מגלה צפונות/בחקתי

אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם:   

הכוונה כשתלכו בחקתי, דרך הליכה בתמימות משום שאין בהם טעם ואת מצותי תשמרו מלשון ואביו שמר את הדבר, שתמיד בתאוה מתי יבא לידי מצוה לעשות אותה אז ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, היא מעצמה בלי זריעה וחרישה ועץ השדה יתן פריו מעצמו בלי עשיית בו תיקון הנעשים באילנות, כמו שהיה במעשה בראשית שהכל יצא בקומתם ובצביונם, וכלעתיד לבא שיוציא גלוסקאות מן הארץ והכל יהיה בלי עמל וטורח מוכן לפניהם כמו שוהשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, בלי עמל וטורח מחרישה וזריעה ומכל המלאכות שנעשים עד מציאות הלחם.

עוד יש לפרש ונתתי גשמיכם בעתם, מאי גשמיכם אלא בהיות שיש מים זכרים שהם מלמעלה ומים נקבות שהם המים שעולין מן התהום, ומים זכרים הבאים מלמעלה היינו המטר הם צער לעולם כאמרם חז"ל קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא, לזה אמר ונתתי גשמיכם שהם המים הנקבות שנקראים גשמיכם דייקא שהם עמכם למטה, ובהן בלבד ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ולא תצטרכו למים זכרים הבאים מלמעלה משום שהם צער כמדובר, והוא על דרך שאמרו חז"ל בימי רבי שלא ירדו גשמים ואעפ"י כן כשהיה עוקר אדם פוגלא ממשרה היה הגומא מלאה מים וכו', ובזה וישבתם לבטח בארצכם בלי צער המטר, דקשה יומא דמיטרא, כמדובר.

עוד יש לפרש ואכלתם לשובע וישבתם לבטח, שהכונה בהיות ריבוי הברכה ואכלתם לחמכם דייקא ולא יצטרכו לגנוב זה מזה, כמו שהוא כשיש רעב בעולם וכיון שכן וישבתם לבטח בארצכם שלא תבואו לידי קטטות ומריבות מחמת הגניבה, דכיון שאין גניבה אין מחלוקת.

עוד יש לפרש ואכלתם לחמכם לשובע, כלומר בהיותכם עושים רצוני נקרא לחמכם, וכיון שהלחם נקרא שלכם ואכלתם לשובע, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה, ובהיותם אוכלים בלי כיסופא וישבתם לבטח בארצכם.

עוד יש לפרש ונתתי גשמיכם בעתם מלשון ולא נתן סיחון, כלומר ונתתי מלתת גשמיכם בעתם משום שהם צער לכם כדברי רז"ל קשה יוצא דמיטרא, ועכ"ז שלא יהיו גשמים ונתנה הארץ יבולה וכו' כימי רבי שלא ירדו גשמים ואעפ"י כן הברכה מצויה לרוב, ועיין עוד בסוף הפרשה.

ונתנה הארץ כו':   

נראה לפרש בדברי רז"ל משחרב בית המקדש ניטלה טעם הפירות ושומן הפירות וכו' לזה אמר אם בחקתי תלכו וכו', ונתנה הארץ יבולה הרגילה לתת בטעמה ושומנה וכן ועץ השדה יתן פריו בטעמו כמדובר, שאם ח"ו בהפרכם מצותי הנני נוטל טעם ושומן הפירות.

והשיג לכם דיש:   

נראה פרפרת אחד על דרך שאמרו חז"ל על פסוק והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם לומר די וכו' ובזה רומז כאן בעשותכם מצותי והשיג לכם כל כך ברכה עד אומרכם די יש, כלומר די מלהיות היש, וזהו דיש נוטריקון די יש.

ונתתי שלום בארץ וכו':   

נראה בדברי רז"ל ותרעינה באחו וכו' כשיש שובע בעולם אהבה ואחוה בעולם וכו', לזה אמר כאן כל כך אהבה ואחוה יהיה בניכם מסיבת השובע בעשותכם מצותי, שונתתי שלום בארץ, השליך אותו בארץ כי אין צורך ממנו ולא יהיה חשוב כעפר הארץ, משום שאין ניכר כח השלום כי אם על ידי המחלוקת הצריך לו, אמנם כשיש ריבוי השפע שאז אהבה ואחוה בעולם אין נחשב השלום והוא כמקום הארץ שאינה חשובה.

ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב:   

קשה דהיל"ל ורדפתם את אויבכם ונפלו מאי לפניכם, ועוד בחרב היל"ל מאי לחרב, ונראה בדברי רז"ל גבי אברהם ויכם וירדפם, יש אדם רודף הרוגים, אלא הקב"ה היה הורגם מקודם וכו', וזהו הרומז כאן ורדפתם את אויבכם, והרדיפה יהיה אחר שכבר תחלה נפלו לפניכם, מלשון וזאת לפנים בישראל, שכבר קדמו לנפול מיראת שמיעת כח החרב שלכם, דטרף זרוע אף קדקוד וזהו לחרב, כלומר בשביל שמיעת כח החרב שלכם יפלו קודם שתרדפו אחריהם כמדובר.

עוד יש לפרש, דמיד שורדפתם את אוביכם, קודם שהגיעו להם, יבואו ויפלו לפניכם בתפילה ותחינה להיות לכם לעבדים וכל זה לחרב, בעבור יראת החרב.

עוד יש לפרש, מיד שורדפתם את אויבכם מיראתכם ונפלו לפניכם, וזה יהיה לכם לחרב במקום חרב, כי אין אתם בוטחים בחרב ואין לכם צורך מחרב.

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויבכם לפניכם לחרב:   

כתב רש"י ז"ל וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה לרבים העושים את התורה, ובכלי יקר בשם המפרשים ז"ל והוא בתולדות יצחק ז"ל, תחילה קודם שיכנס מורך בלבבם ירדופו חמשה מאה, ואחר זה שהאויבים רואים שחמשה ירדופו מאה אז יכנס מורך גדול בלב האויבים ויחלש כחם עד שמאה מכם רבבה ירדופו, ואחר כך יוסיף מורך גדול עליהם ונפלו אויבכם לפניכם מעצמם אפילו בלי רדיפה כלל, ע"כ. ובספר אמרי נועם וז"ל, פירש הר' יעקב דאורליינש ז"ל שהכונה ומאה פעמים חמשה מכם רבבה ירדופו, ואז החשבון מכוון עכ"ל. פירשו בכם דחמשה מושך עצמו ואחר עמו, כאילו אמר ומאה פעמים חמשה מכם רבבה ירדופו ואז יהיה החשבון מכוון וכו', וכן בספר מנחה בלולה, ועוד הוסיף פירוש אחר, חמשה יהודים ירדפו מאה אויבים, ולרדוף מאה מכם דהיינו יהודים, היו האומות צריכים להיות רבבה.

או כוונת הפסוק על החלשים אבל הגבורים מאה רבבה ירדופו שהוא אחד למאה. ועל האמת הוא דבר טבעי כי החיל יקנה חוזק מצד הריבוי בהתאחד החוזק בהם, מה שלא ימצא לחלקי חיל הנפרדים, ויותר נס הוא שחמשה ירדפו מאה מאשר ירדפו מאה רבבה. ומי שיודע שחוק האישקק"י ירגיש זה בחוש, עכ"ל.

ולענ"ד נראה בהקדים לדקדק קודם, דכיון שהקב"ה עושה מלחמותיהם של ישראל, מה צורך לכל החשבונות אלו חמשה מאה ומאה רבבה, דאפילו תינוק יכול לרודפם. לכן נראה דכוונת הכתוב כך, ורדפו מכם אחד, כלומר אחד מכם מ"ם מקצתית, אפי' אחד קטן קטן ירדוף ה' מאה, כלומר חמשה פעמים מאה שהם ת"ק, ואומרו ורדפו לשון רבים רוצה לומר במקום רודפים רבים הצריכים לרדוף יהיה אחד מכם, קטן שבכם שירדוף חמשה פעמים מאה, ומאה מכם כלומר זקן בן מאה שנים שבכם, דאפילו שהוא כמת ובטל מן העולם, רבבה ירדופו ויחשב לאויבים כאילו רבבה ירדופו אחריהם, וטעם הדבר משום שאני אלוקיכם הלוחם עמהם וזהו ונפלו אויביכם לפניכם, מעצמם לחרב בראות בלבד חרב אחד רודף להם.

עוד יש לפרש, לרמוז הכתוב שהכל דרך נס, לא נחית לומר מספר מכוון לומר אני אלהיכם הנלחם לכם, וכיון שכן לעולם המספר היוצא מכם נוצח את האויבים, וזה בעיני פירוש יקר ובחיבור אחר פרשתי עוד.

ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרבתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם:   

כבר פרשתי על זה בחיבור אחר. ובעל מנחה בלולה ז"ל פירש והפריתי אתכם שלא יהיה בכם עקר ועקרה. והרבתי אתכם שתמלאו ימיכם בשיבה טובה וככה תירבו ע"כ. ולענ"ד נראה והפריתי אתכם בבנים שהם עיקר פריו של אדם המביאו לחיי עולם הבא, והרבתי אתכם בבנות על דרך רביה בא לעולם וכיון שתזכו לבנים אז תקראו שלמים ואז והקימותי את בריתי אתכם. ואפשר לרמוז כאן שיעור שני שתי מקדשות, כנגד מקדש ראשון שעמד ת"י שנים אמר ופניתי אליכם, כלומר פני המאירים יהיו לכם ת"י שנים וזהו ופניתי, כלומר פני המאירים יהיו לכם ת"י שנים וזהו ופניתי, כלומר פני לכם ת"י, ולרמוז לשני אמר והפריתי כלומר והפר ויחרב הראשון יעמוד השני אח"כ מספר ית"י, וזהו והפריתי נוטריקון הפר ית"י, רוצה לומר אחר שיופר שיעור הראשון יעמוד השני ית"י שנים שהם ת"כ שנים.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו:   

מהו ישן נושן, אלא בעלמא החדש לעולם משובח מהישן, ברם הכא כשתעשו רצוני אני משנה את הטבע, שאכלתם ישן וכל כך משובח יהיה, שאמרתם הלואי יהיה נושן שהוא יותר מישן, וכל כך משובח יהיה הישן, שישן תוציאו לאכול מפני חדש ותשמרו החדש שיתישן.

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם:   

בחיבור אחר פרשתי על זה, ונראה עוד דאמר משכני רמז לבית שני שעמד כמנין משכנ"י, והכוונה אעפ"י שגרמתם חרבן הבית שתי פעמים והדעת מחייב שלא לבחור בכם עוד, עכ"ז דעו שלא תגעל נפשי אתכם.

עוד נראה באומרו ונתתי משכני, והכוונה בהיותי נותן משכני בתוככם שהוא המקדש, זהו הטעם שבהיותכם חוטאים לא תגעל נפשי אתכם לכלותם, משום שאני לוקח משכוני ואתם ניצולים, כדברי רז"ל הטיל חמתו בעצים ואבנים כדי שלא יכלו.

