מגלה עמוקות על איוב/לח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
א. ויען ה׳ את איוב מן הסערה דאמר, ז״ס עלמא דדכורא שנגלה לו לאיוב מתוך הקליפה שהיתה סובבת אותו שנקראת ״סערה״, כי עד כאן היה בעלמא דנוק׳, ומעתה נגלה אליו עלמא דדכורא, אבל מתוך הקליפה כמ״ש.
ב. והנה כבר ידוע שהעצה הנכונה של ההנהגה העליונה היא ברה כחמה בלי ספק, והמטיח דברים כנגדה ח״ו, נמצא שהוא רוצה לתת חשך במקום האור הבהיר של ההנהגה העליונה, וזה אינו נמשך כי אם מחוסר דעת שלו, שהחשך של הקליפה מתאחז בו ודעתו מסתלקת ממנו, וזה סוד: מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת.
ג. ומ״ש אחר כך: אזור נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני, ר״ל: שיתחזק בכח הגבורה לעמוד בצרתו ולסבול את ויכוחו של הקב״ה עמו. וענין אמרו חלצים דיקא, לפי שבהם כליות יועצות, והוא ישתונן כליותיו, או על התשובה אם יוכל, או על ההסברה להבין אמריו ית׳ וללמוד תורה מפיו.
ד. והנה ענין אמרו בתחלה: איפה היית ביסדי ארץ, הטעם הוא, לפי שאי אפשר להבין ולהשכיל בהנהגה הטובה של איזה דבר, אלא אם כן ידע בתחלה יסודתו ותכונתו של אותו דבר. וכבר ידוע שזיווג היסוד עם המלכות הוא תכלית כל ההנהגה, לפי שהם המקבלים כל השפע משאר הספירות העליונות. וז״ש לו הקב״ה דרך שאלה: ״איפה היית ביסדי ארץ״. וידוע גם כן שהנהגת הד תחתונות ובגינם, הכל תלוי מן הבינה שהיא אם הבנים, לפיכך כתיב: הגד אם ידעת בינה.
ה. והנה כבר ידוע שהמלכות העליונה מתחלקת לחצוניות ופנימיות. החצוניות שלה נתחלק לכל השרים העליונים, והפנימיות לישראל. וההתחלקות הזה במדותיו וגבוליו, אינו נגמר כי אם על ידי הבינה - ״מי״ דיקא, כד״א: מי מדד בשעלו מים, וזה סוד: מי שם ממדיה בי תדע. ומ״ש אחר כך: או מי נטה עליה קו, ז״ס קו המדה הנמשך מן הבינה אל המלכות, מרזא דשם בוכ״ו חילוף אהיה לנתח אותה לנתחיה שהוא סוד שם ב״ן של המלכות כשמתחלק לווין שהם הנתחים שלו, הנה הוא עולה כמנין ק״ו', וזה סוד: ״או מי נטה עליה קו״.
ו. והנה כבר ידוע ששם את״י מתיסד ומתקיים על שם מ״ה, דאיהו רזא דשמשא דנהיר לסיהרא, בגין דסיהרא לית לה מגרמא כלום, וזה סוד: על מה אדניה הטבעו. גם הבינה עצמה היא שהשליכה את המלכות והורידה למטה בסוף כל שאר המדרגות להיות זנב לאריות וראש לשועלים, וזה סוד: או מי ירה אבן פנתה, ״אבן״ סוד המלכות שהיא שם ב״ן, ועולה אבן עם הכולל, בתא דאבן ישראל. והיא גם כן השביעית מן הד תחתונות, וזה סוד ״או״ שעולה ד. וענין אמרו ״פנתה״, ר״ל בקרן זוית שלה להיות בית קבול לכל דרגין עילאין ומנהגת לכל התחתונים. וזה סוד: היתה לראש פנה, במקום שפונה למעלה ופונה למטה, פונה למעלה כדי לקבל, ופונה למטה כדי להשפיע.
ז. ואמנם לפי שיש אחיזה רבה ועצומה לחצונים בהאי דרגא תתאה, לפיכך מתעוררים בכל בקר כחות החסד להכניעם ־ולשברם שלא יתאחזו יותר מדי, וזה סוד: בוץ יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים, שהוא מלשון: תרועם בשבט ברזל, ״בני אלקים״ רמז לחצונים שנקראים כן מפני שיונקים מצד הגבורה. ורזא דא: לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה׳ כל פועלי און.
