מגלה עמוקות על איוב/ז

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו. מודיעם בכך, שלא היתה תקותו תקות הכסיל, שיקוה לשלוה גמורה בעוה"ז, כי גם הוא יודע היות תמיד "צבא לאנוש עלי ארץ", או ביוצרו ח"ו לעשות רצון יצרו, או ביצרו לעשות רצון יוצרו, כענין אמרם ז"ל: אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. וגם הוא נלחם תמיד כנגד מאורעות העולם, וגם כנגד כתות הס"א, אם הוא משרש הקדושה, ונמצא שהוא "בצבא" כל ימיו על כל פנים. וענין אמרו: "וכימי שכיר ימיו" מודיע בכך, שאם לא כן לא היה שכר ועונש בעולם, שהרי אם היו כל ימיו עוברים בשובה ונחת ולא היה מוטל עליו חיוב העבודה וכל שאר החיובים, בודאי שלא היה ראוי לשום שכר, אלא אדרבא הוא היה צריך לתת שכר לבוראו, שהרי אין שכר אלא במקום יגיעה ועמל ולא במקום שובה ונחת. ולפי זה נמצא שכל ימיו הם כימי שכיר, ואין השכירות משתלמת אלא לבסוף, כענין אמרם ז"ל: היום לעשותם ולמחר בעוה"ב ליטול שכרם. והאמת הוא בלי ספק, שכל אנשי העולם הם שכירים של הקב"ה, בין ישראל בין אומות העולם, אלא שישראל הם שכירים לתקן את הפרי ואומות העולם הם שכירים לתקן את הקליפה. אלא ששכרם של ישראל הוא גדול הרבה מאד משכרם של אומות העולם, שהרי הוא יותר גדול ומשובח תיקון הפרי מתיקון הקליפה. וזהו הטעם שעל ישראל נאמר: והייתם לי סגולה מכל העמים, לפי שישראל מתקנים בפנימיות ואומות העולם מתקנים בחצוניות בלבד, ופועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו.

ב־ג. והנה כבר ידוע שפעולתו של הצדיק בפנימיות בלבד, ואם היא בחצוניות דרך פורענות או דרך נסיון, בודאי שגדל הכאב מאד, לפי שהוא דבר כנגד טבעו וכנגד פעלו. וידוע גם כן שפנימיותו של דבר הוא עצמותו ממש, וחצוניותו הוא שנקרא צלו וזה מבואר. ולטעם זה אמר: כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. כן הנחלתי לי ירחי שוא. "כעבד ישאף צל" דיקא, לפי שהיה עוסק בחצוניות כמ"ש. וכשכיר יקוה "פעלו" ולא אמר "שכרו", לפי שהשכר בעוה"ב, אלא שהיה מקוה פעלו בפנימיות, ולא בחצוניות שהוא שוא ודבר כזב. והוכרח להתעסק בו י"ב חדש, כענין אמרם ז"ל: משפט איוב י"ב חדש, לפיכך אמר: "כן הנחלתי לי ירחי שוא", שהיו חדשים בלבד ולא הגיעו לשנים. ומ"ש: ולילות עמל מנו לי, לפי שהיה זה כנגד מנהגו של עולם, שהרי הכתוב אומר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, אבל זה הצדיק אפילו לילותיו היו לילות של עמל, כי אפילו בלילות לא מצא מרגוע לנפשו.