עוד נראה ונתתי מלשון ולא נתן סיחון, כלומר כשאתם מצותי תשמרו אז והנחתי משכני בתוככם ואיני מחריבו לעולמי עד, ובזה לא תגעל נפשי אתכם בהיות משכני בתוככם, אבל אם לא תעשו מצותי דעו שאיני חומל על מקדשי כי אני מחריבו, לכן אל יעלה על לבבכם לומר הגם שאין אנו שומרים מצותיו יחמול עליו מלהחריבו ואנו יושבים על אדמתינו.

עוד נראה לפרש, אמר הקב"ה בהיות שהנפש שנתתי בכם מתרעמת איך היא בתוך גוף נגוף מלא אספסוף, אמנם בהיותי נותן משכני, היינו שכינתי בתוככם אעפ"י שאתם חומר עכור טפה סרוחה, אז לא תגעל ולא תמאס נפשי אתכם מהיות אתכם, באומרה דיו לעבד להיות כרבו.

ונראה שעם זה שפרשתי נחה שקטה קושיית הרמב"ן ז"ל ולא תגעל נפשי אתכם, קשה אף בשעת הכעס נאמר ולא געלתים אם כן מה עניינו לברכות, ואמר שהוא סוד מסודות התורה ואנחנו קבלתו נקבל. אמנם על פי הפשט מתיישב עם מה שפרשתי שבא לומר כאן שבהיות המשכן בתוכם ישקוט תערומת הנפש איך נתונה בכלי מלא בושה סרוחה רימה כמדובר, ושם בקללות אמר הקב"ה שאף שחטאו והוציאם בגלות עכ"ז לא מאסתים ולא געלתים, אך כיון שאין מושב לשכינה ביניהם חזרה הנפש לצערה איך שוכנת בגוף נגוף מטיפה סרוחה.

עוד יש לפרש, הכוונה כשאני כביכול משפיל עצמי לתת משכני בתוככם שוכני בתי חומר, תלמדו ממני להתרחק מן הגאוה ולהיות שפלים ובזה לא תגעל נפשי אתכם, כאמרם חז"ל על מי שהוא גאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד, ונכון.

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם:   

נראה לפרש בדברי רז"ל על פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם על כל עונותיכם, משל לאוהב וכו' שנפרע ממנו תמיד, לזה אמר והתהלכתי בתוככם תמיד לחקור במעשיהם ובראותי בכם איזה עון והייתי לכם לאלהים, אני נוהג עמכם מיד בדין ליפרע מכם, וזהו יהיה סיבה שואתם תהיו לי לעם שבהיותם מנוקים מעון ראוים אתם להיות לי לעם.

הנה נבוכו שלמים וכן רבים למה לא הזכירה התורה ביעודי הנפש כלל, כי אם שכר הגוף בעולם הזה האחוז בחבלי בוז, ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות, זכרם מהר"י אברבנאל ז"ל והאריך בהם, הביאם בקיצור נמרץ הרב בעל כלי יקר ז"ל, והנני מקצר יותר ממנו.

'הא':    הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר וכל הרעות והטובות שנזכרו בפרשה זאת, הם מדברים המונעים, רוצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחולאים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש, עיין בספר המדע (הלכות תשובה ט.א).

'הב':    הוא דעת הראב"ע ז"ל בפרשת האזינו (ל"ב, ל"ט), וז"ל לפי דעתי לפי שהתורה ניתנה לכל א' וא', לא יבינו א' מיני אלף כי עמוק הוא ע"כ. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר, כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.

'הג':    הוא דעת רבינו בחיי הזקן ז"ל, זכרו הראב"ע בפרשת האזינו ונטה לדבריו, וגם הרמב"ן ז"ל נטה לדיעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן השמים כשאין עושים רצונו של מקום, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה, מזה יש ללמוד שאם לא תחטא תשוב למקום שחוצבה משם בתחילה.

(כלי יקר ז"ל על זה, נאמר (תהלים לז.לד) קוה אל ה' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה, רוצה לומר באותו כרת המיועד בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשיי שירוממך הקב"ה לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה, מדאצטריך להכרית נפש הרשעים משם.)

'הד':    לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון, ורצה הקב"ה לאמת פינת ההשגחה על ידי יעודים אלו, אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו משגיח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני, עדיין ישארו בכפירה זו, כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת זה הוא דעת רבינו נסים בפרשת בראשית, ושורשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו), כשאמר הכוזרי אל החבר, רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודתכם, השיבו החבר אבל הם כולם אחר המות ואין בחיים בהם מאומה ולא בדבר שיעיד החוש, ועל כן זה אין אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותם מהרה, אבל אם היו בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה ניצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.

'הדעת הה':    הוא שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך להם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף וכשנתן הקב"ה התורה ומנעם מן אותם עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזעו לאותם יעודים ועל ידי עבודת כוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותם עבודות לא היו מובטחים בו, וזה דעת רב סעדיה ז"ל בספר האמונות.

'הדעת הו':    הוא מאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם, שזהו דיבוק השכינה עם ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר, ק"ו שתהיה דביקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעידו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בעולם הזה, והנבואה המצויה בינינו תוכיח, וזה הדעת ג"כ תמצא בתשובת החבר למלך הכוזרי בסוף מאמר א' מספרו, והחזיק בדיעה זו רבינו נסים בדרש החדש.

'הדעת הז':    הוא שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה, כי העולם נידון אחר רובו, ויעוד הגשמים והתבואות והשלום וכיוצא בהם, יהיה לכל ישראל כאחד, אבל השכר הנפשיי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו ונרמזו בכבוד אב ואם ושילוח הקן לכל איש ישראל. ודעת זה הוא בספר עיקרים וברמב"ן ז"ל פרשת עקב בפסוק (יא.יג) בכל לבבכם עיין שם.

בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתנו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת הקב"ה אל אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם, אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע, כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים, מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי, כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם, מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם רקים מכל עמלם. ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה מכל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ועל כל תולדותם כיוצא בהם, כי תורה אחת לכולם עכ"ל הכלי יקר.

והרב רבי יהודה לירמה ז"ל כתב בפירוש על פרקי אבות (לחם יהודה) שאדרבא אם התורה היה מזכיר מיעודי הנשמה, אז היה נופלת הקושיא למה צורך הזכיר דבר פשוט שהוא ללא צורך, והביא משל לאחד שהיה תמיד בפני המלך אוכל בשולחנו תמיד והמלך אוהבו מאד ורצה לגדלו ולרוממו, אך לא היה יכול יען שהיה תיקון שם שכל מי שאינו עושה אחד מהגדולות שאין נותנין לו ממשלה ושררה, על כן שלחו המלך מאצלו ללחום מלחמה ולכבוש עיר ולשוב אליו ולגדלו, והלך זה ועשה את כל אשר צוהו המלך, אם יאמר אדם זה בשוב אל המלך, המלך מגדלו הם דברי מותר משום דוכי צריכא למימר, אם עד שלא קיים דברי המלך היה אצלו, עכשיו שעשה שליחותו צריך לומר שישוב אצל המלך וירבה לו בדורונות על שקיים דברו, והנמשל שהנשמה היא תחת כסא הקדוש מקודם שקיים מצותיו יתברך, אחר ששלחה לקיים מצותיו יקיים מאמרו, צריך לומר שישוב במקום שמשם יצא וירבה לה תענוגים אשר עין לא ראתה אלהים זולתך, ואם כן אם היה מזכיר בתורה יעודי הנשמה שבשובה שם ימצא כבוד ותענוג, אדרבא היו דברים מיותרים ולכך לא הזכיר כי אם יעודי הגוף בלבד עיין שם שהוא ז"ל האריך בלשונו יותר, וזהו כללות דבריו.

ולענ"ד נראה כי לא הזכיר התורה יעודי הנשמה משום דשכר הנפשיי אין לו קצבה ושיעור, דתמיד הולך ומרבה עד לאין קץ ואין תכלית, תענוגים מחולפים זה מזה בלי פיסוק, וכדברי מאמרם ז"ל על פסוק להנחיל אוהבי יש, כלומר יש ויש עוד, שכל דבר שמקבל הצדיק ועולם הבא מהתענוג וסובר דזהו שיעור שכר מצותיו, אומרים לו עדיין יש עוד תענוגים וכן תמיד, ובזה פירש הרמב"ם ז"ל במסכת עוקצין פרק ג' על מאמר חז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק יש עולמות, הביאו בעל עין יעקב בסוף ספרו עיין שם. וכיון שכן איך יצוייר להביא לידי כתיבה דבר שאין בה קצבה ושיעור, לפיכך לא כתב כי אם שכר הגופניי שיש בו שיעור, שמטר לתבואות ולפירות ושלום והשקט כולל כל השכר הגופניי, דבר היכול לבא לידי שיעור כתיבה, לא כן שכר הנשמה שאין לו קץ ותכלית, ומה גם דבאומרו בתורה שהוא אלהינו ואנחנו עמו, שם כלל שכר הנפשי, כי בהיות הוא אלהינו בלתי בל תכלית מוכרח שמתנתו שנותן לנו על קיום מצותיו שלו יהיה, זהו שכתוב מטל ומטר ותבואה ושלום דבר קצוב ותכלית א"כ מוכרח שאחר שכר הגופניי יש עוד שכר רוחניי בלי קץ ותכלית כמו שהוא יתברך בלי קץ ותכלית כי שכר זה הנזכר בתורה מגופניות, הוא דבר השייך לגוף ונפש ואחר התפשטות הנשמה מן הגוף הולך שכר השייך לה שהוא רוחניות, ונמצא שכר המצות מתחיל מן העולם הזה עד עולם הבא אך השכר כפי המקום, ולעולם שאין לו פיסוק לעולם ועד, כיון שהוא מיד מי שהוא בלתי בל תכלית.

עוד נראה כפי אמונתנו האמיתית מדברי רז"ל שיעקב ועשו חלקו העולמות שנאמר ממעייך יפרדו, שמן הבטן חלקו אותם, עשו בחר בחלקו עולם הזה ויעקב בחר בחלקו עולם הבא וכו', אין קושיא למה לא הזכיר התורה שכר הנפשיי, כי משעת החילוק נודע ונתפרסם כי אין לעמו של יעקב כי אם לעולם הבא, אך בעולם הזה שהדעת היה נוטה שלא יהיה ליעקב חלק כלל כיון שהוא חלקו של עשו, באה התורה לומר אם בחקתי תלכו ואת מצותיו תשמרו, יש כח במצותי להכניס אתכם גם בחלקו של עשו מהתבואות והפירות והישובים והשלום, ונכון מאד. עוד נראה לא הזכיר בתורה שכר הנפשיי לומר שיקיימו המצות שלא על מנת לקבל פרס.

