מגלה עמוקות על איוב/כב

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א-ב. ויען אליפז התמני דאמר. הלאל יסכון גבר כי יסכון עלימו משכיל. הנה לפי שמדבריו של איוב נראה כביכול שהקב״ה יהיה כפוי טובה עם הצדיק, שמשלם לו רעה תחת טובה, כאילו הצדיק הועיל בצדקתו אל השי״ת, והלא התועלת אינו אלא לעצמו. לפיכך הרי מענהו של אליפז התמני, שכל מגמתו להוכיח את הצדיק הזה על פניו בשביל טעותו, בענין אמרו דרך אתמהה: ״הלאל יסכון גבר״, כלומר: אם אפשר שיעלה על הדעת שהאדם יועיל בצדקתו לבורא עולם, שלא בראו כי אם לעשות חסד ולהביא תועלת אל ברואיו ולא לקבל מהם שום תועלת ח״ו. שהרי הצדיק המגביר שכלו על יצרו ונקרא ״משכיל״ אינו מועיל בכך כי אם לעצמו ולא לבוראו ח״ו, וז״ש: ״כי יסכון עלימו משכיל״.

ג־ד. שהרי הצדיק במעשיו הטובים גורם לעצמו החפץ המקווה של המשכת הטוב לעצמו מלמעלה למטה, ונמצא שהוא אינו ממשיך שום חפץ לבוראו, אלא אדרבא שבוראו מושכו אליו בכח מעשיו הטובים, וז״ש: החפץ לשדי כי תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך, כלומר: אם אתה תמשיך חפץ ההשפעות לשם שדי כאשר תצדק, והלא הוא בחינת היסוד המושכם אליך כאשר זכית לקבל אותן. ואם ״תתם דרכיך״ אולי תחשוב שיגיע אליו שום בצע וריוח מדרכי תמימותך, בודאי שאין אתה מחקן אלא לשרשך ולעצמך; ואין לו נחת רוח לבורא עולם כי אם בענין ראייתו בריותיו שלמים ומתוקנים, אך לא שיגיע אליו שום נזק או תועלת מדרכיהם ומעשיהם, עד שיירא מאיזה פגם לעצמו ח״ו, ולכן יביא יסורין על עוזב אורח להחזירו על דרך הישרה לתועלת עצמו, וז״ש: המיראתך יוכיחך יבא עמך במשפט, כאילו תיקונו של אדם הנקרא ״משפט״ כידוע, יהיה תיקון שיגיע לעצמו ית/

ה. ואם כן שהקב״ה אינו מביא יסורין על האדם לתועלתו ית׳ כי אם לתועלת האדם עצמו לתמרוק דעתו, ולפי זה מוכרחים אנו לומר שהיסורין רבים יהיו סימן לרעה רבה, כשם שצריך להרבות נתר ובודית להסיר מן הבגד הטינופת המרובה והכתמים הגדולים, וכשם שצריך להרבות ברפואות הקשות והמרות בחולי גדול. וזהו ענין אמרו בסמוך: הלא רעתך רבה ואץ קץ לעונותיך, כלומר: כשם שלא היה קצבה לעונות שלך שחטאת ועברת בכל מיני עבירות, כך אין קצבה ליסורין שבאו עליך, כדרך שעושים לבגד המטונף בכל מיני כתמים, שמשתמשים בכמה מינים של הדברים המנקים כדי להסיר ממנו כל הכתמים המשונים שנכתמו בו ונרשמו עליו.

ו. והגה זהו הטעם שהזכיר בסמוך כמה מיני עבירות, שהיה בדעתו של אליפז התימני שעבד עליהם הצדיק הזה, שבשבילן באו עליו כמה מיני יסורין. וזהו ענין אמרו: כי תחבול אחיך חגם ובגדי ערומים תפשיט, ״וחנם״ ר״ל על דבר מועט היה נוטל את המשכון מהם. ואולי שהיה בדעתו של אליפז, שלכן נפרעו ממנו מדה כנגר מדה, שמתו בניו שהם משכונות של הקב״ה בידיו של אדם. וכל שכן שאמר אחר כך: ״ובגדי ערומים תפשיט״, ועל עלבונם של אלו העניים אמר הכתוב: וקבע את קובעיהם נפש. ויש לדקדק שאמר ״ובגדי ערומים תפשיט״ והיכן הפשיטן אם היו ערומים מעיקרא. אלא שהיו ערומים מן הלבושים הרוחניים לפורענות עונותיהם, ואז קפצה עליהם הס״א והביאתם לידי עניות, ובא זה הצדיק לפי דעתו של אליפז והפשיטן גם מן הבגדים הגופניים, ולכן נגזר עליו מדה כנגד מדה שקרע את מעילו מעליו, שהוא הלבוש הגופני מכוון אל הרוחני שנסתלק ממנו בעת נסיונו, כי כל מה שיארע למטה הוא סימן למה שאירע כבר למעלה, ובני אדם העורים אינם רואים ואינם משגיחים. י

