו וכו'

כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב:    מלבד מה שפירשנו בהמשך הפסוקים, נראה עוד בדין שהעבד יוצא לחירות בראשי איברים שלו, אם הפיל רבו עינו ושינו ידו ורגלו, ידוע דישראל כשאין ראוים ח"ו נקראים בשם עבדים, לזה אמר כשידין ה' עמו ועל שקראם עבדיו יתנחם, יקח נחמה בזה, לפי שמתקרב להם מזה תועלת, שעל ידי כך יש להם דין עבד וכשיראה כי אזלת יד שהאויב הפיל ידו בדין יאמר ואפס עצור עוד בגלות אלא ועזוב מן הגלות, כיון שהפיל ידו, והזכיר דווקא נפילת היד, כי נפילת שן ועין הוא בנקל מה שאין כן היד, אי לא שהכהו בחוזקה בחרב או באבן וכך שליטת האומות בנו להכות מכת מות, ולרמוז אכזריותם עלינו נקט אזלת היד כמדובר.

עוד נראה לפרש שבא לספר בחסד שעושה הקב"ה בעמו כשרואה שהם חייבים בדינם מוסר דינם לעבדיו, הם שמים וארץ, שהשמים לא ימטירו והארץ לא תצמח, וכשם שבשמים וארץ תכלית כך בדינם תכלית, מה שאין כן אם הוא דינן שכשם שהוא בלתי בל תכלית כך דינו ח"ו והיו כלים ונאבדים. אך בראות שהם זכאים בדינם הוא בעצמו דן אותם כדי שיהיה שכרו בלי תכלית כמו שהוא בלתי בל תכלית, ושיעור הכתוב כשידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, שעבדיו ידונו להם, ופירש ואימתי מוסר דינם לעבדיו, כי יראה כי אזלת יד של ישראל, והם חייבים בדינם אבל ואפס זאת שרואה שהם זכאים בדינם, אז דינו עצור ועזוב אצלו לדון אותו הוא בעצמו, כדי לתת להם שכר בלתי בל תכלית כמו שהוא בלתי בל תכלית. והוא פירוש נכון.

עוד נראה לפרש, לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם וכו', בתרגום ירושלמי לעת תמוט רגלם, לעידן דתמוט רגליהון דצדיקייא וכו' ועל פי זה נמשיך הפסוקים, אמר הקב"ה יש בידי שני דברים, לי נקם ושלם, נקמה ושילום שכר טוב, אימתי זה, לעת תמוט רגליו של צדיק מן העולם, שמת בעון הדור, אם הדור אין מרגישים במיתתו ואומרים כי קרוב יום אידם, מתקרב זמנם למות ומתים ולא בשבילנו מתים הצדיקים, ובזה אינן שבים בתשובה, אז לי נקם להתנקם מהם, ואם אומרים מיתתם לא על מקרה, אלא זה מורה שחש להביא עתידות למו, מגזרות משונות ולכך המית לצדיקים כדי שלא יראו ברעה ועל ידי כך חוזרים בתשובה אז ושילם, עלי לשלם להם שכר טוב, ואם תאמר ניחא שישראל עושים תשובה במיתת הצדיקים, אבל הם מפסידין שמאבדים מעשיית מצות ומעשים טובים, ונמצא מאבדים שכר, ולהשיב לזה אמר כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם וכו' והכוונה כשידין ה' את עמו לעולם הבא לתת להם שכר המצות ועל עבדיו שהם הצדיקים שמתו קודם זמנם בעון הדור כדי שישובו יתנחם, כלומר רואה שאם הצדיק הזה היה חי, היה לו אזלת יד במצות, והוא אפס עצור ועזוב מלקיים המצוה, חושב עליו כאילו עשאה ונוטל עליהן שכר כאילו עשאם בפועל משום שאם קיים בעולם היה עושה אותם, וזהו ועל עבדיו יתנחם, לתת להם שכר הרבה, כי יראה שאם היה בעולם כי אזלת יד הצדיק לעשות תורה ומצות ואפס עצור ועזוב מלעשותם, נותן להם שכרם כאילו עשאן.

ואמר אי אלהימו צור חסיו בו וכו'

ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל:    כפי תרגום ירושלמי דפסוקים אלו הם דברי אומות העולם לישראל, עתידין אומייא למימר אן הוא אלהא דישראל תקיפא דאתרחיצו ביה, די הווין מקריבין קדמוי תרבי נכסי קרבניהון וחמר ניסוכיהון הוון מקריבין קדמון יקום כען ויפרוק יתהון די הוון עליהון כמגנא וכו', קשה שאם מדבר על הקב"ה שאומות העולם אומרים לישראל אי אלהימו וכו' איך בא בלשון רבים יקומו ומתוך זה הדוחק תירגם הירושלמי יקום לשון יחיד וכפי פירושו, אך קשה שהכתוב אמר יקומו, אך נראה לפרש על פי דרכו של ירושלמי שהם דברי אומות העולם לישראל, ובאופן שמתיישב ג"כ יקומו לשון רבים, דיקומו אינו חוזר להקב"ה כמו שאפשר בס"ד. והענין קשור בפסוק דלעיל, כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי וכו' כלומר כשידין הק את עמו ועל עבדיו יתנחם, אימתי יהיה זה כשיראה כי אזלת יד האויב הולכת ומתגברת על ישראל, גם יראה שלא ישאר בישראל שום ממשלה, וזהו ואפס עצור, מלשון (שמואל א', ט - י"ז) זה יעצור בעמי והוא עזוב מכל טוב, ואז יאמר האויב בראות לישראל בשפלות זה, אי אלהימו צור חסיו בו אשר עשיתם ציויו שחלב זבחימו יאכלו כהניו המשרתים לפניו ישתו יין נסיכם, ודרך גנות יאמרו שהכהנים היו שותים הנסכים, יקומו זכות הקרבנות והנסכים והכהנים ויעזרכם, דהרבה מצות קיימתם, יהי עליכם סתרה, להצילכם מידינו, אז כשיבאו ישראל לירידה האמורה וכשהאומות יאמרו כך, אז כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, דאז מיד יאמר הקב"ה ראו עתה שדיברתם כך, אומות העולם מודיע אני לכם ומראה אתכם, כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, ממה שאני אמית אתכם ואחיה לישראל, מחצתי אתכם וארפא לישראל ואין מידי מציל, אתכם מכל אלהיכם, תדעו וראו כי הכל המה מעשה תעתועים, ואני הייתי שהשפלתי את ישראל לכפר עונותיהם ואני הוא המרחם עליהם, ואין ביד עבודה זרה שבטחתם בה שום ממשות, שהרי עתה אני מחיה לישראל ואמית אתכם ואין מידי מציל אתכם שום ע"ז, ומונע מישראל התחייה, אין עדות גדול מזה, שאין אלהים עמדי, אלא כי אני אני הוא.