עוד פרשתי בחיבור אחר, שגם שכר הנפשיי הוזכר כאן והוא, שאם בחקתי תלכו ועד וישבתם לבטח בארצכם מדבר ביעודי הגוף שמדבר בגשם ויבול ופירות ודיש ובציר ואכילה וישוב לבטח דברים הנוגעים לגוף. ומונתתי שלום בארץ עד ונפלו אויבכם לחרב מדבר מהמאורעות לאדם במותו, שבהיותם שומרים חקתי ומצותי, מלבד שאתם בשלוה ובשובע בחייכם גם במיתתכם ונתתי שלום בארץ ביותכם נקברים בארץ ושושכבתם ואין מחריד שתהיו כשוכבים על מטתכם ואין מחריד מרימה ותולעה, דצדיקים אין שולט בהם רימה ותולעה, והשבתי חיה רעה מן הארץ זה הנחש, משום שאדם רשע שנעשה עפר שולט הנחש בו, כי הנחש עפר לחמו מה שאין כן בצדיקים, והגם שימצא צדיקים חוזרים לעפרם לע סיבה ידועה לו יתברך, עכ"ז לא ישלוט חיה רעה לאכול ממנו, היינו הנחש כמדובר וחרב לא תעבור בארצכם זו חרבו של מלאך המות משום שיהיה מיתתכם מיתת נשיקה ובזה ורדפתם את אויבכם שהם הקטרוגים הקמים לקטרג על האדם במותו ונפלו לפניכם לחרב, בעבור חרב התורה שבידכם, על דרך וחרב פיפיות בידם, ורדפו מכם חמשה מאה, כלומר בן חמש שנים למקרא כיון שזכה למקרא ירדופו המתים בן חמש שנים שהם אותם הנשמות שחוזרים בעולם הזה על איזה סיבה והולכים מיד כנודע, מאה קטרוגים ירדופו. ומאה מכם המתים בן מאה שנים שכבר הרבו בתורה ובמצות רבבה של קטרוגים ירדופו ונפלו לפניכם לחרב בעבור חרב התורה שבידם.

ופניתי אליכם, מדבר בימות המשיח שהנני פונה אליכם תמיד שכל מגמת פני יהיה בכם דוקא, והפרתי אתכם שתהיה האשה יולדת בכל יום והרבתי אתכם שתרבו ימים ושנים משום שבילע המות לנצח, וכימי העץ ימי עמי, גם והרבתי אתכם בגופכם שתהיו בעלי קומה מעין דוגמא של מעלה כאדם הראשון וכאבות הקדושים וכדומה וכדברי רז"ל שאול בצוארו גבוה מכל אדם מעין דוגמא של מעלה והקימותי את בריתי אתכם, הנני כורת עמכם ברית חדשה ואכלתם ישן נושן, מדבר בסעודת הלויתן שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא, שהוא דבר ישן נושן מששת ימי בראשית, ובכפול ישן נושן רמז גם כן לבהמות בהררי אלף ויין השמור בענביו הבאים גם כן באותה סעודה וישן מפני חדש תוציאו רמז לתענודים אחרים חדשים הבאים גם כן בסעודה עד שוישן שהוא לויתן וכל הנזכר תוציאו כדי לאכול החדש.

ונתתי משכני בתוככם, מדבר במקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן, ואז לא תגאל נפשי אתכם כמו שהיה בשתים שנחרבו, זה השלישי יתקיים לעולם ולא תיראו עוד חרפת גלות. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם מדבר ביעודי שכר הרוחניי בעולם הנשמות שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים ולישב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו ואומר הנה אלהינו זה קוינו לו, כאמרם חז"ל וזהו והתהלכתי בתוככם בתוך המחול וכדרז"ל והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן ואז והייתי לכם לאלהים, שכל אחד מורה באצבעו ואומר זה אלהינו קוינו לו. ואתם תהיו לי לעם כי אין מאומות העולם בגן עדן כמו שכתב רבי יהושע בן לוי לרבי חנינא בר פפא שושביניה עיין בספר הכל בו שהביאו ממדרש באורך. ואמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, כלומר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו' כדי לזכותכם לכל זה.

הרי הזכירה תורתינו הקדושה יעודי הגוף ויעודי שכר השקט הצדיק בקבר על שומרו תורה ומצות ורדיפת הקטרוגים הקמים עליו ומפלתם, ויעודי שכר ימות המשיח וסעודת הלויתן ובנין הבית ויעודי הנפש בעולם הנשמות. וכפי פירוש זה בא שכר הנפשיי ברמז לרמוז שיקיים המצוות אעפ"י שלא יקבל שכר ולפיכך לא נכתב השכר בפירוש.

גם יש לרמוז בראשי תיבות של פסוק אם בחקתי, התענוג המגיע לנשמה אחרי הפרדה מן הגוף ומעלתם יותר ממלאכי השרת על היות האדם בעל בחירה ולא הטה אזן לקול המסית יצר הרע שבקרבו, ונרמז הדבר בראשי תיבות פנים ואחור: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם.

אני מכין

בעדן חלק קישור תענוגים יען

תתענגו לפני כמלאכים ושרפים

ומהם אתם תתעלו

מסבת צווים וחקים תורות ישרים

תמימים ששמרתם מעת רץ ובא

ונתלבש עמכם שורש יצרכם תגמולכם מזיו

אורי תהיה מלבושכם.

ראשי תיבות של פסוק מלמטה למעלה:

מכל תענוגים אתם

מתענגים תמיד ש'י עולמות ומתנות

ומעלות רמות ממלאכי שמים תקבלון

יען תשמרו ותעשו צווי מצותי

תדיר אז ולקחתי

ונתתי כתר לראשיכם תאותי

יהיה תמיד ח'קוקה בלבבכם

מרוב אהבה.

עוד ראשי תיבות בפסוק ממעלת ישראל בעולם הנשמות:

א'ם

בלבבכם חקוקה קשורה תורתי (תמיד) יהיה

תנתן לראשיכם כתר ומלכות

ותענוגים אין תכלית

מלאכים צווחים ואומרים תמימי ישראל (וישרים)

תורה ששמעתם מפי רם ונשא

ואופן עשייתה שקבלתם יהיה תמיד מכם

איתנו. כדברי רז"ל שהמלאכים שואלים לצדיקים מה פעל אל.

ילקוט מתורת כהנים: ואכלתם לחמיכם לשובע:   

אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך עליו כמו שנאמר להלן וברך את לחמך ואת מימיך עכ"ל. ובפרשת בהר הביא הילקוט מתורת כהנים וז"ל ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע אוכלים הרבה ושבע דברי רבי יהודה ע"כ, וקשה דבפרשת בהר קאמר דהברכה היא לאכול הרבה ושבע וכאן בפרשת בחקתי קאמר דיאכלו קימעא ושבע שהברכה היא לאכול קימעא ושבע, ונראה לתרץ דבפרשת בהר המדבר בפירות ונפשו של אדם מתאוה לאכול מהן הרבה וריבוי אכילתן מזיקו לאדם, צריכים לברכה שאעפ"י שיאכלו הרבה ושבע יהיה הריבוי כדרך שביעה מן הלחם שאינו מזיק. אבל בסדר זה שמדבר בלחם אמר יאכלו קימעא שאעפ"י שאין ריבוי אכילתו מזיקו לאדם עכ"ז לא יצטרכו לאכול הרבה כדי לשבוע, דבדבר מועט ישבעו.

ילקוט אם בחקתי וכו':   

אם חרוצים ימיו, כשברא הקב"ה את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, למי נתנם לישראל שנאמר מגיד דבריו ליעקב עכ"ל, קשה מה קשר יש לחריצות ימיו של אדם עם פסוק לאותות ולמועדים, עוד קשה אומרו למי נתנם לישראל, דאם חוזר לחריצות הימים גם לאומות העולם נתנם, ואם חוזר למועדים פשיטא שלישראל נתנם ומה צורך לומר שנתנם לישראל, עוד להבין על מה בא פסוק מגיד דבריו ליעקב.

ונראה לפרש בב' פנים:

דרך א, דכוונת המאמר לומר כשברא הקב"ה את עולמו חרץ ימיו של כל אחד ואחד, למי חרץ מאה שנים ולמי חרץ שבעים ועל דרך זה ועם כל זה אל יעלה על הדעת שאם קצבו לאדם מאה שנה או שבעים או ששים שנה לא יחסר מהמספר אם יחטא ולא יוסיפו אם יצדק, אינו כן אלא והיה לאותות ולמועדים וכו', כלומר כפי האותות והמועדים העוברים על האדם במעשיו אם טוב ואם רע יחסרון או יוסיפו כדברי רז"ל זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו, וזהו דמסיים לימים ולשנים, שאם יצדק יהיו ימיו מימים שנים מלאים, לא זכה יהיו משנים חסרים, למי נתנם ומסרם לכשיהיו ימיו מלאים או חסרים, לישראל נתנם שהם בעלי דת ומצות והדבר תלוי בבחירתם להיות צדיק או רשע אם ירצה האדם יהיו שניו מימים שהם שלמים כל שנה משס"ה ימים על ידי קיום המצות, ואם לא יזכה יהיו ימים חסרים, דשלשים ימים שנכנס בשנה נקרא שנה, שנאמר מגיד דבריו ליעקב, כלומר ליעקב שהוא עמו שומרי מצותיו הגיד ומסר כל דבריו וסודתיו למען ידעו ויכינו וישמרו עצמם ויאריכו ימים.

דרך ב, בדברי רז"ל שהקב"ה מסר קביעות המועדים לישראל על פי מה שיגידו הם ובכל דור אעפ"י שמשתנה החשבון כפי דעתו של חכם אשר בימים ההם מחשבון דאשתקד עכ"ז הקב"ה מסכים בדבר, לזה אמר כשברא הקב"ה את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד שנאמר והיו לאותות ולמועדים, שבכל מועד כפי חשבונו של חכם שהגיע בימים ההם הוא יתברך מסכים אעפ"י שיהיה הפך מה שגזר החכם שבדור שעבר, וזהו אומרו למי נתנם לישראל, שלישראל נתן בידם לקבוע על פיהם המועדים כמדובר, וכל מה שהם גוזרים נחשב כאילו יצא מפיו יתברך שהוא הגיד להם לעשות כך, וזה דסיים מגיד דבריו ליעקב.

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה. ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי. אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי לכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויבכם:   

קשה היל"ל ואם לא תשמעו לעשות את כל מצותי, מאי ולא תעשו. גם זה קשה באומרו ואם בחקתי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות, דהיל"ל ולא תעשו את כל מצותי. עוד להבין אומרו אף אני, עוד להבין למה בא העונש על זה בשחפת וקדחת שמכלות עינים ומדיבות נפש. עוד להבין אומרו וזרעתם לריק זרעכם.

