מגלה צפונות/בהר

בהר סיני:   

רש"י ז"ל בהר סיני, מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אף כלם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים ע"כ. ראוי להבין למה דווקא הזכיר ענין שמיטה שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני ללמוד ממנה על כל שאר המצות שנאמרו כללותיה ולא הזכיר מצוה אחרת שנאמרו כללותיה וכו' ללמוד ממנה על שאר מצות למה דווקא הזכיר מצות שמיטה. והנה עם מה שכתב הרב בעל כלי יקר ז"ל על ענין הזכרת שמיטה בסיני מסתלק ספק זה וז"ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני, קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מפסח ועד עצרת נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו ניתנה התורה והוא זמן משיכת היובל נקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל שיש לה דמיון ויחס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת ארץ ישראל והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה, וכן במספר שבעה או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני ודבר זה נכון וקרוב לשמוע עכ"ל, הרי מפורש עם זה שהוכרח להזכיר מצות שמיטה דוקא אצל הר סיני משום השייכות והיחס שיש למצוה זו עם הר סיני וק"ל.

אמנם נראה עוד דשמירת המצות תלויותבהיות מודה האדם שיש אדון בעולם והשגחתו בתחתונים, דזהו גורם לו להיות יראתו יתברך על פניו ומקיים מצותיו ולרדוף אחריהן, והנה קיום מצות השמיטה והיובל הוא הוראה שלה' הארץ כנודע, וכיון שכן הזכיר ענין שמיטה אצל הר סיני לומר מה שמיטה נאמרו כללותיה מסיני אף כל המצות לרמוז כי בעשות עיקר ממצוה זו של שמיטה מביא לאדם לקיים כל המצות בכללותיה ופרטותיה כדרך שנאמרו בסיני כי בהיות משתדל במצוה זו מביאו לקיים כל המצות בהיות נגד עיניו כי יש אדון עליו משגיח בתחתונים שהרי עיניו רואות שאין זורע וקוצר ומספיק לו כדכתיב וצויתי את ברכתי ובזה מתיישב מה שהקשה הרב בעל תולדות יצחק ז"ל למה עונש בטול השמיטה הוא גלות כמאמר התנא גלות בא לעולם על עובדי ע"ז ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל שמיטת הארץ, והוא ז"ל פירש משום שענין השמיטה ששובת מלזרוע ולקצור הוא דוגמא למה שעתיד להיות בימות המשיח שאין צורך לאדם מכל זה, כי עתיד הקב"ה להוציא לחם מן הארץ כאחז"ל, ולכן תיקנו בברכת המוציא לומר המוציא לחם מן הארץ שהרי אינו מוציא אלא חטים ואיך אנו אומרים המוציא לחם, אלא תיקנו לומר כך, להיות זכרון נגד עיניו של אדם מה שעתיד להיות בגאולה ויתחזק בלבו אמונת ביאת הגואל והנה המקיים מצות שמיטה מורה שמאמין בביאת הגואל, והדבר בהפכו לכן מדה כנגד מדה יצא בגלות כיון שהוא אינו מאמין בגאולה זהו כללות דבריו עש"ב.

אמנם כפי דרכנו שטעם השמיטה והיובל להודיע שיש אדון משגיח בעולם והכל שלו כדכתיב כי לי כל הארץ לכן המבטל מצוה זאת נמצא כופר בזה, לכן בדין הוא שיצא בגלות מארצו והארץ נתנה לאחרים, דבזה מוכרח להורות כי לי כל הארץ, ולמי שרוצה הוא נותנה ומכיר גם כן בהשגחתו בראות שלא יועיל גבורה ולא חרב וחנית שהרי הבאים עליהם חלושי כח הם ועכ"ז נוצחים, אין זאת כי אם שהכל בהשגחה אך על פי דברי הרב בעל תולדות יצחק ז"ל שהשמיטה והיובל שאין זריעה וקצירה רומז על ימות המשיח שאין צורך מזריעה שהקב"ה יוציא לחם אפוי מן הארץ כדרז"ל עתיד הקב"ה להוציא גלוסקאות וכלי מלת, יבא על נכון פסוק כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבאתה. כלומר כשאתם מקיימים מצות יובל שמורה על ימות הגאולה כמדובר, תזכו שמן השדה תאכלו את תבואתה, כיצד שיוציא השדה לחם אפוי ולא תצטרכו לזרוע ולקצור ולטחון ולאפות אלא מיד מה שיוציא השדה תהיה תבואה ראויה לאכול דהיינו לחם כמדובר.

תורת כהנים הביאו הילקוט ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, אוכלים הרבה ושבע דברי ר' יהודה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף היא אינה סימן ברכה, אם כן למה נאמר לשובע, שלא יהא דבר חסר לשולחנו שאינו עולה לו עכ"ל:   

וקשה דבשלמא אוכל קימעה ושבע הוא חידוש אבל אוכלין הרבה ושבע אינו חידוש שטבע האוכל הרבה דשבע. ונראה בדברי רז"ל על פסוק מארת ה' בבית רשע, זה פקח בן רמליהו שהיה אוכל שלש מאות גוזלות בקינוח סעודה ולא היה שבע וכו' באופן שיש מציאות לאכול הרבה ולא ישבע, אך הבטיחה התורה כשעשיתם את חקתי וכו' ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, אוכלים הרבה בכל אוות נפשכם ושבע ולא יהיה כמו גבי פקח בן רמליהו כמדובר, ורשב"ג לא בחר בדרשה זאת משום שאף היא אינה סימן ברכה דברכה הוא שיהיה דבר חידוש על מה שיש, אך זה הוא העדר קללה אלא הברכה היא שלא יהא דבר חסר לשולחנו שיהיה שולחנו מלא דשן שולחן שבע מכל מיני מעדנים. עוד נראה דמדברי רבי יהודה משמע אוכלים הרבה ושבע כלומר אוכלים הרבה מדבר אחד, כלומר ממין אחד של מאכל מפירות בלבד או מבשר בלבד וכיוצא ואמר רשב"ג דזהו אינו סימן ברכה שישבע ממין מאכל הרבה בלבד עד שישבע אלא הברכה היא שלא יהא דבר חסר משולחנו כלומר וישבע מכמה מיני מאכל.

