מגלה צפונות/אחרי מות

כתיב לעיל לזכר ולנקבה וסמיך אחרי מות, רמז שמתו על שלא היו בחינת זכר ונקבה, כלומר שלא נשאו נשים כאחז"ל. ובחיבור אחר פירשתי דסמיך אשר ישכב עם טמאה לאחרי מות, לרמוז על מאחז"ל השוכב עם הגויה אחר מותו נקשרה לו ככלב, וזהו אשר ישכב עם טמאה אחרי מות גם הוא עמה. עוד פירשתי כדרז"ל אמר הקב"ה רביעית דם נתתי לכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, דהיינו דם נדה, אם אתם משמרים עצמכם מדם נדה מוטב ואם לא אתם מתים, וזהו אשר ישכב עם טמאה, היינו הנדה אחרי מות, כלומר אחר זה הוא מות.

עוד יש לומר בהיות טומאת הנדה כל כך גדול עד שאם אשה בנדותה נוגעת בעץ רענן מיד מתייבש העץ, והייבשות הזה פועלת טומאת הנדה לנשמה, אלא שאינה נראית כי אם עד אחר מותו, וזהו דסמיך אשר ישכב עם טמאה אחרי מות יראה פגם הטומאה שפעל בנפשו, לכן יזהיר עצמו ממנה.

וכיון דאתא לידן מענין הנדה, ראיתי בכתיבת יד, שאם יפול דליקה בעיר ורוצה אדם שלא יגיע האש בביתו יקח בגד שיש עליו דם נדות וישימהו עם נס ויהיה מנענעו בתוך הבית לא יגיע שם האש עד כאן, ואולי יהיה שמחמת תוקף הטומאה גם האש ירחק ממנה. אעפ"י שלענין סגולה אין בו טעם מיהו להפלגת טומאת הנדה כתבתי כן. עוד יש לומר אשר ישכב עם טמאה אחרי מות, לרמוז מה שכתבו חכמי הקבלה שהשוכב עם הנדה מתגלגל בגויה זונה ששוכבים עמה בנדותה ע"כ, ונמצא שאחר שמת פעם אחת חוזר לבא. ובזה נמצא שמת מיתה אחרת וזהו ולאיש אשר ישכב עם טמאה, וסמיך אחרי מות לומר אחרי אשר כבר מת ימות מיתה אחרת.

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו':   

קשה שלא הזכיר הכתוב מה דבר עם משה אחרי מות שני בני אהרן, ואם קאמר שדבר לו ולא יבא בכל עת אל הקדש, הרי כבר דבר שנית על זאת ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת וכו' עוד קשה כיון שאמר לו בקרבתם לפני ה' וימותו, ודאי שהיה אחרי מות ולא קודם. עוד קשה דהל"ל בהקריבם אש זרה וימותו, מאי בקרבתם. עוד להבין כונת ולא ימות ומהו הטעם כי בענן אראה, גם להבין אומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהל"ל סתם בזאת יבא אהרן וממילא משמע שהוא אל הקדש, כיון שקדם לומר ואל יבא בכל עת אל הקדש, ולמה הזכיר קדש פעם שנית.

והנראה בזה בדברי רז"ל שנדב ואביהוא היו גדולים ממשה ואהרן ועל כן נתקדש הבית על ידם שהיו קרובים אל ה' ואמר משה לאהרן הייתי סבור או בי או בך הבית הזה מתקדש, עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך וכו', וכבר הזכרתי לעיל פרשת שמיני שמשה ואהרן היו תאוותם למות כדרך שמת נדב ואביהוא ע"ש, ולזה אמר הקב"ה למשה שני דברים, אחד גילוי מעלת בני אהרן, שאחר שמתו גילה לו גודל מעלתם, וזהו אחרי מות שני בני אהרן, אמר למשה דע שבקרבתם לפני ה' וימותו, כלומר ראו עצמכם כל כך שלמים כאילו מופשטים מן החומר ורצו בסיני להתקרב כל כך להציץ בשכינה שהיא פעולת הנשמה אחר שנפרדת מן הגוף, ומסבת זה וימותו עתה, כי אז לא מתו כדי שלא לערבב שמחת מתן תורה כאחז"ל, א"כ הבט ימין וראה עד כמה הגיע מעלתם וצדקותם עד שהחזיקו עצמם מופשטים מן החומר והציצו בשכינה כדי להתקשר נשמתם עמה, ואני עשיתי רצונם כדכתיב רצון יראיו יעשה, זהו היה דבור ראשון שדבר הקב"ה במשה על מעלת קדושת בני אהרן, ושנתקרבו לראות בשכינה כדי למות ולהתקשר עצמם עמה, והדבור השני היה, דכיון שאהרן בראות עצמו שלם כל כך בקדושה עד שנקרא מלאך ה' צבאות, אפשר יעלה בדעתו ליכנס בבית קדש הקדשים, ששם מקום השכינה כדי להציץ בה ולהתקשר נשמתו עמה כדרך שעשו בניו לזה אמר לו דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, כדי לראות אותי ולהתקשר נשמתו בשכינתי, אמור לו שלא יטרח אחר זה, כי לא יעלה בידו מחשבתו למות, וזהו ולא ימות משום כי בענן אראה על הכפורת, ובהיות הענן מפסיק ביני לבינו לא יוכל לראות אותי א"כ ולא ימות, ולמה יטרח על זה בחינם, משום דפשוטו של מקרא כי בענן אראה הוא על דרך וירד ה' בענן, אלא דמדרש הוא בענן הקטרת כדברי רש"י ז"ל וא"כ בהיותי מתראה בתוך הענן בכל עת אינו יכול לראות אותי, אך בזאת יבא אהרן אל הקדש אחר מותו, שאז יתקשר נשמתו בשכינה בעשות בעודו חי כל אשר אני מצוה לו בלקיחת פר בן בקר לחטאת, כתונת בד קדש ילבש ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואחר כך במותו, אז יתקשר נשמתו בשכינתי כאשר עם לבבו, כי עתה אין רצוני שימות קודם זמנו ע"י ראיית השכינה, כי מוכן לכפר על בני וחושב אני חייו על דרך שאמר הקב"ה לדוד שביקש למות בערב שבת יום א' קודם השלמת חייו, חושב אני יום אחד מחייך יותר מאלף עולות שעתיד בניך לעלות לפני וכו' ובהיות חייו כל כך חשוב לפני, אמור לו ואל יבא בכל עת אל הקדש, כדי למות משום שולא ימות לפי שאני בכל עת שאני מתראה יהיה בענן כדי שלא יראני, לכן אל יטריח עצמו ליכנס בכל עת אולי יראני כדפרשית.

דבר אל אהרן אחיך וכו':   

מה ראה להזכיר כאן האחוה, וכתב הרב בעל כלי יקר ז"ל לומר שאל יסמוך אהרן על האחוה לומר שלא ימות בבואו אל הקדש בזכותו של משה אחיו, כדי שלא יהיה נאכל חצי בשרו כמו שפירש רש"י ז"ל פ' בהעלותך על פסוק ויאכל חצי בשרו, על כן אמר אעפ"י שהוא אחיך מכל מקום אל יסמוך על זה כלום. או אמר מאחר שאחיך הוא ואם ימות דומה כאילו נאכל חצי בשרך, אם כן עליך מוטל ביותר להזהירו, ויש אומרים אעפ"י שאחיך הוא בנבואה וכתיב במתן תורה ועלית אתה ואהרן ויבא לחשוב כשם שמותר למשה ליכנס בכל עת כי בכל ביתי נאמן הוא, כנאמן הבית בנכנס לבית אדונו בכל עת שירצה, כך יכנס גם הוא, ע"כ אתה צריך להזהירו ביותר עכ"ל.

ואני אומר דכיון דכתיב ובאהרן התאנף הק מאד להשמידו על ענין העגל ודקי"ל אין השמדה אלא כילוי בנים ובתפילתו של משה ניצלו אלעזר ואיתמר וכו' והנה כיון שגרם אהרן במיתת נדב ואביהוא היה עולה בדעתו של משה שלא נתרצה הקב"ה על אהרן כיון שגרם במיתת שני צדיקים אלו, לכן אחר שהזכיר מיתתם אמר דבר אל אהרן אחיך, לומר לו חשוב הוא בעיני כמוך ואחיך הוא דומה לך שאין בך עון אשר חטא, וכיון שכן חשובים חייו לפני כחייך, לכן אמור לו שאל יבוא בכל עת אל הקדש, כדי שלא ימות הרי שאני חושש על חייו כחייך, לכך אל יעלה על לבך שאני כעוס עמו ומניתי אותו כהן גדול לשלם לו מדה כנגד מדה, כשם שבניו מתו ע"י קריבה קודם זמנם, גם הוא ימות כך ע"י ראית השכינה לצאת אש לאוכלו, דע שאינו כן, שהרי אני אומר לך להזהירו שלא יבא בכל עת אל הקדש כדי שלא ימות.

כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ולבשם:   

הזכיר בפסוק זה ארבעה פעמים בד, כתב הרב בעל עיר גבורים ז"ל דאיתא במדרש ארבע מיני חיים הם, הא' הם החיים שבני אדם חיים בהמשכת הזמן והנפש מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, שני החיים שאחר החולי, שבחולי הגיע עד שערי מות והיו כדמיון הכלי הבלוי שנתחדש וחוזר לקדמותו, וכענין שנאמר בחזקיה ויחי מחליו, ג' חיים של סליחה, אחרי היותו רשע חשוב כמת כענין שנאמר כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מרשעו וחיה. ד' חיים שאחר המות והוא תחיית המתים ע"כ במדרש, וביאר הוא ז"ל ע"ז מאמר ארבעה צריכים להודות. ופירש וכל החיים יודוך סלה, כלומר ארבעה מיני חיים אלו, ומיישב ארבעה מיני חיים אלו כנגד ד' פעמים שהזכיר הכתוב כאן בד עי"ש הכל באורך בספר זה דפ"ט ע"ג.

אך התבאר אצלי בזה דנזכר בעמידה בברכת אתה גבור, ארבע תחיות לרמוז על ארבע מיני חיים אלו דצריכים תחייה, והנה אומרו אתה דבור לעולם ה' מחייה מתים אתה הוא כנגד החיים שבני אדם חיים בהמשכת הזמן שעושה עמה תחייה תמיד במה שאדם ישן וחוזר נשמתו בקרבו, ובמה שזן ומפרנס אותו שבלתי כל זה חשוב כמת ונמצא מחייהו תמיד. מחייה מתים ברחמים רבים הוא כנגד החיים שאחר החולי, שבחוליו הגיע עד שערי מות וכו' שאז הקב"ה מחייהו מחולייו ברחמים רבים. מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה הוא כנגד חיים של סליחה אחרי היותו רשע חשוב כמת, שנמצא תחילה ממית אותו ביסורין ומיני פגעים הבאים עליו ע"ד המצורע שהיה מצטרע על עון לשון הרע או מסבת עון י"ב דברים כדאיתא בתנחומא פ' מצורע, ובשובו בתשובה היה מתרפא ונמצא מחייהו, דקודם זה היה חשוב כמת, שהרשע חשוב כמת כדרז"ל רשעים בחייהם קרויין מתים ואחר שמחייה אותם על ידי תשובתן הוא מצמיח ישועה כאחז"ל, גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, ברוך אתה ה' מחייה המתים הוא כנגד חיים שאחר המות ולזה אמר המתים בהא' הידיעה, כלומר מחייה המתים הידועים והמפורסמים שבים הנקברים לעיני השמש וניכר במיתה בהם. והר' אבודרהם ז"ל דבר בתחייות שבברכה זו עי"ש ואני הארכתי בשאלות ותשובות אשר לי בפנים הרבה.

במדרש בזאת יבא אהרן, רבי יודן אמר כהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים חבילות של מצות היו בידו בזכות התורה וזאת התורה, בזכות המילה זאת בריתי אשר תשמרו. בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת. בזכות ירושלים זאת ירושלים בתוך הגוים. בזכות שבטים וזאת אשר דבר להם אביהם. בזכות יאודה וזאת ליאודה. בזכות ישראל זאת קומתך דמתה לתמר. בזכות התרומה וזאת התרומה. בזכות מעשר ובחנוני נא בזאת. בזכות הקרבנות בזאת יבא אהרן אל הקדש עכ"ל:   

נראה דאלו עשרת הדברים תורה. מילה. שבת. ירושלים. שבטים. יאודה. ישראל. תרומה. מעשרות. קרבנות. הם מכוונים כנגד עשרת הדברות שעברו ישראל במעשה העגל, שכל המודה בע"ז כופר בכל התורה כלה הכלולה בי' הדברות, וכיון שנבנה המשכן לכפר על מעשה העגל על ידי אהרן קדוש ה', להודיע ולפרסם שאין ידו במעל, היה נכנס בזכות עשרה דברים אלו לכפר עליהם:

כנגד שעברו על דבור אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים, היה נכנס בזכות התורה שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה, ונבדלו על ידי התורה מכל אומה ולשון שהם תחת השרים שנמצא עובדים אלהים אחרים, לא כן ישראל מקבלי התורה שלקחם הקב"ה בחלקו ומכירים אלקותו וכיון שקבלו התורה מה שלא עשה שום אומה ולשון, אעפ"י שעבדו ע"ז ראוי לכפר עליהם, כי באמת לא משום על היותם מודים שיש ממש בע"ז עשו את העגל, כי אם להתיר להם עריות כאחז"ל ידעו ישראל שאין ממש בע"ז ולא היו עובדים אותה כי אם להתיר להם עריות. וא"כ רבש"ע מעולם לא זזו מדבור אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים, וראויים לכפרה אעפ"י שחטאו.

כנגד שעברו על דבור לא תעשה לך פסל. ולא תשתחוה להם ולא תעבדם וכו' היה נכנס בזכות המילה וכאחז"ל אמר הקב"ה לישראל אם מקבלים את בריתי כאילו מקבלים אלהותי וכו' וכיון שיש בידם זכות מצות המילה ראוי לכפר להם על לא תעשה לך פסל.

כנגד שעברו על לא תשא את שם ה' וכו', היה נכנס בזכות שבת, דשבת הוא נשמתו של עולם לקיימו כמ"ש מוהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק שבת וינפש, והוא הפך הנשבע לשוא שגורם חרבן ומזדעזע העולם, וכדרז"ל אלף עיירות היו לינאי המלך וכלם נחרבו על השבועה אפילו באמת כ"ש וק"ו הנשבע לשוא ולשקר. וכיון שיש בידם זכות שבת הגורם קיום העולם ראוי לכפר עליהם על מה שעברו על דבור לא תשא הגורם חרבן.

כנגד שעברו על דבור זכור את יום השבת לקדשו. היה נכנס בזכות ירושלים, ארץ שקדשה הקב"ה לתחומו של ישראל ונתנה ברשותם כשבת שנתנו לישראל במתנה, וגוי ששבת חייב מיתה ואפילו בשאר ימות השבוע, ועל ג' דברים נאנחים אומות העולם שלא קבלו ואחד מהם הוא השבת כאחז"ל, באופן ששבת הוא חמדה גנוזה לישראל דוקא, לעסוק בהם בתורה וכדרז"ל כשנכנסו ישראל לארץ, אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו ישראל נכנסים לארץ, כל אחד יעסוק בכרמו ובזיתו ומה תהא עליו, א"ל כבר נתתי להם שבתות שיעסקו בתורה, וא"כ כיון שיש בידם זכות ירושלים שניתן להם ובה עוסקים בתורה בשבתות, ראוי לכפר עליהם על מה שעברו על דבור זכור את יום השבת לקדשו.

כנגד שעברו על דבור כבד את אביך היה נכנס בזכות שבטים שכבדו אביהם וכדמז"ל שהיה תיקון ביניהם לשמש כל א' לאביו יום אחד וכו' וכיון שהם ביניהם ראוי למחול להם, אף שעברו על דבור כבד את אביך.

כנגד שעברו על דבור לא תרצח, היה נכנס לכפר על זאת בזכות יאודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, ויאודה היה מלך עליהם ואם היה נותן להם יד להורגו היו שומעים לו, נמצא פירש מש"ד ובזכות יאודה ראוי למחול על מה שעברו דבור לא תרצח.

כנגד שעברו על דבור לא תנאף. היה נכנס בזכות ישראל שומרי נדה פרושים מן הערוה, אין מתחתנים עם שום אומה ולשון כמוהם הבאים זה על זה מחמדת הניאוף, אבל ישראל ובגוים לא יתחשב ובזכות זה ראוי לכפר עליהם על מה שעברו על דבור לא תנאף, ועוד לרז"ל למה נמשלו ישראל ליונה, מה יונה אינה מזדווגת כי אם עם בת זוגה כך ישראל.

כנגד שעברו על לא תגנוב, היה נכנס בזכות התרומה שע"י התרומה ינוח ברכה בעולם כנודע הפך הגונב הגורם קללה וחיסרון, וכיון שיש בידם זכות התרומה בדין הוא לכפר על מה שעברו על לא תגנוב.

כנגד שעברו על לא תענה ברעך עד שקר. היה נכנס בזכות המעשר שהקב"ה מעיד ובחנוני נא בזאת וישראל מאמינים ומעשירים, כדאי זכות זה לכפר על מה שעברו בדבור לא תענה.

