מגלה עמוקות על איוב/כג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א-ב. ויען איוב דאמר. גם היום מרי שיחי ידי כבדה על אנחתי. הנה כבר פירשתי בתחלה, שאליפז התימני הוא סוד החסד, ״היום״ דיקא בסימן הידיעה, יומא דאזיל בכלהו יומין, ופקודתו להתנהג בחסד ולנחם לב נשבר ונדכה, כמו שעשה בסוף מליו. ועם כל זה לא מצא בו קורת רוח הצדיק המנוסה, ולא הניח מלשפוך את מר שיחו, לפי שמדת הדין היתה מצערת אותו יותר מדי וגוברת על אנחתו, ולכן מאנה הנחם נפשו, כי איך אפשר שיתנחם מי שהוא בתוך האש. אע״ס שאומרים לו שסוף סוף יבאו המים לכבותו. וז״ש: ״גם היום מרי שיחי״ שהוא מובן יפה במה שפירשנו. והטעם, לפי ״שידי כבדה על אנחתי״.

ג־ד. ולכן: מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו, כלומר: מי יתן שיחזר לי הדעת שנסתלק ממני בעת צרותי, שעל ידי כך הייתי מוצא ומשיג למשופטי והייתי מגיע אל נכון עד מקום קדשו לערוך משפטי לפניו, ולהוכיח את הנהגתו שנראית בעיני שלא כדין, וז״ש: אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות. ואם תאמר מה יתרון לי מזה, שהרי על כל פנים אין הקב״ה מודיע דרכי הנהגתו לבני אדם.

ה. לפיכך אמר בסמוך: אדעה מלים יענני, כלומר: שמכל מקום ארויח זה שאדע ואלמד איזה דבר חכמה ממענהו יוד, כי הוא מקור החכמה וכל מילין דיליה אינון מילין דחכמתא בלי ספק, והנה שיאירו בדעתי ובבינתי כל האורות והלימודים היקרים היוצאים מדברי פיו ית׳, וז״ש: אדעה מלים יענני ואבינה מה יאמר לי. .

ו. ועדיין שמא תאמר, שאדרבא ירצה להפרע מזדוני ויתעורר כנגדי ברוב כחו וברעם גבורותיו, וז״ש דרך שאלה: הכרוב כח יריב עמדי. ואחר כך אמר דרך תשובה: לא אך הוא ישים בי, כלומר: זה אינו אמת שיתעורר ברוב כחו להפרע מזרוני, ואדרבא יתעורר למעט את הדינים שלי, בשכר שאיני נוהג עמו בחניפות ופי ולבי שוים, כי לא לפניו חנף יבא, וזהו הטעם של ״אך׳ הממעט. ואחר כך אמר: ״הוא ישים בי״, כלומר: שאדרבא ישים בי דינים מועטים ממה שהיו בתחלה, כמו שפירשתי.

ז. ולא עוד, אלא שאם הוא תם וישר האיש הנוכח עמו ית׳ כמו שהיה זה הצדיק, בודאי שלא לבד הדינים שלו הולכים ומתמעטים, אלא שסוף סוף חסרים לגמרי, והקב״ה מעבירו מן ההוד אל הנצח, שהוא מן השמאל אל הימין ומצד מטה לצד מעלה, ואז הוא נמלט מרדיפת החצונים ויהיה שקט ובוטח אין שטן ואין פגע רע. וז״ש: שם ישר נוכח עמו ואפלטה לנצח משופטי. ובתא דא כתיב: לכו נא ונוכחה יאמר ה׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.

ח. אבל בין כך ובין כך הצדיק הזה היה מצטער שלא נמצא לו מקום קבוע למצבו ושנסתמו כל הפתחים לפניו, וז״ש: הן קדם אהלוך ואיננו וגו׳, כלומר: שאם היה נותן אל לבו להכנס בפנימיות הקדושה, הרי כמו זר נחשב וכאילו איננו מעולם. ואם להדבק באחוריים שלה, צערו גדול שלא היה מבין שם ולא היה משיג בייחודו יוד, וז״ש: ואחור ולא אבץ לו.