עוד נראה, ידוע שכל מאכל שנפשו של אדם מתאוה אותו, יותר צריך למשוך ידו ממנו שלא ישבע ממנו פן יזיק לו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ועל זה בא רבי יהודה לומר דכוונת הכתוב לומר ואכלתם לשובע שמבטיח לישראל בשומרם החקים והמשפטים שיהיו אוכלים הרבה ושבע ועם כל זאת לא יזיק להם המאכל אעפ"י שאכלו כדי שביעה ורשב"ג אומר שאף היא אינו סימן ברכה אלא העדר הנזק אלא הברכה היא שלא יהיה דבר חסר לשולחנו שאינו עולה לו, על דרך אומרם חז"ל גבי רבי הקדוש שלא חיסר משולחנו לא חזרת וקישות וצנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכן דרשו חז"ל במדרש קהלת לא חיסר כל זה מעל שולחן שלמה המלך ע"ה.

עוד נראה בענין זה של רבינו הקדוש שהזכרתי שלא פסק מעל שלחנו לא צנון ולא חזרת ולא קישות וכו' ופירשו התוספות ז"ל שאעפ"י שר' לא נהנה אפילו כאצבע קטנה היה כל זה לאוכלי שולחנו שהיו מרבים במאכל וכו', ונמצא שהמרבה לאכול צריך דברים שיהיו מהפך המאכל ומחתך המאכל אך לדעת ר' יהודה ואכלתם לשובע ר"ל אוכלים הרבה ושבע ולא יצטרכו לדברים השייכים לשביעה כגון צנון וחזרת וקישות אלא ושבעו ולא יצטרכו לכל זה כמדובר ורשב"ג אומר שאף היא אינה סימן ברכה, כל העדר אינו ברכה אדרבא הברכה היא שלא יהא דבר חסר לשולחנו שאינו עולה לו כשולחנו של שלמה ורבינו הקדוש, ובחיבור אחר פירשתי עוד. וזהו שכתבתי כפי גירסת הילקוט ובתורת כהנים הגירסא כך, ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע שיהא אדם אוכל הרבה ושבע דברי רבי יהודה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אינה סימן ברכה, אם כן למה נאמר ואכלתם לשובע אוכל ולא גוסי, דבר אחר ואכלתם לשובע שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו עכ"ל. ופירוש גוסי הם הפוקות, ר"ל שלא יעלה פוקות שזה יקרה מחולשת המאכל עיין בקרבן אהרן מה שפירש כפי גירסה זאת ומצאתי אחד מהפירושים שפרשתי כלול בדבריו.

ונראה לפרש כפי גירסא זאת עם מה שכתבו המפרשים ז"ל על מאמר חז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי וכו' שהטעם הוא משום כשאוכל הרבה בתשיעי מרגיש בכפל כשמתענה בעשירי מפני שהורגל באכילה הרבה בתשיעי וכו' ולכן סבר רבי יהודה שהברכה בכאן ואכלתם לשובע שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, שיספיק השביעה לכמה ימים שלא ירגיש צער אם לא יאכל יום או יומים אחר יום שאכל אלא יאכל ויהיה שבע כמה ימים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אינה סימן ברכה וכו' משום דכיון שיש ברכה מה צורך שיפסיק אכילת יום אחר לכמה ימים דברכה זו לא שייך כי אם כשיש חיסרון כמו שאמר המלאך לאליהו פעם שנית קום אכול כי רב ממך הדרך והלך בכח אותה אכילה ארבעים יום שהספיק אותה אכילה לימים הרבה והוצרך לנס זה מחמת חסרון, אך כשיש שובע בעולם אין סימן ברכה זו שיאכל יום אחד ולא גוסי כלומר שאעפ"י שיאכל הרבה לא יעלה פוקות הבאים מחמת שאדם קץ מרוב האכילה. דבר אחר שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהא עולה לו, משום שהרגיש הדבר אחר שלא יעלה פוקות אינו ברכה כי אם הרחקת נזק, אך הברכה היא שיהיה נחת שולחנו מלא דשן שלא יהיה דבר חסר מעל שלחנו שלא יהא עולה לו ועיין לקמן דרך אחר ע"פ וכי תאמרו מה נאכל.

ובפסוק נראה לפרש ונתנה הארץ ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה, יש לדקדק מאי פריה, ועוד למה חוזר לומר וישבתם לבטח עליה, שכבר אמר בפסוק הקודם לזה ועשיתם את חקתי וישבתם על הארץ לבטח, אמנם ידוע שטבע הארץ כששנה אחת מרבה פירותיה נחלשת ובשנה הבאה ממעט פירותיה ונמצא שיש צער לאדם בשנה שרואה הארץ מוציא הרבה מאד משום שדואג על להבא לז"א ונתנה הארץ פריה כלומר כשיעור פריה שנותנת בכל שנה ולא תוסיף להוציא הרבה ועכ"ז ואכלתם לשובע שיספיק מה שיוציא לאכול לשובע שהקב"ה יברך את המועט לאכול ממנו הרבה לשובע וטעם הדבר שלא תוציא הארץ כי אם כשיעור פריה שמוציא כל השנה ולא בריבוי שעל ידי כך וישבתם לבטח עליה שלא תדאגו משנת בצורת כדברי רש"י ז"ל משום שאם תוציא הרבה אתם דואגים על השנה הבאה שיוציא מעט כיון שנחלשת הארץ במה שהוציא הרבה עכשיו. ובזה שפירשתי יובנו שני מאמרים הביאם הילקוט וז"ל ועשיתם את חקתי וכו' וישבתם על הארץ ולא גולין לבטח ולא מפחדים עכ"ל, ובפסוק ונתנה הארץ פריה וכו' וישבתם לבטח עליה פירש וישבתם לבטח ולא מפחדים, עליה ולא גולין ע"כ. וקשה איך באו שני כתובים להבטיחנו דבר אחד תרי זמני, אמנם נראה הבטחה ראשונה באומרו ועשיתם את חקתי ואת משפטי שמדבר על שמירת השמיטה והיובל אמר וישבתם על הארץ לבטח וכו' על הארץ ולא גולין שאם שמרתם השמיטה לא תהיו גולין משום שבעון שמיטה ישראל גולין שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו' ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שבטלו כמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק זה וכו' ובטח ולא מפחדים, כלומר לא מבעיא דבשמירת השמיטה לא תצאו בגלות ביד גויים אלא אפילו פחד מלחמה לא יבא עליכם. והבטחה שניה וישבתם לבטח ולא מפחדים כלומר כשלא תתן הארץ אלא פריה הרגיל לתת בכל שנה ולא יותר כדפרישית, אז וישבתם לבטח ולא מפחדים על השנה הבאה שתוציא מעט עליה ולא גולין, דכיון שלא תוציא הארץ מעט כמדובר, לא תהיו גולין ממקום למקום על דרך רעב בעיר פזר רגליך. באופן שההבטחה ראשונה באה על שמירת השמיטה שלא יגלו מארצכם ואפילו פחד קול מלחמה לא ישמעו בארצכם והבטחה ב' הוא ענין אחר שישנו לבטח ולא יפחדו מרעב, ובזה לא יצטרכו לגלות עצמם ממקום למקום לבקש מזונות, שיציאת האדם ממקומו לבקש מזונות נקרא גלות, כנודע.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן:   