כנגד שעברו על דבור לא תחמוד. היה נכנס בזכות הקרבנות, שהקרבנות היו לקוחים בדמים ולא היו חומדים מאחרים כדי להביא, וכדרז"ל אדם כי יקריב מכם ולא מן הגזל, דהגזלן הוא מחמת חמדה שחומד דבר ולוקחו בכח וכיון שיש בהם זאת שמקיימים ראוי למחול להם מה שעברו דבור לא תחמוד.

ומספר עוללות אפרים דף ק"ב ע"א הביא פירוש על הילקוט ז"ל בסדר זה, וראיתי להביאו בתוך היריעה, בהיות ענין נחמד וללמוד מדבריו דרך דומה קצת לדרכו בס"ד. וז"ל אלו עשרת הדברים שבזכותם היה נכנס אהרן לבית קדש הקדשים, הם מכוונים כנגד העשרה דברים שאמרו שמתו בניו של אהרן עליהם, החטא המפורסם הוא על שהקריבו אש זרה, והי בדעתם דעת נפסד ולכן בהכנס אהרן היה נכנס בזכות התורה הנקראת אש דת למו, שמביאה דעת נקיה וי"א שחטאם היה שלא נכנסו רחוצי ידים ורגלים, וידוע שהרחיצה הוא היותו נקי מהמדות הפחותות כמאמר רחצו הזכו, לכן כשהיה אהרן נכנס היה נכנס בזכות המילה שמאז התחילה להפסק זוהמת הנחש. ויש אומרים שהיו בלתי נשואים שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו אשתו, ולכן היה נכנס אהרן בזכות השבת כאחז"ל אמר שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל נתת בת זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל יהיה בת זוגך. ויש אומרים על שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר איש מחתתו ולכן נכנס אהרן בזכות ירושלים שהיו שם סנהדרין שהיו נותנין עצה ולא היו עושים דבר, זה בלא זה. ויש אומרים על הקריבם שהקריבו עצמם במעמד הר סיני לפנים ממחיצתם, ומאז נתחייבו כליה ולא מתו, שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ולכן אהרן היה נכנס בזכות השבטים שאף שאביהם קרא אותם, לא רצו להקבץ אליו שנאמר הקבצו וכו' וכשלא היו מתקבצים חשב שהיה בידם עון, לכך פתחו פיהם ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא אמר בשכמל"ו, א"כ בני אהרן נתקרבו יותר מדאי ואלו היו נקראים ובמוסרם לא היו מתקרבים לכובד אביהם. ויש אומרים על שהורו הוראה בפני רבם, שנאמר ולהבדיל בין הקדש ובין החול ולהורות וכו' שאחז"ל למה נסמכה וכו' לכן נכנס בזכות יאודה שאביו צוה לו לקבוע מדרש ולהורות, שנאמר ואת יאודה שלח לפניו ומאמר חז"ל ידוע. ויש אומרים על שלא היה להם בנים שנאמר ובנים לא היו להם, לכן היה נכנס בזכות ישראל שהם בנים למקום. ויש אומרים על ההקרבה במעשה הקטרת שהכניסו האש בלא קטורת, וזהו אומרו ואל יבא בכל עת אל הקדש בלי הקטורת כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל בפרשה ההיא, א"כ הם הפרידו האש מהקטרת ומעטו השפע היורד מהצנורות באמצעות העלאת הקטרת לכן אהרן היה נכנס בזכות התרומה שהיא עולה ומורידה השפע כידוע לחכמי האמת. ויש אומרים שמתו על שנכנסו שתויי יין ומעורבבים באמונת ההשגחה ולכן אהרן נכנס בזכות המעשרות שהם מורים ההשגחה. ויש אומרים על שהיו מחוסרי בגדים והבגדים מכפרים ולכן נכנס בזכות הקרבנות שמכפרים עכ"ל.

ולענ"ד נראה לפרש עוד בס"ד, דהנה כתבתי הענין בפרשיות מעשה המשכן על מאמר חז"ל במסכת ערכין פ"ג בשמונה בגדי כהונה דכתונת היו מכפרים על ש"ד. מכנסים על ג"ע, מצנפת על גסות הרוח, אבנט על הרהור הלב, אפוד על ע"ז מעיל על לשון הרע. ציץ על עזי פנים. חשן על הדין דכתב הרב בעל צרור המור ז"ל שאהרן ובניו באו לתקן העולם ולבסמו ממה שעיוותו אדם הראשון, כי בשישי נתרחק בעבור חטאו כדכתיב ויאמר לו איכה, וכנגדו במשכן נתקרב אדם אחד הוא אהרן קדוש ה' לבסם העולם ולחזקו וכן בניו אתו כנגד בניו של אדם הראשון שגרמו להחריב העולם. ולפי שאדם הראשון היה בלי לבוש עד שהקב"ה ברחמיו הלבישו לכן צוה בכאן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, לא כראשונים שלא היו אלא לכסות בשר ערוה, והוא ז"ל מאריך בזה עי"ש. אך על פי דרכו פרשתי דשמונה בגדי כהונה באו לכפר על שמונה דברים שפגם בהם אדם הראשון, כדי שעם זה יתבסם העולם. חשן מכפר על הדין שטעה כי אדם הראשון בשמוע לדברי הנחש, דדברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים, והוא טעה בדין זה ושמע דברי הנחש, יבא חשן שהוא אותיות נחש, ויכפר לו על זה. אפוד על ע"ז לכפר עליו שחטא בע"ז כדרז"ל אדם הראשון כופר בעיקר היה. מעיל על לשון הרע לכפר על מה שחטא בלשון הרע באומרו האשה אשר נתת לי היה נתנה לי ואוכל. כתונת על ש"ד לכפר עליו על שגרם מיתה לכל באי עולם, כאחז"ל על פסוק כי ביום אכולך ממנו מות תמות, טעם הכפל לומר את גורם מיתה לכם ולכל באי עולם. מצנפת על גסות הרוח לכפר עליו על שנתגאה וחטא בהיכל המלך כאחז"ל אבנט על הרהור הלב לכפר עליו על מה שחטא בלבו כאחז"ל אדם הראשון מין היה והמינות הוא בלב, דכתיב אמר נבל בלבו אין אלהים. מכנסים על ג"ע לכפר עליו על זה כאחז"ל אדם הראשון מושך בערלתו היה. ציץ על עזות פנים לכפר על עזותו, דצווי ראשון שנצטוה עבר עליו אין עזות גדול מזה.

ובזה נבא לענין שבזכות עשרה דברים אלו שהיה נכנס אהרן לבית קדש הקדשים היה לכפר על אדם הראשון מהחטאים הנזכרים, כיון שאהרן היה דוגמתו כמדובר, והנני מוסיף שחטא אדם הראשון על שביטל עצמו מן התורה בחטאו, כאחז"ל ויניחהו ה' אלהים בגן עדן לעובדה ולשומרה, לשמור מצו תעשה ומצות לא תעשה וכו' ובחטאו נתגרש ונתבטל מזה, לכן אהרן היה נכנס בזכות התורה שישראל יוצאי ירכו מקיימים אותה, ובזה יתכפר לו על מה שנתבטל ממנה, כי בהיותו בגן עדן שהמלאכים היו מכינים לו הכל כאחז"ל, שמלאכי השרת היו מצננין לו את היין וצולים לו בשר, היה יכול לקיים הכל, לא כן כשנתגרש שנתקלל בזעת אפיך תאכל בה לחם.

היה נכנס בזכות המילה לכפר עליו על מה שכפר בעיקר, לפי שהמקבל המילה מקבל עליו אלהותו ית' כאחז"ל, אמר הקב"ה לישראל אם אתם מקבלים את בריתי כאילו מקבלים אלהותי כנזכר לעיל, וכיון שישראל שיצאו ממנו מקיימים את המילה מתכפר לו על מה שכפר באלהותו יתברך.

היה נכנס בזכות שבת לכפר על מה שמין היה, משום דשבת מכפר על ע"ז כאחז"ל, כל השומר שבת כהלכתו אפילו עבד ע"ז כאנוש מוחלין לו וכו'.

היה נכנס בזכות ירושלים לכפר עליו על גסות הרוח, דירושלים גבוה מכל הארצות, יבא דבר שבגבוה ויכפר על הגאות.

היה נכנס בזכות השבטים לכפר עליו על עזותו, בהיות שעבר על צווי ראשון שנצטוה, דאין עזות גדול מזה, יבא זכות השבטים שהיו ענוים עד תכלית האחרון ויכפר על עזותו. תדע שהרי היה יעקב אביהם מגביהם ומייסרם בדברים קשים, והיו סובלים ומקבלים ולא העיזו כנגדו.

היה נכנס בזכות יאודה לכפר עליו על ש"ד, שהרי יאודה אמר לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו והצילו שלא שפכו דמו.