ח. ומ״ש אחר כך: ויסך בדלתים ים, ז״ס המלכות שנקראת ים, והם׳ סתומה היא בצורת ב׳ דלתין, כדי שלא יתאחזו שם החצונים יותר מדי. עוד: הים הזה הוא סוד הבינה, רזא דים הגדול, והב׳ דלתות הם סוד הב׳ נוקבין לאה ורחל שנעשים מחיצה אל הבינה עצמה ונוטלים את השפע היוצא מן היסוד שלה להורידו אל התחתונים, וזה סוד: בגיחו מרחם יצא. ואמנם ג׳ וח׳ של בגיחו, הם סוד גבורות וחסדים, והגבורות קודמין, בסוד הקטנות שקודם אל הגדלות, ולכן במלת בגיחו הג׳ קודמת אל הח׳.
ט. והנה כבר ידוע שהשפע יוצא מלובש, וכן המוחין יוצאין מלובשים בב׳ לבושים פנימי וחיצון, וזה סוד: בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו, כי ״ענן״ הוא סוד הלבוש הפנימי, ״וחתולתו״ רמז אל החיצון. ואפשר גם כן ״שענן״ יהיה לבוש החסד, ״וחתולתו״ לבוש הגבורה, כי השפע יוצא כלול משניהם, חו״ג כידוע.
י. וענין אמרו: ואשבור עליו חקי זהו יסוד אי׳ שנשבר ונבקע כדי שיצא ממנו השפע הכלול אל הז׳ תחתונות. והמקבלים הם בריח ודלתים, שהם היסוד והב׳ נוקבין.
יא. ואמנם הגבול האחרון היא עקרת הבית ״פה״ התחתון, וזה סוד: ואמר עד פה תבוא ולא תוסיף, אל תקרי עד פיה אלא עד פה ברזא דאמרן. ״ולא תוסיף״ שההשפעה מן היסוד לא תעבור את גבולה של המלכות, והיא מקבלת ממנו ואחר כך מחלקת אל התחתונים כפי קבלתה. אי נמי יש דרך אחר: ״שהים״ הנזכר הוא סוד הים סוער של החצונים, שאינם מגיעים אלא עד המלכות ולא יוסיפו לעבור את גבולה, וזה סוד: ״עד פה תבא ולא תוסיף״. ודרגין מסאבין שמתגאים צריכין על כל פנים להכניע את שאונם, שהגבורות של המלכות מרחיקין ומכניעין אותן, והם מוכרחים בעל כרחם לעמוד חוץ מגבול הקדושה, וזה סוד: ופה ישית בגאון גליך.
יב־יג. והנה חרפה היא לו לבן אדם שרוצה לדבר על עניני ההנהגה העליונה, ואין ברשותו לפשט את החסד בעולם כרצונו, כי הכל תלוי במאמרו ית׳, וזה סוד: המימיך צדת בקר. והנה כבר ידוע שאין החסד יכול להתפשט בעולם אלא אם כן יהיה הזיווג בתחלה של לבן על השחור, בסוד אילת השחר שהיא בית קיבול אל החסד עצמו, ומקבלתו על ידי הייחוד, ואחר כך מתפשטת ממנה אל התחתונים. ומי הוא זה מבני אדם שיכנס לפני ולפנים במקום הייחוד לידע התפשטותו וסדר הנהגתו, ואדרבא הכל צריכים להתרחק ממקומו בשעתו, ואפילו מלאכי מרכבה כידוע, לפיכך כתיב: ידעת השחר מקומו. וכל שכן החצונים המתאחזים במלכות, שמתנערים ממנה בכח הייחוד ומתבטלת אחיזתם, וזה סוד: לאחוז בכנפות האח דנערו רשעים ממנה.
יד. ואז נהפך מצבם של החיצונים עצמם, והחומר שלהם נהפך לרומח כנגדם, והחסד שהיה מתפשט ונמת״ח על לגביהם מתצמצם ונחת״ם, וזה סוד: תתהפך כחומר חותם, ברזא דהיפוכא דאתוון: רומח לעומת חומר, וחתם לעומת מתח. ואז כל הטוב של החצונים עצמם אינו אלא ליעשות לבוש אל הקדושה, כענין שפירשתי על פסוק: הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, וזה סוד: ויתיצבו כמו לבוש.