יש להסתפקספק א' אומרו וצויתי את ברכתי, היה לו לומר וברכתי, מאי לכם. ב' היה לו לומר ועשת תבואה לשלש השנים, מאי ועשת את התבואה בה"א הידיעה. ספק ג' מאי וזרעתם את השנה השמינית, היה לו לומר וזרעתם בשנה השמינית, דאומרו וזרעתם את השנה משמע שהשנה יהיו זורעים דזה אי אפשר. ספק ד' היה לו לומר ואכלתם מן התבואה הישנה מאי ישן.

אמנם הכוונה שישראל עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסר מכחו להם שיוכלו לפעול פעולותיו על דרך אמרם חז"ל מה הקב"ה מחיה מתים אף אליהו ואלישע וכו', ולזה אמר וצויתי את ברכתי לכם, כלומר אני מוסר ברכתי לכם, בירכם בשנה הששית ועשת את התבואה, כלומר לא תעשה הארץ ריבוי תבואה כי אם כשיעור התבואה הידועה שהיתה עושה בכל שנה ושנה, ואם כל זה יספיק לשלש השנים, ולזה לא אמר ועשת תבואה אלא ועשה שיעור התבואה הידועה בכל שנה, וכל זה כדי שתראו השגחתי עליכם כשאתם עושים רצוני, וכיון דצויתי את ברכתי לכם להיות ברכתי ברשותכם, כדי שתוכלו להיות אתם עושים פעולתי כמדובר, לא תצטרכו בשנה השמינית לזרוע מן התבואה שבידכם כטבע העולם אלא וזרעתם את השנה השמינית, כלומר את השנה הזאת עצמו זרעתם שתגזרו בפיכם לאמר שנה שמינית תוצא זרע ויוציא כאשר גזרתי אני במעשה בראשית תוצא הארץ דשא ותוצא הארץ דשא, ולרמוז לזה לא אמר וזרעתם בשנה השמינית, דמשמע וזרעתם תבואה אלא וזרעתם השנה וכו' שתזרעו השנה עצמו, שתגזרו עליו שיוציא תבואה ויוציא כמדובר, ואכלתם מן התבואה ישן, לא קאמר הישנה לומר שלא בעבור שהתבואה ישנה יוסר טעמא, אדרבא יאכלו אותה ויתאוו אותה מרוב טעמא עד אומרם ישן טוב מחדש, וכל כך יהיה מוטעם יותר מהחדש שעד בא תבואתה של שמינית, עד ועד בכלל תאכלו ישן, שאעפ"י שכבר בא החדש תבחרו לאכול ישן יותר מחדש, והותרו כל הספיקות.

ובזה שפירשתי ועשת את התבואה, כלומר בשיעור התבואה שבכל שנה ושנה ולא יותר, ועם כל זה יספיק לשלש השנים, יובן דרך אחר על מאמר הילקוט שהזכרתי לעיל ואכלתם לחמכם לשובע, אוכלים הרבה ושבע דברי רבי יהודה וכו' ולבא לעניננו נקדים מחז"ל במסכת יומא כתיב המאכילך מן במדבר וכתיב ויענך וירעיבך, אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאף עפ"י שירד המן בכל יום מכל מקום היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחורת וכו', ובזה נבא לביאור המאמר אמר ונתנה הארץ פריה, כלומר כשיעור פריה שבכל שנה ושנה ולא יותר ועכ"ז ואכלתם לשובע בשנה שלא תזרעו, וכמו שמפרש וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וכו' ואמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה הידוע שעושה בכל שנה ולא יותר ועכ"ז יספיק לשלש השנים כמדובר, באופן שבין הפירות בין התבואה אעפ"י שיוציא הארץ כשיעור שנה יספיק לשלש שנים, ואם כן דומה להם כאילו אין בידם כלום לשלש השנים. ולזה אמר רבי הודה אוכלים הרבה ושבע, הבטיחם הקב"ה שאעפ"י שאין בפועל שיעור מספיק לג' שנים, לא יארע להם כמי שאין לו פת בסלו שאף עפ"י שאוכל הרבה אינו שבע וכדרך הסומא דכיון שאינו רואה אוכל הרבה ואינו שבע. ורשב"ג אומר אף היא אינה סימן ברכה, משום שאעפ"י שישבעו כיון שאין המאכל בידו, הכתוב קראו עינוי דכתיב ויענך וירעיבך, בעבור שלא היה הפת בסל, לכן פירש דואכלתם לשובע, ר"ל שלא יהא דבר חסר משולחנו שאינו עולה, כוונת הכתוב שיראו הריבוי בחוש הראות ובשנת הששי יתרבו הפירות והתבואה בפועל לשלשת השנים. וזהו כפי גירסת הילקוט.

והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי:   

יש לדקדק אומרו גרים ותושבים, דאם גרים אינו תושבים ואם תושבים אינן גרים על דרך שהקשה רש"י ז"ל גבי אברהם באומרו לבני חת גר ותושב אנכי עמכם, אם גר אינו תושב ואם תושב אינו גר. אמנם נראה לפרש בדברי רז"ל שגלו ישראל בעון ביטול שמיטות ויובלות, לזה אמר והארץ לא תמכר לצמיתות אלא יחזור ביובל כדי שתדעו כי לי הארץ, אני אדון כל הארץ ואתם גרים עליה וכשאתם מודים כי אתם גרים עליה ותקיימו מצות שמיטה ויובל ותושבים אתם עמדי בארץ, ואם לאו אתם יוצאים בגלות חוץ לארץ, ונראה דזהו כוונת הפסוק כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו, כלומר בהיותנו מחזיקים אנחנו כי גרים אנו בארץ ומקיימים מצות השמיטה אז תושבים אנו בארץ ככל אבותינו הקדושים שקיימו מצות השמיטה ולא יצאו בגלות חוץ לארץ. וזהו גם כן כוונת דוד המלך ע"ה כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ורצה כשהייתי כגר עמך רבון העולם ביודעי כי לך הארץ ואני כגר בה וקיימתי מצות שמיטה ויובל היא עמדה לי שהייתי תושב בה ככל אבותי שקיימוה.

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ:   

נראה לפרש דהכוונה, בהיותכם מכירים שאעפ"י שהארץ היא ארץ אחוזתכם שנתתי אותה לכם לנחלה ועכ"ז אתם מקיימים מצות שמיטה ויובל כנזכר בפסוקים דלעיל, גאולה תתנו לארץ, אתם גואלים הארץ שלא תיפול ביד גוים משום שעל ביטול השמיטה ויובל גלו כדברי רז"ל. ונראה לתת טעם איך הוא מדה כנגד מדה לחייבם גלות על ביטול השמיטה והוא שאם היו מפסידים על מה שלא היו זורעים בשביעית לא היה כל כך מקום להענישם בעונש על ביטול הזריעה בשביעית, דהרי כתיב וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת התבואה לשלש השנים, וגם היו שובתים ונחים מעבודת הארץ ועם כל זה היו מטריחים עצמם לחרוש ולזרוע ולקצור, נמצא שבוחרים בעבודה לכן בדין הוא שיגלו בראש גולים ויפלו ביד אויביהם ויעבדו להם ולא יהיה להם מנוחה, וגם כל מה שמרויחים יהיה להם יען שמאסו בשביתה ובריווח בהיותם בארצם.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית:   

כתב הרמב"ן ומוהרי"א ז"ל דהכוונה וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל בשמינית, וכן בספר אמרי נועם וז"ל תימא איך יעלה על לב אדם לומר מה נאכל בשנה השביעית, מה שזרעו בששית יאכלו בשביעית, ויש לפרש שאין בו אלא סירוס מקרא וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל בשנה השמינית, הן לא זרענו עתה בשנה שביעית מה נאכל בשנה שמינית, עכ"ל. ויש מפרשים מקשים על זה, דבשביעית אין יכולים לומר מה נאכל בשמינית, שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים, אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה שיעור מספיק עד שנה שמינית. ועיין בכלי יקר מה שפירש על פסוק זה. ונראה דאין מקום לקושיא זו כלל ועיקר, דכשצוה הקב"ה לישראל בסיני מצות השמיטה אמר להם וכי תאמרו מה נאכל השנה השביעית שאין זריעה, דעו דצויתי את ברכתי ויעשה לשלש השנים, אם כן אין שייך להקשות כבר ראו בששית ריבוי התבואה וק"ל. והמפרשים המקשים על הרמב"ן והרי"א ז"ל פירשו דהכונה וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית, הן בשנה השביעית לא נזרע ע"כ. וקשה לפירוש זה, דלמה מתרעמים על שנה השביעית שהוא סמוך לששית, ומיהו יש קצת לאכול ממה שנשאר מן הששית ולא נתרעמו על שנה שמנית, דרחוק מאד שישאר מן הששית, דבשלמא לפירוש הרמב"ן והרי"א ז"ל ניחא משום דמתרעמים בשביעית על השמינית, לכן מחוורתא כמו שפירשו הם ז"ל.

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישי ועשת את התבואה לשלש השנים וכו':   

כתב בעל מנחה בלולה ז"ל וז"ל, מה שלא אמר הכתוב לארבעה השנים כגון בשנת היובל ויהיה הנס יותר גדול, ויש לפרש דיותר גדול הנס שבכל שמיטה שנה השישית תעשה לשלש שנים מבכל חמישים שנה שנת מ"ט לארבע שנים, כי הכופרים יוכלו ליחס אותו אל המקרה מה שאין כן בכל שש בתמידות עכ"ל, ונראה שאין מקום לומר למה לא אמר הכתוב לארבע השנים כגון בשנת היובל משום דלא שייך ארבעה ביובל ואומרו לשלשה השנים מדבר בשמיטה הסמוכה ליובל, דכן קראה שאחר שהזכיר הכתוב השמיטה והיובל וכל דיניו אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וצויתי את ברכתי ועשת התבואה לשלש השנים, דבשמיטה סמוכה ליובל שאין זורעים שתי שנים שמיטה ויובל, צריך ברכה לג' שנים שלמים משום דהתבואה היא בארץ ששה חדשים כאחז"ל תבואה לששה חדשים, וכיון שזה מה שזורעים בשישי היו אוכלים מזה חצי שישית דחצי שנה התבואה בקרקע ושנה שביעית וח' שלמים שהם השמיטה והיובל הבא אחריו וחצי התשיעי שהיו זורעים וצריכים להמתין ששה חדשים עד שתצא התבואה הרי שלש שנים, דבשמיטה שאינה סמוכה ליובל אין צורך ברכה כי אם לשני שנים בלבד, שהם לחצי השישית ושנת השמיטה שלם ולחצי השמינית שהיו זורעים והיו צריכים להמתין עד ששה חדשים הרי דלשני שנים בלבד היה צריך הברכה, באופן דאומרו וצויתי את ברכתי לשלש השנים מדבר ביובל, הרי שנקט היותר נס ונשאר בק"ו שאר שמיטות שאינן סמוכות ליובל שהיה מצוה את הברכה לשני שנים, אם לשלשה מצוה הברכה לשתי שנים לא כ"ש, הרי דאומרו מה נאכל בשנה השביעית היה בשמיטה סמוכה ליובל שאין זורעים ב' שנים שמיטה ויובל, ושם הוא דאומר וצויתי את ברכתי לשלש השנים ואין שייך לומר ד' דאין צורך ודוק. ונמצא אומרו לג' השנים משמש לכאן ולכאן ליובל ג' שלמים ולשאר שמיטין רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם.