עוד נראה לפרש בכפל כי אני אני הוא. גם להבין בראיה שמביא אני אמית ואחיה וכו'. ונראה שבהיות שאין שום אומה ולשון שיכיר במציאות השכינה, ואם יזכיר ישראל ענין השכינה לאיזה אומה יחזיקהו שמאמין בשתי רשויות חלילה, כי אינן יודעים כי השכינה אלהות גמור, יחוד אחד קב"ה ושכינתיה בלי קיצוץ ופירוד כשלהבת קשורה בגחלת וכשמש וחמימותו. וזהו אומרו כי אני אני הוא, דאני היא השכינה כנודע, והוא היינו הקב"ה ולהראות על אחדותו עם שכינתו, שהכל יחוד אחד, אמר כי אני אני הוא, כלומר אני הוא והוא אני, הכל אחד ואין אלהים עמדי חלילה, כאשר סוברים אומות העולם אם ישמעו מפי ישראל במציאות השכינה, וראיה על זה שאני בשכינתי אלהות אחד, שהרי אני אמית ואחיה וכו', וכשהם שתי רשויות ח"ו אין הסכמה בשנים כאמרם חז"ל במסכת סנהדרין על המין דקאמר שתי רשויות באדם, והוכיח לו החכם שאינו כן, בענין המיתה, ואם הם ב' רשויות איך לעולם מסכימים, דזהו אי אפשר ומוכרח שהוא רשות אחד, ולזה הביא כאן ראיה על אחדותו ממה שממית ומחיה מוחץ ומרפא ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל ונכון ואמת ויציב וקיים.

עוד נראה בכפל אני אני הוא. גם להבין אומרו אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, גם אומרו ואין מידי מציל. מה כיוון בזה, ונראה בדברי רז"ל אין ועתה אלא תשובה, שנאמר ועתה ישראל, וידוע מה שנתעוררו המפרשים ז"ל בענין התשובה דכיון שבהקב"ה אין נופל בו שינוי, איך משתנה עם בעל תשובה, מרוצה ללא רוצה, כי בעוד האדם רשע הוא מרחיקו ואינו רוצה בו וחפץ ברעתו ובשובו ובתשובה מקרבו וחפץ בטובתו, ונמצא שמשתנה מרוצה לשאינו מרוצה, ועיין על זה במוהר"י בן חביב ז"ל עיין שם. ובחיבור אחר פרשתי על זה בפנים שונים, ואחד מהדרכים שפרשתי, שכיון שהקב"ה הכל לפניו היה מכיר באדם אם הוא רשע מה שעתיד להיות בסופו, אם יחזור בתשובה או לא יחזור, ואין ידיעתו מכרחת, ועל ענין כזה כתב הרמב"ם ז"ל אין ידיעתו כידיעתנו דכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכיון שהכל לפניו היה, בראות לזה הרשע עתה שעתיד לחזור בו, אינו שנאוי לפניו ואינו מרוחק מפניו בעודו רשע כיון שעתיד לשוב, ומה שמראה לו פנים של זעם בעודו רשע הוא כדי להפחידו שישוב מהרה ולא יאחר ברשעו, באופן שרצון אחד בו מתחילתו של אדם ועד סופו ואינו משתנה מרצון לרצון. ובזה נבוא לענין אמר ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר ראו עתה שהיא התשובה, ודעו וראו בעיני שכלכם, שאין אני משתנה מרוצה לשאינו רוצה, אלא כי אני אני הוא, כלומר באותו הרצון שאני עם הרשע בעודו רשע אני עמו עכשיו שחזר בתשובה, דכיון שהיה עתיד לחזור לעולם רצוני בו לטובה, ואם לא היה עתיד לחזור לעולם רצוני עליו לרעה, ונמצא שאני אני הוא, כשם שאני עמו בתחילה אני הוא עמו באותו רצון בסוף, ומה שאני אמית אותו ביסורים קשים ממות שנראה שהוא שנאוי לפני, אינו משום שהוא שנאוי לפני אלא ואחיה, כדי להחיותו שירגיש בעצמו וימהר לשוב, מחצתי על ידי שמחצתי אותו במכות שעל ידי כך ואני ארפא אותו שישוב מהר כמדובר. עוד יש לפרש אני אמית ואחיה, פעמים שהקב"ה ממית לאדם קודם זמנו בעודו צדיק כדי שלא יחמיץ כאומרם חז"ל גבי חנוך, שפעם היה בלתי הגון ופעם צדיק וכשראה אותו צדיק סילקו מן העולם קודם שיחמיץ וכן לרז"ל גבי ירבעם שרצה לסלקו קודם שיחמיץ, אלא שלא הניחוהו מלאכי השרת באופן שהקב"ה ממית קודם הזמן כדי שלא יחטא האדם ולהחיותו לעולם הבא וזהו אני אמית ואחיה גם מחצתי לצדיק שעל ידי כך ואני ארפא, איזה עון שבידו דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועל ידי היסורים שמביא עליו ממרקו ונוחל עולם הבא, שאם מת בחטאו אין מידי מציל, שאין לפני משוא פנים קטון וגדול שם הם שוים, ורז"ל רמזו כאן תחיית המתים, וההכרח דלא קאמר אני אחיה וממית אלא אמית ואחר מותם אחייה אותם.

עוד נראה לדקדק, למה לא קאמר ראו כי אני אני הוא, מאי עתה, ומצאתי לבעל מנחה בלולה שפירש וז"ל ראו עתה, רצונו כמו שעתה שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק והוא שני בבחינת הנושא כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד, אם כן הוא אחד מצד עצמו, כל שכן אני שאני אחד בעצמי עכ"ל, ולע"ד נראה שבהיות שחייב אדם להכיר את בוראו בעודו בחיים חייתו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה לשלמה, דע את אלהי אביך ועובדהו, דאחר מות האדם נעשה חפשי מן המצות וזהו העיקר הראשון אנכי ה' אלהיך, דצריך להכירו כשם שהכירו אברהם אבינו ע"ה, ובעוד האדם בחיים חייתו יכול להכירו על ידי הכרת גופו דכתיב ומבשרי אחזה אלוה, לזה אמר ראו עתה, שאתה בהיות גופך קודם שתמות, שעל ידי גופך תוכל להכירני וזהו כי אני אני הוא, כלומר נקוט כלל זה בידך ואמור כי אני אני הוא, כלומר מה שאני בהויתי אני ממש הוא יתברך, כי מבשרי אחזה אלוה כמדובר, וזהו דאמרו חז"ל מי שאינו מכיר עצמו אינו יכול להכיר את בוראו ובזה אני אמית ואחיה בתחיית המתים למי שהכיר אותי וכן מחצתי ואני ארפא למעוטי מי שאינו מכיר אותי איני מחייהו וגם אין רפואה למכתו. ולהרחבת הענין, כיון דאדם בצלם אלהים נברא, ומהכרת גופו יבוא להכיר את בוראו דכתיב ומבשרי וכו' כמדובר. ועל זה אמר כי אני אני הוא, שבאמור האדם כשם שאני בעשר מידות כך למעלה וכן בשאר פרטים, כנודע למקובלים ז"ל ונמצא שאני ממש כדוכמת צלם אלהים ונמצא שאני הוא ואפשר בזה שיטעה האדם להחזיק את עצמו לאלוה, לזה אמר ואין אלהים עמדי, וראיה שאני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, לא כן האדם, אך נאמר ומבשרי אחזה אלוה, הוא דרך דמיון וק"ל.