ז. לא מים עיף תשקה ומרעב תמנע לחם, וזה סוד החסד, בחינת היבש ובחינת הלח שבו. והיה בדעתו של אליפז, שלכן נפרעו ממנו מדה כנגד מדה ונמנעו ממנו השפעות החסדים בכל הבחינות שלהם.

ח. ואיש זרוע לו הארץ, ולכן מדה כנגד מדה ראש פתנים אכזר שהוא ״איש זרוע״ לפי שיונק מן הזרוע השמאל של הקדושה, נמסרה בידו ארצו ושרשו וחלק שכינתו של זה הצדיק, בתא דכתיב: לפתח חטאת רובץ. והוא סוד גם כן: ארצכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, שנשאו פניו של ראש פתנים אכזר ונתנו לו רשות לשבת במקום שאינו ראוי לו, וזה סוד: ונשוא פנים ישב בה, לפורענות חטאו לפי פשוטו.

ט־י. אלמנות שלחת ריקם בענין המשפט, ולכן נגזר עליו ועל אשתו שישארו ריקנים מנכסיהם. וזרועות יתומים ידוכא, שהתיש כחות החלשים שהיו בוטחים בו וסומכים עליו בענין המשפט, ולכן מרה כנגד מדה התישו מלמעלה כל הכחות שלו, עד שהיה הולך בלא כח לפני רודפיו, שהם החצונים שנעשו ״פחים״ סביבותיו ללכדו בהם מכל צדדיו, וז״ש: על כן סביבותיך פחים דבהלך פחד פתאום, שהוא סוד הזרוע השמאל של הס״א שנקרא ״פחד פתאום״ בגין דדרגין דילה אינון רזא דפתאים, ואשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה.

יא. ולא עוד, אלא שגרמו לו עונותיו שהחשך של הס״א היה מכסה עליו ולא יוכל לראות באור הקדושה אע״פ שהיה נמשך לו בריבד, שהרי החצונים מתמצעים ומונעים ממנו ראייתו והנאתו בהשפעת ■ אורותיו, וז״ש: או חשך לא תראה ושפעת מים תכסך.

יב. ומ״ש אחר כך: הלא אלוק גובה שמים וגר, שאם יאמר זה הצדיק, שהקב״ה סילק השגחתו מן התחתונים וארץ נתנה ביד רשע ח״ו, זה אי אפשר בלי ספק, לפי שהנהגת הגוף תלויה בראש, והקב״ה הוא ראשו של עולם ולכן ההנהגה תלדה בו על כל פנים, ובתא דא כתיב: ״הלא אלוק גובה שמים״, כשם שהראש הוא בגבהו של כל הגוף. ונקט שם ״אלוק״ דיקא שעולה מ״ב והוא בראש כידוע. וכשם שהנהגת הארץ תלויה בכוכבים ומזלות שהם בחינת הראש בערך הארץ, כך הנהגת העולם תלויה בראש כל ראש שהוא שם ״אלוק״, ראשו של הקב״ה ממש.

יג־יד. ועדיין שמא תאמר שאין הקב״ה יכול להשגיח על עולמו ולהנהיג את ברואיו מפני החצונים המתמצעים ומסתירים ומונעים את השגחתו, כי ישיבתו בשמים ושמי השמים העליונים, ויש מחיצת החצונים שמפסקת ומבדלת בינו לבין התחתונים, וז״ש: ואמדת מה ידע אל הבער ערפל ישפוט. עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך.