היה נכנס בזכות ישראל. לכפר עליו על מה שטעה בדין, דשמע לעבד היינו הנחש ולא לדברי הרב שהוא הקב"ה, וישראל אעפ"י שאומרים להם אומות העולם, בואו ונעשו לכם דוכסים, ישראל אין נוטים להם און, אך אומרים צלוב ויאידי הרוג ויאודי כאחז"ל במדרש, ונמצא עוזבים דברי התלמיד ומקיימים דברי הרב.

היה נכנס בזכות תרומה ומעשר אלו השני חלוקות עולים למקום א', כי הם הגורמים שפע וברכה לעולם כשמקיימים אותם, הפך המבטלים שמפסיק השפע ומביא הרעב, והרעב הוא עונש לכל מי שהולך אחר ג"ע דכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, לכן היה נכנס בזכות תרומות ומעשרות הפוסקים הרעב לכפר עליו על ג"ע שמביא את הרעב כמדובר.

היה בא בזכות הקרבנות לכפר על לשון הרע באומרו האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי ואוכל, יבא הקרבנות שהם אכיל לכהנים העומדים על עסק התורה יומם ולילה ויכפרו על לשון הרע כאחז"ל תרופת לשון הרע הוא בעסק התורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים. הרי שלכפר על מה שחטא אדם הראשון היה בא בזכיות אלו, כי אהרן היה בדוגמת אדם הראשון וכאילו אדם הראשון בעצמו היה נכנס בזכיות אלו לתקן על כל מה שעיוות, ופירוש זה כתבתיהו בחיבור אחר בהקדמה זאת, אך הוא בקצת שינוי ברוב החלוקות. ובחיבור אחר פרשתי ענין אחר.

גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל:   

בענין שעיר המשתלח לעזאזל רבו הפירושים כמו שרבו, עיין בהרמב"ן ז"ל ובתולדות יצחק ובשאר ספרי המפרשים ז"ל, בהיות דבריו דרוש קרוב לפשט וערב לשומעיהם ואח"כ אחוה דעתי גם אני. והנה זה לשון הרב ז"ל גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, נראים הדברים ששני שעירים אלו דומים ממש לשני גדיי עזים שעשה יעקב ליצחק ועשה את הא' מטעמי' כאשר אהב החומר, וזה חלקו של סמא"ל שניתן לו שוחד כדי שיקבל יעקב הברכות על חלקו מצד הגדי השני שעשה פסח לה', כדאיתא במדרש כי בו ביום ראשון של פסח אמר יצחק בני אוצרות טללים נפתחים היום וכו' כך לדורות בשני שעירים אלו ניתן לסמא"ל חלקו כדי שיקבל יעקב חלקו מן הגורל אשר לה', וכן סמכם המדרש האומר שני גדיי עזים טובים, טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות, וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפרים ביום הכפורים. ונשא השעיר עליו את כל עונותם, דרשו רז"ל עונות תם זה יעקב איש תם, ובדין הוא כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, וידוע סמא"ל תמיד משתדל להחטיא את ישראל וכן עשו אדום כל מזימותם, מחטיא את ישראל מצד ברכת והיה כאשר תריד ופרקת עולו, על כן ראוי לטעון עליו כל עונות בני תם, לומר שיעקב מצדו תמים הוא עם ה', ואתה גרמת להם לחטוא על כן תשא את חטאתם אל סמא"ל שרו של עשו, שנקרא איש שעיר ושליחותו אל ארץ גזרה דומה ממש למה שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, ושלח אותו ביד איש עתי, אחז"ל זה שהגיע עתו למות בזאת השנה, עכ"ל.

ולענ"ד נראה שענין השעיר שנשלח לעזאזל ביום הכפורים, יום מיוחד בכל ימות השנה שהקב"ה מכפר עונות עמו ישראל ואין ביום זה שליטה לסמא"ל כדרז"ל, ובהיות שהאומות טועים אחריו לעובדו עד שהוצרך הקב"ה להזהיר את ישראל לא תשתחוה לאל אחר ואמרו בזוהר זה סמא"ל הרשע וכו' וישראל במצרים טעו אחריו, וכדרז"ל מה אלו עע"ז אף אלו, לכן ביום הכפורים שאין בו שליטה לסמא"ל, שזה מורה תשות כחו ושאין בו ממש, כיון שיש יום שמסתלק שליטתו ואדרבא עונה אמן בעל כרחו להפך בזכותם של ישראל ואומר רבש"ע בניך דומים למלאכי השרת כדרז"ל עיש"ב, לכן צוה הקב"ה ביום זה לשלוח לו שעיר מצד הקדושה כדי להחיותו להראות לישראל דמלכותו בכל משלה, וכלם ברואיו ומצפים חייות ממנו, וובהפסק מהם השפע כלם כלים ונאבדים ברגע ובראותם ישראל כי על ידי השעיר שצוה הקב"ה לשלוח לעזאזל שהוא חייות לסמא"ל, מתהפך למליץ טוב על ישראל כמדובר, יודעים ומכירים כי אין בו ממש ומוכנע הוא לקבל חייות מבורא עולם ה', ובלתי זאת כלה ונאבד, אינן באים לטעות אחריו שאם אלוה הוא לא היה מצפה לזה, וכמו שכתב הרב בעל שיח יצחק ז"ל בפירוש על פרקי שירה דף י"ד ע"ג ובדף מ"ו ע"א וזהו כוללות דבריו כי בצד צפון יש פתח קטן שנקרא בזוהר נוקבא דתהומא רבא, ושם מדור כל החיצונים ועל ידי אותו הפתח ניתן להם מזונם וחייותם ושפעם מצד הקדושה, מה שצורך להם כדי חייותם ולא יותר וזהו שאמרו חז"ל שצד צפון לא גמרו וכו', והוא כדי שיהיה דרך שם יניקה לקליפות, וזה ראיה גדולה שאין אלוה מבלעדי ה', שגם האלהים אחרים צריכים לו, וזהו שאמרו חז"ל הניח צד זה פרוץ שכל מי שיאמר שהוא אלוה, יבא ויגמור את הפינה הזאת, ור"ל יגמור ויסתום אותה שלא יצטרכו הקליפות לקבל שפעם וחייותם לינוק מהקדושה והוא יתן להם חייות בלי יניקה זאת, אז יוכלו לומר שהוא גם כן אלוה, אבל כל זמן שאין אחד בא וגומר אותה פינה לסתום והם צריכים לקבל חייותם ושפעם מהקדושה א"כ זה ראיה גדולה אשר אין למעלה ממנו ואין אלוה אחר בלתי הקב"ה יתברך וישתבח שמו עכ"ל, גם בענין זה בראותם דסמא"ל מוכנע לקבל השעיר הזה לחייותו וראיה שבעבורו מתהפך לטובת ישראל כדי שלא יפסק חייותו בכל שנה מוכרח כי הבל הוא ואין לטעות אחריו כמדובר.

אמנם נראה לפרש על פי דברי רז"ל וכל המפרשים ז"ל, דזה השעיר הוא דורון לס"מ דרך שוחד כדי לסתום פיו שלא יקטרג ע"כ. דכמו זר נחשב לשלוח לו שוחד מצד הקדושה כאילו יש מקום להתפחד ממנו חלילה, דכיון שמלכותו יתברך בכל משלה, והוא חפץ בכפרתם של ישראל מי יוכל לעמוד לפניו לקטרג. אמנם כתבו המקובלים ז"ל שכל עון שאדם עושה, אותו עון נעשה עין לסמא"ל והוא שמלאך המות נראה לאדם בשעת מיתתו מלא עינים, שכפי עונותיו שעשה, כך הם שיעור העינים וכשאדם עושה מצוה מקבלת לאותה עבירה, מסמא עין אחד שבו וכן אם חזר ועשה מצוה וכו', וזהו לדעתי כוונת רז"ל אם עשה אדם חבילות של עבירות ועשה כנגדם חבילות חבילות של מצות וכו' כלומר יעשה מצוה מקבלת לעבירה שעשה, כדי שיסמא העין שעשה בס"ם, וכדמפרש ואזיל בעל המאמר עיין במקומו. העולה מזה שסמאל הוא מלא עינים מהעונות שעשו ישראל בכל ימות השנה ורחוק הוא שכל אחד ואחד מישראל כולם יעשו חבילות של מצות מקבילות לעבירות כדי שיוכלו לסמות כל אותם העינים, לכן גזרה חכמתו יתברך לשלוח לו דורון דרך שוחד שעל ידי כך נעשה סומא מכל אותם העינים, לפי שהשוחד יעור עיני חכמים ובזה הראה ששמו מורה על עניינו, דשמו סמא"ל מלשון סומא, כמו שכתב בעת תולדות יצחק בסדר זה, לפי שמקבל שוחד ונעקדים ונסתמים כל אותם העינים שנעשו מעונותיהם של ישראל, לא נשאר לישראל שום עין והקטרוג נשאר בחינת סומא, ולכן נקרא סמא"ל מלשון סומא, ומטעם זה צוה אלהינו לשלוח שוחד לו למחוק עונותיהם של ישראל, ובזה יתבאר אצלי למה נקראו הסנהדרין עיני העדה כדרז"ל, לפי שאינם מקבלים שוחד ושמם מעיד עליהם סנהדרין ר"ל סנה דרין, כלומר שונאים דורון כמו שכתב בעל אמרי נועם ז"ל וכו' וכיון ששונאים שוחד, אין שולט בהם הסמויות, ולכן נקראים עינים עיני העדה כמדובר, הפך סמא"ל דשמו מעיד עליו לשון סומא, כי הוא סומא על שמקבל שוחד, והוא ענין נכון.