עוד נראה אומרו עתה, שהנה זהו מקושר למה שסיים לעיל ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחיך יאכלו יקמו ויעזרכם, שהכוונה שיאמר הקב"ה עליהם אי אלהימו, עבודה זרה שעבדו צור חסיו בו, הסלע שהיו מתחסים בו מפני החמה, כלומר שהיו בוטחים שיגין עליהם מן הרעה אשר חלב זבחימו היו אותם אלוהות אוכלים שהיו מקרבים לפניהם יקמו ויעזרכם אם יוכלו כדברי רש"י ז"ל. לזהאמר ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר בהיותכם על אדמתכם הייתם סוברים שמא בע"ז פלוני יש ממשות או בע"ז פלונית, אבל עתה שהבאתי אתכם בעמים ועבדתם כל מין ע"ז שבעולם וראיתם בעיניכם כי הבל המה מעשה תעתועים, עתה ראו ותעידו על כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, על דרך שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, מסיבה שעבד כל ע"ז שבעולם וראה שאין בהם ממש וכו' ובפרט שראיתם שאני אמית האומה שנגע בכם ואחיה אתכם מחצתי לע"ז שלהם ואני ארפא לכם, על דרך שאמרו רז"ל במכת הדם במצרים ובעצים ובאבנים, מלמד שאף ע"ז שלהם לקה בדם וכו' ואין מידי מציל, שום ע"ז אם כן ראו עתה ותעידו כי אני אני הוא, אני ראשון ואני אחרון ואין אלהים עמדי ומבלעדי אין אלהים, אך ראוי לדקדק דלמה באני אמית ואחיה לא הפסיק באני בין אמית לאחיה לומר אמית אני ואחיה, כשם שהפסיק באני מחצתי ואני ארפא ולא אמר ואני מחצתי וארפא, ונראה דכיון דכאן רמז תחיית המתים כאמרם חז"ל, לכן אם היה מפסיק באני בין אמית לאחיה הוה משמע מיתה באחד ותחיה באחד ושיעור הדברים אמית אני לאחד ואחיה לאחר, לכן לא הפסיק באני כדי לסמוך אמית לאחיה, דמשמע לאותו שאני ממית אותו עצמו ואחיה, ואחר כך לאותו שמחצתי ואני ארפא, שיקומו במומם בתחיה כדי שיכירום ואחר שיכירום שאלו שקמו הם אותם שמתו, אני ארפא להם וכיון שאין הרפואה מיד, אך עד אחר שיכירום לכן לרמוז על זה הפסיק באני בין מחצתי לארפא, כלומר לאותם שמחצתי ומתו במומם ואני ארפא אחר שיעברו קצת ימים, והוא פירוש נכון.

(א"ה ס"ט לענ"ד נראה לומר טעם דלא הפסיק באני אמית ואחיה כמו במחצתי וכו', והוא על פי מה שכתב מרן הקדוש ה"ה זצ"ל לעיל בפירוש פסוק זה דעל ידי המיתה מוכח דכ"י מבלעדיו אין אלהים ע"ש. וידוע דרשת רז"ל על פסוק ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ולזה אמר אני אמית ואחיה ולא הפסיק באני בין אמית לאחיה משום דאם היה אומר אמית ואני אחיה ח"ו היה נשמע דאמית הוא רשות אחד ואחיה הוא רשות אחר ח"ו, משום הכי אמר אני אמית ואחיה, דהכל רשות א' ואין עוד מבלעדו וברפואה אמר מחצתי ואני ארפא, וי"ו מוסיף על רשות אחד דהוא הרופא דכ"י נתן רשות לרופא לרפאות וזהו ואני ארפא, לרבות לרופא וק"ל.)

כי אשא אל שמים ידי וכו'

כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם אם שנותי וכו' אשכיר חצי מדם וכו':    הקשה הרב בעל תולדות יצחק דהיל"ל כי אוריד אל שמים ידי, לפי שהקב"ה בשמי מרומים למעלה ופירש כי אז יהיה ההשגחה בארץ בינינו ולכן אמר אשא אל שמים ידי ע"כ, והנה רש"י ז"ל נראה שהרגיש מזה במה שפירש כי אשא אל שמים ידי כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה ואמרתי חי אנכי לשון שבועה הוא אני נשבע חי אנכי ע"כ. עוד נוכל לומר כי אשא, הכוונה בעת הגאולה ישפיל הקב"ה כל הכוחות ושרים של מעלה שהם לעכו"ם ויהיה אל השמים, כמו על שמים, שאשא ידי על השמים לשדד המערכות, וכן מצאתי במנחה בלולה. אמנם מה שנראה בזה, שהתורה אמרה לא תשתחוה לאל אחר, ואמרו בזוהר דא ס"מ הרשע עבד מורד ברבו, והנה יש לס"מ שמים של שוא שעל זה נאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, ובעולם הזה נתן לו הקב"ה שליטה כדי לייסר לישראל ומרוב שליטה שנתן לו טעו אחריו כל האומות, ועל זה בא הציווי לישראל לא תשתחוה לאל אחר דא ס"מ כשאר כל האומות שטועים אחריו, אך לעתיד שעתיד הקב"ה לשוחטו ולהסיר שמיו של שוא יכירו כוחו ועוצם ידו, ושיעור הפסוק כי אשא אל שמים, ירצה כשאני אשא ומסיר ומאבד ומסלק אל שמים של שוא מן העולם כדכתיב כי שמים כעשן נמלחו, אז יכירו ידי וכחי ואמרתי חי אנכי לעולם, למעוטי ס"מ הרשע אל אחר שטעו אחריו כל אומות העולם שהריני שוחט אותו ומסלק ומאבד שמו כדברי רז"ל עתיד הקב"ה לשוחטו, וכל זה מקושר אדלעיל, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי כי אשא אל שמים, כי אסיר ואסלק אל שמים של שוא, זהו ידי וכחי ומשם תדעו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, דא ס"מ הרשע ואמרתי חי אנכי לעולם אנכי דווקא, ואימתי יהיה כל זה, אם שנותי ברק חרבי, מלת אם הוא ודאי, כמו אם כסף תלוה את עמי, כלומר בודאי כל זה יתקיים כששנותי ברק חרבי או כדברי רש"י ז"ל, כשאשנן ברק חרבי, דהרבה אם יש שאינן תלויין ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, לנקום ממשנאי מדם של החלל שהרגו ושבו מישראל מראש פרעות אויב, ירצה ובראשו יפרע מהאויב הידוע דא ס"מ הרשע.