טו. בודאי שאין סברה כזאת מאיש כמוך, כי אם מאותם הרשעים שנקראים ״מתי און״ לפי ששרשם מסטרא דמותא ומצד הקליפה. וזהו ענין אמרו דרך אתמהה: הארת עולם תשמור אשר דרכי מתיאיז׳

טז. ואותם הרשעים שהיתה להם סברה כזאת, הם שנעקרו מן העולם קודם זמנם, ולהודיע ולהודע כנגד סברתם שיש אלקים שופטים בארץ, וז״ש: אשר קומטו ולא עת. ולא הועיל להם כלום להצילם שרשם הגבוה ומעלתם הרמה, שהיו משורשים ביסוד העליון, כי נכדתו שרשיהם בפתע פתאום ונמהרה מפלתם מפני שכפרו בעיקר והכחישו בחי העולמים שממנו היה נמשך כל הטוב שלהם, וזה סוד: נהר יוצק יסודם ותכף סמיך ליה: .

יז־יח. האומרים לאל סור ממנו ומה יפעל שדי למו. והוא מלא בתיהם טוב. ומה שהזכיר שם אל ושם שדי, להראות הכסילות הגדול של אותם הרשעים שלא היו חוששים כלום על החסד, ועל הכלי שלו שהוא היסוד, ואדרבא היו דוחין אותו מהם, והוא שמלא בתיהם טוב בלי ספק, שאין הטוב נמשך בעולם אלא על ידו. ולכן אמר אליפז: ועצת רשעים רחקה מני, כלומר; שלא היה מבין את סברתם ואת עצתם של אלו הרשעים, והיא רחוקה ממנו, שאין הדעת סובלת שיהיה האדם בועט במה שנמשכת כל טובתו ממנו ושהפורש ממנו כאילו פורש מחייו. והראיה, ממה שאירע לאלו הרשעים עצמם ״אשר קומטו ולא עת״ וגו׳ כנ״ל.

יט. וזה גורם שישמחו הצדיקים הרואים במפלתם, לפי שלא עזבו את דבקותם כמו שעזבו אלו הרשעים. והנקי ששמר את נקיותו ואת טהרתו, לפי שהחזיק בקדושה ולא סר ממנה, הוא ילעג על אלו הרשעים שעזבו אותה ולכן נפלו בתוך הקליפה ואבדו כל טובתם, וז״ש: יראו צדיקים וישמחו ונקי ילעג למו.

כ. ואמנם השמחה של הצדיקים היא, מפני שרואים את תועלתם הנמשך להם מפני שלא עזבו את דבקותם. ומהו התועלת שלהם, שעומדים חיים וקיימים בתוך הקדושה. וכשם שלא עזבו, כך לא נעזבו. וזהו שאומרים לעצמם: אם לא נכחד קימנו. ואחר כך אומרים על אותם הרשעים שהצליחו יותר מהם בעניני העוה״ז, כי מה בצע ביתרון שלהם, מאחר שנתעורר כנגדם לבסוף אש הגבורה ואכל את הכל, וז״ש: ויתרם אכלה אש. ,

כא. ומ״ש אחר כך: הסכן נא עמו ושלם וגד, זוהי אזהרה מאליפז אל איוב, שיתעסק במה שהוא רצונו ית׳ - ליחדא קבו״ש, וזה סוד: ״הסכן נא עמו״, הסכן דיקא שהוא לשון זיווג, כמו: ותהי למלך סוכנת, ״נא״ רזא דשכינתא, ״עמו״ - עם ו׳ שהוא סוד הז״א, שעל ידי כך ימצא את השלום המבוקש ממנו. ועל ידי השראתם של קבו״ש עליו, תבואהו כל הטובה שאבדה ממנו קודם לכן, מפני שנפסק ונסתלק הייחוד הקדוש מעליו, וז״ש: בהם תבואתך טובה. גם בה״ם עולה כמנין הוי״ה ואהי״ה משולבים, סוד הזיווג העליון שממנו באה הטובה לאדם כידוע.