ובתורת כהנים הביאו הילקוט ונשא השעיר עליו וכו' נוטל הקב:ה עונותיהם של ישראל ונותנו על עשו, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. את כל עונותם אמר עשו כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי, באותה שעה נוטל הקב"ה עונותם ונותנו על בגדיו ויעשו אדומים שנאמר מדוע אדום ללבושך, ושב ומכבסן עד שנעשו לבנים שנאמר לבושיה כתלג חיוור עכ"ל:   

יש לדקדק דלמה שומע הקב"ה טענת עשו כמה כח יש לי וכו' עד שנוטל עונותם של ישראל ונותנם על בגדיו כביכול, ועוד להבין דמה חוזק יש לעשו לטעון כך. עוד להבין אומרו ויעשו אדומים וכן דקדוקים הרבה ויותרו עם מה שאפרש בס"ד, אך נדקדק עוד לבא לענין, דלמה נותן הקב"ה עונות ישראל על עשו.

אמנם נראה עם מה שכתבתי בתחילת הענין משם הרב בעל כלי יקר ז"ל, ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עונות תם זה יעקב, ובדין הוא כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו ע"כ, וידוע דסמא"ל מלמעלה ועשו מלמטה משתדלים תמיד להחטיא את ישראל, והנה כיון שעשו החטיא את ישראל, עונותיהם של ישראל תלוים בו, ולכן נוטל הקב"ה עונותיהם של ישראל ונותנם על עשו, ועשו טוען כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי, כלומר אתה שמתני להחטיאם כאחז"ל משל לבן מלך והזונה וכו', וא"כ כמה יש לי שעשיתי צוויך לפתותם וכיון שכן שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי למה, דמי אמר להם שישמעו לי, הם היו צריכים שלא לשמוע לי כאשר צותה להם, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעים, או אפשר לומר שהכונה כך, שאעפ"י שצוה לעשו, הוא יצר הרע להחטיא את ישראל עכ"ז יש להענישו כיון שהגדיל לעשות יותר מהצווי, על דרך אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ומטעם זה נותן כל עונותיהם של ישראל על עשו ועשו טוען כמה כח יש לי, שאתה נותן עלי כל עונות אחי, כל דייקא, דבשלמא מה שהוספתי מעצמי ניחא, אבל מה שחטאו מיד מרצונם למה, אז באותה שעה נוטל הקב"ה עונותם ונותנו על בגדיו, אינו אומר נוטל כל עונותם אלא עונותם, לפי שאינו נטול מעל עשו כל עונותיהם של ישראל ששם עליו, כי אם מה שחטאו מרצונם מיד, אמנם מה שהגדיל עשו להחטיאם נשאר עליו. וכיון שנבדלים העונות מה שחטאו מרצונם מיד מפיתוי ראשון, למה שהגדיל היצר הרע לעשות אז נעשים קצת כפושעים כיון שלא היו בהם כקצת אנוסים, וזהו הטעם שויעשו אדומים המורה על חוזק החטא. אך כיון שהקב"ה כביכול גרם לזה כאחז"ל על פסוק ואשר הרעותי, זהו הטעם שיושב כביכול ומכבסן עד שנעשו לבנים ונשארים ישראל מנוקים מכל חטא, ועשו טעון עונות מאותם שהגדיל לעשות.

והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל ליי' ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה:   

בחיבור אחר פרשתי כונת הפסוק בדרז"ל גבי שני פרים של אליהו שהפר שנפל לע"ז לא היה רוצה להלוך, באומרו דלמה חבירו הולך להתקרב לה' והוא הולך להתקרב לע"ז, עד שפייסו אליהו ואמר ליה, דע כשם שמתקדש שם שמים על ידי חבריך כך מתקדש על ידיך וכששמע כך הלך ע"כ. לזה צוה הקב"ה כאן שהשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל אל יקחו אותו מיד להוליכו לעזאזל פן לא ירצה להלוך כפרו של אליהו, רק יעמוד חי לפני ה' שיעור שחבירו יעשה חטאת כדי לכפר עליו, כלומר לפייס עליו מלשון אכפרה פניו ולומר לו כשם שעל ידי חבריך מתכפר ישראל כך על ידיך, ועל ידי כך ילך ואם לא כן לא ילך בהיות טוען כיון ששניהם שווין בכל, למה חבירו מתקרב ליי' והוא נזדמן לשלח אותו לעזאזל המדברה, לכן צריך לפייסו כמדובר.

אך נראה על אופן אחר, שצוה הקב"ה שהשעיר שנפל הגורל ליי' יקריבו אהרן חטאת בעוד שהשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל שם במקדש, כדי שיראה ויטעון אם הליכתו גורם כפרה לישראל הולך ואם לא אינו הולך, דכיון דשניהם שווין, למה חבירו מתקרב למקום והוא הולך לעזאזל, ושיעור הכתוב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יהיה שם כדי שיעמוד חי בדין לפני ה' לכפר עליו על ישראל בהליכה זו שהולך המדברה, דאם לא כן למה חבירו מתקרב למקום, ולו מזדמנין לשלח אותו לעזאזל המדברה אם מכפר על ישראל ילך ואם לא אינו הולך, וכיון ששואל כדין אין מקום לקטרג ומכפר מיד לישראל. ובדרך צחות יש לומר שבראות חבירו מתקרב למקום משא"כ הוא, יעמוד לפניו יתברך בשבועת חי ה' וזהו יעמוד חי לפני ה' שאינו הולך משם עד שיובטח שתהיה הליכתו לכפר עליו על ישראל ובזה יתרצה להלוך ובלתי זה אינו הולך, כי למה חבירו מתקרב לפני יי' ולו מזדמנים לשלח אותו לעזאזל המדברה, לכן אם מבטח לו הקב"ה שהליכתו מכפר על ישראל בודאי הולך ואם לא אינו הולך.

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם:   

הכונה דמתי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, כשלא יהיה טהרת התשובה מן השפה ולחוץ, אלא שלפני ה' תטהרו, יהיה הטהרה בסתר כבגלוי שלא יטהר אדם בפני הבריות ובסתר שהוא לפני ה' עושה מה שלבו חפץ. וחז"ל דרשו דווקא עבירות שלפני ה', דהיינו בין אדם למקום יוה"כ מכפר אבל לא עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו ע"כ. עוד נראה אמר לפני ה' לומר, דעו באמת שכל חטאתיכם הם לפני ה', כי מכל חטא שאדם עושה נעשה קטרוג ועומד לפני ה' לקטרג עליו תמיד, כדאיתא בזוהר ע"פ גם ה' העביר חטאתך וכו' ובהיותכם שמים נגד עיניכם כי חטאתיכם הם לפני ה' עומדים לקטרג תטהרו מיד בזריזות, ואדרבא שבת שבתון הוא לכם כלומר שביתה ומנוחה כפולה יחשב בעיניכם מה שועניתם את נפשותיכם, כיון שעל ידי כך אתם מסלקים קטרוג חטאתכם מלפני יי'. עוד יש לפרש בדרז"ל בעל תשובה עונותיו נעשים לו כזכיות, לזה אמר כי ביום הזה יכפר עליכם, וכיון שמכפר לכם על ידי התשובה שאתם עושים אז נעשים החטאים זכיות ובהם יטהר אתכם וזהו לטהר אתכם מכל חטאתיכם, שמכל חטאתיכם שנהפכו לזכיות יקח לטהר אתכם שיעשה הזכיות אלו שנהפכו מהחטאים כמי מקוה לטהר אתכם בהם, וזהו שנהפכים מעונות וחטאות לזכיות הוא דוקא כשלפני ה' תטהרו, שלא יהיה תשובה מן השפה ולחוץ כדפרישית.