ד. אם שכבתי ואמרתי מתי אקום. כמ"ש בתוכחות: ובערב תאמר מי יתן בקר. והטעם הוא, לפי שבבקר החסד מתעורר, וממנו יש איזו קימה ואיזו ישועה לכל, כענין אמרם ז"ל: אדלי יומא אדלי קצירא, ומתפשט אפילו לענושים, ותא דא: לא יבקר בין טוב לרע, ועוד כתיב: הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם, שיש קימה לענושים על כל פנים ואפילו מן הדינים הקשים המתגברים עליהם, שהם סוד החמורים שלהם. ולכן היה "מודד את הערב", שהוא הזמן ששקע בו החסד, ולכן" נקרא ערב מלשון מערב, והיה מודד שעותיו של זה הערב מתי יכלו ויתעורר החסד כמשפטו. ושבעתי נדודים עדי נשף, מלשון: נע ונד, שהרי רוחן ונשמתן של הענושים אינם נאספים בבאר העליון כמו רוחם ונפשם של הצדיקים, ולכן הולכים נעים ונדים ואינם מוצאים מרגוע לנפשם עדי נשף דליליא ואתי יממא, כענין אמרם ז"ל: תרי נשפי הוו, חד דיממא ואתי ליליא, וחד דליליא ואתי יממא. והם הב׳ זמנים של הזיווגים הידועים, וזהו הטעם שהחסד מתעורר בהם. אלא שהנשף דליליא ואתי יממא, הוא היותר משובח, מפני הזיווג המעולה כידוע, וז"ש: "ושבעתי נדודים עדי נשף".

ה. ומ"ש אחר כך: לבש בשת רמה וגוש עפר, זהו כנגד הלבושים היקרים שהיו לו בתחלה מצד הקדושה, ועכשיו היה מלובש מצר הקליפה בלבוש רמה וגוש עפר. וכבר ידוע שהלבושים מצד הקדושה מקיימים גופו של אדם ומבריאים אותו, מה שאין כן הלבושים מצד הקליפה שמשחיתים אוחו כל כך עד שיהיה נמבזה ונמאס בעיני בעיני כל רואיו, לפיכך אמר: עות רגע דמאס.

ו. והנה כבר ידוע שהאדם מכין לו לבושים ארוגים שתי וערב על ידי המצות ומעשים טובים שלו, וכל ימיו מתלבשים באותם הלבושים והוא מתלבש בימיו. ואמנם לזה הצדיק שנתלבש בלבושים של הקליפה, נראה שנסתלקו ממנו אותם הלבושים היקרים שהכין לעצמו, וזה סוד: ימי קלו מני ארג. ועוד היה נראה לו שלא לבד נסתלקו ממנו ונגנזו, כמו שהיה בלי ספק, אלא שח"ו כלו ונפסדו לגמרי, מאחר שנמסר ביד הקליפה, והיא היתה נותנת תמיד יאוש בלבו ומונעת תקותו ממנו, וזה סוד: דכלו באפס תקוה.

ז. וכל שכן שהדינים הקשים שלה היו נוטלים את רוחו ממנו, כמו שכתוב למעלה: כי חצי שדי עמדי אשר חמתם שותה רוחי, וכבר ידוע כי חיי הנפש תלויים ברוח, לפיכך אמר: זכור כי רוח חיי, והכחות החצונים היו מתמצעים בין נפשו לבין רוחו ונוטלים את חייו. ואחר כך אמר דרך אתמהה ודרך הפצרה: לא תשוב עיני לראות טוב, כלומר: היתכן זה אם אפשר שתניח אל הס"א שתטול את חיי ולא אחזור עוד לשרשי אל היסוד הקדוש שהוא "הטוב", אפשר שהעין העליון שהסתיר ממנו פניו, לא יחזור עוד לראותו ולהשגיח עליו וז"ש:

ח. לא תשורני עין רואי. והלא כשהקדושה נותנת השראתה על מקום אחד או על איש אחד, אותו המקום ואותו האיש מובטח הוא שאם עלה לא ירד, כי מעלין בקדש ולא מורידין, ואם כן איך אפשר שהיו עיניך בי פעם אחת והיתה השראת שכינתך עלי, ותסתלק ממני בלא תקנה, זה אי אפשר בלי ספק, וזהו ענין אמרו דרך אתמהה: עיניך בי ואינני.