ט. ואם כונתו להדבק בצד שמאל, גם זה אינו נכון, כי השי״ת בעשותו את עולמו לא אחז באותו צד להתישב בו כמו בשאר הצדדים, לפי שהניחו מקום אחיזה לחצונים כידוע, וז״ש: שמאל בעשותו ולא אחז. ולבסוף, אם היה רצונו להדבק אל הימין שהוא הדבקות הראוי בהיותו רזא דאור ונכנס בכי טוב, הרי שבעת נסיונו וצרותיו הלבישו הקב״ה לאותו האור בלבוש המפסיק ומונע את זיוו מעיניו של הצדיק ואינו יכול להסתכל בו, וז״ש: יעטוף ימץ ולא אראה.

י. ואעפ״ב אני יודע שהכל לטובתי, כי הוא ית׳ רצה לנסותי וידע הדרך הנכון להתנהג עמדי בעת נסיוני, ולכן נתנני בכור ומצרף של הסיתום ושל היסורין הקשים, כדי שאצא מתוכם צרוף ומזוקק כזהב ממש, וישארו כל הסיגים וכל הרע שלי בכור ומצרף של הקליפה, וז״ש: כי ידע דרך עמדי בחנני כזהב אצא.

יא. ומ״ש אחר כך: באשורו אחזה רגלי וגו׳, מצות שפתיו ולא אמיש וגו׳, זהו כנגד מ״ש אליפז: קח נא מפיו תורה וגר, ואין נא אלא לשון עתה, כאילו מוכיחו שלא עשה כן לשעבר. והסוד הוא, כי נשתדל בכל מאמצי כחו להתקיים בתוך הקדושה ולשמור דרכה תמיד שלא לנטות ממנה ימין ושמאל ולצאת אל הקליפה, וז״ש: באשורו.אחזה רגלי דרכו שמרתי ולא אט, שהוא לשון נטיה. וכבר ידוע שרגלו בלשון יחיד רומז אל היסוד שהוא הרגל האמצעי, ופקודתו והצלחתו לעלות אל הדעת שמתלבש בו יסוד הבינה - ״אשר״ דיקא, וזה סוד: ״באשורו אחזה רגלי״. ואחר כך בקבלתו הטפה מן הדעת, יורד להשפיע ביושר אל המלכות הקדוש ולא לנטות אל החצונים ח״ו, וכן דרכו תמיד, וז״ש: ״דרכו שמרתי ולא אט״. וזה סוד אמרו בסמוך:

יב. מצות שפתיו ולא אמיש, כי המלכות איהי רזא ״דמצוה״, וקבלתה מן היסוד על ידי נ״ה דאינון דזא ״דשפתים״, ולא מש ולא זז מחיובו תמיד כפעם בפעם, לפיכך אמר: ״מצות שפתיו ולא אמיש״. ומה גם שיש לדקדק בענין אמרו: ולא ״אמיש״ ונראה שהיל״ל ולא ״אמוש״, אלא הטעם הוא לרמוז שלא גרם אל השכינה מעולם שתמוש ותסור ממנו מפני מעשיו הרעים או מפני עזיבת הטובים, שהרי אדרבא היה חושש ומשגיח ומקפיד בעסקי שמים יותר מעסקי עצמו, וז״ש: מחקי צפנתי אמרי פיו, שמשמע יותר מחקי. והסוד הוא, לפי שיש חקו לכל איש ואיש, בין להמשיך את האורות בין ליחדם, לכל אחד כפי מדרגתו וכחו, וכשהשלים את חקו, אין לו צורך לעשות יותר מזה. וזה הצדיק היה טורח ומשתדל תמיד לעשות יותר מחקו, בין בענין ההמשכות בין בענין הייחודים, ולכן אמר: ״מחקי צפנתי אמרי פיו״, ולפי זה היה קשה לו הסתלקות האורות ותוקף היסורין, שלכאורה באו עליו שלא כדין.

יג. וכבר ידוע שכשם שהחסדים באים מן היסוד הקדוש אל הצדיק בעת רצון, כך באים לו ממנו כל הדינים בעת הנסיון, והיסוד הוא שנקרא ״אחד״ לפי שמתיחדים בו כל דרגין עילאין, בתא דכתיב: הכל הולך אל מקום אחד, והיסוד נותנם אל המלכות דאיהי רזא ״תפש״ והיא פועלת כרצונה בתחתונים לפי קבלתה. ונמצא שכך היא דרכה של ההנהגה העליונה: שהא״ס ב״ה יורד בקו היושר בחוט הנהגתו עד היסוד הקדוש. ה״ש: והוא ״באחד״ שהיל״ל והוא אחד, אלא שרומז אל הנזכר. ומן היסוד דרך ההנהגה נמשכת אל המלכות, והיא ממש שמתאוה לבחון את הצדיק בתוקף היסורין, לתקנו ולהשלימו בתכלית השלמות, וכל דרגין עילאין מסכימים עמה, כשם שהבעל חפץ ומסכים לעשות את רצון אשתו, ואם כן איפה מי יוכל לעמוד כנגד ההנהגה העליונה שמקורה ושרשה תלוי בא״ס ב״ה, ואין המשכתו אלא כרצון המלכות הפועלת בתחתונים, בסוד: אני ראשון ואני אחרון. לפיכך כתיב: והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש.