ביו"ם הז"ה יכפ"ר:   

ס"ת מהר, רומז לכל אדם מהר לשוב בתשובה בינך לבין המקום קודם יום הכפורים ואל תאמר מה לי ולצרה לשוב קודם, הרי יום הכפורים יבא ויכפר, שאם תאמר כן אין יום הכפורים מכפר, שהוא על דרך אחטא ויום הכפורים מכפר שאז אין יום הכפורים מכפר. אך על אומרו לטהר אתכם ולא קאמר לכם, נראה לפרש דכיון שמכל חטא שאדם עושה נברא ממנו שטן מקטרג עליו לפני המקום תמיד כמדובר, ובשובו בתשובה מתהפך אותו שטן למלאך מליץ עליו לטובה ושיעור הכתוב כי ביום הזה, לא די שיכפר לכם אלא גם יכפר עליכם לאותם העומדים עליכם לפני לקטרג לכם, היינו הקטרוגים שעשיתם בחטאתכם, גם עליהם יכפר להופכם מליצי טוב עליכם, ונמצא שלטהר אתכם ימשך מכל חטאתכם שמכל חטאתכם שנהפכו למליצים טובים הם מבקשים עליכם לפני ה' וע"י כך תטהרו. באופן שעושה הקב"ה אופנים לטהר אתכם שיבא הטהרה מכל חטאתכם עצמם כדפרשית.

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים:   

כתב הרב בעל כלי יקר ז"ל וז"ל סמך פרשה זו לכאן לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא לשעירים חלילה, על כן הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה השם אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים מדקאמר לשון עוד, וענין השעיר אינו עבודה וזביחה כי אם חלקו של סמא"ל וכן פירש הרמב"ן ז"ל וז"ל צוה הקב"ה שנשלח שעיר המדבר לשר המושל במקומות החרבן כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין ושעירים והאריך שם הרב בלשונו, והנה מקום אתי לתרץ בזה שנאמר בשוחט חוץ דם יחשב לאיש ההוא ופירש רש"י ז"ל כשופך דם האדם שהתחייב נפשו. ויש להקשות מה ענין שחוטי חוץ לשפיכת דם האדם, לפי שהשוחט בחוץ לשעירים מושך כחו מן מאדים המשפיע החרב וההריגה נמצא שיפה אמר דם יחשב לאיש ההוא, כי הוא חשוב באמת לשופך דם, כי זה כחו של אלוהו, וזה פירוש יקר, עכ"ל.

ולע"ד נראה לומר, למה השוחט בחוץ נחשב כאילו שופך דם האדם, דידוע הקדמת המפרשים ז"ל שכל הדברים עולים ממדרגה למדרגה מדומם עולה לצומח ומצומח לבעל חי בלתי מדבר ומבלתי מדבר לבעל חי מדבר, כי הבהמה כשנאכלת בהכשר שחיטה וברכה עולה למדרגת אדם, דזהו כוונת פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה', כלומר בהמה זאת נעשית מכם ומבשרכם על ידי שנקרב לה' וכו', ועוד דע שעל ידי השחיטה במקום אשר צוה ה', דהיינו פתח אהל מועד, כל נפשות המגולגלות בבהמות מתתקנים כנודע, ובזמן שאין מקדש ומשכן מתתקנים ע"י הכשר השחיטה והברכה והכונה שיש באוכל אותה כנודע, ובלתי כל זה נאבדת אותו נפש שנתגלגל באותה בהמה זמן רב עד שיחזור ליכנס בבהמה אחרת, וזהו כונת הפסוק שוחט השור מכה איש וכו' שמתרעם הקב"ה על מעשיהם הרעים היותם בלי מהוגנים, ובהיות כן כשהיו שוחטים השור היה ממש כמכה איש, דכיון שלא היה באותה שחיטה לא ברכה ולא כונה היו מאבדים אותו נפש המגולגל שם, ונמצא באמת מכה איש איש ממש, כמו שהארכתי בכל הפסוק בחיבור ההפטרות אשר לי, והנה השוחט בחוץ, מקום אשר לא צוה ה', דם יחשב כשופך דם האדם, דכיון שעובר על פי ה', אין כח באותה שחיטה לתקן אותו נפש המגולגלת באותה בהמה וכאילו שפך דם אותו נפש ממש, וזהו דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך כלומר הטעם דלזה השוחט בחוץ דם יחשב, משום שלאיש ההוא המגולגל בתוך הבהמה דם שפך, דכיון שלא קיים מאמרו יתברך לשחוט באהל מועד לא נתקן אותו נפש האיש המגולגל שם ונכון. ותדע שאמר ונכרת הנפש ההוא מקרב עמו, דהל"ל ונכרתה הנפש ההוא, מאי ונכרת ומאי מקרב עמו, אלא אמר כך להראות באצבע על מה שפרשתי שנחשב לשוחט בחוץ כאילו שופך דם משום שלשאיש המגולגל דם שפך ונכרת האיש ההוא המגולגל בבהמה מקרב עמו, שאם היה שוחטה אל פתח אוהל מועד היה מתתקן ובא בקרב עמו. ובזה מתיישב הקושי שמקשים חז"ל כיון שכבר קאמר דאל פתח אהל מועד לא הביאו דם יחשב וכו' ונכרת האיש ההוא מקרב עמו, למה חזר פעם שנית ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו ונכרת האיש ההוא מעמיו. ועוד קשה למה שינה שתחילה קאמר ונכרת האיש ההוא מקרב עמו ואח"כ אמר ונכרת האיש ההוא מעמיו, אלא כפל הדבור ושינה בו לרמוז שהנכרת הראשון רומז על המגולגל בבהמה כדפרשית, והשני על השוחט עצמו בחוץ וק"ל.

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם:    ראוי להבין דהל"ל כמעשי ביו"ד, שהוא לשון רבים שמעשים רבים רעים היו למצרים ולמה אמר כמעשה לשון יחיד. עוד קשה מה צורך לומר אשר ישבתם בה ואשר אני מביא אתכם שמה, הל"ל כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. ונראה שבהיות שיש ארץ מגדלת כעורים ורוע המעשים כמצרים ערות הארץ שהיה מגדלת בעלי זימה ובעלי מדות מגונות ויש ארץ מגדלת בעלי חכמה בעלי דעת ובעלי מדות טובות ומעשים טובים כארץ ישראל מובחר כל הארצות אוירא מחכים, לזה אמר כמעשה ארץ מצרים שבמעשה אחד שקבוע בהם שהוא הזנות כלול בו כל מעשים רעים וכל מדות מגונות, אשר ישבתם בה והכרתם בגנות מעשיהם לא תעשו, ולא מבעיא זה אלא וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה, בעבור שהיא מובחר הארצות מגדלת חכמים ונבונים ובעלי מדות ומעשים טובים, עם כל זה לא תעשו כמעשיהם ובחקתיהם לא תלכו, כי חקים ומעשים אשר לא טובים המה, משום שמה שאת משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם הוא מטעם שאני ה' אלהיכם המצוה אתכם לעשות כך, שאם לא הייתי אני המצוה, מי אמר לכם שראוי ללכת בהם, ואם כן כמעשה ארץ כנען לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו אעפ"י שנתגדלו בארץ מגדלת חכמים ונבונים כמדובר, כיון שאני לא צויתי אותם והוא פירוש נכון ועיין בכלי יקר ובתולדות יצחק ע"ז, ובחור בפירוש אשר תחפוץ יותר.

ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה':   

ראוי להבין בכוונת אומרו וחי בהם. ובתורת כהנים הביאו הילקוט וחי בהם לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה, הרי זה סופו הוא מת, הא מה אני מקיים וחי בהם לעולם הבא. ובמסכת יומא פ"ח מנין לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת, אמר רב יאודה אמר שמואל וחי בהם ולא שימות בהם. ובתולדות יצחק פירש אשר יעשה האדם וחי בהם, פירוש כל אדם בעולם, אפילו שלא יהיה מצוה ועושה וחי בהם מצד סגולת המצוה, וזהו שדייק לומר אשר יעשה אתם, ולזה אמר האדם כלומר כל אדם מצד היותו אדם, לא מצד שאני אלהיו ולא מצד שאני צויתיו, וזהו שאחז"ל כהנים לוים ישראלים לא נאמר, אלא האדם לומר שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, כוונתם מה שפרשתי שאפילו גוי שלא נצטוה, יש לו תועלת נמרץ מצד סגולת המצוה בעצמה, ואמר אני ה' שלא תעשו אותם מצד תועלת סגולתם, כי אם בעבור אני ה' המצוה אותם.

פירוש ב', בעבור המשפטים יחיה האדם, שאם לא יהיו המשפטים, אי אפשר לאדם טוב להיות לו תקומה כאחז"ל על התורה שיש בה משפטים לפניה ומשפטים לאחריה, משל למטרונא שהמשפטים הם סבת קיום התורה, ולזה סמך למה שאמר ואת משפטי וחי בהם.

פירוש ג' לפי שהעמל בתורה מתיש כחו של אדם ומצד החולשה אפשר שימות, לזה אמר אף שאת משפטי תעשו ואת מצותי תשמרו, וחי בהם.