כב. ומ״ש אחר כך: קח נא מפיו תורה, זהו כנגד סברתו ודעתו של איוב שהיה רוצה כביכול לתת תורה אל השי״ת, בענין ההנהגה שהיתה נראית לו בלתי נכונה, והרי שאדרבא נאמר לו שיכנע ויכוף את עצמו לקחת תורה מפיו ית׳, כדי להנהיג את עצמו בטוב טעם ודעת, וישים אמריו ית׳ ״בלבבו״ דיקא שהוא היצה״ר שלו, לשעבדו ולהכניעו ולעשות רצון יוצרו. והסוד הוא, לפי שעל ידי עונותיו הרחיק ממנו האור העליון שהוא בחינת התורה, ולכן יתעורר עכשיו להקריבו אליו על ידי תיקונו ולהמשיך השפעותיו דאינון ״אמריו״ דיקא, בתוך הפנימיות שלו, וזה סוד: ושים אמריו בלבבך.

כג. וכנגד מה שהקלקול שלו נמשך מריחוקו ית׳, כך בנינו יתחדש ויושלם בקרבתו אליו בכח התשובה, וזה סוד: אם תשוב עד שדי תבנה. ולא עוד, אלא שהקירוב הזה הגורם את הטוב, הוא עצמו שירחיק את הרע ממנו ויגרש את הס״א משרשו, כי כן דרכה לברוח מפני הטוב, כענין העטלף שבורח מאור השמש שאינו יכול לעמוד בפניו, וז״ש: תרחיק עולה מאהליך ותכף סמיך ליה:

כד. ושיח על עפר בצר. והסוד הוא, לפי שכאן ״על עפר״ בסוף העשיה, הוא דבר קשה מאד אל האדם שיוכל להתחזק ולהתאמץ בין במצבו בין בצדקתו, לפי שיש תוקף החיצונים המתיצבים מנגד אל שתים אלה. אך אם האדם מתחזק כל כך במעשיו הטובים עד שיעלה _ בידו להתקן לגמרי ולגרש את החצונים משרשו, אז ישוב אל הבצרון המבוקש ממנו אפילו כאן על עפר בסוף העשיה, וזה סוד: ״ושית על עפר בצר״, כד״א: ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, וכלא רזא חדא. וז״ש אחר כך: וכצור נחלים אופיר, כלומר: אפילו בעלמא תוק׳ שנקרא ״צור נחלים״ בגין דאיהי בית קיבול לכל דרגין עילאין דאינון רזא ״תחלים״, כד״א: כל הנחלים הולכים אל הים, ונקרא ״צור״ כשיש הנחש כרוך בעקבה, בסוד: דרך נחש עלי י צור, ואפילו הכי בכח העמל והתיקון השלם, יעלה בידו להתגבר על הנחש ולהמשיך לשם ההשפעות העליונות היקרות מכתם אופיר, וזה סוד: ״ובצור נחלים אופיר״.

כה. ולפי שכבר ידוע שהחוזק הגמור והבצרון השלם, תלוי בענין הייחוד של היסוד הקדוש עם האי דרגא דנוק׳, לפיכך כתיב: והיה שדי בצריך, שהרי כשנשלם זה היחוד אז החסך דאיהו רזא ״דכסף״ נמשך בריבוי, שאין עוד דבר רע המעכבו ויורד במרוצה כעוף יעופף, וזה סוד: וכסף תועפות לך.

כו. ולא עוד, אלא שהצדיק המיחד יזכה להמשיך לעצמו מן הרצון העליון רזא דדרגא עילאה דאיהו ״על שדי״ ממש, בסוד: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳, והרצון העליון הוא שממנו בחינת העונג, לפיכך אמר: כי אז על שדי תתענג. ולפי שידוע גם כן שהצדיק העומד בתוך הקליפה אי אפשר לו בשום פנים להרים את ראשו לעומת הקדושה, כי הערלה חופפת עליו וחרפה היא לו, ומכבדת את משאו ומונעת את עליתו, אבל כשעולה בידו להשלים את הייחוד הקדוש, אז הקליפה מסתלקת ממנו, ועל כן ירים ראש כרצונו להתחזק בדבקותו, ועל רזא דא כתיב: ותשא אל אלוק פניך.