יד. והנה הזכיר בסמוך ב׳ טעמים למה הסכים בדעתו לסבול את יסוריו על כל פנים ולהתירא ממנו ית׳: הא׳, לפי שכבר ידע שקץ שם לחשך, ויש עת מלחמה ועת שלום, ומה יועיל לו להתרעם בעת מלחמתו, שאם ידבר, לא יחשך כאבו ולא תסור גזרתו מעליו, ולכן נוח לו שיסבול וימתין לעת שלום, וז״ש: כי ישלים חקי. והב׳, שהוא לא היה יחידי בעולם להיות מסור תחת השבט של הגזרות הקשות, כי יש הרבה השרויים בצער ובצרה כמותו, ותהי זאת נחמתו, לפיכך אמר: וכהנה רבות עמו. ותכף סמיך ליה:

טו. על כן מפניו אבהל אתבונן ואפחד ממנו, ״אתבונן״ דיקא, בסוד הבינה דדינין מיתערין מינה. ״ואפחד״ בסוד הגבורה שהיא מדת הפחד שממנה הדינים נפעלים ונעשים. ומאחר שמתעוררים מן הבינה ונעשים מן הגבורה לפיכך ״אתבונן ואפחד ממנו״, לסבול את זה כדי להנצל מן הקשה ממנו.

טז. וכל שכן שנשבר לבו כל כך מפני כובד היסורין, עד שנעשה ירא ורך הלבב ואין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וז״ש: ואל הרך לבי. והזכיר שם ״אל״ דיקא, לפי שזאת המדה של רכות הלבב הניתנת לבעל יסורין, היא לטובתו, מצד רחמנותו ית׳ וחסד אל בלי ספק.והטעם הוא, לפי שבעל יסורין הוא בדיוטא התחתונה ביש גדא וטמיע מזלא, ואם היה מעיז פניו ומקשה לבו במצבו הגרוע, בודאי שלא היה יכול לעמוד מפני רוע מזלו והיה כל מוצאו יהרגנו. מה שאין כן מי שהשעה משחקת לו ומזלו בריא וחזק, שאינו מתירא כלום להקשות את לבו ולהעיז את פניו, בגין דאיהו ברישא דמזלא, והכל מסייעין אותו עליונים ותחתונים ובכל אשר יפנה יצליח. ולזה כיון החכם כשנשא את משלו על הב׳ ההפכים בענין אמרו: תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות. והרי שלמדנו מכל זה, שרכות הלבב של בעלי יסורין השפלים והנדכאים, הוא מצד החסד לטובתן ולשמור את נפשם, ולכן אמר: ״ואל הרך לבי״ שהוא שם החסד. גם אמרו: ושדי הבהילני, שהוא שם היסוד ומדת הרחמים. גם זה ממש לטעם הנזכר, כי האיש הנבהל דומם ושותק ואין לו כח לקום כנגד צורריו, כעדן שנאמר: ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ואולי שזה גורם לו להקל מצרותיו וממכותיו, כהדין דכתיב: יתן למכהו לחי ישבע בחרפה. ונמצא שגם הבהלה היתה לטובתו בחמלת ה׳ עליו, וז״ש: ״ושדי הבהילני״ וסמיך ליה:

יז. כי לא נצמתי מפני חשך, כלומר: שרבות הלבב והבהלה, גרמו לו שהדין לא נתגבר עליו כל כך עד להשמידו ושלא ירד אל המדרגה התחתונה שאין בה תקומה, כד״א: ומקשה לבו יפול ברעה, וז״ש: ומפני כסה אפל, כענין שנאמר: לא תתן חסידך לראות שחת. ואמנם הצדיק הזה חוזר להתרעם על ענץ ההנהגה שנראית בלתי נכונה, מאחר שהיתה מביאה רעה לצדיקים וטובה לרשעים.