פירוש ד' היא שבועה, כמו חי אני נאם ה', וחי בהם חי ה'.

פירוש ה' בעבור שאמרו חז"ל חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וכו', לזה אמר וחי בהם שאפילו יהיה חולה יתרפא בהם ויחיה וחי, כמו וימרחו על השחין ויחי.

פירוש ו' וחי בהם, איני מצוה לכם חקים להמית אתכם בסיגי' ותעניות ובשריפת בניכם, גם את בניהם ובנותיהם ישרופו באש אלא מצות שיחיה בהם, ואמר זה לפי שאמר ובחקתיהם לא תלכו.

פירוש ז' אמרו חז"ל גדולים צדיקים ממלאכי השרת, ואמרו לא יראני האדם וחי, אפילו מלאכי השרת, שהמלאכים נקראים חיים שהם נצחיים, לזה אמר שבעשיית המצות נהפך האדם למלאך וזהו וחי בהם, פי' יהיה האדם מלאך בעשיית המשפטים והחקים והמצות והרי הכהן נקרא מלאך שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא.

פירוש ח' אמרו חז"ל וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שהביאו ראיה מן הפסוקים שימות בהם ע"כ לשון בעל תולדות יצחק ז"ל.

ולענ"ד נראה פירוש ט' רומז דברי הפילוסוף האלהי דקאמר החכם מסתפק במושכליו שכל העוסק בתורה ובמצות אעפ"י שיהיה עני, הוא חי שמח משום דמסתפק במושכליו וזהו וחי בהם שחיות האדם החכם החקים והמשפטים שעוסק בהם.

פירוש י' וחי בהם, כיון שאדם מקיים מצות חקים ומשפטים נקרא חי, כי צדיקים אפילו במיתתם נקראים חיים כ"ש וק"ו בחייהם, הפך הרשעים שאינן מקיימים תורה וחקים ומשפטים שנקראים מתים אפילו בחייהם.

פירוש י"א, כמאמר התנא ובקבר היא תשיחך, ונמצא שהתורה והחקים ומשפטים מחיים לאדם בקבר להשיח עמו וזהו וחי בהם.

פירוש י"ב כל האומר דבר משם אומרו שפתותיו דובבות בקבר, ונמצא שאחר מותו חוזר לחיות וזהו וחי בהם.

פירוש י"ג על ידי קיום התורה והמצות ממלא שנותיו ואינו מת האדם בקצרות שנים, כי התורה נקראת עץ חיים ולזה אמר וחי בהם.

פירוש י"ד וחי בהם בתחיית המתים, דכיון שמקיים התורה חקיה ומשפטיה אינו לוקח ברבית ובזה קם בתחיית המתים, כי המלוה ברבית אינו קם בתחיית המתים, כאחז"ל הביאו הילקוט גבי מתים שהחיה יחזקאל אחד שלוה ברבית לא קם.

פירוש ט"ו ידוע שהמצות מספר אבריו של אדם וכל מצוה נותנת חיות לאבר אחד, וזהו וחי בהם שבהם נותן חיות לאבריו.

פירוש ט"ז כדרז"ל אין אדם בלא יסורין, חש בראשו אינו ישן, חש בעיניו אינו ישן, עוסק בתורה אינו ישן, אשרי מה שיסוריו תורה ע"כ. באופן העוסק בתורה מצותיה חקתיה ומשפטיה אינו ישן, נמצא שהוא חי תמיד, כי השינה א' משישים מהמיתה כאחז"ל, הרי שחי בהם כי אינו ישן וחי הוא תמיד.

פירוש י"ז וחי בהם, התורה מבדיל לאדם ממאכלים הממיתים לאדם כי מכל מה שהבדילנו מלאכול בתורה הקדושה הם דברים מזיקים לגוף כנודע, ונמצא שבקיום תורת ומצות וחי בהם האדם, שרואה ומבדיל עצמו מהדברים המזיקים.

פירוש י"ח וחי בהם, רומז שאלו החקים והמשפטים בעודו חי בהם יכול לקיימם כי במותו נעשה חפשי מן המצות, לכן אל יעלה על דעת איש לומר, אם לא אקיים אותם בעולם הזה אני מקיים אותם לעולם הבא, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

פירוש י"ט וחי בהם המצות מגינות לאדם מכל פגע ונזק ונמצא שחי בהם.

פירוש כ' ידוע שיש בכח מקיימי חקי ומשפטי התורה הם הצדיקים להחיות מתים כאליהו ואלישע וזהו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כלומר וחי בהם את אחרים שמחייה בהם.

פירוש כ"א אמר אשר יעשה האדם אותם וחי בהם, כלומר עשיייתם הוא חיות האדם ואעפ"י שממתים אותו על קיומם כבזמן השמד שהיו גוזרים על ישראל לבטל מהם מילה ראש חדש ושבת ויהיו נמסרים למיתה על קידוש השם ויהיו מקיימים אותם, אדרבא חייותם זה שיהיו זוכים עם זה לעה"ב, נמצא שעשות אותם הוא הגשת החיים ואעפ"י שיומת עליהן.

פירוש כ"ב כשאדם עני ואין לו במה יתעסק הוא בטל תמיד והבטלה מביאו לידי שעמום עד שמואס בחייו, אבל אם הוא ת"ח יוסק במצות וכיון שיש לו במה יתעסק אינו בא למאוס בחייו וכמו שאמר דוד הע"ה, לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, לזה אמר אשר יעשה אותם האדם, כל אדם שיהיה אפילו עני שבעניים וחי בהם שמתעסק בעשייתם ואינו בא למאוס בחייו כמדובר.

אך ראוי לשים לב, שתחילה אמר את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם, קדם משפטים לחקים ואח"כ אמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, קדם חקים למשפטים. אמנם נראה שבהיות שבמשפטים יש בהם טעם משא"כ בחקים לכן אמר את משפטי שיש בהם טעם תעשו כפי דעתכם, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ויכול לעשות דברים כפי דעתו לברר האמת, אבל בחקים שאין בהם טעם אמר תשמרו ללכת בהם דרך תמימות בלי שיחקור בהם, וכיון שכן אפשר שיעלה על דעת איש דשכר המשפטים גדול לעולם הבא, משום דיש טורח החקירה והדרישה בהם, ולפום צערא אגרא משא"כ החקים שאין בקיומם שום טירחא ועמל, דכיון שאין בהם טעם עושה הדברים כמצות אנשים מלומדה, לכן לשלול זה אמר ושמרתם את חקתי, קדם החקים למשפטים להשימם בראש, כשם ששם למשפטים תחילה, לומר ששניהם שווין בשכר העולם הבא, ואומרו אשר יעשה אתם האדם חוזר לחקים ולמשפטים, שאשר יעשה אותם וחי בהם לעולם הבא כדרש"י ז"ל, ירצה על שניהם יקבל חיי עולם הבא, ונותן טעם אני ה', דכיון שאני ה' צויתי החקים המשפטים ואתם מקיימים צוויי, מה לי אם בחקים אין טעם אצלכם ובזה אין כל כך טורח לשמרם, שהרי אתם מקיימים דברי בהם כשם שאתם מקיימים דברי במשפטים, ואם גם בחקים הייתי מפרש טעמם הייתם מקיימים אותם אף שיהיה טורח לקיימם.

איש איש את כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה:   

יש לדקדק בכפל איש איש, עוד קשה שזה הפסוק מיותר דאומר דרך כלל העריות, ומה צורך לזה אחר שאחרי כן פרט כל העריות, וחז"ל פירשו על זה לא יתקרב לחבק ולנשק, ועיין בתולדות יצחק ז"ל מה שהקשה על פירוש חז"ל והוא ז"ל פירש שפסוק זה בא להזהיר על ענין אחר והוא שדרך הזונים לומר פלונית קרובה שלי, כדי יוכל לדבר עמה בענין חשוקים, לזה אמר לא תקרבו כלומר אל תאמר שאתה קרוב לנשים האסורות לתכלית גלוי ערותן, וכן הקרובות לא תאמרו שהן קרובות לגלות ערוה, שלא תקרבו לשון רבים, חוזר לזכר ולנקבה, עכ"ל.

ולענ"ד נראה בהתיר כפל איש איש, ועל מה בא פסוק זה, ידוע שהפגם באלו העריות מהם מתגלגלים בגמל ומהם בחמור ובתמורתם ובשאר בהמות וחיות ושקצים ורמשים כפי חומרת חטאו כאשר יגזור עליו הקב"ה שדינו דין אמת, כאשר מבואר בספרי המקובלים ז"ל עיין עליהם באופן דהפוגם בעריות גורם שיתהפך מאיש לבהמה או לחיה או עוף או שקץ, לזה אמר איש איש, כלומר אם תרצה לעמוד בבחינת איש בחייך ואיש אחר מותך, שלא תתהפך מאיש לשאר בעלי חיים את כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, שאם תקרבו לגלות ערוה תתהפכו מאיש לבהמה.