ונראה שבהיות שיש עבירה לשמה כענין יעל עם סיסרא ואותה עבירה וערבה לה' משום שכוונתה לעשות מצות ה' להפיל מבקשם של ישראל, גם פעמים שאדם מורה עצמו כאילו מואס החקות ומשפטי השם כרבי ראובן איש אצטרובולי (מעילה יז ע"א) שגדל בלורית בזמן שגזרו מלכות הרשעה על ישראל שלא ישמרו שבת מילה ונדה, ואמר להם מי שיש אויב רוצה שיתעשר או שיתעני, אמרו לו שיתעני, אם כן טוב שישמרו שבת כדי יעשו הוצאות ובטל הגזירה וכן בכלם עיין בגמרא באופן שעשה כאילו היה מואס במשפטי הקב"ה, ואדרבא כוונתו בזה לשומרם שעל ידי אומרו לגוים שיותר טוב שלא לשמור שבת נידה ומילה על ידי זה היו מניחים לישראל לשומרם. ונמצא דלעשות כאילו אינו עושה המצות כדי לבא לעשות מותר, לזה אמר ואם לא תשמעו לי, כלומר אם מה שלא תשמעו לי, דהיינו לעשות איזה עבירה לא תהיה פועל שכוונתה באותו מעשה, אדרבא היה לעשות המצות. וגם ואם בחקתי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם, יהיה לבלתי עשות את כל מצותי, וכוונתו להפר את בריתי ולא כרבי ראבון כמדובר, דמה שעשה עצמו שהיה כמואס היה כדי לקיים תורתי, אז אף אני אעשה זאת עצמו לכם, זאת שבחרתם אעשה לכם, בחרתם להפר בריתי שלא לימול, אביא לכם בהלה שחפת קדחת שאז התינוק פטור מלמולו. מאסתם בשמירת הנידה אתן לכם מכלות עינים הבא מרוב תשמיש, מאסתם בשמירת שבת אתן לכם מדיבת נפש הבא לאדם מרוב עבודה. וזרעתם לריק זרעכם, שזרעתם גם בשבת ואכלוהו אויבכם ואם כן מה אתם מרויחים מהעבודה שעבדתם בשבת.

עוד נראה לפרש באלו הפסוקים, ואם בחקתי ואת משפטי תגעל נפשכם, שהכוונה המצות מאירות העינים דכתיב מצות ה' ברה מאירת עינים, ומשפטי ה' משמחים את הלב שנאמר משפטי ה' ישרים משמחי לב. והנה כיון שאתם לא תשמעו מצותי וחקתי ומשפטי תגעל נפשכם אף אני אעשה זאת לכם, מלבד מה שעשיתי בתחילה לצוות לכם מצות ומשפטים שתתעסקו בהם ולא מאנתם ומאסתם בהם, לא אוציא לכם חינם בלי עסק אלא והפקדתי עליכם פקודים אחרים שתתעסקו במצות שמאירות את העינים, יהיה זה לכם לכלות עינים כנגד מאיסה במשפטים המשמחים הלב והנפש, יהיה זהו לכם למדיבות נפש. וכנגד ששמירת מצותי וחקתי ומשפטי מוסיפים חיים לאדם אמר וזרעתם ותם לריק זרעכם.

ונסתם ואין רודף אתכם:   

יש להבין דהיל"ל ונסתם בלי רודף, אמנם נראה שהכוונה לומר ינוסו בשומעם ואין רודף כאשר שמעתי בשיירה שברחה בלילה בסוברם שהיו רודפים אחריהם גנבים ועזבו כל ממונם וברחו להם ושנים או ג' אנשים שנשארו בשיירה שלא יכלו לברוח ראו כי על חינם ברחו והיו רודפים אחר אנשי השיירה ואומרים ואין רודף ואנשי השיירה היו סוברים שקול הגנבים הם המדברים להחזירם בעורמה ואדרבא היו בורחים עוד, ונמצא שלפעמים כשומעם אין רודף בורחים עוד, וזהו ונסתם וכיצד יהיה הניסה בשומעם אין, באופן שמילת אין, רודף אתכם, וכדברי רז"ל במדרש איכה כשהיו מישראל נחבאים במערות היה האויב מכריז כל הרוצה יצא וירחמו עליו ואין שום פחד ויראה והטפשים היו יוצאים ונלכדים ונמצא שבאומרם אין פחד זהו הרדיפה באופן שדבור אין רודף אתכם.

עוד נראה בהמשך אלו הפסוקים ואם לא תשמעו לי ואיני הולך אחר דקדוקים כדי שלא להאריך, ידוע שיש חוטא מצד פתוי יצרו והוא קצת אנוס ביצרו ולזה יש תקוה דכיון שממלא תאותו חוזר לקיום המצות מה שאין כן החוטא להכעיס את בוראו ומואס ובועט במצות להפר ברית, לזה אין תקוה שיחזור ושמים וארץ מתקוממים כנגדו להאבידו, ולזה אמר ואם לא תשמעו לי, כלומר אם מה שלא תשמעו לי לא יהיה להכעיסני כי אם שלא לעשות את כל המצות באומרם איני יכול לסבול כל כך מצות כי רצוני למלאות תאותי, אז האלה כלומר יש תקוה שעדיין אלה המצות קיימות שאחר מילוי התאוה יחזרו בהם, אבל אם בחקתי תמאסו, דרך מאיסה על לא סיבה ואם את משפטי תגעל נפשכם, וכונתכם להכעיסני לבלתי עשות את כל מצותי בעבור שהם מצותי להפר את בריתי, אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה, ידוע שאני הוא כינוי אל השכינה הנקראת אם ישראל המגינה עליהם בעת צרתם, והכונה בהיות עזיבת חקתי ומצותי דרך מאיסה וגיעול כדי להכעיסני, אף אני שהיא השכינה יעלה גם היא אף, ובהסכמתה אעשה זאת לכם, שהפקדתי עליכם בהלה, כי על גוי אשר כזה אין שכינתי חומלת כי אם על מי שחוטא מצד תוקף יצרו למלאות תאותו, לא להכעיסני ולמאוס ולגעול מצותי.

עוד יש לפרש, אף אני אעשה זאת עצמה שאתם עושים אעשה לכם, כיצד אתם עושים תרין דסתרן אהדדי משום שמאיסת חקתי הוא באומרכם שאין בהם טעם, אם כן מעידים אתם עליכם דדבר שיש טעם אתם אוהבים כמשפטים שיש בהם טעם ובעוברכם משפטי מורה שגם דבר שיש טעם אינכם חפצים לקיים באומרכם דתורת אלהים חיים אלהי האלהים נעלם מכל רעיון צריך היות תורתי ומצותיה נעלמים בלי טעם דרך חק אם כן כשחקתי תמאסו וגם משפטי תגעל נפשכם הוא תרין דסתרן כמדובר ואין כונתכם כי אם להכעיס להפר את בריתי. אף אני אביא עליכם בזאת המידה שעשיתם אעשה לכם מדה כנגד מדה והפקדתי עליכם בהלה, כלומר דבר שיתבלבל דעתכם בהיות מכות מנגדות זו לזו עקרבא וזיבורא והם שחפת וקדחת, שהשחפת צריך ליבש והקדחת ללחות, וכן קללת חרב ודבר שמתנגדים שלחרב טוב ליאסף אל עיר מבצר ולדבר טוב לברוח בערי הפרזות כמו שכתב בעל מנחה בלולה ז"ל ע"ש באופן שבמדה שאתם באים בזאת אני בא וכל זה כדי להיות לכם מכלות עינים ומדיבות נפש על דרך השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, גם כאן מכלות עינים כדי לסתום מהם דרכי התשובה כי הם חטאים המחייבים נעילת דלתי התשובה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכדברי רז"ל על איזה עבירות אין מספיקים בידו לעשות תשובה.

גם זאת אעשה לכם בהיותכם מואסים חקתי ומשפטי ונתתי פני בכם, ידוע דפנים של הוי"ה הוא שם זה כוז"ו והוא רחמים פשוטים ושם הוי"ה הוא המדבר כמו שסיים לעיל אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אמר ונתתי פני דייקא בכם ועם השם הזה אעפ"י שהוא רחמים פשוטים יתהפך לבם לאויב ונגפתם לפני אויבכם כאשר הפכתם במעשיכם פני לדין מדה כנגד מדה נגפתם לפני אויביכם, לפני דייקא ורדו בכם ונסתם ואין רודף אתכם שהבורח הוא בורח לפניו והרודף אחריו מדה כנגד מדה שגרמתם פני שהם רחמים להופכם לרודף כביכול. ובברכה אמר ופניתי אליכם פני שהם כוז"ו והרבתי אתכם וכו'.

ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם:   

נבוכו כל המפרשים ז"ל דמרובה מדה טובה ממידת פורענות, ואיך ולמה נותן להם שבע על חטאתם, ודברי רז"ל הביאם הילקוט ידועים ודעת המפרשים ז"ל בזה הזכרתי בחיבור אחר. אך נראה דרך דרש להוציא שבע מפשוטו והוא לשון על אבן א' שבעה עינים, ויובן בדברי רז"ל משל לסאה מלאה עונות מה מקטרג עליהם גזל, ועל דרך זה אמר כאן ויספתי ליסרה אתכם לא מכל העונות שבידכם כי אם על עון הריבוי שבחטאתיכם שהוא על עון הגדול המקטרג בתוך העונות, על זאת בלבד הוא כל העונשים הנזכרים ומכאן תראו לכמה עונשים אתם מעותדים על שאר העבירות, וזהו שבע על חטאתיכם, העונשים אלו הם על העבירה המשביעה המעלה את הסאה שהיא הגדולה כמדובר, ואין הכוונה של שבע לומר שבע פעמים, וטעם היות שבע לשון ריבוי, מצאתי ראיתי בספר מנחה בלולה ז"ל לפי שבכל האותיות לא תמצא שתי אותיות עולות שבע זולתי ד"ג ועליהם נאמר וידגו לרוב ע"כ ונכון. וכפי טעם זה נראה דלכן כל שביעי קודש, ז' רקיעים בשביעי שוכן רם ונשא, שבעה ארצות שביעית זו ירושלים בתוכה, ז' שבת, שביעי שמיטה, לשבעה שמיטות יובל, משום דשבע הוא ד"ג שעליהם נאמר וידגו לרוב והקדושה היא בריבוי הפך הטומאה ומאומה בה, לכן הקדושה באה על מספר שבע המורה על הריבוי כמדובר ודוק ובענין זה של שביעית כתבתי באורך בחיבור אחר.

ילקוט תהלים סי' ע"ב וז"ל ידין עמך בצדק וענייך במשפט, רבי אליעזר אומר כל מקום שיש דין אין דין וכל מקום שאין דין יש דין, כיצד בזמן שעושים את הדין בארץ אין הדין בשמים ובזמן שאין עושים את הדין הקב"ה יושב עליהם בדין בשמים שנאמר כי אלהי משפט ה', ואומר אם בחקתי תלכו אם נטלתם אומנותי ונתתי גשמיכם בעתם עכ"ל. ובספר מדרש שמואל בסדר זה מצאתי מאמר זה בזה הנוסח וז"ל, אלהים שופט ובזמן שדין בארץ אמר להם הקב"ה נטלתם אומנותי, אבקש אומנות אחרת ונתתי גשמיכם בעתם עכ"ל. ועמ"ש שם בכונת מאמר זה.

ולע"ד נראה בדברי רז"ל במסכת ע"ז פ"א בענין חילוק שעות היום שלשה שעות יושב הקב"ה וזן ומפרנס מקרני ראמים ועד בצי כנים וג' שעות יושב ודן את העולם ע"כ לענייננו, ובזה נבא לענין דכיון שישראל עושים הדין כאן למטה נמצא לוקחים אומנותו יתברך ואין צורך לו יתברך לדין, ונמצא שבזמן שאין עושים למטה הדין נעשה למעלה שהקב"ה יושב ודן, אבל בזמן שהדין נעשה למטה אין הדין נעשה למעלה דאין צורך לו ית' לישב לדון באותם ג' שעות, ולזה אמר נטלתם אומנותי ואם כן מה אני עושה באותם ג' של דין, ונתתי גשמיכם בעתם לזון העולם ו' שעות, להרבות הברכה שיזונו כלם בריוח בזכותכם ולפי שכשיש תורה יש קמח בריבוי וכיון שאתם עוסקים בדין המקיים ומעמיד את התורה ולכן הנני מוסיף על השלשה שאני זן ומפרנס השלשה שאני דן בהם, כיון שאתם דנין במקומי.