ט. גם אמרו: כלה ענן דלך כן יורד שאול לא יעלה, גם זה דרך אתמהה, כלומר: אפשר שכשם שנסתלק ממני לבוש החסד בשעה שירדתי בתוך הקליפה, כך לא תהיה לי עליה מתוך הקליפה עצמה ממדרגת השאול דיקא, והלא הכתוב אומר: מוריד שאול ויעל, כי היורד לאבדון בלבד, הוא שאין לו עליה, מה שאין כן היורד לשאול כמ"ש, וכן בדוד הוא אומר: כי לא תעזוב נפשי לשאול, ואם כן אי אפשר בשום פנים שהצדיק היורד לשאול לא יחזור עוד לשרשו ולמצבו העליון כבתחלה, וז"ש:

י. לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקומו, שמשמע לא יכירנו עוד מקומו הקדוש שזה הוא צדיק ואינו ראוי לעמוד במקום הרשעים, שאם היה כן ח"ו השופט כל הארץ לא יעשה משפט.

יא. ואם יצא מפי איזה דבר שלא כהוגן, בודאי שאין אדם נתפס על צערו הגדול, מאחר שכל מדרגות נר"ן שלו מצטערין בתוקף אחיזתה של הס"א, וז"ש: גם אני לא אחשוך פי כנגד מדרגת הנשמה, אדבוה כצד ריחי כנגד מדרגת הרוח. אשיחה במר נפשי כנגד מדרגת הנפש.

יב. ואמנם נפשו של הצדיק הזה היתה מבקשת לצאת מגופו בכל רגע מפני צרותיה הגדולות, ולא היתה יכולה לצאת מפני השמירה שהוכרח השטן לעשות לה בציוויו של הקב"ה, ולכן היה השטן תמיד מכה ושומר. וגם על משמר זה היה תמה הצדיק, שהרי אין לשום משמר כי אם לאותן הבריות הגדולות והנוראות, שאם יצאו מגבולן יחריבו את העולם, כמו הים או התנינים הגדולים אשר בתוכו. אבל לנפש צדיק שמבקשת לצאת מן הצרות למצוא לה מנוח ולהנצל מן הרדיפות ומן הפיתויים של הס"א שמצערים אותה ומחטיאים אותה בעל כרחה, למה לה משמר שלא תנצל מכל הרעות האלה, והלא הכתוב אומר: נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, לפיכך אמר:— הים אני אם תנץ כי תשים עלי משמר. והוא לא ידע שהמשמר היה לטובתו, כי נפשו העלובה היתה עתידה להתענג בכל ההנאות כשם שנצטערה בכל הצרות, ולכן צוה המרחם העליון אל השטן שישמרנה בקרבו, כרי שתקבל אחר כך כל הטוב בגמר נסיונו.

יג. והנה כבר ידוע שהמלכות דרגא עשיראה, היא ממש בת זוגו של הצדיק והערש שלו שהם אותיות עשר, והיא סוד: אשת חיל עטרת בעלה, שמנחמת אותו בכל צרותיו, ולכן זה הצדיק היה מצפה לכך בעת צרותיו, ועל רזא דא כתיב: כי אמרתי תנחמני ערשי. ולא עוד, אלא שזזניק׳ בהיותה ממש פלגא דגופא מן הזכר, לפיכך היה מן הדין שתטול היא קצת מצרותיו של הזכר, וזה סוד: ישא בשיחי משכבי.

יד. והרי שעשתה להפך, כי בהיותה מתנהגת עמו במדת הגבורה לפי הגזרה הקשה שנגזרה עליו, לפיכך אדרבא היתה מפחדת אותו בחלומות קשים ורצים שהיו מיראים ומבעתים אותו, וז"ש: וחתתני בחלומות ומחדונות תבעתני, כי כל החלומות והחזיונות באים מצדה.

טו־טז. ומ"ש אחר כך: ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי, ר"ל: גם אני ידעתי שאתה בחרת להביא עלי אלו היסורין ולא לתת רשות אל הס"א שתחנק את נפשי, כי רצונך לקיימני בחיים, ולכן הרחקת המות מן הפנימיות שלי, ולא נתת רשות אל השטן כי אם להכות את החצוניות שלי בלבד; אבל אני מואס בדבר זה, לפי שכבר סוף אדם למות, ומה לי למות עכשיו או לאחר זמן, אם כבר אלו החיים הם חיי הבל שאין בהם ממש, ואם כן מוטב שתמסור אותי למיתה ולא לאלו היסורין כל כך קשים ורעים, וז"ש: מאסתי לא לעולם אחיה חדל ממני כי הבל ימי, שהרי כל זמן שהס"א אוחזת בו, חייו הם חיי הבל ואינו יכול להתעסק בתיקון נפשו ורוחו ונשמתו.