אך ראוי לשים לב, דלמה במצוה זאת הבטיחם בברכה וצויתי את ברכתי, דהיה לו יתברך לצוות סתם שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שישבות ויקיימוה ישראל כדי לקיים גזרתו ית' כשאר המצות ולמה כן במצוה זאת להבטיחם וצויתי את ברכתי כדי שיקיימו אותה. ויש לפרש כיון דעונש עבירת מצוה זאת הוא גלות כדברי רז"ל וכדברי רש"י ז"ל שגלו שבעים שנה בבבל על שעברו שבעים שמיטות ובגלות צריך השכינה לצאת עמהם דכתיב למענכם שולחתי בבלה, לכן לכבוד השכינה שלא תצא בגלות הבטיחם בברכה כדי שלא יעברו עליה ויתחייבו גלות ואעפ"י שכל עבירות אחרות גם כן גלו, זאת העיקרית שחייבים גלות דפירשה הכתוב בפרשת בחקתי והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם וכו'.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך:    יש לדקדק אומרו ומטה ידו עמך, דהיל"ל ומטה ידו והחזקת בו מאי עמך, ונראה דבא ללמדנו כיצד יעשה כדי להחזיק לבו שלא יתבייש עני זה שבא לשאול ממנו, תאמר לו שידו עמך כלומר בא ועוזרני שאני צריך שיהיה וכו' ידך עמי ובדרך זה והחזקת בו. עוד יש לפרש כדברי רז"ל יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, ושיעור הכתוב וכי ימוך אחיך ומטה ידו, דע שעמך אתה עושה כל מה שוהחזקת בו, משום שיותר הוא עושה עמך ממה שאתה עושה עמו.

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך:   

קשה איך יעלה על הדעת דמזה שמטה ידו ובא לסמוך עליו שיקח מאתו נשך ותרבית עד שהוצרך לצוותו לא תקח מאתו נשך ותרבית, ומה גם דמצוה זו כבר נאמרה בפרשת משפטים שנאמר לא תשימון עליו נשך, הן אמת שבא הפירוש בבבא מציעא שלאו הזה נאמר על המתעסקים בענין כגון ערב עדים וסופר וכו' עכ"ז עוד לאלוה מילין, ונראה שנכפלה מצוה בו בכאן משום שאמר והחזקת בו, אפשר יאמר האדם כדי להחזיק ביד העני הזה שמטה ידו כדי שלא יתבייש על מה שאני נותן לו הנני לוקח מאיתו נשך ותרבית שעל ידי זה לוקח חוזק בעצמו באומרו הוא מרויח עמי, לזה אמר אל תקח מאתו נשך ותרבית אעפ"י שכונתך בזה כדי שלא יתבייש העני אלא ויראת מאלהיך שציוך שלא תיתן בריבית שטוב שיראת מאלהיך ממה שאתה מתיירא שלא יתבייש העני ומה גם שכדי שלא יתבייש אתה יכול לומר לו שאין לו מקום להתבייש כיון שהוא אחיך כי כל ישראל אחים זה לזה, וזהו וחי אחיך עמך.

את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים:   

יש להבין מה שייכות וקשר יש אחר ציווי על הריבית לומר שהוציאם ממצרים לתת להם ארץ כנען להיות לכם לאלהים. אמנם בהיות שעבד לוה לאיש מלוה אמר הקב"ה את כספך לא תתן בנשך ולפחות עשה המצוה לטובתך שאם תקח ממנו נשך אינו כפוף לך, כיון שאתה מרויח עמו מה שאין כן בתתך לו ממון בחינם דרך הלוואה ולמוד ממני אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בחינם, ואדרבא נתתי לכם שהוצאתי אתכם לתת לכם את ארץ כנען וכל זה כדי שתהיו כפופים אלי להיות לכם לאלהים, דכיון שנתתי לכם בחינם הייתם כפופים אלי והייתי לכם לאלהים, גם אתה תן בחינם ולא בריבית כדי שיהיה כפוף לך, דעבד לוה לאיש מלוה, א"כ לפחות לטובתך שיהיה כפוף לך אל תקח מאתו נשך ותרבית, והוא על דרך שפירשתי על חיבור אחר על מה שהקשה הרמב"ן ז"ל על פסוק (דברים ה' ט"ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, דהקשה הוא ז"ל דשבת משום חידוש העולם ולא משום שהיינו עבדים במצרים, ותירצתי שכוונת הכתוב לומר שבת משום חידוש העולם אבל לפחות קיים יום השבת בזוכרך כי עבד היית בארץ מצריים והיית מתאוה ליום מנוחה ואמור שבעבור זה ציוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת על שנתן לך שביתה, דבר שהיית מתאוה ואעפ"י דשבת כפי האמת הוא משום חידוש העולם גם בענין הריבית עשה להנאתך כדפרישית.