ילקוט מתורת כהנים והתהלכתי בתוככם:   

משלו משל למה הדבר דומה למלך שבא אצל אריסו והיה אריסו ההוא מיטמר מלפניו והמלך אומר לאריס מה לך שאתה מיטמר מלפני, הריני כיוצא בך, כך הקב"ה מטייל בין הצדיקים וצדיקים מזדעזעים מלפניו והמקום אומר להם לצדיקים מה לכם שאתם מזדעזעין מלפני הריני כיוצא בכם, או לפי שאני כיוצא בכם יכול לא תהא מוראי עליכם, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, אם אי אתם מאמינין בדברים הללו, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אני הוא שעשיתי לכם ניסים במצרים עתיד אני לעשות לכם את כל המעשים האלו עכ"ל. הנה מאמר זה מבהיל הרעיונות, אומר הקב"ה מה לכם שאתם מזדעזעין מלפני הריני כיוצא בכם. עוד קשה אומרו אם אי אתם מאמינין בדברים הללו, וכי סליק על דעת שלא היה נאמן בדיבורו חלילה חלילה.

אמנם הנראה במאמר זה, דכיון שהקב"ה נתן מכוחו לעושים רצונו לפעול פעולותיו, מה הקב"ה מחייה מתים כך הצדיקים וראיה מאליהו ואלישע, מה הקב"ה ממית כך הצדיקים כמו שמצאנו בכמה דוכתי מהתלמוד והמדרשים, נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות. מה הקב"ה עוצר הגשמים כך אליהו וכו', כלל העולה שכל מה שפועל הקב"ה נתן הכח הזה לישראל הצדיקים עד אומרם יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכיון שכן כשמטייל הוא כבייכול בין הצדיקים כדי שישמחו ויגילו בישועתו, מה עושה לחזקם ולאמצם, אומר להם הריני כיוצא בכם, כלומר מה שאתם פועלים הוא מה שאני פועל, אם כן אנו כשותפים ולמה אתם מתיראים ומתחזקים ביראה ובזעזוע משום שבעוד שמזדזעין לא שייך שמחה וכוונתו יתברך שישמחו, לכן במחזיקם באומרו שדומים לו והוא כביכול דומה להם כשני שותפים, כמשל המלך עם האריס שהיה מיטמא מלפניו ואמר לו מה לך שאתה מיטמר מלפני, הריני כיוצא בך, משום שאני עם השדה ואתה בפעולתך ונמצא כשותפים אנחנו ואחר שהחזיק לב הצדיקים בדברים אלו ושמחו עמו אומר להם, או לפי שאני כיוצא בכם לא תהא מוראי עליכם כשותפים שהם שווין כאחד, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים, כלומר אל תעלה על דעתכם שאתם שווין לי ממש בעבור היותכם פועלים פעולותי. וכיון שבא הקב"ה להכחיש הראות, דמה שנראה הוא דהצדיקים פועלים כמוהו ובא הוא יתברך לומר שעכ"ז יהיו יראים ממנו כי בלתו אין כח בהם כלום לזה אמר ואם אי אתם מאמינים שאין כח בכם מצד עצמיכם ראו שאני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ואם המעשים הנפלאים שאתם פועלים הם מצד עצמכם למה לא יכולתם לצאת ממצרים, אם לא הותאתי אני אתכם וגם אני הוא שעשיתי לכם נסים במצרים עתיד אני לעשות לכם וכו' אם כן הכל שלי ואני אלוה עליכם ואתם עמי, ובכח שאני משפיע עליכם אתם פועלים כמוני ובהסיר כחי מעליכם אינכם יכולים כלל, לכן אעפ"י שאני אומר לכם הריני כיוצא בכם אל תתגאו להחזיק עצמכם אלוהות אלא והייתי לכם לאלהים אותם תהיו לי לעם. וביאור הכתוב והייתי לכם לאלהים הנני אהיה עושה לכם אלהים לפעול פעולותי כשאתם תהיו לי לעם ומודים באלהותי לקבלני לאלוה אז אעשה לכם אלהים, אמנם אם מתגאים אתם הרי אני מסיר כחי מכם ואתם כלא חשיבין לכן תהא מוראי עליכם.

עוד אפשר לומר דכיון שהצדיקים זוכים נפש רוח נשמה וכו' והם חלק אלוה ממעל, לזה אומר להם הריני כיוצא בכם, מכל מקום צריך שיהיה יראתי עליכם כי אני הכל ואתם החלק, כמשל המלך עם האריס שאומר לו המלך בריני כיוצא בך משום ששדי בידך ועל ידי כך אתה מתגדל ומתרומם ועכ"ז מה לתבן את הבר, המלך עם האריס דצריך שבין יבין האריס שהמלך אדון עליו אעפ"י ששדהו בידו כך הצדיקים אעפ"י שנתן בהם הקב"ה מחלקו הבחינות האלהיות עכ"ז הוא חלק אלהות ולזה אמר להם שתהא מוראי עליהם וראיה שהוצאתי אתכם ממצרים ולא היה בידכם לצאת וכן במה שאני עתיד לעשות עמכם שאין יכולת בלתי עזרתי על היותי אלוה עליכם.

עוד אפשר לומר דכיון דומבשרי אחזה אלוה וכל הדברים האלקיים נרמזים בגוף האדם כדי להבין בענין אלהותו יתברך כנודע, לכן אמר הריני כיוצא בכם, ואי בעבור שאני כיוצא בכם יכול לא תהא מוראי עליכם ת"ל אני ה' אלהיכם, לפי שאין שאני כיוצא בכם, אמנם היכולת בידי ואם אין אתם מאמינים בדברים הללו הרי שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים מה שלא היו יכולים אתם לעשות.

עוד יש לומר בדברי רז"ל שהקב"ה בתחילה קיים המצות ואח"כ צוה אותן לישראל וכו' ולזה אומר לצדיקים שקיימו כל המצות הריני כיוצא בכם מה אתם קיימתם המצות גם אני כמוכם ואעפ"י כן אני ה' אלהיכם שתהא מוראי עליכם כי אני ה' אלהיכם וראיה שהוצאתי אתכם ממצרים ועשיתי עמכם נסים וכן לעתיד וזהו הוכחה כי אני עליכם.

עוד נראה שבהיות שהמצות משמרות את ישראל כנודע, גם בעשות אותן הצדיקים מוסיפים כח בפמליא של מעלה וגם איתא בילקוט משלי אם חכמת בתורה כאילו אתה משמחו להקב"ה, כלי יקר עי"ש סי' ט' דף ר"י ע"ב על פסוק אם חכמת חכמת לך. ובזה יבא על נכון אומרו כיוצא בכם משום שכשם שהצדיקים נשמרים על ידי הקב"ה בקיום מצותיו גם הצדיקים בהתחכמם על ידי תורה ומצות כאילו משמרים לו כביכול ונמצא הם כיוצא לו כביכול, ועל זה אמר להם מה אתם מזדעזעים הריני כיוצא בכם ואעפ"י כן אני ה' אלהיכם ואתם עמי שאתם צריכים לי, וראיה שהוצאתי אתכם ממצרים ועשיתי לכם נסים ועתיד אני לעשות לכם ולפיכך תהיה יראתי עליכם.

עוד נראה צדיק מושל יראת אלהים וכו' כדברי חז"ל מי מושל בי הצדיקים כביכול הקב"ה גוזר והצדיקים מבטלים, הצדיקים גוזרים והקב"ה מקיים, באופן שכשם שהצדיקים משמרים המצות שצוה להם הקב"ה כך הקב"ה כביכול משמר מה שהצדיקים גוזרים, ולזה אמר להם מה לכם שאתם מזדעזעין הריני כיוצא בכם שכשם שאני גוזר ואתם מקיימין גם אתם גוזרים ואני מקיים, או לפי שאני כיוצא בכם לא תהא מוראי עליכם, אני ה' אלהיכם, כי לעולם הייתם צריכים לי שהוצאתי אתכם ממצרים ועשיתי לכם נסים ולקחתי אתכם לי לעם וכן לעתיד לבא בב"א.

עוד נוכל לומר כשנדקדק מזדעזעין מלפניו, דהיל"ל מזדעזעין ממני וכן אומרו מפני מה אתם מזדעזעין מלפניו ולא אמר ממני, אמנם יודע שהצדיק בעלה דשכינתא הוא כדאיתא בספר הזוהר גבי משה רבינו ע"ה, וזהו דקאמר כאן, מה לכם שאתם מזדעזעין לפני, לפני דייקא שהיא השכינה כנודע משום שאתם כיוצא בי כלומר מה אני בעלה דשכינתא גם אתם או לפי שאני כיוצא בכם יכול לא תהא מוראי עליכם, מוראי דייקא שהיא השכינה ת"ל והייתי לכם לאלהים, היינו השכינה ואם אין אתם מאמינין אני ה' אלהיכם, אני דייקא היינו שכינתי אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אני הוא שעשיתי לכם נסים אני ביחוד שכינתי עתיד אני לעשות לכם את כל המעשים האלו, אני דייקא כמדובר.

אם בחקתי תלכו וכו':   

שאל לי חד צורבא מרבנן דאין זו התחלת דבור, דהיל"ל וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל אם בחקתי תלכו, והשבתי לו דהתחיל כך משום דסמיך אדלעיל דסיים את שבתותי תשמורו וסמיך אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, לומר שהמשמר שבת כהלכתו כאילו מקיים כל התורה והמצות ושיעור הענין את שבתותי תשמרו חושב אני עליכם כאילו אם בחקתי תלכו, מלת אם ודאי כמו אם כסף תלוה את עמי ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם.

עוד יש לומר דהתחיל במלת אם, שרמוז במלת זאת שמות הגואלים, אם בראשי תיבות אהרן משה אסתר מרדכי אליהו משיח כמו שכתב בעל מנחה בלולה ז"ל, ונראה דלכן התחיל באם, לומר מציאות הגואלים יהיו לכם כשאתם הולכים בחקתי ומצותי תשמרו ועשיתם אתם, לכן התחיל באם כמורה באצבע ואומר הבן מה שרומז במלת אם.

עוד יש לומר כדברי רז"ל בפרשת בהר סיני, שהזכיר ענין סיני גבי שמיטה לומר מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה בסיני אף כל המצות כן ע"כ. ולכן אחר שהזכיר ענין שמיטה כללותיה ופרטיה שנאמרו בסיני מתחיל כאן אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו, הזכיר חקים ומצות לומר דסמוך למה שהזכיר לעיל בסיני לומר גם המצות נאמרו כללותיה ופרטיה.