הרנינו גוים עמו וכו'

הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו:    קשה אומרו הרנינו גוים, קינה מבעי ליה לגוים, לומר כשהקב"ה דם עבדיו יקום, ומאי הרנינו גוים. ואפשר לומר דקאמר הרנינו דרך סגי נהור ואח"כ מצאתי בתולדות יצחק ז"ל הרנינו גוים עמו, שירו גוים בעבור טוב שיבא לישראל, כלומר בכו גוים בעבור הנקם שהקב"ה רוצה לעשות בכם בעבור מה שעשיתם לעמו על דרך שישי ושמחי בת אדום ע"כ. והתרגומים הרגישו על אומרו הרנינו ותירגם אונקלוס שבחו עממיא וכן יונתן בן עוזיאל והירושלמי תירגם קלסו קודמי עמא שבחו יתיה עמיא דבית ישראל. אמנם נראה בדקדוק דהיל"ל הרנינו גוים לעמו, או לא לזכור כלל עמו, אלא לימא הרנינו גוים כי דם עבדיו יקום. ונראה בדברי רז"ל והנער בן מאה ימות והמסקנה שם דזה מדבר באומות העולם אבל גבי ישראל כתיב כי כימי העץ ימי עמי, ואומות העולם מאי בעו התם, אלא לעבדים ועמדו זרים ורעו צאנכם ע"כ. מוכרח שאותם הגויים הנשארים אז לעובדנו הם אותם חסידי אומות העולם אשר קיימו שבע מצות בני נח, ורצו להיות עמו יתברך, אך כל שאר העמים אשר דחקו לישראל ימחו מן העולם, ולזה אמר הרנינו וכו' כלומר אתם הגוים אשר הייתם חפצים להיות עמו, שמום כי דם עבדיו יקום, כשדם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו של ישראל דווקא ולא לכם שקיימתם שבעה מצות בני נח ולא הרגתם ולא גזלתם מישראל שהוא משבע מצות, לכן הרנינו גוים החפצים להיות עמו במה שקיימתם שבע מצות שציוה אתכם ולא ציערתם לישראל, אך לצריו של ישראל ישיב נקם, וכיון שאפשר שעדיין עם כל זה לא יתפייסו ישראל כיון שהגוים עשו בהם נקמות בשמדות ומיתות משונות אין חקר וכן אדמת קודש לא תתפייס, עם כל זה שעשה בהם נקמה על רוב הטומאה שנטמא, לזה אמר וכפר אדמתו עמו, כלומר הקב"ה יפייס לאדמתו ולעמו שיתפייסו ויקבלו תנחומים במה שעשה לאומות העולם, והקדים פייוס הארץ לעמו, לפי שהיא לא חטאה ובעבור עון עמו היתה שוממה. או יהיה וכפר לשון טהרה, דכיון שעמו טמאוה לארץ, שעל כן גלו בשוב ה' את שבותם יטהר עמו אדמתו במעשיו הטובים, הפך מה שטמאה במעשיהם הרעים, וזהו וכפר אדמתו עמו, רוצה לומר יטהר אדמתו עמו. ובעל תולדות יצחק פירש לפי שהארץ לא ירצה לקבל דמם של אומות העולם בעבור שקללה הקב"ה על שפצתה את פיה לקחת דמו של הבל, לזה אמר שהקב"ה יכפר לאדמה בעבור עמו ע"כ.

ובמסכת כתובות כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא וכפר אדמתו עמו וכתיב התם מזבח אדמה תעשה לי, ע"כ בא לרז"ל דרשה זאת, דהיל"ל וכפר ארצו עמו, אמר אדמתו לגזרה שוה מאדמה לאדמה. אך ראוי לשים לב למה נקט דווקא כאילו קבור תחת המזבח ולא הזכיר מקום אחר שבמקדש, ונראה שהכוונה כאן ללמדנו שהמת בארץ ישראל מת מכופר, והחידוש הוא שאעפ"י שמת בחטאו כי לא שב קודם מותו מעון שבידו מספיק המיתה בארץ ישראל לכפר עליו אחר מותו, שנחשב לו כאילו קבור תחת המזבח וכאילו אש המזבח תוקד בו וכל הקרבנות הנקרבים על המזבח נחשבים כאילו באים לכפר עליו ומתכפר.

ובספרי הביאו הילקוט יכפר אדמתו עמו, מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל ביד האומות כפרה היא להם לעולם הבא שנאמר מזמור לאסף באו גוים בנחלתך נתנו נבלת עבדך מאכל לעוף השמים שפכו דמם כמים. דבר אחר וכפר אדמתו עמו, מנין אתה אומר שירידתן של רשעים בגיהנם כפרה היא לישראל לעולם הבא, שנאמר נתתי כפרך מצרים וכו' מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך. ראוי לשים לב דמה חידוש בא ללמדנו שהריגתם של ישראל ביד האומות כפרה היא להם לעולם הבא, דפשיטא כיון שנהרגו ולא אמרו נהיה כגוים כדי להציל ממות נפשם. עוד להבין בדבר אחד, איך ירידתם של גוים לגהינם כפרה היא לישראל לעולם הבא, שאם ישראל חטאו מה מועיל ירידתם של רשעים לגהינם לכפר עליהם, והוא דבר תימה.

אמנם נראה שארבע מיתות הכתובות בתורה שנמסרו לבית דין בהיות החוטא מת בא' מהנה, המיתה הראויה לו מצד חטאו היה מתכפר וזוכה לעולם הבא, לפי שקבל צער בשיעור מספיק לכפר על עונו, והנה ישראל מסרם הקב"ה ביד האומות על חטאתם שחטאו, ואומות העולם שלטו בהם והרגום במיתה שנזמן להם, למי שחייב חנק כפי עונו עשו בהם סקילה, ולמי שהיה בידו עון שחייב סקילה עשו בו חנק וכן בכולם, כי הם לא באו להורגם כפי המיתה המחייב עון שבידו רק באו עליהם דרך נקימה להרוג באיזה מיתה המזדמן לשעה, וכיון שכן הייתי אומר דכיון שהחייב מיתה חמורה הראויה למרק עונו מת ממיתה קלה כפי המקרה וההזדמן, לא הספיק מיתה זו לכפר עליו ועדיין צריך משפטי גהינם לכפר עליו, לשלול זה אמר שהריגתם של ישראל ביד אומות העולם כפרה היא להם לעולם הבא, מת ממיתה שהיא קלה או חמורה, כיון שמתו על ידם מיד מתכפרים וזוכים לעולם הבא שנאמר באו גוים בנחלתך נתנו נבלת עבדיך, כיון שעשו אותם נבלה, הם נקראים עבדיך, ואפשר שעל זה נאמר מזמור לאסף, דקינה מבעי ליה. ורז"ל פירשו מזמור על שהטיל כעסו במקדש, אך כפי האמור שזוכים לעולם הבא על שמתכפרים בהיותם נהרגים מיד אומות העולם, לכך אמר מזמור כי המיתה בעולם הזה הבל והעיקר הוא עולם הבא, והמפורסמות אינן צריכות ראיה ואומרו שירידתן של רשעים לגהינם כפרה היא לישראל לעולם הבא שנאמר נתתי כפרך מצרים ואתן אדם תחתיך,דבר זה הוא דוגמת הקרבן שאדם היה חוטא ועל ידי הקרבן היה מתכפר והוא בחושבו דמה שהיה ראוע לעשות בו עושים בקרבן בחמלת ה' עליו לתת כפרו בהמה במקומו, כן הוא ירידתם של רשעים לגהינם, היינו אומות העולם שבראות ישראל אותם יורדים לגהינם אעפ"י שאין ביטול קיום המצות נחשב להם לעון כי לא קבלו ולא נצטוו עליהן כבהמה, נותן בלבו דמה שהיה ראוי לעשות בו, נעשה באומות הנכנסים במקומו בחמלת השם עליהם, ובזה חוזרים מעבירות שבידם כענין הקרבן ממש, וזהו שירידתם של רשעםי כפרה היא לישראל לעולם הבא.