ובטעם איסור הריבית כתב הרב בעל כלי יקר ז"ל לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעלי משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא, אבל הנותן בריבית ריווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסור לבו ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו ממדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה מצד כי אין בטחונם בה' ומה שמותר ליתן בריבית לגוי לפי שכל גוי חזקתו להיות אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידיך, מכל מקום דרכו לבוא בעקיפין ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריווח ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו וזה טעם הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני, דבר הכתוב בהווה כי סתם עני מוכרח לקיח בהלוואה, ועוד דסלקא דעתך אמינא שאם הלוה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה, קמ"ל שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון עכ"ל, וקשה לטעם זה שאם אסור ריבית משום שמסיר מן האדם מדת הבטחון גם הקונה בתים ומשכירם ויושב בביתו בטח בלי צורך משא ומתן למה לא נכנס בלאו זה כיון שמסיר ממנו מדת הבטחון כיון שסומך על הכנסת השכירות. ומצאתי בספר מנחה בלולה ז"ל וז"ל ורבים שואלים למה החמיר הכתוב כל כך באיסור הריבית, דמה לי שכר בהמה או כלים או מעות וכו', ותירץ כי השוכר בהמה או כלים על הרוב שוכרו למלאכתו או לעסק שהוא נשכר בו באופן ששניהם מרויחים, אמנם הלוה מעות על הרוב לוקח אותם או להספיק ביתו או לצורך הוצאותיו או לפרוע נושיו כאחז"ל מלוה להוצאה ניתנה ואם תשים עליו נשך יהיה חיסרון על חיסרון. או ההבדל בניהם שהשכירות אינו תדיר רק בזמן המלאכה, לא כן הנשך כי מבלי משים על לב ישוך כנחש ביום ובלילה בחגים ובשבת עכ"ל, ובזה הותר מה שהקשיתי על הרב בעל כלי יקר משום דהמשכיר בתים אינו תדיר כי הדר בה היום יושב בביתו ולמחר יוצא ונשארת זמן בלי דר בה, ועוד שהבתים הולכים ומתמעטים שעל הרוב שיעור עמידת הבניין הוא חמישים שנה כמו שכתב מהרי"א ז"ל בסדר זה, ומה גם שאעפ"י שבזמן שהבתים יש דרים בתוכה צריכים תיקון בכל שנה ואם לא יפלו ועם זה בטחונו תמיד בהקב"ה, מה שאין כן בהמלוה בריבית. ולשאלת בעל מנחה בלולה ז"ל שהזכרתי נראה לי לומר דיש הפרש גדול בין השוכר בהמה וכלים לשוכר מעות, דהשוכר בהמה או כלים הבהמה נחלשת והכלים מתבלים לכן מותר ליקח שכר עליהם מה שאין כן במעות שחוזרים אליו כמו שהיו ומה נזק מגיע לזה ללוותם חינם, ואין לומר דמפסיד מלהרוויח בממונו, דכיון שאינו מגיע נזק והפסד בגוף המעות אין ראוי ליקח שכר על מה שאינו מרויח בהם, וצריך לעשות חסד ללוה כי אמרתי עולם חסד יבנה, וצריך להלוך בדרכיו לכן כיון שאינו מגיע הפסד בגוף הממון כבהמה וכלים לכן אסור ליקח שכר על הממון וילוה אותם לקיים עשות חסד עם חבירו ומה גם דגבי בהמה וכלים ההפסד בוודאי, שדרך הבהמה שנחלשת במלאכה ודרך הכלים שמתבלים אבל אם ירוויח זה בממונו אינו וודאי, שאפשר יקנה סחורה בהם ויפסיד לכן אסור ליקח ריבית על הלוואת מעות בטענה אם היה הממון בידי הייתי מרוויח בהם, שקר הוא דאפשר יפסיד. ובספר החינוך פרשת משפטים, טעם איסור הריבית לפי שאל יתברך חפץ ביישוב עמו אשר בחר לכן ציווה להסיר המכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חבירו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקם מכל טוב כי כן דרכו של ריבית ידוע הדבר ומפני זה נקרא נשך והאיסור ג"כ על הערב ועל הסופר והעדים כדי שימנעו ממנו עכ"ל, וטעם זה קרוב לתשובה השניה של המנחה בלולה ז"ל על הקושיא למה אסרה תורה ריבית מממון ולא שכר בהמה וכלים. ואני כתבתי טעמים על איסור הריבית בפרשת משפטים בספר טעמי המצות אשר לי תראם משם. אך ראוי להבין למה כפל במצוה זאת, דכבר היא כתובה בפרשת משפטים ובסדר זה ובמשנה תורה לנכרי תשיך, לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, וכתב בעל החינוך ז"ל בסדר זה, כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על שחפץ האל להרחיקו ממנו הרבה ואפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו חז"ל בעניינים אחרים, דברה תורה כלשון בני אדם וכמו כן תתמיד התורה ההתראות במה שיש עלינו להיזהר בו מאד כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור וכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר כדי שיהא המזורז נישכר וזריז על העניין על כל פנים, ואם אמנם כי ראוי האדם ליזהר בדברי השם יתברך עד מאד ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, כל זה מחסדיו הרבים על בריותיו שכפל להם האזהרות פעמים רבים בקצת מקומות כאשר ייסר איש את בנו ע"כ. נודה לשמו הגדול סלה ברוב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא עכ"ל.

הנה באמת בכל מצוה שהרבה האזהרה יותר מאחרות יש טעם בדבר ולפחות המצוה של ריבית שאנו עסוקים בה, צריך לבקש טעם למה הרבה האזהרה בה כדי להרחיקה עד תכלית הריחוק, ונראה דנולד ממנה דבר רע ומר עד מאד בהיות הדבר נוגע לכבוד אלהותו יתברך, והוא שהנותן בריבית צריך שלא יקום בתחיית המתים כאחז"ל במתי יחזקאל שכולם קמו בר מן חד דאוזיף בריבית וכו', והטעם מבואר אצלי בחיבור על טעמי המצות אשר לי, משום שהוא מדה כנגד מדה, הוא נשך את חבירו כנחש לכן בדין הוא שלא יחייה בתחיית המתים, ולעולם יהיה עפר שהוא לחמו של נחש דכתיב ונחש עפר לחמו, וכיון שצריך הקב"ה שלא להחיותו כדי לשלם מדה כנגד מדה, נולד מזה כפירה באומרם הדור הזה היה מרשות אחר ולכך לא יכול להחיותו ח"ו, שהרי כשם שהולכים במומיהם כך באים כדי שלא יאמרו אותם מתו ואלו שבאו אחרים הם, לכן באים כשם שהלכו במומיהם כדי שיכירום ואח"כ מרפאם כאחז"ל, אם כן בראות הדור שכולם באו וזה שלווה בריבית לא בא, אינן יודעים שלא קם בעון הריבית אלא יחשבו מחשבות ח"ו משתי רשויות, לכן הוכפלה מצוה זאת להרבות האזהרות ולעבור עליה בשני לאוין להחמיר עליה כדי שיזהרו בה במאד מאד, כי פגם גדול עושה בעבורה, ואין לומר ויחייהו השם בתחיית המתים כדי שלא יאמרו, אי אפשר זה, כי הוא יתברך עושה את הדין והרוצה לטעות יטעה על דרך שאמר למשה רבינו ע"ה, כשאמר לו לכתוב נעשה אדם כנודע מרז"ל, אך מזכיר על הדבר הרבה, כדי שלא יכשלו על איסור גדול כזה, ולא תכבד עונשך אעפ"י דמה נוגע לו יתברך, אם רבו פשעיך אינו מגיע לו יתברך כלל, מרבה להזהירך כדי שלא יהיה על ידיך חילול זה ויתגבר עונשך.