עוד נראה דכיון שהתחלת פרשה זו מדבר בשכר הגוף ונתתי גשמיכם וריבוי התבואה וההשקט והשלוה והעלים השכר הנפשי, לא רצה הקב"ה להזכיר שמו להתחיל וידבר ה' וכו' דבר אל בני ישראל כאילו אומר הוא יתברך למשה כיון שאני בא להבטיחם בשכר גופניי אינו נוגע לי כי אם לך שאתה בשר ודם, וכאילו אומר זהו משלך אבל משלי הוא שכר הרוחני אשר אני עתיד לתת להם בעולם הנשמות.

ילקוט ונפלו לפניכם לחרב, שיהיו נופלים שלא כדרך הארץ עכ"ל. קשה היכן רמיזא בפסוק שיהיו נופלים שלא כדרך הארץ, ונראה דהוקשה לרז"ל דהיל"ל ורדפתם את אויבכם ונפלו לחרב, מאי לפניכם, ועוד בחרב היל"ל מאי לחרב, אלא ידוע דתחילת נפילה ניסה, ברם הכא אעפ"י שיהיו האויבים לפניכם פנים בפנים וכשפני המלחמה כך נופלים מכאן ומכאן, דזה מכה לזה שלפניו וזה לזה שלפניו מה שאין כן כשהאויב מהפך עורף שהמערכה שכנגדה רודף אחריו ומפילים כולם חללים כדכתיב ידך בעורף אויביך ואעפ"י שיהיו לפניכם פנים בפנים יפלו כלם מסיבת ראיית החרב שיראו בידכם וזהו לחרב באופן שיהיו נופלים שלא כדרך הארץ, שדרך הארץ ליפול כשמהפכים עורף כמדובר. עוד יש לומר דהוקשה להם אומרו לפניכם כמו שאמרנו אלא באומרו לפניכם בא לומר שלא יפול ממחנה ישראל אפי' אחד כדרך כל הארץ שנופילם מכאן ומכאן, אלא כל הנופלים יהיו מאויבכם לפניכם כלכם קיימים בלי חסר א' מכם, וזהו אינו דרך הארץ, שדרך הארץ שאפילו המערכה הנוצחת אי אפשר אם אינו נופל מהם חללים.

עוד אפשר לומר שדרך הארץ כשהאויב מהפך עורף מניחים אותם לברוח ומרפים מלרדוף אחריהם, פן מדוחק הרדיפה יהפכו פנים באומרם הרדיפה הוא ודאי שנמות ואם אנו מתחזקים להפך פנים הוא ספק, ולפעמים מתגברים על הרודפים ונוצחים, ברם הכא ורדפתם את אויבכם ולעולם יפלו לפניכם לחרב, בין שלא יהפכו פנים בין שיהפכו פנים וזהו שלא כדרך הארץ, שדרך הארץ לפעמים הנרדפים בהופכם פנים נוצחים ובכם לא יהיה פעם שיהיו נוצחים אפילו בהופכם פנים כי לעולם ונפלו לפניכם לחרב.

עוד אפשר בדברי רז"ל על פסוק והאלהים יבקש את נרדף, לעולם הקב"ה עם הנרדפים ואפילו צדיק רודף רשע ע"כ. ונמצא שכבר הורגלו העולם לראות כך עד שנעשה דרך שהנרדף ניצל, לזה אמר ורדפתם את אויביכם, כלומר ואעפ"י שאתם רודפים עכ"ז ונפלו לפניכם לחרב וזהו שלא כדרך הארץ שהנרדפים נצולים וכאן נופלים. עוד אפשר לומר דהוקשה לרז"ל דהיל"ל ונפלו בחרבכם מאי לחרב דמשמע חרב אחד, אלא הכוונה שורדפתם כלכם את אויבכם והראשון שיתחיל להכות הוא בלבד יפילם חללים וזהו לחרב לשון יחיד, וזהו שלא כדרך הארץ. עוד אפשר שבהכאה אחת של חרב יפלו כלם והוא פלא על דרך אומרם חז"ל שהיה דוד מפיל בחץ אחד ת"ת והיה דואג על השאר וכו' והוא שלא כדרך הארץ.

ילקוט דש"ן ע"כ ונסתם מפני אימה ואין רודף אתכם מבלי כח עכ"ל. נראה לכאורה דסתומים דברי מאמר זה, אמנם ביאורו כך, ונסתם מפני אימה, דתמיד תהיו באימה ופחד אין רודף אתכם מבלי כח, כלומר לא יהיו צריכים האויבים לרדוף אחריכם אלא בנחת ילכו וישיגו אתכם משום שאין כח בכם לנוס ולברוח, דכתיב וילכו בלא כח לפני רודף ומצאתי כן בהר' אברהם גדליה ז"ל.

ונראה דאומרו מבלי כח חוזר לאויב, כלומר ונסתם מפני אימה אעפ"י שאין האויב רודף אתכם מבלי כח אלא הולך בנחת בעבור שאין כח בהם ועכ"ז ונסתם מפחדם. או אפשר לומר דשיעורו כך ונסתם מפני אימה אעפ"י שאין רודף אתכם וטעם קדימת הניסה בלי רדיפה מסבת מבלי כח בכם ולכן מקדימים לנוס כדי להרחיק עצמם מהאויב באופן שכשיצאו לרדוף אחריהם לא יוכלו להשיגם כיון שרחוק מהם הדרך.

רש"י ושלחתי דבר בתוככם:    על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים וכשהם מוציאים את המת לקוברו ניתנים ביד אויב עכ"ל.

וקשה טובא שאף שמקודם לא היו מלינין את המת בירושלים, אמנם בשעת הסכנה שהצר בחוץ ויש פקוח נפש בדבר יהיו מלינין אותו, ועוד וכי שוטים הם להוציאו חוצה ליפול ביד אויב.

ולכאורה ראיתי לפרש לתיקון הקושי הזה, שבן שמת לו אב או אם או אח ואחות או אב שמת לו בן, כי יחם לו מתוך צערם ולקוברם בבית קבורת אבותם לא יתנו נגד עיניהם על הצר הצורר בחוץ ומוציאים המת לקוברו וניתנים ביד אויב וכו' וזיכני השם דמצאתי כך בתורת כהנים הביאו הילקוט דף ש"ן ע"כ וז"ל ונתתם ביד אויב הלכה אין מלינין את המת בירושלים וכשאתם מוציאין אותו לקוברו יהיו קרוביו ניתנים ביד אויב עכ"ל, הרי שהקרובים הם המוציאין אותו מחמת כי צר להם להלינו ולקוברו בתוך ירושלים אבל שאר העם לא שוטים הם לצאת.

אמנם נראה עוד לתרץ, דידוע דהלנת המת בעיר וגם קבורת המתים מתוך העיר גורם עיפוש האויר והדבר מתרבה בעיר ומתים אין חקר ומטעם זה העולם מרחיקים מקום הקברות מן העיר והנה כיון שהקללה היא ושלחתי דבר בתוככם אם כן אן ילינו המת בתוך העיר או יקברום שם יתרבה עיפוש על עיפוש וימותו כלם ובהיות כן מוכרחים להוציאם מחוץ לעיר כדי שלא להלינו ואעפ"י שהצר בחוץ משום דכאן ודאי ימותו כלם אם יתרבה הדבר עליהם וביוצאים לחוץ ספק אם ילכדם האויב, אם לאו שאפשר יוכלו לברוח, אם כן מוכרחים שלא להלין המת בירושלים, ומיהו יקחו חוזק בידם והבטחה גדולה שלא יפלו ביד צר באומרם שלוחי מצוה אינן ניזוקין ועכ"ז בצאתם יפלו ביד אויב אף שעסקו במצוה, משום שהם לא כיוונו למצוה עצמה כי אם לתועלתם כדי שלא יהיו ניזוקין ונמצא משתמשים בכתרה של תורה ולפי זה לא יגין עליהם המצוה ודוק.

ילקוט דף שנ"א ע"א מתורת כהנים ורדף אותם קול עלה נדף:    א"ר יהושע בן יהודה פעם אחד היינו יושבים תחת האילן ונשבה הרוח והטיחו העלין זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו הגיעונו פרשים לאחר שעה פנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם ואמרנו אוי נא לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב עכ"ל.

כוונת המאמר, דע שכל קללות האמורות בתורה מוכרח שיתקיימו בישראל, דזהו הטעם שכל דבר שהיה אירע להם היו סומכים אותה על איזה קללה האמורה בתורה כמו שתמצא בכמה מקומות, ועיין במסכת גטין ובמדרש איכה לומר רבש"ע כבר נתקיים בנו קללה פלוני' הנזכרת בתורה ואין מקום לשטן לקטרג ולומר עדיין יש קללה אחרת שיתקיים בהם, כמו שפרשתי יותר באורך בחיבור אחר. הכלל העולה שכל הקללות צריך שיתקיימו במשך זמן הגלות ולכן כשאירע לרבי יהושע בן יהודה מאורע זה אמר אוי נא לנו שנתקיים בנו, דהן אמת שצריך שיתקיימו כלם אבל היה אפשר שיתקיים באחר בדור הזה או שיקיימם בדור אחר ואוי על שנתקיים בנו.

עוד יש לפרש מוכרח לומר דמי שמתקיים איזה קללה בו יש עליו איזה רמז מעון המחייב אותה קללה ועל זה אמר אוי נא לנו שנתקיים עלינו, דזהו מורה שיש בינינו צד עון.

עוד יש לפרש, הקללות בפך הם ברכות כדברי חז"ל ובהיות כן, יש מקום להנצל מן הקללות שלא יתקיים הרע דמשמע מפשטות המקרא, ולכן בראות שנתקיים דבר כפשוטו ורדף אתכם קול עלה נדף, אמר אוי נא לנו מקרא שכתוב כלומר אוי ואבוי שנתקיים כפי פשוטו של מקרא.

ואכלתם לחמכם לשובע:   

כבר פרשתי על זה בכמה מקומות, ונראה עוד כתב הרב בעל תוספות יום טוב ז"ל במסכת תרומות פ"ו משנה ג' המאכיל את פועליו תרומה וכו' ואיתא בירושלמי שם במ"ד טבלים נפשו של אדם חתה מהם וכו' ופירש הרב תוספות יום טוב ז"ל בש"א שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אעפ"י שאינו יודע בדבר, שלבו נוקפו ואינה נחשבת לו אכילה, ע"כ. ובזה פירש החסיד השלם כהר' מאיר דאנון נר"ו פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, כלומר הצדיק כיון שאין אכילתו איסור, שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י בהמתם של צדיקים וכ"ש על ידי צדיקים עצמם לכן הוא שבע באכילתו, אמנם כיון שאכילתם איסור לא שייך בהם שביעה ולעולם תחסר בטנם כאילו הם רשעים אעפ"י שאוכלים הרבה משום שאינו נחשבת לו אכילה ע"כ, וזהו ואכלתם לחמכם לשובע שאם בחקתי תלכו וכו' ואתם צדיקים, אוכלים היתר אתם שבעים, מה שאין כן הרשעים שאעפ"י שיאכלו הרבה אינן שבעים כיון שאכילתם איסור ואינה נחשבת להם אכילה. וזהו כוונת הפסוק בפרשת עקב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו' ונתתי מטר ארצכם וכו' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וכו' ירצה כשתשמעו מצותי אין אתה אוכל איסור ובזה ואכלת ושבעת, כי אכילת איסור אינה נחשבת אכילה אין בה שביעה. וזהו ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם, במקום שיש הילול היא אכילת היתר, ובזה יש בה שביעה וזהו כוונת הפסוק יאכלו ענוים וישבעו וכו', כיון שהם ענוים הם ירא שמים שענוה שבהם מביאם לידי יראת חטא ובזה אכילתם דבר היתר וישבעו וק"ל, והרבה פסוקים מתיישבים בזה וק"ל.