עוד יש לפרש כפל לומר איש איש, לומר ראוי שיקרא איש איש חשוב ככח שני אנשים, כשמתגבר על יצרו שאת כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אף שקרובות אליו ומצויות אצלו תמיד שבנקל יכול לחטוא ועכ"ז מתגבר ביצרו, לזה יקרא איש איש שקול בכחו כשני אנשים, גם בא לומר חשוב זה לפני המקום כאנשים הרבה, כיון שמצוי אצלו העבירה ועכ"ז מתגבר על יצרו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם איסור העריות שהוא למעט המשגל, כי אלו הנשים אצלו מצויות וקרובות אליו ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל סתר זה הדעת, כי ראינו שהכתוב התיר לו נשים לאלפים, ופירש הוא ז"ל שמצוה זו סוד עכ"ז דעת הרמב"ם ז"ל צלול הוא והוא יודע מה שאמר.

עוד יש לפרש, אמר איש איש לומר צריך האדם להיות בעינים פקוחות כאילו הוא כשני אנשים בשבעה עינים לעמוד על כל שאר בשרו להזהיר, לא תקרבו זה עם זה, לפי שקריבה זו מביא לגלות ערוה, ואמר אני ה' לומר כשם שאני ה' מזהיר על זה, גם איש איש יזהיר וישתדל שלא להתקרב, כי כיון שהם קרוים ומצויים תמיד בנקל הוא שיבאו לגלות ערוה.

ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא:   

קשה מה גנות לאב, דהוא לא חטא. וי"ל דכיון דכאן מדבר באשת האב שהוא זיווג שני ואין מזווגים לאדם זיווג שני אלא לפי מעשיו כאחז"ל, א"כ בהיותה היא מזנה מגלה ערות אביו שאומרים בודאי רשע הוא, ועוד דאומרים איהו בקרי ואיתתא בי בוציני, דכל המזנה אשתו מזנה תחתיו, ונמצא שמגלה ערות וחרפת אביו, ומצאתי גם כן בלקט שמואל עוד נראה דכיון שהשוכב באשת אביו הוא דבר זר מאד ותכלית הגנות, כל שומעיהם משתומם ואומר אין זאת כי אם שאביו גרם לכן במעשים אלו כפי מחשבותיו הפגומות שהיה בו בשעה שהולידו ונמצא מגלה ערות אביו וק"ל.

ואשה אל אחתה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה:   

קשה הראשונה שלקח נקרא אשתו והשניה אחותה, אם כן היל"ל אחות אשתך לא תקח או אחותה של אשה לא תקח, ועיין על זה בלקט שמואל והנראה לע"ד, שאם היה אומר אחות אשתך לא תקח, לא היה משמע אלא שאינו יכול ליקח אחות אשתו לאשה עליה בחייה, לכך שינה לומר ואשה אל אחותה לא תקח, לכלול גם מוסר לאדם שאם אשתו אינה נוהגת בו כשורה אל יהיה מצער לה לומר אני מגרשך ליקח אחותך, שהיא טובה ממך שהאשה אינה יודעת שאי אפשר זה משום שאסורה לו, וכדרש"י ז"ל עליה בחייה, למדך שאם גרשה לא ישא את אחותה כל זמן שהיא בחיים ע"כ. והיא סוברת שיכול לעשות כך ונמצא מצערת לה עם אחותה, ואין ראוי לצער אותה באומרו שרוצה לגלות ערותה של אחותה עליה בחייה, ומה גם שתבא לידי שנאה עם אחותה ונמצא משלח מדנים בין אחים אלא יכול להפחידה באשה אחרת או עליך אקח אחרת כדרז"ל בחברתא ולא בסילתא, ושיעור הכתוב ואשה בעודה אשה עמך, אם רעה היא כדי להפחידה אל אחותה לא תקח לצרור, כלומר לצערה באמור לה שכונתך לגלות ערותה עליה בחייה, דאין ראוי להמשיך לה צער על ידי אחותה שבבטן א' נוצרו.

ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא:   

נראה שהניח זאת בסוף כל העריות כדי לסמוך מיד אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים, לרמוז לך כי רוב שכיבתם של גויים הם ונשיהם עם הבהמות מין במינו שנמשלו לבהמות, כדכתיב אדם אתם ולא אוה"ע, ויוצא מזה שלא להניח ישראל בהמתו ברשותו של גוי משום שיבא עליה וכדרז"ל מס' ע"ז חביב עליהם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהם וכן אסור להניח בהמה בפונדקאות של גוים וכו' ולרמוז לזה סמך ובכל בהמה לא תתן שכבתך עם בכל אלה נטמאו הגוים כמדובר.

ותטמא הארץ ואפקיר עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה:   

קשה אם יושביה חטאה הארץ מה חטאה דקאמר ואפקיר עונה עליה, ונראה ידוע שבעון אדם הראשון נתקללה הארץ שנאמר ארורה האדמה בעבורך, נמצא כדי לייחד לאדם פקד עון אדם עליה, ולכן כל זמן שאדם חוטא הארץ מקיא אותם מיראת פן יקלל אותם פעם אחרת ע"ד מאן דדחיל מחויא ושיעור הכתוב ותטמא הארץ ואם בימי אדם הראשון כבר ואפקוד עונה עליה, זהו הטעם שותקיא הארץ את יושביה כשמטמאות במעשיהם פן לא תהיה מקוללת פעם שנית.

ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו ככל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ:   

ראוי לשים לב מה צורך להזכיר כאן שמירת החקים והמשפטים, דהל"ל אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ואתם לא תעשו מכל התועבות האלה, ועוד מה צורך לחזור ולומר כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ, אחר שכבר אמר כי בכל אלה נטמאו הגוים, גם להבין אומרו אשר לפניכם, אמנם נראה שבא הקב"ה להבטיחם שעל ידי שמירת החקים והמשפטים לא יבאו לעשות מכל התועבות הנזכרות כי סגולת שמירתם מגינים ודוחקים ומרחיקים מן האדם אותם, כאשר טבע האש להסיר ולהרחיק הסיגים מין הכסף ולזה אמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי ומבטיח אני לכם שעל ידי שמירת חקתי ומשפטי שולא תעשו מכל התועבות האלה, כי הם ירחיקו מעליכם אלו התועבות האלה כי הם ירחיקו מעליכם אלו התועבות, משום שהטעם כי את התועבות האלה עשו אנשי הארץ משום אשר היו לפניכם בלי חקתי ומשפטי בהם ולפניכם מלשון וזאת לפנים בישראל ועל היותם קודם לכם עשו כך, שאם גם אתם הייתם קודם שקבלתם חקתי ומשפטי הייתם עושים כמוהם לכן ושמרתם אתם את חקתי, כלומר אתם שקבלתם אותם שמרו אותם והם יגינו עליכם שלא תעשו מכל התועבות האלו.

ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם:   

נראה לפרש בדרז"ל ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי וכו' כלומר אם תעשו גדרים על מצותי הגדרים יביאו לכם לבלתי עשות מחקת התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם, והטעם כי בראותי אתכם עושים גדרים כדי שלא ליכשל במצותי אני ה' אלהיכם לעור ולסייע לכם שלא תבואו לידי טומאה, דבא לטהר מסייעים אותו.

במדרש פ' נ"ב רבי תנחומא ורב ביבי ור' אחא ור' יוחנן בשם ר' יונתן אמרו אמר הקב"ה תחת אשר אסרתי לך התרתי לך, תחת איסור דגים לויתן דג טהור. תחת איסור עופות זיז עוף טהור הוא שנאמר וזיז שדי עמדי וכו' ולמה נקרא שמו זיז שיש בו כמה מיני טעם מזה ומזה, תחת איסור בהמות בהמות בהררי אלף ע"כ, יש להבין מה צורך לומר שתחת איסור דגים התיר לויתן שהוא דג טהור, תיפוק שהתיר תחתם כמה מיני דגים טהורים, ומה טעם מזכיר לויתן וכן גבי עופות ובהמות מה צורך לומר שהתיר זיז שדה ובהמות בהררי אלף, תיפוק שיש כנגדם עופות טהורים ובהמות טהורות. אלא כיוונה המאמר לומר שתחת איסור דגים לויתן דג טהור, יש בו כל מיני טעמים שבעולם וכלול כי גם כל מין גד טמא וכן בבהמות בהררי אלף כלול בו גם כל טעם מין בהמה טמאה דאתייא מה שמפרש בעוף היינו זיז שדה שכלול בו כל מיני טעם דר"ל וגם טעם כל מין עוף טמא ולזה נקט לויתן ובהמות בהררי אלף לפי שטועמים בהם טעם מה שאסר.

ת"ם.