דרך ב' במאמר, ידוע שההורג נפש הוא עצמו נעשה שטן שלו, והוא עצמו המוציא את נפשו ולא מלאך המות ונמצא זה ההורג נפש נטל אומנותו של מלאך המות מידו, ועל זה יש קטרוג גדול של מלאך המות על ההורג, כיו ןשנטל אומנותו, כי אין לו תשלומין, אף שימסר ההורג בידו באומרו שגם זה עתיד ליקח נפשו, כמו שכתב הרב בעל שפתי כהן ז"ל בפרשת עגלה ערופה ולכן הריגתם של ישראל ביד האומות כפרה היא להם לעולם הבא, משום שהשטן מניח מלקטרג על עונות שבידם בהיות לו דבר לקטרג עליו שהוא דבר גדול שאין לו תשלומין, איך נטלו אומות העולם אומנותו והקב"ה קבע בטבע השטן כשמניח מלקטרג על דבר א' ומקטרג על דבר אחר, אינו יכול לחזור ולקטרג על הדבר שהניח, כמו שכתבתי לעיל בפרשת עגלה ערופה תראהו משם, נמצא שבין כך ובין כך שיש לישראל כפרה לעולם הבא, כיון שהרגום אומות נעולם משום שהשטן מניח מלקטרג על עונות שבידם והולך לקטרג על אומות העולם שלקחו אומנותו דחושב שעם זה מחריב העולם. גם ירידתם של רשעים לגהינם כפרה היא להם לישראל לעולם הבא, לפי שיש לשטן עסק עמהם ומניח מלקטרג על עונותיהם של ישראל כי בהתעסקו עמהם אינו יכול לחזור לקטרג על ישראל כמדובר, וזהו נתתי כפרך מצרים. או אפשר לומר בחלוקת זאת שישראל ראוים לגהינם בעוברם על המצות או על ביטול עסק התורה, אך כיון שבא הביטול מסיבת הרשעים הם אומות העולם שביטלום כדברי חז"ל משגלו ישראל אין לך ביטול תורה כזה, נכנסים לגהינם במקום ישראל כיון שהם עשו הביטול שנאמר ואתן אדם תחתיך במקום שאתה היית נכנס לגהינם אם בטלת תורה ומצות נכנס תחתיך אדום המבטלך ואתה ניצול וזוכה לעולם הבא.

ילקוט דף תקמ"ד ע"ב. וכן היה רבי מאיר אומר כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא עכ"ל. הנה סברה זו של רבי מאיר היא סברת רבי יוסי בגמרא שהקורא קריאת שמע שחרית וערבית מקיים והגית בו יומם ולילה ואין מגלין זה לעם הארץ, וכאן מוסיף שצריך שיהיה בארץ ישראל ושידבר בלשון הקדש, שהתורה ניתנה בלשון הקדש ובהיות כל דבורו בלשון הקדש נחשב לו כאילו עוסק בתורה כיון שדבריו הם דוגמת הדברים הכתובים בתורה, גם קדושת הלשון מקדש נפשו וגופו. גם הלשון הקדש משמר לאדם מלדבר דברי ניוולים בהיות חושב שעונו גדול ועונשו מרובה בהכניס קודש בטומאה בהיות מדבר דברי ניוולים בלשון שבו ניתנה תורה והוא הלשון שמשתמש בו הקב"ה ומלאכיו עושי רצונו. גם בהיותו משתמר מלדבר באחד מלשונות הגוים בארץ ישראל רשותו של הקב"ה ולשונות הגוים הם ברשות אל אחר ס"מ הרשע בהיות מורגל שלא להכניס חול בקדש נותן דעתו להיות נזהר שלא לדבר דברי ניוולים שמכניס הקדושה בטומאה ח"ו.

ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת וכו'

ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון. ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת:    יש לדקדק אומרו וידבר את כל הדברים, דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ומה בא למעט, וכן ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה, ריבוי אחר ריבוי למעט, ספק ב' דהיל"ל וידבר את כל השירה, מאי דברי השירה דקאמר. ספק ג' למה הזכיר שדבר באזני העם ולא קאמר וידבר אל העם. ספק ד' למה קראו כאן הושע, ורז"ל פירשו שומע אני שתזוח דעתו עליו משנתמנה ברשות, תלמוד לומר הוא והושע בן נון, הושע בצדקו ואעפ"י שנתמנה פרנס על הצבור הוא הושע בצדקו. וכן ברש"י ז"ל קראו כאן הושע לומר שלא זחה דעתו עליו שאעפ"י שנתמנה לגדולה השפיל עצמו כאשר מתחילתו ע"כ. ועל דרך זה דרכו רוב המפרשים ז"ל. ובעל מנחה בלולה ז"ל פירש קראו הושע להורות כי מאז ומקדם היה מוכן לזאת המעלה ולא נתחדש בו רוח אחרת לפי שעה ע"כ, ונכון. והרב כלי יקר ז"ל קראו הושע לפי שלא קראו יהושע וכו' כי אם על שם י"ה יושיעך וכל זמן שא' מן אותו הדור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה צריך לתפילה זו וחזר וקראו הושע עכ"ל. והוא קצת דחוק ועוד לאלוה מילין. ספק ה' אומרו שימו לבבכם לכל הדברים האלה, למה לא אמר את כל הדברים. ספק ו' אומרו לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כאן חזר ואמר את כל דברי ולא אמר את דברי.