ובענין אומרו ואכלתם לחמכם לשובע, כתבתי בתחילת הפרשה ובחיבורים אחרים, ונראה עוד שהכונה לומר אחד שאדם שבע אינו יכול לאכול לחם כי אם מיני מתיקה, יען דריווחא לבסומי שכיח כאמרם ז"ל, אך אם בחקתי תלכו וכו' כל כך יהיה לחמכם מוטעם שאכלתם אותו לשובע, אחר שאתם שבעים יהיה מוכן לכם לאוכלו על השובע על דרך ריווחא לבסומי שכיח.

אם בחקתי תלכו וכו' עד ואם לא תשמעו וכו':   

מורים הפסוקים על הבחירה ורצון, שביד האדם להלוך בדרך שירצה ברע או בטוב. והנה יש כמה מאמרים בדברי רז"ל מורים על ביטול הבחירה, ומשמע מהם שהיות האדם צדיק או רשע הוא גזירה:

מאמר ראשון המורה על ביטול הבחירה, מדרש שמואל פרשה ג' ז"ל רבי ירמיה משם ר' שמואל בר רב יצחק בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כלו ואומרת עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל, וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואים את מעשיו היו אומרים זה שמואל, אין זה שמואל, וכיון שנולד זה ראו את מעשיו, אמרו דומה שזה הוא, עכ"ל.

אמר המחבר, קשה טובא דכיון דצדיק ורשע לא קאמר, והבחירה מסורה ביד האדם לנטות בדרך שלבו חפץ לטוב או לרע, אם כן איך הבת קול היה אומר עתיד צדיק אחד לעמוד ושמואל שמו, דזה מורה באצבע היות האדם צדיק או רשע הוא בכלל שאר הגזרות שגוזר הקב"ה על הטיפה גיבור או חלש, עשיר או עני, חכם או טיפש. דכיון דקאמר עתיד צדיק אחד וקראו בשם צדיק, מוכרח להיות צדיק, אם כן מה מקום יש לתת שכר לצדיק ועונש לרשע, גם זה עצמו קשה במאמר כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה עוסק בפרה אדומה וכו' אמר ליה עתיד צדיק א' להיות בעולם ולפתוח בפרה וכו', אמר יהי רצון שיהיה מחלצי, הרי כיון שקראו צדיק מוכרח להיות צדיק. וכן מאמר כשעלה משה למרום וראה לרבי עקיבא וכו' עד זו תורה וזו שכרה וכו'. הרי מקודם בואו לעולם ראהו צדיק עוסק בתורה.

גם מבטל הבחירה פסוק שאמר הקב"ה לירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, הרי גזר עליו להיות צדיק. וכן מאמרים ופסוקים לא יכילם היריעה לכותבם המורים על ביטול הבחירה, וקשה מכלם מאמר הזוהר הקדוש פרשת בראשית שמסר הקב"ה ספר אחד כתוב שמות כל הצדיקים שיעמדו בכל דור ודור. גם בגמרא דקאמר שמואל ירחינאה לרבי, לדידי חזו לי ספרו של אדם הראשון וכתוב בו שמואל ירחינאה חכים יתקרי רבי לא יתקרי וכו', הרי בהדיא כתוב בספרו של אדם הראשון הצדיקים העתידין להיות, אם כן איך אמרו צדיק ורשע לא קאמר, ובתיקוני זוהר חדש מפרשת וירא דף ל"ח ע"ד בענין איך אמרו צדיק ורשע לא קאמר, אמר רבי יוסי לרשב"י כיון דאחזי ליה הקב"ה לאדם ולאברהם דור דור פרנסיו ומנהיגיו, ודאי אשתמודע בהון אי אינון צדיקים או רשעים או בנוניים, אמר ליה הכי הוא ודאי, אבל רזא דמלה עמוק הנסתרות לה' אלהינו, ע"כ. עיין שם מה שהשיב הסבא על זה. גם בילקוט משלי סימן י"א דף י"ב ע"א וז"ל הקב"ה נותן בלבו של צדיק שלא יחטא כדי שינצל מדינה של גהינם עכ"ל.

ולכאורה נראה בישוב הקושי הזה ובישוב כל המאמרים המורים ביטול הבחירה עם מה שראיתי ברבינו בחיי ז"ל פרשת תשא על פסוק ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקב"ה, שכשם שהספר הוא חקיקה וציור אותיות בעניני החכמות, כן במערכת הכוכבים חקיקה וציורי כוחות בעניני האדם ובמספר ימי חייהם בעולם הזה הנזכרים והחקוקים שם כדבר החקוק והנכתב בספר, וכן אמר דוד גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו.

והנה כח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה ומחיות הכח, וביטולו הוא מיתתו, ולכן ביקש משה בתחינה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם, שימחה כחו ממערכת הכוכבים, כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם וכו' עכ"ל.

הנה נלמד מכאן שמערכת הכוכבים הוא ספרו של הקב"ה, ומינה דמה דמסר ספר לאדם הראשון ולאברהם והראה להם שם דור דור וחכמיו וצדיקיו וכו'. הוא שלימד להם חכמת מערכת הכוכבים שנקרא ספר, לידע על פי הכוכב והמזל מה מחייב הנולד במזל פלוני או במזל פלוני, כאמרם חז"ל במסכת שבת הנולד במאדים מחייב מזלו להיות שופך דמים, והנולד בצדק יהיה צדיק וכו', אך ביד האדם לבטל חיוב המזל עליו, שאעפ"י שהמזל מחייבו להיות רשע, היכולת בידו לעשות נגד חיוב מזלו, דמזה הטעם עלה בדעת חזקיה המלך להתבטל מפריה ורביה בראות במזלו להיות לו בנים בלתי הגונים, עד שאמר לו ישעיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו', כלומר אתה מחוייב על קיום המצוה ולא לראות עוד, וכוונת ישעיה בזה שאין חיוב המזל עיקר, לפי שכח האדם לבטל חיוב מזלו כנודע, ובהיות כן לא בעבור שראה שהמזל מחייב בניו רשעים, דמוכרח להיות כן, דביד כל אדם לבטל המזל.

והנה כפי-זה הבת קול היוצאת ואומרת עתיד צדיק אחד לעמוד וכו', הבת קול מדבר כפי חיוב מזלו שמחייבו להיות צדיק אבל בבואו לעולם מצד בחירתו יכול לגבור על המזל ולהטותו בדרך שרוצה, וכן כשאמר עתיד צדיק לפתוח בפרה אדומה, כך מחייב המזל שעתיד להיות נולד בו, אך אחר בואו לעולם הבחירה בידו לקיים חיוב מזלו או להתגבר עליו ולהופכו לרעה. וכן ראה משה לרבי עקיבא קודם בואו לעולם שהיה דורש תילי תלים, כך מחייב מזלו אם ירצה מצד בחירתו. וזהו דקאמר הקב"ה לירמיה בטרם תצא מרחם הקדשתיך, כלומר העמדתיך במזל המחייבך להיות קדוש ונביא, לכן אל תפציר בשליחותי שהמזל מסייע, ואעפ"י שהבחירה בידך להתגבר על המזל ולילך בדרך שאתה חפץ מצד בחירתך.

ובזה ניחא שהראה הקב"ה לאדם ולאברהם הצדיקים והרשעים העתידין להיות בכל דור ודור, שהראה להם במערכת הכוכבים למחייבם צדיקים ולמחייבם רשעים, וכפי חיוב המזל אלו צדיקים שבכל דור ודור ואלו הרשעים, אבל בצאתם לאויר העולם הבחירה בידם להתגבר על חיוב המזל ולנטות הדרך שירצה, והמורה המזל שהוא עתיד להיות צדיק יכול שיהא רשע והדבר בהפכו, מיהו קראם הקב"ה מקודם בואם לעולם בשם צדיקים ובשם רשעים משום שעל הרוב הנולדים במזל המחייבם צדק הם צדיקים כיון שהמזל מסייעתם והדבר בהפכו. תדע שהוא כן, דכשהראה הקב"ה לאדם ולאברהם דור דור וצדיקיו ודאי דמשה בכלל ואם ענין הראיה כפשוטו כמו שהיינו מבינים עד עתה שהראה להם בספר כתובים ממש להיות צדיקים איך ולמה חטא משה בו' מקומות כמאמר רז"ל הביאו הילקוט, וכן כל צדיק וצדיק אי אפשר בלי חטא דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ועוד בדברי רז"ל אלולי בא הקב"ה בדין עם האבות לא היו יכולים לעמוד ע"כ. ולמה הרי נגזר עליהם שיהיו צדיקים כמו שהראם הקב"ה לאדם הראשון. אם כן מחוורתא כדפרשית, שהראה להם הצדיקים והרשעים במזלות שעתידין היותם נולדים בהם, שהמזל מורה לשעה מי הוא צדיק מי הוא חייב, אבל בבואו בזה העולם הבחירה בידו לקיים חיוב מזלו או לבטלו.

ומזה הטעם נמצאים עוונות אפילו בצדיקים, שבשעה שרצה קיים חיוב מזלו להיות צדיק, ובשעה שרצה ביטל מזלו מצד בחירתו. והטעם עצמו ברשעים שפעמים גם עושים מצות, ועם זה יבא על נכון מאמר שמואל ירחינאה דקאמר לרבי, לדידי חזי לי ספרו של אדם הראשון וכו'. אם הדברים ככתבם שהוא ספר ממש כתוב עליו בדיו מי הוא רשע ומי הוא צדיק ושאר המאורעות, היאמן כי יסופר דספר כזה היה נמצא בדורו של רבי ונעלם ממנו, ואם ידע ממנו למה לא השתדל להגיעו לידו, דכל הון ביתו יתן כל איש לראות ספר כזה, ואם לא ידע איך שמואל ירחינאה כשהגיע ספר זה לידו, למה לא הראהו לרבי, ואם נאמר דאומרו לדידי חזי לי, הוא בחלום אינו מספיק זה למי שיש לו מוח בקדקדו, ומה גם שלא היה ראוי לבא דברי חלומות דלא מעלין ולא מורידין, לבטל רצונו של רבי שהיה מתאוה לסומכו ולא לשמואל למנוע ממנו שם רבי. אלא הוא אשר דיברנו דספרו של הקב"ה ושמואל ירחינאה, כיון שהיה תוכן גדול מבין במערכת הכוכבים, דעל שם זה נקרא ירחינאה, לזה אמר לדידי חזי לי ספרו של אדם הראשון לדידי דייקא, וראיתי בחיוב המזל שמואל חכים יתקרי, רבי לא יתקרי, לכן אל תפציר שהוא דבר קשה לבטל אחר מזל של חבירו.