ונראה לתת טעם באיסור הריבית בדברי רז"ל למה נקראו זוזים, על שם שזזים מזה וניתנים לזה, והנה זה הלווה הבא לשאול בהלוואה מחבירו, על הרוב הוא מסיבת שניזזו ממנו ובא לידי הצטרכות וכדכתיב וכי ימוך אחיך, דאומרו וכי ימוך נמצא שהיה עשיר מקודם, לא תקח מאתו נשך ותרבית לכן בבא ליקח ממון בהלוואה אם יקח ממנו ריבית מודה שאינו מאמין שהקב"ה יכול להסיר ממונו ממנו ליתנה לאחרים, דעל זה נקראו המעות זוזים כמדובר, דאם איתא שמאמין בהשגחה, היה לו לתת שלא בריבית, כדי שאם יבא הוא לידי חיסרון שיתנו לו גם בלא ריבית אלא מדלוקח ריבית משרש בליבו שאין הקב"ה כביכול יכול להסיר הממון ממנו ושלעולם אינו יכול לבא לידי חיסרון, יש כפירה גדולה מזו, לכך נאסר הריבית ונרחק בתכלית הריחוק, והוא טעם יקר.

וכי ימוך אחיך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד:   

חוץ מפשוטו יש לפרש אם יש לך עבד אחר מקודם כשקנית לזה כדי שישקוט הראשון וינוח, אל תשימהו לעבד זה השני שיעבוד לעבד הראשון וזהו לא תעבוד בו עבודת עבד, כלומר שהעבד הראשון משתעבד ממנו ואעפ"י שיעבוד לו כשיעור שעובד לך מכל מקום צער גדול הוא לו לעבוד לעבד כמותו. וק"ו הוא בקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואיך יהיה עבד לעבד.

לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה:   

נראה לפרש שהכונה בשכר שלא תרדה בו בפרך תזכה שעבדך ואמתיך אשר יהיו לך יהיו מאת הגוים אשר סביבותיכם, שיתן לכם יכולת שמהם תקנו עבד ואמה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, באופן שבאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תצטרכו לרדות בו בפרך, כיון שיש לך עבד ואמה מן הגוים. עוד נראה לא תרדה בפרך ויראת מאלהיך על דרך שדרשו רז"ל ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, בפה רך כלומר לא תרדה בו בפה רך, שעל ידי לשון רכה העבד מתאמץ לעשות אפילו דברים שאינו ביכולתו בראות לשון תרבות של אדונו, ויראת מאלהיך כי אני בוחן ליבות מבחין ומבין מה בלבך, אם הלשון הרך שאתה מדבר עמו הוא כדי לכבדו או אם הוא עורמה כדי שיתאמץ לעובדך כמדובר. או אמר ויראת מאלהיך, כלומר אני מוריש ומעשיר מוריש לך ומעשיר לעבד כדי שתמכר לו וגם הוא ינהוג עמך בפה רך כאשר נהגת עמו, בסוברו כי כונתך היתה בו לטובה ואז מוכרח גם אתה להתחזק לעובדו במלאכות קשות.

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה' אלהיכם וכו':   

ראוי לשים לב דהיל"ל כי בני ישראל עבדים עבדי הם מאי לי. ספק ב' מהו הכפל עבדים עבדי הם. ספק ג' מה שייכות יש הזכרת יציאת מצרים כאן. ספק ד' להבין אומרו כאן כי אני ה' אלהיכם מה נתינת טעם הוא. ספק ה' להבין מה דסמיך אחר זה לא תעשו לכם אלילים ועוד להבין מה ענין ואבן משכית ועוד למה חזר להזכיר כאן כי אני ה' אלהיכם. אמנם נראה בדברי רז"ל כשעושים ישראל רצונו של מקום נקראים בנים וכשאין עושים רצונו נקראים עבדים וכו', לזה אמר כי לי בני ישראל, כלומר כשהם לי דבוקים עמי, שעושים רצוני נקראים בני ישראל כלומר הם בחינת בנים וכדאיתא בזוהר שהקב"ה נקרא ישראל. ונקראים עבדים ופירש אימתי עבדי הם, כלומר שהם בחינת עבדי ולא בני, כשהם בבחינת כבזמן שהוצאתי אותם מארץ מצרים מבית עבדים שלא היו עושים רצוני, מה אלו עובדי ע"ז אף אלו, ועכשיו פירש המעלה שמשיגים בזמן שנקראים בנים, והיא כי אני ה' אלהיכם, אתם כמוני אני ה' אלהים כאחז"ל, מה הקב"ה מחייה מתים אף הצדיקים, ראיה מאליהו ואלישע, מה הקב"ה פוקד עקרות אף הצדיקים באופן שכשאתם עושים רצוני אתם כמוני וזהו אני ה' אלהיכם, אתם כאני ה' אלהיכם וסמיך לא תעשו לכם אלילים, כלומר לא בשביל שאמרתי שאתם כמוני תתגאו לעשות עצמכם ע"ז, וזהו לא תעשו לכם אלילים כלומר לכם דייקא גם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ורצה לא תקימו עצמכם. גם אל תעלה בדעתכם שכדי להראות שאתם משועבדים לי לעשות איזה אבן משכית להשתחוות עליה על שמי כדי להראות בפועל כי אני ה' אלהיכם, איני חפץ בזה, וזהו ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה אעפ"י שכוונתכם להראות כי אני ה' אלהיכם.

עוד יש לפרש בפסוק כי לי בני ישראל עבדים, כלומר אימתי לי בני ישראל, שאני מחזיקם ומקרבם לי, שיהיו עבדים לעובדני כשעבדי הם, כשהם מתאוים להיות עבדי כמדובר, כענין שהיה בזמן אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שקרבתים אצלי לעובדני בעבור שהם נתאוו לזה, וכדברי רז"ל שיצאו ממצרים על מנת לקבל תורתו דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכיון שכן אמרתי להם כי אני ה' אלהיכם אבל כשבועטים אתם מלהיותכם נקראים עבדי לעובדני, אני מוציא אתכם בגלות שתהיו נקראים עבדים לאותה אומה שאתם נגלין שם, כיון שלא רציתם להיותכם נקראים עבדי. עוד יש לפרש כי לי בני ישראל עבדים, ואם תאמר הם אינן חפצים היותם עבדיך, לזה אמר עבדי הם בעל כרחם, משום שאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם, וכשם שאני הוצאתי אותם אני יכול להחזירם בגלות בעל כרחם לייסרם עד שיבקשו להיות עבדי.