טו. ואמנם מה שנותן כח אל החצונים להתגבר בעולם, הוא האור של חיותם העליון, שאינו נמנע מהם, ועל ידו מתקיימים ומתחזקים ולכן כשהמאציל ית׳ ירצה לבטלם מן העולם, הנה הוא מונע מהם את האור הנזכר, ומיד הם כלים מאליהם, וזה סוד: ממנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר, כלומר: הכח שלהם שעל ידו היו מתגאים ומתגברים, הנה הוא נשבר ונחלש במניעת אורם.
טז. ומ״ש אחר כך: הבאת עד נבכי ים וגר, ״נבכי ים״ הם סוד דרגין תתאין של מלכות שמים, אשר משם יפרד אל המבוכה של אחיזת החצונים כל א׳ מצדו הראוי לו, בסוד: רגליה יורדות מות. ומשם ולמטה נוקבא דתהומא רבא, תהום אותיות המות, לפיכך כתיב: ובחקר תהום התהלכת.
יז. ומי שרוצה לדבר בעניני ההנהגה, צריך שידע את הכל, טוב ורע, דרגין דדכורין ודרגין דנרק׳ דמסאבותא, וזה סוד: הנגלו לך שערי מות - דרגין דנוק׳. ושערי צלמות תראה - דרגין דדכורא ממש.
יח. ועור, מי שרוצה לדבר בדרכי ההנהגה צריך שיהיה בקי בהליכותיה של המלכות - ״אח״ העליונה שהנהגת העולם בידה, ואם ידע במקצתה ולא בכל, ידיעתו חסרה וחרפה היא לו שידבר על עניניה, וזה סוד: התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כלה, כלומר: אם ידעת כלה, הגד, ואם לאו החרש שים ידך על פיך. והקב״ה אמר לו כן, לפי שאי אפשר לשום אדם לידע את כלה, ולכן על כל פנים צריך שישתוק.
יט. וכל שכן שהידיעה השלמה היא גלויה בידיעת הכללות, בין בהנהגת החסד, בין בהנהגת הדין, ואי אפשר אל ניצוץ פרטי וקטן שידע אלא באותו החלק הנוגע לשרשו ולא בזולתו, לפיכך כתיב: אי זה הדרך ישכון אור, על ידיעתה של הנהגת החסד. וחשך אי זה מקומו, על ידיעתה של הנהגת הדין.
כ. והנה כבר ידוע שיש קץ וגבול לכל דבר שבעולם ולכל המשכה והמשכה, ומי שאינו יודע את הגבולים ואת ההמשכות בחילוקים ובשמות שלהם, אינו יכול להמשיך וליקח את השפע לעצמו בלי ספק. וזה סוד: כי תקחנו אל גבולו וכי תבין נתיבות ביתו, בסוד ל״ב נתיבות חכמה הכלולים בנ׳ שערי בינה, וזה סוד: ״וכי תבין נתיבות ביתו״, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה, ליתן את של זה בזה כידוע.
כא. ועוד, מי שרוצה לידע את דרכי ההנהגה צריך שתהיה דעתו כל כך רחבה עד שיוכל להשיג בידיעה ברורה, שהיה לו לצאת לאויר העולם באותה שעה שיצא, כדי לעשות אותו התיקון שהיה מוטל עליו באותו הזמן ממש, לא קודם לכן ולא אחרי כן. לפיכך אמר לו בדרך שאלה: ידעת כי אז תולד. או לפחות צריך שיחיה זמן הרבה כדי להשיג הרבה מן ההנהגה העליונה, כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, וז״ש גם כן דרך שאלה: ומספר ימיך רבים.
כב־כג. והנה אלו שמטיחים דברים כלפי מעלה ח״ו ומתרעמים בעניני ההנהגה, הוא מפני שרואים שהרשעים מצליחים ואינם נענשים תכף למעשיהם הרעים, כענין שנאמר: על אשר לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה וגו׳. ואלו אינם יודעים שהקב״ה תולה דינו על הרשעים זמן הרבה עד שתתמלא סאתם, ואחר כך הוא מורידו עליהם בפתע פתאום. וז״ש: הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה, שהם המקורות העליונים שהדין נמשך מצדם. ואחר כך אמר: אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה, שהוא מובן יפה ברזא דאמרן, כי הדין מתעורר ונלחם כנגד החצונים עד תומם, ועל ידי כך צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, וזה סוד: ״אשר חשכתי לעת צר״ ר״ת אחל״ץ.