ובזה ניחא פסוק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ירצה לומר דאין הקב"ה מוציא מפיו זה צדיק וזה רשע, דאם כן אין בחירה ורצון אלא כסדר המערכות, יש מערכה מסייעת לאדם להיות צדיק אם ירצה מצד בחירתו, ויש מסייעת לרעה אם ירצה, אבל בידו לבטל חיוב המזל, ואם כן אינו דרך גזירה, מה שהמזל מחייב אינו גזירה כי אם דוקא אם מוציא מפיו כביכול לומר זה צדיק וזה רשע, דאז האדם מוכרח במעשיו. וזהו שאמרו חז"ל אבל צדיק ורשע לא קאמר, כלומר לא קאמר בשעה שמוליכין הטיפה לפניו, כשם שאמר עני או עשיר, אבל הדברים מתפרסמים על פי מערכת הכוכבים המחייבם להיותם צדיקים או רשעים, אבל אין ביד המזל להכריחו על מה שהוא מחייב. ובנין אב מאברהם דמזלו מחייבו הלא יהיה לו בנים, ובכח מעשיו הטובים נתגבר על מזלו וביטלו.

ועם ההקדמה הזאת, על מקומו יבא בשלום ההגדה שמחק הרמב"ם ז"ל בפירוש על פרקי אבות והביא דבריו הר' בעל עין יעקב ז"ל במסכת מועד קטן פ"ג והוא מה שאמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד גוזרין בת פלוני לפלוני וכו' ואיך אפשר זה כיון שנשואי אשה מצות עשה מן התורה, וקבלה בידינו שאין הקב"ה גוזר צדיק ורשע וכו'. ומכח זה מחק הגדה זו ואמר שאינה מחכמי התלמוד אלא נפל בטעות ע"כ. אך כפי הקדמתינו אין שום קושי בדבר, לפי שהכרוז או הבת קול מדבר כפי הנראה ממערכת הכוכבים דמחייב בת פלוני לפלוני, אמנם בבואם לאויר העולם בהיות שהם בעלי בחירה, יכול לבא מצד בחירתו נגד חיוב המזל ולבטל מצות עשה שלא לישא אשה. ולזה אמרו מותר לארס בחול המועד שמא יקדמנו אחר ברחמים וכו'. אם היה גזירת בת פלוני יוצאה מפי הקב"ה, אין הקדימה של אחר ברחמים היה מבטל הגזרה, אלא שהוא מה שמחייב המזל דבת פלוני יהיה לפלוני כדפרשית, זהו הטעם דמועלים הרחמים לבטל חיוב המזל.

גם מאמר חז"ל כשהולד יוצא לאויר העולם משביעין לו תהי צדיק ואל תהי רשע וכו', אם מה שהראה הקב"ה לאדם דור דור וצדיקיו ורשעים, הוא דברים ככתבם כבר נגזר על הצדיקים שיהיו צדיקים ועל הרשעים שיהיו רשעים, ואם כן שבועה זו מה מועיל כיון שקדמה הגזרה, אלא מוכרח שאומרו הראה לו, הוא חיוב מערכת המזלות כדפירשנו, ולכך יש מקום להשביעו דמצד בחירתו יבטל חיוב המזל, ואעפ"י שמחייב אותו להיות רשע יתגבר עליו ויהיה צדיק.

גם זהו כוונת התנא באומרו אם למדת תורה הרבה וכו'. כלומר אם נתגברת על מזלך ולמדת תורה הרבה נגד חיוב מזלך, נותנין לך שכר וכו' הכלל העולה אני ערב לך קורא נעים שכל מאמר או פסוק שתראה שמנגד ענין הבחירה, מתיישב בהקדמה זו, ולעולם האדם בעל בחירה ורצון, דצדיק ורשע לא קאמר, ובאיזה דרך שרוצה לנטות אין מי שימחה בידו כי הרשות נתונה לו להיות צדיק כדוד המלך ע"ה או להיות רשע כירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את הרבים, דבדרך שאדם רוצה להלוך מוליכים אותו. זהו מה שהורוני מן השמים במושכל ראשון ליישב המאמרים הנראים שמבטלין ענין הבחירה כפי הראות.

גם זהו כוונת רז"ל בילקוט משלי סי' י"א דף רי"ב וז"ל: הקב"ה נותן בלבו של צדיק שלא יחטא כדי לינצל מדינה של גיהנם עכ"ל. דקשה כיון דמשים בלבו שלא יחטא הרי גוזר שלא יחטא, אלא כוונת אומרו נותן בלבו הוא דעושה שיהיה במזל המחייבו להיות צדיק, וזהו נותן בלבו שלא יחטא ולעולם הבחירה בידו לבטל המזל או להיות נוהג כפי חיוב מזלו.

מסכת תעניות פ"א בעין יעקב מאמר כ"ד אמר רבא קשה יומא דמטרא כיומא דדינא, אמר אמימר אי לא דצריך לברייתא בעינן רחמי עלה ומבטלינן לה עכ"ל. אמר המחבר אליהו הכהן לא הבנתי דברי מאמר זה, דפשיטא דהמטר צריך לברייתא, כיון שמתחילת הבריאה עשה הקב"ה שאד יעלה מן הארץ להשקות כל פני האדמה ומהו כוונת אומרם אי לא דצריך לבריייתא היו מבטלין אותה, ואם כוונתם לומר היו מבטלין אותה והיו מתפללין שיתנהג העולם כימי רבי שלא ירד מטר והתהום היה עולה ומשקה את הארץ, אם כן קשה למה בתחילת הבריאה לא עשה הקב"ה כן, או למה לא התפללו החכמים לבטלה שיסתפק העולם על ידי התהום.

והנראה בזה, עם דאמרינן בפרק א' דברכות אמר ר' אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמימיות שבלב ע"כ, ובזה יבא על נכון אומרם אי לא דצריך לברייתא, כלומר לברייתא דייקא, להסיר עקמימיות שבלבם, כלומר מסירים כל מינות שבלבם ויודעים שיש משגיח בתחתונים המביט לארץ ותרעד ונכנס מורא בלבם ומונעים עצמם מלחטוא מסיבת הרעמים, שאם לא כן היו מבטלים אותה והיו מתפללים שיהיה כימי רבי שיעלה התהום וישקה את הארץ, ומה גם שאמרו רז"ל שביום הגשמים נראה הקשת בענן, להראות לעולם אם הקב"ה בכעס עמהם ויחזרו בתשובה ולכפר על עונותיהם ונכון כיון דצריך לברייתא להראות הקשת בענן.

אף אני הולך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם:   

קשה אם ירצו עדיין את עונם נמצא שלא נכנעו לבבם לגמרי. ונראה בדברי רז"ל בעל תשובה העונות נעשים לו כזכיות וכו' והכונה כשיכנע לבבם הערל שיעשו תשובה אז ירצו את עונם שכבר עשו יען שנהפכו כזכיות.

אי נמי כשיכנע לבבם הערל שיעשו תשובה אז אחר שיעשו תשובה אל יאמרו אי אפשי בשום עון אלא ואז ירצו את עונם ויתאוו לעשותם אלא שפורשים עצמם מלעשותם בעבור אהבתו יתברך על דרך אמרם רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואיני אוכלו בעבור שכך צוני ה' אלהי.

אי נמי בדברי רז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, נמצא בעלי תשובה עלו למדרגה גדולה מצדיקים גמורים מסיבת עונם שעשו באופן כשיכנע לבבם הערל, כלומר שיעשו תשובה אז למפרע ירצו את עונם שכבר עשו, כי בסבתם קנו מדרגה מצדיקים גדולים.

אי נמי בדברי רז"ל מעשה בתלמיד אחד של רבי מאיר שהלך אצל הזונה ומסבת הציצית פירש ממנה וכו' עד שאמר לו ר' מאיר כשנתגיירה ובא אצלו לך מה שלא עשית באיסור עשה בהיתר וכו' והכונה כשיכנע לבבם הערל, שיעשו תשובה ויפרשו מן העבירות אז יתגלגל הקב"ה שירצו את עונם יגלגל הקב"ה שיבאו לעשותם בהיתר כמעשה התלמיד כמדובר.

אי נמי ידוע שהעושה תשובה צריך לעשות תיקון על כל עון ועון התיקון השייך לו, וכמו שכתב הרוקח תשובת התורה תשובת המשקל, תראהו משם, וזהו ואז ירצו את עונם, כלומר ואז שיעשו תשובה שיכנעו לבבם הערל צריך שירצו את עונם, כלומר שידעו כל עון ועון בפני עצמו לעשות התיקון השייך לכל אחד ואחד.

אי נמי בדברי רז"ל תשובה מעלייא באותו פרק באותו מקום באותה אשה וכו', לזה כשיכנע לבבם כלומר שיעשו תשובה צריך שאז אחר התשובה כדי שיהיה תשובה מעלייא שירצו את עונם כשיבאו לידו ויתרחק עצמו ממנה כגון שבאה אותה אשה לידו ואעפ"י שעומד עדיין בחשק אהבתה לא יגע בה.

תם ונשלם ספר מגלה צפונות. ספר שמות ויקרא.

שבח ותהלה לאל נורא.

א"ה ס"ט כאן אסיפא מהודה ומשבח אנא. כל קבל דנא. עת לחנ'נה. שפר קדמי להחוויה. בקידה ובהשתחויה. לאלהא דשמיא. ברוך אשר זכני. והחייני וקיימני. להיות דבר המלך ודתו מגי'ה ומי כמוני יקרא ויגידיה. כן ה' אלקי'ם יעזור לי. לבא לידי גמר טוב בעזהי"ת מבדבר עד לעיני כל ישראל אנא ה' שמע קולי. מהו'ר ימהרנ'ה. ומודע לבינה. אני צריך מילתא כדנא. דיראתי לשלוח ידי יד שאינה מגינה. להגיה בדברי מרן זיע"א נאלמתי דומיה קטן לאו בר זכיה. זולת חצני נערתי. ואנכי עמדתי. לרגל המלאכה לגמור. בקורא מתניתא דמר. חדא ועוד קאמינא. מידי ע'וברי בלשון המשנה. זה היה חלקי כמתלמד מדבריו לשו'ן 'אינו בקי מעורב בחסף טינא. אותת'י אלה בקרבו אין בי לא דעת ולא תבונה. קיש קיש קריא. סירכא תלויה. ברם אמינא כיון דטרחנא טובא ומתוך חיבה. ניח"ל למר ויכתבון מילי בין הדבקים ובין שדיין. סלקן ואתיין. אנכי אחטנה. ואני תפלה. לאל נורא עלילה. אנא ה' קרבה אל נפשי גאלה. ונבנתה עיר על תילה. ובה יוסיף לי אלקי'ם. לזכות אותי בקורא להגי'ה לספרי דבי רב הנשארים. בישוב הדעת עבודה תמה פקודי ה' ישרים. וזכותו יעמוד לי ולכל בנ"י המשתדלים במצוה זו עד סוף כל הדורות. שתולים בבית ה' בחצרות. הפרט מפורש להגביר תה"מ בה"ר יוסף רפאל הכהן חמצי נר"ו יושב בעשתרו"ת. ולציון יאמר. הושיעה ה' כי גמר. בעתה אחישנה.