ונראה בדברי רז"ל הביאו הילקוט דף תקמ"ד ע"ב, גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ע"כ. ובזה נבא לענין שמשה לא דיבר לכל המון ישראל כי אם הדברים הנגלים בשירה זו, אך הנסתר בה דיבר באזני הזקנים וגדולי ישראל, ולזה אמר וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, אמר את כל למעט כי הדיבור באזן לא היה לכל ההמון העם, כי אם למובחרים שבעם, שלהם בלבד גילה כל הנסתרות שבשירה זאת, שלכל אחד דיבר כפי מה שיכול לקבל, כי המון העם אינן יכולים לקבל נסתרות וכיון שכן אמר ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה לכ לישראל, אמר את כל למעט שהדברים הנסתרים לא דיבר לכולם. ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים, לרבות דמלבד שיקיימו הנגלה בדברים גם ישימו בלבם שיש דברים נסתרים באלו הדברים ששמעו כאשר גילה אותם באזני הגדולים, ולהם מספיק בהשים לבם שיש בדברים אלו דברים נסתרים ויחשב להם המחשבה למעשה אעפ"י שאינם מובנים להם, שבעבור זאת לא גילה אותם להם. אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, אמר את כל, ריבוי אחר ריבוי למעט שאעפ"י שלא ידעו הנסתר רק שישמרו לעשות הפשט די להם, דאם לא כן ימצאו פתח מלקיים ולשמור אותם שאין מבינים בנסתר באומרם כיון שאיני בא בסוד ה' שהוא עיקר, פטור אני מלקיים הנגלה שהוא טפל בערך הנסתר, לכן אנכי מצוך לשמור לעשות את כל הדברים, את כל למעט הנסתר, לומר דגם בשומרם הנגלה בלבד יש להם עקב רב, והותר בזה ספק א' ב' ג' ה' ו'. ולספק ד' למה קרא ליהושע כאן הושע, לרמוז על טוב עין של משה על יהושע שאעפ"י שירש מקומו ולא נכנסו אחד מבניו גרשם או אליעזר, עכ"ז לא היה הדבר רע וקשה בעיניו ולומר והלואי שלא הייתי מתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים וימשך בעצתם וימות במותם ח"ו, אלא היה חביב בעיניו ולא זז מחבבו כמאז ומקדם שהיה נקרא הושע וכאילו לא אירע מעשה שהתפלל עליו י"ה יושיעך וקראו יהושע כדי לחשוד שנתחרט למפרע על שהצילו בתפילתו וקראו יהושע ולהעיד על כל זה קראו כאן הושע, ונכון ודוק.

עוד נראה שקראו הושע להעיר שלא מפני שהתפלל עליו משה יה יושיעך מעצת מרגלים, מאותה שעה עשאו בתפילתו כמוכרח במעשיו וכיון שכן משם ואילך לא חטא ולכך הגיע למדרגה זו לירש מקומו ולא משום צדקותו על ידי נצחון יצרו כשאר כל הצדיקים, אינו כן כי גם אחר התפילה נשאר בבחינתו כמאז שנקרא הושע בעל בחירה ורצון ועל רוב צדקותו זכה ליכנס במקום משה רבו כי לא נמצא גדול ממנו. עוד יש לפרש בהיות שאין דור שאין בו ליצנים ורומז כשבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם היו מהעם אומרים וכי הוא והושע שוין, היו ממעטין שמו דרך בזיון, ולרמוז לזה הזכירו בשם הושע, השם שהיה לו קודם שנתגדל שלא הלך בעצת מרגלים, לרמוז על שקראוהו הושע דרך שפלות כמדובר. ולכן הזכירו גם הושע בן נון, כלומר נון בנו יהושע בנו, שהיו מבזין אותו שלא היו לו בנים וכאמרם חז"ל גבי מרגלים דאמרו ליה ריש קטיעא ימליל וכו' גם לרז"ל שהיו מבזין ליהושע והיו קוראים אותו עם הארץ וכסיל. עוד נראה הושע חסר י' לרמוז שזו שנתמנה במקום משה גורם שיחסר עשר שנים מימיו, מנין י' כאמרם חז"ל על שעיכב במלחמות.

כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, ראוי להבין כוונת אומרו כי לא דבר ריק הוא מכם, ורז"ל פירשו ואם הוא רק מכם ובעל מנחה בלולה ז"ל וז"ל, דת הנימוסית והטבעית אם כי יש בהם תועלת הם רק לצורך הגוף ובמות אדם הם לריק, לא כן תורתנו הקדושה כי תכליתה יושג בעולם הנשמות עכ"ל. ולע"ד נראה דרמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם ושס"ה מצות לא תעשה כנגד גידיו, כאמרם חז"ל וכל מצוה נותן בריאות וחיים לאבר אחד כנודע, לזה אמר לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת בלי חסר דבר ממצותיה משום כי לא רק מכם, שכל מה שיש בתורה יש בכם, וכן תראה שיש בתורה אותיות נקודות טעמים תגין, ובאדם עור ובשר עצמות וגידים, נמצא שלא יש דבר בתורה שיהיה רק מכם כי הוא חייכם, שכל דבר שבתורה מחיה חלק שבכם, באופן שובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה לכן אנכי מצוך לשמור לעשות את כל דברי התורה, כל דבריה בלי חסר א'. עוד פירש בעל מנחה בלולה ז"ל כי לא דבר רק הוא מכם, הכוונה כשחכמי אומות העולם מדברים במשל, כשיובן הנמשל המשל נשאר ריק וסכל, לא כן תורתנו הקדושה שהמשל והנמשל הכל לתועלת ולא ישאר דבר רק עכ"ל. אמר המחבר כזה פירש אדוני אבי זצ"ל על פסוק משלי שלמה בן דוד מלך ישראל לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, שהכוונה שבמשלים עצמם של שלמה היה בהם לדעת חכמה ומוסר חהבין אמרי בינה ולא בדרך כל המביא משל על דבר, שאחר שיובן הנמשל המשל נשאר רק בלי תועלת.

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר. יש לדקדק מילת לאמר שהוא לאחרים, ונראה עם מה שפירש הרב בעל כלי יקר ז"ל בפסוק עצמו וז"ל בעצם היום הזה, לפי שיום המות נקרא הערב שמשו של אדם, ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, על כן היה דומה כאילו היה עומד באמצע ימיו, דהיינו בעצם היום הזה, כשהשמש בעיצומו עכ"ל. ועל פי דרכו מתיישב מילת לאמר, כלומר הכניסו במערה בעצם היום כדי שיראוהו כל ישראל כי לא נשתנה כלל צורת ותואר פניו כאדם שהולך ממקום למקום לאמר לאחרים שיאחזו במעשה ה' ויזכו לזה.

עוד יש לפרש דרך הלצה, הכניסו במערה בעצם היום הזה, כדי שיראה לישראל בעת עלותו בהר ויפטר מהם בדברים כאדם שנפטר להלוך למקום אחר, שיפטר בדברי שלומות וזהו לאמר.

ובספרי, מה ראה לומר בעצם היום הזה כאן, לפי שהיו ישראל אומרים, מכך וכל אם אנו מרגישים בו, אין אנו מניחים אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והגיז לנו את השליו והוריד לנו את המן ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום למערה וכל מי שיש בו כח יבא וימחה, לכך נאמר וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עכ"ל. קשה איך יעלה על הדעת לומר אין אנו מניחים אותו, וכי בידם הוא למונעו מן המיתה, והלא כתיב באשר דבר מלך שלטון ואין מי יאמר לו מה תעשה והוא באחד ומי ישיבנו, ואומר אם לא פדה יפדה איש, ומצאתי להרב בעל שפתי כהן ז"ל שהקשה כך, ופירש וז"ל שהכוונה ידעו ישראל שאין מיתתו של משה כשאר בני אדם שאינה אלא סילוק כמו שהולך ממקום למקום, שכבר נזדכך גופו ונעשה רוחני, כי המיתה לאדם הוא כדי להסתלק מן הגוף וללבוש הרוחני ומשה לא היה צריך לזה, אם כן אינו אלא סילוק בלבד, לזה אמרו אם אנו מרגישים, דבר המורגש אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום, וזהו לאמר כי מי שיש לו אמירה יאמר, עכ"ל.