עוד: ״אשר חשכתי לעת צר״ וגו׳, לפי שהקב״ה ברא אור וחשך, אור לישראל וחשך לדרגין מסאבין, דו״ן דההוא סטרא ממש, ״עת צר״ רזא דנוקבא, ״יום קרב״ רזא דדכורא. וכל מלחמות שמתעוררות בעולם אינון מסטרא ״דחשך״, וזה סוד: ״ליום קרב ומלחמה״, כי מצד האור שהוא החסד בא השלום ולא המלחמה ח״ו.
כד. והנה כשם שצריך לדעת מקורות הדין, כך צריך לדעת גם כן הדרכים והמקורות של חסד ורחמים, וזה סוד: אמה הדרך יחלק אור, שהוא סוד החסד. יפץ קדים עלי ארץ, שהוא סוד קו הרחמים, אשר שם היסוד שמשפיע אל המלכות דאיהי רזא ״דארץ״.
כה־כו. ומ״ש אחר כך: מי פלג לשטף תעלה, סוד הענין הוא, כי כל ריבוי דבר היורד מלמעלה נקרא ״שטף״, אם טוב ואם רע, כמו: שטף אף ושטף מים רבים. ואם הקב״ה לא היה מכין את דרכו של זה הריבוי ומגבילו, בודאי שהיה מתפשט מכל צד ושוטף את העולם. וזה הדרך המוגבל נקרא ״תעלה״, וכל גבול וקצבה מצד הבינה כידוע, שהיא סוד בוצינא דקרדינותא שנותנת קצבה לאורות, לפיכך כתיב: ״מי פלג לשטף תעלה״. וכן אל הברק נתקן לו דרך מיוחד לצאת משם ולא לעבור את גבולו, שכבר ידוע שהברק הוא מן אור הרקיע שנקרע, ואלמלא שנתקן לו דרך וניתן לו גבול, היה יוצא מכל צד ושורף את העולם. וז״ש: ודרך לחזיז קולות, כי הברק נקרא ״חזמ״ מפני שנראה בחוש הראות מה שאין כן הקולות. וסוד הענין הוא, כי ״חזיז קולות״ הוא היסוד, שהמאציל ית׳ הכץ לו דרך להשפיע אל החצונים, והוא הנקב השמאלי שמוציא מי רגלים מזון אל החצונין כידוע. וזה סוד אמרו בסמוך: להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו, שהיא סוד הקליפה שנקראת מדבר ולא איש, ולא אדם שם, בגין דאיהי לבר מגופא כידוע.
כז. ומ״ש אחר כך: להשביע שאה ומשואה, ר״ל לתת ריבוי המזון הראוי להם לדרגין מסאבין עילאין ותתאין. ודרגץ תתאין נקרא ״משואה״ לפי שבאים מדרגין עילאין כענפים משרשיהם. ולפי זה, המ׳ של ״משואה״ היא כמו המ׳ של ״מאורות״ שדרשו בו רז״ל: שבאים מן האורות העליונים ולכן נקראים ״מאורות״, אף כאן ״משואה״ מן שואה כמ״ש. וענין אמרו: ולהצמיח מוצא דשא, ז״ס המשכת מ״ד להעלות כנגדם מ״ן הראויים אליהם, שהרי אין מ״ן עולים אלא אם כן מתעוררים מ״ד בתחלה כנגדם שיהיו מכוונים אליהם ומטבעם ממש.
כח. ועוד, מי שרוצה לדבר בעניני ההנהגה, צריך שידע שרש הדברים בכיוון, וז״ש: היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל, כלומר: אם המטר שרשו מצד אבא והטל מצד אי׳, והענין הוא להפך, כי המטר מצד אי׳ בסוד גבורות גשמים, והטל מצד אבא, כי הוא רחמים פשוטים ולכן אינו נעצר לעולם. וזהו הטעם שאמר לו הקב״ה דרך שאלה, להודיעו שהבריות אינם יודעים מאומה והם רחוקים מדרך אמת, כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.