כז. ואמנם בהיות הקליפה המתמצעת, אז הצדיק אע״פ שהיה מרבה בתפלה, לא היו שומעים לו וצועק ואינו נענה, כי התפלה פוגעת במחיצה מבדלת של החצונים ואינה יכולה לעלות להיכל קדשו של המלך העליון, ולכן היתה חוזרת ריקם בפחי נפש. אבל בסילוקה של זאת המחיצה הרעה, מיד התפלה מתקבלת ועושים רצונו של הצדיק המתפלל, והוא משלם את נדריו שנדר בעת צרתו, מאחר שעמדו לו רוח והצלה ממקום תפלתו, וזהו ענין אמרו: תעתיר אליו דשמעך ונדריך תשלם. וכבר ידוע שהצדיק המנוסה אינו אלא בבחינת המלכות מכל עשר דרגין דיליה, דאיהי רזא דאילנא דמותא, וחסרים ממנו כל תשע ספירותיו דאינון רזא דאילנא דחיי ובחינת הנדר ממש שהוא סוד חיי המלך. אבל בהסתלק ממנו אותה המחיצה הרעה - סוד הערלה דחפייא לברית, מיד ממלאים את חסרונו ונשלמת עליו השראת כל התשע דרגין שהיו חסרים ממנו בעת צרתו, וזה סוד: ״ונדריך תשלם״, כי מלת תשל״ם עולה כמנין תש״ע. ועל תא דא כתיב: ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, והכל מובן יפה בתא דאמרן.

כח. ולא עוד אלא שהצדיק גוזר והקב״ה מקיים, לפי שאין עוד קטרוג הקליפה המתיצבת כנגדו, כי ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, וז״ש ותגזור אמר ויקם לך. וכנגד מה שבעת הצרה והנסיון היההחשך של הקליפה מחשיך ומאפיל בכל דרכיו של הצדיק, כך כנגדו בזמן הרוחה שהקליפה מסתלקת, הרי האור של הקדושה שמאיר לו בכל דרכיו, כד״א: אז יבקע כשחר אורך, וז״ש: ועל דרכיך נגה אור. וענין אמרו בלשון הזה ״נגה אור״, לפי שקליפת נגה בלתי מתוקנת היתה מצערת את הצדיק בעת נסיונו, מה שאין כן לבסוף שנתקנת זאת הקליפה והיא משמשת את הצדיק עצמו, מאחר שחוזרת להיות ממש כאור עצמו של הקדושה, כד״א: ונוגה כאור תהיה, וזה סוד: ״ועל דרכיך נגה אור״.

כט. ואמנם כל זה הטוב נמשך אל הצדיק לבסוף בגמר נסיונו, בשכר הכנעתו, שהשפילוהו מלמעלה והוא קבל את השפלתו באהבה ועל כל גל וגל שבא עליו נענע לו ראשו, וז״ש: כי השפילו ותאמר גוה, כלומר: בשכר שהשפילו את גוך מן השמים והמעיטו את קומתך, ואתה סבלת את הכל באהבה ולא היית בועט בייסורין, והוא כענין שנאמר: גוי נתתי למכים, וכאמרם ז״ל בספר הזהר: שאי אפשר להמשיך את האור מלמעלה אלא מגו דחילו, וז״ש: ושח עמים יושיע. כי כשם שההולך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה, לפי שמסיר את עול המורא מעליו והשכינה מסתלקת ממנו, כך להפך המשפיל את קומתו וכופף את ראשו, הנה הוא מושך עליו את האור העליון הממהר את ישועתו. ולכן אמרו רז״ל: שהמתפלל צריך שיתן את עיניו למטה ולבו למעלה, שהכל הוא מן הטעם שאמרנו, וזה סוד: ״ושח עינים יושיע״.

ל. ואמנם נקי וצדיק, לא לבד ימלט את עצמו, אלא שימלט גם כן כל הניצוצות הקדושות העשוקות והשקועות בי״א דרגין דמסאבותא, וזה סוד: ימלט אי נקי. והנה הטעם שיש לו כח למלט את זולתו, הוא מפני בור כפיו, שידיו הם נקיות מטמאת העבירות, שאם לא כן היה נשאר גם הוא משוקע בתוך הקליפה, כי טמאתה נאחזת בטמאתו ומצא מין את מינו וניעור. אבל בהיותו זך ונקי, לפיכך יש לו כח לאחוז בניצוצות העשוקות ולהוציאן מקרב צרה, וז״ש: ונמלט בבור כפיך.