וכי ימוך אחיך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבד עמך:   

דברי רז"ל בתורת כהנים ודברי רש"י ז"ל ידועים, אך נראה לפרש דאגב דיני העבד כולל גם עצה טובה לקונה כדי שיתעכב הנמכר אצלו ולא יבקש לפדות את עצמו או שלא ימות מיד מתוך צער וביוש ונמצא מאבד מעותיו, לכן כשנמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד לטייל אחריך בשוק ולא יוליך אחריך כלים לבית המרחץ כדברי רז"ל בתורת כהנים וכו', אלא כשכיר כתושב יהיה עמך, מה שכיר זה ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו, מה תושב בטוב לו לא תוננו אף זו בטוב לו לא תוננו וכו', ובעשייתך כך עד שנת היובל יהיה עמך, שאם לא כן אפשר ימות או ישתדל לפדות עצמו מיד כמדובר ותאבד איש מלעובדך.

עוד נראה בפסוק וכי ימוך אחיך עמך, דיש לדקדק מאי עמך, אלא הכוונה כי ימוך אחיך מחוייב אתה שיהיה עמך להחיותו כדכתיב וחי אחיך אמך, וכיון שכן כשנמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד משום שאף שלא ימכר לך חייב אתה לפרנסו.

מדרש פרשה ל"ד ד"א וכי ימוך אחיך עמך, הה"ד מלוה ה' חונן דל, אמר רבי אלעזר כתיב נותן לחם לכל בשר, בא זה וחטף לו את המצוה, אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו שנאמר וגמולו ישלם לו עכ"ל. ראוי להבין דהיל"ל ועשה את המצוה מאי וחטף ומאי לו, עוד להבין מאי עלי לשלם גמולו, ובחיבור אחר פירשתי ענין נכון בתיקון אלו הדקדוקים. ונראה עוד בדברי רז"ל על פסוק מי הקדימני ואשלם, מי אשר עשה ציצית ולא נתתי לו בגד וכו' ועל דרך זה מי אשר נתן לעני שלא נתן לו ממון, אך אם בא עני לשאול למי שאין לו ממון והלך ולווה מאחרים ונתן לעני נמצא זה שחטף לו את המצוה, שקודם שנתן לו הקב"ה ממון הוא נתן לו לעני, אמר הקב"ה עלי לשם גמולו, כלומר בעולם הזה להזמין לו מעות כדי שישלם לבעל חובו ואומרו וחטף לו את המצוה רוצה לומר חטפה מיד המקום שהוא הנותן לחם לכל בשר ועליו לזון לזה עני וזה חטף המצוה מהקב"ה ולווה מאחרים לפרנסו אעפ"י שלא היה מחוייב בדבר כיון שלא היה לו יכולת. א"נ דאומרו חוטף לו את המצוה כלומר חטף אותה מיד חבירו, כיצד ראה לעני הולך אצל אחד שיעשה עמו וקדם זה ועשה עמו שנמצא שחטף המצוה מיד חבירו, אמר הקב"ה עלי לשלם שכרו וגמולו שאם יבא למידה זו כפי חיוב מערכתו להזמין לו בני אדם שיחטפו המצוה מיד אחרים כדי לזון אותו.

א"נ אם בא עני לבעל הבית ומשרתו לקח לתת לעני ורץ הבעל הבית וחטף המצוה מיד משרתו והוא בעצמו נתן לעני משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו אני בעצמי ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, מדה כנגד מדה.

א"נ יש לפרש, דוחטף לו את המצוה, רוצה לומר לו לעני, כיצד ראה עני ונתן פרוטה לעני אחר שיתן לו כדי לזכות לעני זה שיזכה גם הוא במצוות הצדקה, שנמצא שחטף לו לעני מצוה זו, אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו דייקא כאשר עשה לזכות לאחד להזמין בידו תמיד שיזכה לאחרים (א"ה ס"ט אשר בזה אפשר לפרש בה"כ בפרשת ראה נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך ע"כ. וראוי להבין הכפל אומרו נתן תתן, דבחדא סגיא ודברי המפרש ז"ל ידועים. ועוד לדעת אומרו ולא ירע לבבך וכו' דמה מריעות לב שייך בנתינה ומהו הכוונה בתתך לו על אומרו תתן לו. ועוד הכפל לו לו ב' פעמים, ומהו כוונת אומרו בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. ועל פי הדברים הנ"ל נכון, והוא דהקב"ה מלמד דעת את האדם שיזכה גם לעני במצות הצדקה ואמר נתן, אתה חייב ליתן צדקה וזהו נתן וגם תתן לאחרים והכוונה לעני אחר שיזכה גם הוא בצדקה וזהו תיבת לו, על דרך וחטף לו את המצוה וכמ"ש מרן ה"ה ז"ל וכדי שלא תתמה שהרי שנינו מצוה בו יותר מבשלוחו וז"ש ולא ידע לבבך בתתך לו לעני אחר שיזכה גם הוא במצות הצדקה בטענה מצוה בו משום דבגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך, דאומר הקב"ה עלי לשלם גמולו ומפרש בכל מעשיך היינו על מצות הצדקה שעשה הוא בעצמו וגם בכל משלח ידיך במהנ ששלח ידו לזכות לעני אחר עמו וכאמור ודוק)

א"נ שאעפ"י שזה עשה מצוה זו לתועלתו כדי שלא לבא לכלל מצוה זו, שגלגל הוא שחוזר בעולם וזהו וחטף לו את המצוה, כלומר לו לתועלתו, והדין נותן שלא יקבל שכר על זה, עכ"ז אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו, כל כך גדלה מעלת הצדקה שאעפ"י שעשה לתועלתו יש עליה שכר. עוד נראה דכוונת המאמר לומר דאעפ"י שהקב"ה נותן לחם לכל בשר והוא הזן ומפרנס לכל, עכ"ז אמר שחונן לו מי שמלוה את הדל, שנמצא שהעושה עם הדל עושה כביכול עם הקב"ה וכיון שכן הלך זה וחטף לו להקב"ה את המצוה, כלומר עשה עם העני כדי לעשות כביכול עם הקב"ה, אמר הקב"ה עלי דייקא לשלם גמולו ולא ע"י שליח, כיון שעמי עשה הצדקה.

ת"ם.