כט. וענין אמרו: מבטן מי יצא הקרח, ז״ס הקרח הנורא המגביל ומעמיד את השגתן של חיות הקדש, ולכן הוא נטוי על ראשיהן מלמעלה. ושרשו מת״ת דאי׳ עילאה שהוא סוד הבטן שלה, ולכן נקרא קרח הנורא, בתא דנורא שהוא כנוי אל הת״ת כידוע. וכפור שמים מי ילדו, ז״ס דין היוצא מן הבינה אל הז״א, להרחיק ממנו אחיזת החצונים ולהעמידם אל גבולם. ולכן נקרא ״כפור שמים״, להרחיק ממנו אותם הכפירים השואגים לטרף.
ל. ומ״ש אחר כך: כאבן מים יתחבאו ופני תהום יתלכדו, הנה הוא מפרש בכך מהו קרח ומהו כפור, שהקרח אינו אלא החסד שנעלם ומתחבא, והדין הוא הגובל ומתקשה כאבן. והכפור הוא סוד המ״ן שרוצים לעלות אל הבינה, ומן הגבורות שלה מתלכדים ומתצמצמים ואינם מניחים אותם לעלות, וזה סוד: ״ופני תהום יתלכדו״.
לא. גם מי שרוצה לדבר בעניני ההנהגה, צריך שידע ויוכל לסתום את ההמשכות העליונות או לפתחן כרצונו, וז״ש: התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח.
לב. ועוד, מי שרוצה לדבר בעניני ההנהגה צריך שידע ויוכל, אימתי הוא העת הראוי שנגמר הזיווג של הקדושה, והוא עת בישול הפרי כדי לזרוק ממנו את הקליפה, וזה סוד: התוציא מזרות בעתו, דאינון דרגין מסאבין שנקראים ״מזרות״ מלשון זרות, כד״א: אשר פריו יתן בעתו. וזה סוד אמרו בסיפיה דקרא: ועיש על בניה תנחם, שהוא סוד העש של הקליפה, לגרשו מוק׳ דתהומא רבא, עם כל דרגין דילה שהם סוד הבנים שלה.
לג. ועוד, מי שרוצה לדבר בענין ההנהגה, צריך שידע כל דרכי הככבים ומערכות שמים ומבטים והחיבורים שלהם, וז״ש: הידעת חקות שמים. זהו פשוטו, וסודו: הגבולים המצומצמים בו״ק הת״ת דאינון חא ״דשמים״, וכל הגבולים מצד הדין, וההנהגה הנמשכת מצד ההגבלה היא הנקראת ״משטר״, כשם שההנהגה הנמשכת מצד ההשפעה היא הנקראת ״משפט״, וז״ש: אם תשים משטרו בארץ, כי כשם שהמלכות מתנהגת בענין ההשפעה כפי ״המשפט״ הנמשך אליה מן הז״א, כך היא מתנהגת בענץ ההגבלה והצמצום כפי ״המשטר״ שנמשך אליה מן הז״א עצמו.
לד. והנה מי שרוצה לדבר בענין ההנהגה, צריך שיהיה לו ידיעה וכח, להמשיך בין מצד הגבורה בין מצד החסד. ולענין ההמשכה מצד הגבורה אמר בתחלה: אם תשים משטרו בארץ, ולענין ההמשכה מצד החסד, ז״ש: התרים לעב קולך ושפעת מים תכסך.
לה. והנה כבר ידוע שהברקים נבראו לצורך המטר, כד״א: ברקים למטר עשה. והסוד הוא, כדי להפחיד החצונים שירחקו מהשפעת המטר. ולכן מי שרוצה להמשיך את ההשפעות, צריך שיקדים להוציא התנוצצות הברקים לתועלת הנזכר, ואיזה הוא מבני אדם שיהיה לו רשות להוציאם כרצונו, אם לא יסכים עמו בוראם העליון, כי הם לא ישמעו בודאי בקול איש אם לא ישולחו מבוראם. וז״ש דרך שאלה: התשלח ברקים דלכו דאמרו לך הננו. ׳
לו. והנה כבר ידוע שהבטחון מצד החכמה, לפי שאין בה אחיזת החצונים כלל ועיקר, ואדרבא בורחים מפניה. אבל אי אפשר להשיג את טוב החכמה ואת בטחונה, כי אם על ידי הבינה, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה. חה סוד: מ׳י ש׳ת ב׳טוחות ח׳כמה. וכבר ידוע שהשבח מן הבטחון, וזהו הטעם שהוא ר״ת משבח. ומ״ש אחר כך: או מי נתן לשכוי בינה, שכו״י עולה של״ו, והוא סוד הקטנות הממותק עם הגדלות, בסוד ג׳ פעמים הוי״ה אלקי״ם, שהם סוד הג׳ מוחין כידוע, ועולים בגי׳ של״ו. וזה המיתוק הוא מן המוחין דאי׳ שאין שם מעלת הבטחון, לפי שהחצונים מתאחדים במוחין דאי׳, מה שאין כן במוחין דאבא שיש שם הגדלות לבדו, ולכן בפסוק הזה נזכרו כל הב׳ בחינות בענין אמרו: ״מי שת בטוחות חכמה״ שהם המוחין דאבא, ״או מי נתן לשכוי בינה״ שהם המוחין דאי׳ כמ״ש.