ולענ"ד נראה בדברי רז"ל משה לא מת, נאמר כאן וימות שם משה וכתיב ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, והנה לא היה אלא שהיה מעלימו מעיניהם וכיון שכן שאין מיתה רק העלמה, לא היו מניחים אותו בטענה דבשלמא אם כוונתו יתברך להמיתו כשאר כל אדם ניחא, שלא היינו יכולים לעכב, דאין מידו מציל, אך כיון שלא היה מת היו סוברים שלא היו מניחים אותו בטענה שהוציאם ממצרים והטיב עמהם הרבה, כדמפרש ואזיל, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, והוא כיון שהתחיל במצוה שהוציאם ממצרים והוריד להם תורה בדין שיעכבו אצלם עד שישלים להנחיל להם את הארץ שהוא גמר המצוה, ובדין זה היינו יכולים לומר שלא היו מניחין אותו, ומה גם שעדיין לא הגיע זמנו למות כאמרם חז"ל יען לא האמנתם בי, הא אם האמנתם בי, עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם וכו' וכיון שכן היה בנקל שלא להניחו בטענת המתחיל במצוה כמדובר, ובפרט שעדיין לא הגיע זמנו, לכן אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבא וימחה, דכיון שגזרה היא מלפני, אין מי שיתחזק כדי שיוכל לדבר, כי גזרתי מכניע הלבבות שלא יתעוררו אל הדברים.

אך ראוי לשים לב למה לא סידר החלוקות על דרך המאורע כמו שהיו, שתחילה היה יציאת מצרים ואח"כ קריעת ים סוף ואחר ל' יום ירידת המן ואחר שלשה חדשים נתינת התורה ואחר כך השליו, למה שינה להזכיר אחר קריעת הים מתן תורה ואחר מתן תורה השליו ואח"כ המן ולא היה הסדר כך, ולבא לענין נקדים שידוע שמה שעברו בים ועבר בים צרה גרם קבלת התורה, כיצד משה נצח למלאכי השרת המעכבים בנתינתה בטענת וכי יצר הרע יש ביניכם, עבודה זרה יש ביניכם, ואם איתא שלא יעשו את העגל שבעבורו חזר יצר הרע בהם, לא היה מועיל טענות משה רבינו ע"ה, וזהו שאמרו רז"ל הביאו הילקוט פרשת תשא, אמר רבי לוי אילו לא היו עושים ישראל את העגל לא היה הקב"ה נותן למשה הלוחות, על כן מורה באצבע על מה שפירשנו, שבעבור שעשו ישראל את העגל חזר יצר הרע, ובזה מציאות שחזר בהם יצר הרע טענת משה למלאכים טענה, ובזה ניתן לו הלוחות, וידוע שהעגל יצא לפועל על ידי הטס שהשליך מיכה שעבר בים צרה, ועל ידי כך יצא מאליו וחזר בהם יצר הרע, וכיון שהעברת הים גרם קבלת התורה כמדובר, לכן לרמוז זה סמך בעל המאמר אחר קריעת ים סוף נתינת התורה וכיון שקבלו התורה שמתשת כוחו של אדם נתאוו בשר שמחזקת הגוף כדברי רז"ל, דלזה הותר בשר לנח, משום שהיה חלוש מהמבול, כך כשקבלו התורה המתשת כחו של אדם נתאוו אכילת השר והיה התאווה טמונה בלבם עד שהוציאוה לפועל, ולזה אחר שהזכיר נתינת התורה הזכיר השליו, שהוא מה שהתאוו מיד בקבלת התורה כמדובר, ואחר השליו הזכיר המן, שכיון שנלקו בשאלת השליו, התחזקו במן ולכן הזכירה אחר השליו, דכיון שאחר השליו החזיקו בה ולא זזו מחבבה, נחשב כאילו אחר השליו ניתנה ואח"כ הזכיר נסים ונפלאות שנעשו על ידו כמדובר, בעודו חי עומד עמהם, כי הנסים והנפלאות שעשה במצרים כלול זכירתם במה שכתב שהוציאם ממצרים וק"ל.

עוד יש לפרש במאמר, לפי שהיו ישראל אומרים אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו, נראה דכוחם שלא להניחו, משום דרגלייהו דבר איניש ערבין להוליכו למקום דמתבעי וכו' ובעוד שאינו הולך שם אינו יכול למות, וראיה לזה מתרי כושאי שהיו לפני שלמה ולא היה השטן יכול לשלוט בהם כיון שלא היה שם מקומם למות עד ששלחם ללוז והמיתם שם כאמרם חז"ל והנה כשומעם ישראל המקום שהיה מייחד הקב"ה שימות שם משה, היו יכולים לעכבו ולא היו מניחין לעות שם וכיון שכן היו מעכבים מיתתו ואמר הקב"ה הריני מכניסו במערה בחצי ביום וכל מי שיש בו כח יבא וימחה וכו'. לפי שכשאני רוצה לעשות דבר אני עוצר כח כולם.

ומת בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. יש לדקדק אומרו אשר אתה עולה, דהיל"ל ומות בהר והאסף אל עמך, ועוד מה צורך לומר כאשר מת אהרן אחיך. ועוד מה צורך לומר ויאסך אל עמיו. גם קשה אומרו על אשר לא קידשתם אותי, דמה צורך להזכיר כאן מה שטעו.

אמנם הכוונה בהמשך כל אלו הפסוקים, דמיתת משה חוץ לארץ היה מעלה לו שעל ידי מיתתו לחוץ מאסף כל מתי מדבר לעתיד לבא, דכתיב ויתא ראשי עם, ונמצא כשם שהיה רועה אותם בחיים כך במותו שאם לא כן, נאבדים מתי מדבר שמתו שם על שחטאו, וכדברי רז"ל הביאו הילקוט על אשר מעלתם בי, אתם גרמתם למעול בי על אשר לא קדשתם אותי, אתם גרמתם לי שלא לקדש אותי כאשר מריתם פי, אתם גרמתם לי למרות בי ע"כ. הרי שמתי מדבר מעלו והמרו בהקב"ה ועל זה מתו במדבר, ובהיות משה מת בחוץ, עתיד לקבצם וכן אהרן, יש מעלה גדולה מזו, לזה אמר ומות בהר חוץ לארץ, אשר אתה עולה שם, כלומר אתה עולה במעלה במיתתך שם חוץ לארץ שעל ידי כן והאסף אל עמך, אתה מאסף עמך לעתיד, כדי שלא יאבדו מן העולם כמתי אומות העולם כאשר מת אהרן אחיך חוץ לארץ מסיבה זו, ויאסף אל עמיו, שעל ידי זה יאסף את עמיו שלא יאבדו, ומפרש איך נאבדים מתי מדבר אם אין מת חוץ לארץ, והוא על אשר מעלתם בי, כלומר גרמתם להם למעול בי וכן למרוד בי וכיון שמעלו ומרדו בו, הדין מחייב שיאבדו, אך על היות מיתתך בחוץ, כאשר מת אהרן אחיך, הם נושעים עמכם, נמצא שמעלה היא לך מיתתך בחוץ וזהו ומת בהר אשר אתה עולה, כלומר אשר אתה עולה במעלה כמדובר, ובזה שפירשתי יובן מאמר חז"ל הביאו הילקוט עלה אל הר, עלייה היא לך ואינה ירידה ע"כ. ולא הזכיר המאמר הזה איך עלייתו להר למות שם, עלייה היא לו, אך עם מה שפירשנו נשאר פשוט, משום שעלייתו למות שם גורם לאסף מתי מדבר ואין מעלה גדולה מזו, להושיע כמה נשמות מישראל.

אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו וכו'

ילקוט (שמעוני סימן תתקמ"ט) "אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו:    ר' אליעזר אמור באצבעו של משה היה מטטר"ון מראה למשה והראהו את כל ארץ ישראל עד תחומו, עד כאן תחומו של אפרים, עד כאן תחומו של מנשה. רבי יהושע אומר משה הוא בעצמו ראה אותם, כיצד, נתן בו כח בעינו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו עכ"ל. ראוי לשים לב בכוונת אומרו באצבעו של משה היה מטטר"ון מראה למשה, דמה רמז בזה שהיה יכול מטטר"ון להראות למשה כל ארץ ישראל באצבעו, ומה צורך שיהיה מורב באצבעו של משה. ועוד להבין במאי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע. אמנם נראה דאיתא בפרי היכלות שכל העולמות תלויים באצבעו של מטטר"ון שר הפנים ומטטר"ון תלוי בכסא הכבוד וכסא הכבוד באצבעו של הקב"ה" ע"כ. גם ידוע דמשה היה כתוארו של מטטר"ון שר הפנים ומשה בראשי תיבות מטטר"ון שר הפנים, ועיין בספר עמודיה שבעה על מאמר ראוהו אבותיו למשה תוארו כמלאך האלהים ומלו אותו לשמונה, שהכונה ראוהו כתוארו של מטטר"ון עיין שם באורך. והנה רבי אליעזר סובר שכדי להראות הקב"ה למשה מעלתו, עשה למטטר"ון שיקח אצבעו של משה ובאצבעו של משה דווקא יראה לו את כל הארץ, לרמוז כאילו באצבעו של מטטר"ון היה מורה, ונמצא בזה כאילו משה הוא מטטר"ון עצמו התלויין בו כל העולמות כמדובר, שכל העולמות תלויין באצבעו, ולאיש אשר אלה לו, הרי מעלתו רמה ממעלת ארץ ישראל ומה לו ליכנס בתוכה. ורבי יהושע דאמר משה הוא בעצמו ראה אותה, חולק עם רבי אליעזר שכפי רבי אליעזר אינו כל כך מעלה למשה בהיות מטטר"ון הסומכו לראותה וכאילו משה כפוך למטטר"ון, לכן אמר שנתן בו הקב"ה כל בעינו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו, שתולה כל הכח במשה בלי שיצטרך סמך ממטטר"ון שיהיה מראה אותו, שכיון שכן נראה שמשה טפל למטטר"ון מדאצטריך לדמותו לו כדי לתת לו מעלה. ובמאמר זה יש פתח להבין מאמר, הביאו מדרש ציוני סוף פרשת ויגש או ויחי המחיל אצבעו של הקב"ה עשה מ"ט למשה תראהו משם, ובחיבור אחר כתבתי על מאמר הציוני דבר נפלא למקומו תדרשנו ובאת שמה.

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל. יש להבין מאי מנגד. ועוד כיון דקאמר מנגד תראה, ממילא ששמה לא תבוא. אמנם בהיות שהכנסת משה לארץ ישראל היה מגיע נזק לישראל שהיה בונה המקדש ואז לא היה הקב"ה מטיל כעסו על מעשה ידיו כי אם על ישראל ח"ו, וזהו בודאי נגד רצונו של משה, וזהו דרמז לו הקב"ה כי מנגד תראה את הארץ, אם תיכנס בה, דע מי מנגד רצונך, תראה את הארץ על הגעת נזק לישראל כמדובר. לכן הטוב טוב ושמה לא תבא אל הארץ, והטעם משום שאני נותנה לבני ישראל בהיותם בחינת ישראל שהם צדיקים כנודע, ואם כן כשיצאו מבחינת ישראל אני צריך להטיל כעסי במקדש ואם אתה נכנס אתה בונה המקדש ואיני יכול להטיל כעסי בו.

יש בפרשה זו נ"ב פסוקים מנין אליהו, רמז שבשירה זו יש לעתיד ולשעבר ויש בה לעולם הבא, כדברי רז"ל בספרי וכו' וכל מה שרומז בה יתגלה כשיבא אליהו ז"ל.

בספר שפתי ישנים יערוף כמטר לקחי, זו תורה שבכתב, תזל כטל אמרתי זו תורה שבעל פה, עיין שם ופירש החסיד השלם הרב מאיר דאנון נר"ו מה טעם נמשל תורה שבכתב למטר ותורה שבעל פה לטל וכו' עם מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה בעתים מזומנים ילמוד אדם תורה שבכתב ויוציא כל זמנו בתורה שבעל פה ע"כ, ולכן לרמוז על זה המשיל תורה שבכתב למטר הבא לפרקים, לומר דתורה שבכתב ילמוד לפרקים ותורה שבעל פה המשיל לטל, לומר מה טל אינו נפסק לעולם, כך יוציא אדם כל זמנו בתורה שבעל פה, לא יפסיק.

עוד נראה לע"ד תורה שבכתב צריכה דיבור וקול כמטר שנשמע ותורה שבעל פה צריך עיון בחשאי ובלחישה כטל שאין קולו נשמע והיא בחשאי בלילה, וגם זה נכון.

מצאתי בכתב יד אשכנזי משם מהר"ר מנחם ציון, חמה במקדש כשהיו שומעים את השם היו אומרים ב'ש'כ'מ'ל'ו' ולא היו עונין אמן כמו שאנו עושים בסוף כל ברכה וברכה, אלא היו עונין ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו ל'עולם ו'עד, אותיות אלו נמצאים על שם הקדוש של ארבע אותיות:

ואשביעך ב'ה' אלהי השמים, הרי ב' על השם.

אשרי העם שככה לו אשרי העם ש'ה' אלהיו, הרי ש' על השם.

ומי גוי גדול אשר לו אלהים כ'ה' אלהינו, הרי לך כ' על השם.

ויען לבן ובתואל ויאמרו מ'ה' יצא הדבר, הרי לך מ' על השם.

למען תדע כי ל'ה' הארץ, הרי לך ל' על השם.

ויהי בחצי הלילה ו'ה' הכה כל בכור, הרי ו' על השם.

ובשביל שראה יעקב אבינו ע"ה שהן חביבים אמר ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו ל'עולם ו'עד, יען הן אותיות באות על השם ותיקן התיבות האלו שיאמרו אותן במקדש, אמר כל ברכה וברכה שהיו מברכים שם ומפני שהוא דבר עמוק תיקנו אותו רז"ל בקריאת שמע לאומרו בלחש, לבד יום הכפורים שישראל מלובנים וטהורים כמלאכי השרת אומרים לו בקול רם.

ת"ם.