יז. ואם תאמר שרצונך לגדלני, ועל כן קדמת להכות ולצער אותי ביסורין, כד"א: בכל עצב יהיה מותר, שכבר פירשתיו בכמה דוכתי, לפיכך אמר: מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, כי חומריותו וחולשתו של ילוד אשה נראה שאינה ראויה [שתפול] לב השכינה עליו ליסרו כדי לגדלו.

יח. ואע"פ שהאמת הוא בלי ספק שהקב"ה מתעורר עליו בכל בקר בחסד שלו, כדי לחזקו ולאמצו שיוכל לעמוד בצרותיו, הנה כפי הנראה יצא שכרו בהפסדו, שהפקידה בחסד אינה אלא בכל בקר, אבל הנסיון של היסורין הוא בכל רגע, וז"ש: ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. והנה בהיות היסורין בכל רגע, לפיכך אמר בסמוך:

יט. כמה לא תשעה ממני, כלומר: כמה זמן עוד אצטער בכך שלא תניחני מן היסורים הקשים אפילו שעה אחת, וזהו "תשעה" שהוא לשון שעה ממש. והטעם שלא אמר: עד מתי ונקט לשון כמה, לפי שהוא מדבר כלפי השכינה דאיהי רזא דשם אדנ"י שעולה כמנין כמ"ה. והוא סוד אמרם ז"ל: הבונה כמה יבנה, לפי שכל הבנין תלד בה כידוע. וענין אמרו: לא תרפני עד בלעי רוקי, לפי שלא היו מניחים לו מן היסורין, אפילו זמן מועט שיוכל לקבל אותה הארה מועטת שבאה לו מצד הקליפה בעת צרותיו והיא הנקראת רוק ממש, כד"ל בענין: אם יש טעם בריר חלמות.

כ. והנה כבר ידוע שהאדם כשחטא יש לו לעשות שני דברים: הא׳ להתודות את חטאיו, והב׳ לתקן את אשר עותו. ולכן כנגד הראשון, הצדיק הזה אומר: חטאתי. וכנגד הב׳ אמר: מה אפעל לך נוצר האדם, כלומר: אתה שלא תחפוץ במות הרשע, ואדרבא כל חפצך לנצורולשמור אותו שיחיה בשובו מדרכיו, אם כן הודיעני "מה אפעל לך" ובמה אני צריך להתעסק כדי לתקן את מעוותי ולעשות את רצונך, ולמה תעלים ממני תיקוני "ושמתני למפגע לך" כמטרה לחץ לכל דיניך הקשים שאיני יכול לסבול אותם, ואהיה אני כמשא כבד לעצמי, עד שאחפוץ במיתתי כדי לפרוק את משאי הכבד אשר עלי שאיני יכול לסבול אותה. ל׳מה ש׳מתני ל׳מפגע ל׳ך, הוא ר"ת לשלל, שהיו ההשפעות שלו לשלל אל הס"א. ואהיה עלי למשא, אהי"ה דיקא - סוד האורות של אי׳ עילאה שהיו לו קודם לכן לכבוד ולת"ת, ועכשיו שדינים מיתערין מינה היו עליו למשא.

כא. והנה כבר ידוע שמאלו האורות והכהות של אי׳ שנמשכים מרזא דשם אהי"ה, כל הדינים נכפים ומתעברים, וז"ש: אחר כך: ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני וגו׳. והוא כדרך שאמר דוד המלך ע"ה: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך. וכן בזה הצדיק - הוא אומר: כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני, שהרי כל זמן שהוא עומד בתוך הס"א אינו יכול להתעסק בעבודת ה׳ ובתיקון הנר"ן שלו, כי איננו עוד בכחו ובמדרגתו, וזה סוד: "ושחרתני ואינני".