לז. והנה כבר ידוע ״שהשחקים״ הם סוד נ״ה מפקין לבר, ובהם אחיזת החצונים רבה ועצומה, כי אם בהתפשט בהם המוחין מצד החכמה שיש כח בהם להבריח את החצונים עצמם ולבטלם, ולתקן את העמודים שהבית הקדוש נשען עליהם. וזה סוד: מי יספר שחקים בחכמה. ואחר כך אמר: ונבלי שמים מי ישכיב, סוד החצונים שהם ״הנבלים״ שהיו אוחזים בתא ״דשמים״, והבינה בכח הגבורות שלה ישכיבם ויורידם בנוק׳ דתהומא רבא.
לח. ומ״ש אחר כך: בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו, סוד הענין הוא, כי ״העפר״ הוא רמז אל ההשפעות העליונות, בסוד: הכל היה מן העפר, וכאשר אלו ההשפעות נמשכות אל היסוד שהוא ״המוצק״, אז אבני קדש מתיחדים ונשלם הזיווג, וזה סוד: ״ורגבים ידובקו״.
לט. עוד, מי שרוצה לדבר בעניני ההנהגה, צריך שידע להעלות אל מלכות שמים שהיא בחינת ״הלביא״, בסוד מ״ן, כל רפ״ח ניצוצין שעולים כמנין טרף עה״כ, ועליהם נאמר: ותתן טרף לביתה, וצריך שידע ויוכל לטרוף אותם מיד החצונים. וזה סוד: התצוד ללביא טרף. וכבר ידוע כי כאשר נוטלים מן החצונים אלו הרפ״ח ניצוצין הקדושים, צריך לתת להם תמורתן, המזון הראוי להם להחיותם ולמלאות את תאותן, שהרי הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, ור״ל ששואגים מפני הטרף הנזכר שניטל מהם, והם מבקשים מאל את תמורתו שהוא המזון הראוי להם, וזה סוד: וחית כפירים תמלא.
מ. ומ״ש אחר כך: כי ישוחו במעונות ישבו בסוכה למו ארב, כי כן דרכם של הכחות הרעים של נחש הערום, שמסתירים את רעתם ומשפילים את עצמם במקום השרשים העליונים של הנשמות, כדי שלא ישתמרו מהם, ויפלו בידם כמה ניצוצות של הקדושה, כד״א: ידכה ישוח נפל בעצומיו חלכאים. וכל שכן במלכות שהיא מקום אחיזתם, ונקרא סכה שעולה כמנין אלקים, ששם מתגברים ביתר שאת ויתר עז ואורבים אל הניצוצות הקדושות. וזה סוד: ״ישבו בסכה למו ארב״. ולכן היה משבח דוד המלך ע״ה: ארוממך ה׳ כי דליתני ולא שמחת אויבי לי, כי אע״פ שהיה נתון במקום הדלת שהוא סוד המלכות אשר שם אחיזת החצונים, לא ניתן להם רשות להתגבר עליו ולשמוח ברעתו.
מא. וענין אמרו בסמוך: מי יכץ לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, הסוד הוא, כי העורב הוא כח א׳ מן הס״א, שבעת קטנותו יש לו קצת מן החסד, ולכן ילדיו הם לבנים. אבל בעת גדלותו משתקע בדין הקשה ונהפך לגוון שחור, ואז הוא שונא את ילדיו, לפי שהם משונים ממנו ועוזבם. והבינה אי׳ עילאה מכינה להם את מחיתם, לפי שהיא מכינה מזון לכל בריה, אפילו לחצונים, דהא דינין מיתערין מינה. ולכן כאשר - יתצו לבלי אוכל, היא מכינה ומביאה להם את מזונותיהם על ידי חסד עולם. וזה סוד: כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל.