מגלה עמוקות על איוב/א

א. איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע הנה כבר ידוע שהיסוד הוא היורד בתוך הקליפות כדי להוציא מהן כל הניצוצות על ידי הבירור שנשלם על ידו, ואז הוא סובל כמה צרות רבות ורעות, בגין דאתרא הוא דקא גרים, אבל כשיוצא מתוכו וחוזר למנוחתו, אז להפך הוא נוחל כמה הנאות ותענוגים למשנה ממה שהיה לו בתחלה. והוא סוד הנאמר כאן בספר איוב בסופו: ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, כי איוב הוא רמז אל היסוד, ולכן עולה י"ט כמילוי מ"ה שהוא הגוף, דהא גוף וברית חשבינן חד. וצרותיו של איוב מובנות יפה בהא דאמרן, וברזא דכתיב: ה' צדיק יבחן, שהרי אי אפשר בלאו הכי, ואין צדיק בלא נסיון, מן הטעם שפירשנו.

ולפי שידוע גם כן שכל עצמות של היסוד אינו אלא כדי להזדווג במלכות -- כי לכך נתהוה ונוצר למלאות חסרונה דלית לה מגרמא כלום -- לפיכך כתיב: איש היה בארץ עוץ, הויתו "בארץ עוץ" דיקא שהיא המלכות שנקראת כך לפי שנוטלת כל ההשפעות העליונות שנקראים 'עצות מרחוק'. גם נקראת "ארץ עוץ" לפי שהמלכות מקבלת מן האחוריים דבינה משם ס"ג, שריבועו ואחוריו עולים כמנין עו"ץ.

[ ודע לפי זה כי יש ג' בחינות שהם אחוריים זו לזו: בינה, לאה, ודינה. כי לאה אחוריים של בינה, ודינה אחוריים של לאה. ועוד תדע כי לאה נקראת גם כן 'גינה' בסוד: "אל גינת אגוז ירדתי", ולכן תראה שבהיות אלו הג' אחוריים זו לזו ממש, גם נרמזו בג' אותיות רצופות בראש תיבה ב'ינה גינה דינה, שבאות זו אחר זו ממש, כשם שאלו הג' אחוריים זו לזו. וכבר אמרו רז"ל: שאשתו של איוב דינה בת יעקב, לרמוז אל האחוריים היותר חצונים שמזדווגין לו לאדם בעת צרותיו. ]

ונחזור לעניננו שאמר: והיה האיש ההוא תם וישר, לרמוז אל היסוד שמקבל מן הת"ת שהוא "תם", ועולה גם אל הדעת שהוא "הישר", בסוד ישראל -- לי ראש. ירא אלקים, ביראת הרוממות שהיא בינה שכינתא עילאה דשרייא עליה. וסר מרע, שהיה משתדל להתרחק מן הרע בכל כחו כדי להתקרב אל הטוב שהוא היסוד דאיהו דרגא דיליה. גם "וסור מרע" בסוד הבירור של חו"ג מתוך הרע של הקליפה שנשלם על ידו, והם עשר הויו"ת שעולים כמנין ס"ר, כמו שכתב האר"י זצוק"ל בענין: "וירא ה' כי סר לראות".

ב. ויולדו לו שבעה בנים ושלש בנות סוד הענין הוא שהשיג כל ז' תיקוני רישא, ברזא דז' דרגין דכורין המשפיעים. וג' נוקבין -- בינה לאה ורחל -- בבחינת כלים המקבלים, שהם ראשי תיבות לר"ב, בסוד: "לרב תרבו נחלתו".

ג. וכל זה השיג בפנימיות הקדושה ועוד השיג גם כן הלבושים הפנימיים שלה מסטרא דדכיו, וה"ס: "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר". הצאן - לבושים אל הקו האמצעי, הגמלים אל קו הימין, והבקר אל השמאל. וחמש מאות אתונות -- לבושים אל המלכות. "ועבדה רבה מאד", אלין כל שאר דרגין מסטרא דמסאבותא דאינון עבדים אל הקדושה.

גם יש לפרש הענין באופן אחר: "שבעה בנים ושלש בנות" הרי עשר, אלו עשר ספירות דאצילות. "שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים" הרי עשר שהם י' ספירות דבריאה. "וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות", הרי עשר שהם י' ספירות דיצירה. "ועבדה רבה מאד", סוד העשיה שהיא בחינת קרקע עולם ושייך בה עבודת האדמה ממש.

ד. ומ"ש אחר כך: "ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם" -- ר"ל שנגדל ונתרבה בריבוי ההשפעות שנמשכו לו מכל דרגין דעתיקא קדישא דאיהו שירותא דדרגין וקדמונו של עולם ממש.

"והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו" -- שושבינות הזה של הבנים, אינו אלא כללות השפע לתת את של זה בזה ואת של זה בזה. ואחר כך כל ההשפעות עצמן של חו"ג שהם סוד אכילה ושתיה, היו ממשיכין אותן אל הג' הנוקבין הנזכרים, וזה סוד: "ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם".

ה. ועדיין כל אלו בחי' אורות הפנימיים, ואחר כך באים האורות המקיפים שצריך יותר קדושה והכנה להיות ראויים לקבל אותם. וזהו הטעם לענין אמרו בסמוך "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם", כלומר: שהיה ממשיך אליהם אור מלמעלה כדי לקדשם לצורך הנזכר.

וכבר ידוע שהמקיפים על הראש, ולכן היה צריך תיקון המחשבה על ידי העולות, כי אולי פגמו בה וזה היה מעכב קבלת המקיפים, לפיכך כתיב: "והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם", ועל ידי זה איוב היה מתקן את הז"א שם מ"ה דיקא שעולה כמנין ככ"ה. ונכלל גם הוא בתיקון הזה, מאחר שנדבק בו ונרשם במילויו כד"ל, ועל ידי זה נתקנים כל דרגין דיליה בשלמות, וזה סוד: "ככה יעשה איוב כל הימים".

ו. ויהי היום זהו יום הדין שהוא יומו של ראש השנה ממש כמו שאמרו רז"ל, שאז גוברים הדינים ומקטרגים על מדת הרחמים הוי"ה דיקא, וזה סוד: "ויבאו בני האלקים להתיצב על ה'", על ה' דיקא, שהוא מובן יפה ברזא דאמרן. והנה כבר ידוע כי בהתעורר הדינים הס"א אוחזת בהם הרבה מאד וקופצת בקטרוגה, לפיכך כתיב: וי"בא גם השטן בתוכם".

ז. ולפי שידוע גם כן שהס"א מעולם התהו דאיהו רזא דאין, כד"א: "כל הגוים כאין נגדו", לפיכך זהו ענין אמרו: "ויאמר ה' אל השטן מאין תבא".

"ויען השטן את ה' דאמר משוט בארץ ומהתהלך בה", כי כן דרכו תמיד לתור ולפשפש בעניני בני אדם ובמעשיהם, כדי לקטרג עליהם ביום הדין שיצאו חייבים וימסרו בידו.

ח. והקב"ה שהיה רוצה לבחון את הצדיק ולנסותו כדי להגדילו בגמר נסיונו, לפיכך אמר אל השטן: "השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ", שהרי הוא עומד במדרגת היסוד הכלול מכל האורות לתתם אל המלכות דאיהי רזא "דארץ", ולכן יפה נאמר עליו: "שאין כמוהו בכל הארץ". והזכיר לו כל מדותיו הטובות המפורשות לעיל: איש תם דשר ירא אלקים וסר מרע, כדי להקניאו שיקפוץ עליו בקטרוגו לתכלית הנזכר.

ט. אבל השטן לא מצא מקום לקטרג עליו כי אם במדת ירא אלקים, והטעם הוא, כי ירא אלקים דיקא מצד הגבורה, והמדה הזאת פועלת באדם בב' פנים: או שוככת ומגינה עליו מכל רע בכחותיה המגבילות ומרחיקות את הצרים האורבים, או מיסרתו בכחות עצמן להפרע ממנו או לנסותו, ואז היא עצמה הנותנת כח אל הס"א דאיהי סטרא דמגנא להתאחז בו ולצערו כדי לנסותו.

וזהו שאמר השטן אל ה' "החנם ירא איוב אלקים", כלומר: עדיין לא נסית אותו על ידי הגבורה המיסרת שנותנת כח אל הדינים החצונים לשלוט בו דאינון רזא ד"חנם" דיקא כד"ל, אלא נהגת עמו בגבורה השוככת והמגינה עליו ועל כל אשר לו, וזהו שאמר..

י. "הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב" שהם האורות המקיפים המגינים עליו ושוככים בעדו מכל צדדיו מסביב. ולא עוד אלא שהחסד היה מתגלגל תמיד עמו ומתפשט בכל מעשה ידיו להצליחם ולהרבותם, וז"ש: "מעשה ידיו ברכת", והם חו"ג שלו דאינון רזא דידים דיקא, שלא ניתנה אחיזה בהם אל הס"א כלל ועיקר. וגם המקנה שלו שהוא בחינת הלבושים החצונים, שהיה מן הדין שיהיה קצת אחיזה בהם אל הס"א -- הכל ניתן בתוך הקדושה במקום השמור ברזא דארץ העליונה, וזה סוד: "ומקנהו פרץ בארץ".

יא. "ואולם שלח נא ידך" שהיא הגבורה המיסרת. "וגע בכל אשר לו", בכח הדינים המיסרים ומצערים. "אם לא על פניך יברכך", שהם פנים של זעם ממש בהתעוררות הדינים שלא יוכל לעמוד בהם, ואז יעזוב את צדקתו ואת תומתו ובכל אשר יפנה ירשיע בדיבור ובמעשה.

יב. והרי שעדיין השטן עצמו לא הזיד לומר שימסר ברשותו, אלא שהקב"ה ייסרהו בדינים הקדושים שלו. אבל הקב"ה שרצה לזכות את הצדיק ולהודיע אל השטן שיעמוד בצדקתו על כל פנים, לפיכך לא די שהסכים עם השטן לנסותו בשבט היסורין, אלא שמסרו בידו ממש, כדי שבגמר נסיונו אפילו מלאך רע יענה אמן בעל כרחו והקטיגור יעשה סניגור. וזהו הטעם שאמר אל השטן: "הנה כל אשר לו בידך".

ועדיין לא נתן לו רשות כי אם בממונו ולא בגופו, וז"ש: "רק אליו אל תשלח ידך", כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. ואעפ"כ יצא השטן שמח וטוב לב ממחיצתו של הקב"ה ועזב קטרוגו על אחרים, כי זה הצדיק לבדו היה שקול כנגד כולם, בסוד הכללות כד"ל, וז"ש: "ויצא השטן מעם פני ה'".

יג. והנה כבר ידוע שאין השטן מתעורר בקנאתו אלא בריבוי ההצלחה, בסוד: "לפני שבר גאון", וז"ש: "ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור". והסוד הוא, עלית כל המדרגות במדרגה היותר עליונה לקבל ממנה כל ההשפעות שלהם.

יד-טו. ואז תכף ומיד: "ומלאך בא אל איוב דאמר הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם. ותפול שבא ותקחם וגו'". שהשטן אחז בתחלה במדרגות החצוניות שהם הבקר והאתונות, בכח הגבורה שהניקוד שלה הוא שבא כידוע, וזה סוד: "ותפול שבא ותקחם".

"ואת הנערים הכו לפי חרב", בהתפשטות הגבורה למטה על ירך שמאל, שהוא ההוד, אשר שם חרב מצומדת ונשלפת מתערה בהתעוררות הדין הקשה להשלים הנסיון הגמור. ולכן היה מראה פעולתו להכעיס, וזהו ענין אמרו: "ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" שהיל"ל: ואגיד לך, אלא להגיד לך ממש דברים קשים כגידים המשברים את הלב לראות אם יעמוד בנסיונו.

טז. ועוד תוך כדי דיבור מביאים לו שליח אחר שאמר: "אש אלקים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם", וזה יותר קשה מן הראשון, שיבא הפורענות אל הצדיק ממקום דבקותו ממש, שהרי כל מעשיו של הצדיק הם לשם שמים, להדביק היסוד תמיד עם הת"ת, בסוד גוף וברית חשבינן חד, והרי פורענותו כנגד מגמתו ועבודתו, והוא דבר שאין הדעת סובלתו. וכל שכן שמסתמא אין רע יורד מלמעלה. ומה גם שנראה שהיתה הכונה להכעיס, כענין שנאמר: "ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" כמו שביארנו.

יז. ומפני שהדינים היו יוצאים מנרתקן זה אחר זה כולן רצופין בלי שום ריוח ביניהם, לפיכך זהו ענין אמרו: "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום וגו'". וגם זה היה דין קשה הרבה מאד, שנתנו רשות אל הקליפה הקרובה אל הקדושה, שהצדיק הזה היה מתעסק תמיד לתקנה ולמתקה, שתתפשט בכל ג' קוים שלה לצערו ולגזול את קניניו. וגם זה נראה שהיה בכונה להכעיסו ולשבר את לבו, כענין שנאמר: "ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך".

יח־יט. ואמנם זאת האחרונה קשה מכולם, כי בהתיחד כל שאר המדרגות עם המדרגה העליונה להתענג ולשמוח ברזא דיין המשמח, אז ממש ניתן כל תוקף אל הס"א להתאחז בשרשו מכל צדדיו ולהפוך אותו כמהפכת זרים, וזהו ענין אמרו: "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור. והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפול על הנערים וימותו ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך".

כ. ואמנם כשידע איוב שנתהפך שרשו ונתקלקלו צנורותיו, אז מתוך צרתו הגמורה: "ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו".

"ויקרע את מעילו" על מיתת בניו שהוא סוד קלקול צנורותיו, כי כל בן זכר היה לו צנור אחד, כענין אמרם ז"ל זכר זה ככרו עמו, כי כל הזכרים הם בחינת משפיעים כידוע, וכשם שפירשתי לעיל שהז' בנים היו סוד ז' תיקוני רישא.

"ויגז אח ראשו" על מיתת בנותיו, שהן בחינת הגבורות דוגמת השערות כידוע.

"ויפול ארצה", לרמוז שנפל ממצבו וממדרגתו העליונה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

"וישתחו", להראות הכנעתו הגמורה לכל גזרות בוראו.

וזהו שאמר

כא. "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". וענין אמרו: "ערום יצאתי מבטן אמי" הסוד הוא, לפי שהולד בצאתו מבטן אמו הוא ערום ממש בלי מוחין ובלי לבושין, ואורותיו הולכין ונכנסים בו כפי מה שנגדל מעט מעט. וגם במותו כל המוחין והלבושים מסתלקים ממנו. והוא סוד אמרם ז"ל: כשם שהאדם נולד בלא דעה כך נפטר בלא דעה. ואם כן כל מה שניתן לו אחר הולדו הוא חסד מאתו ית', ולכן אין לו לאדם על הקב"ה שום תרעומת אם יטול ממנו מה שנתן לו בחסדו הפשוט, אלא בכל מדה שמודד לו צריך שיודה לו במאד מאד ולברכו על כל פנים, כי הנהגתו ית' היא הטובה בלי ספק וכל מאן דעבדין מן שמייא לטב. ולכן אמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". ותכף סמיך ליה:

כב. "בכל זאת לא חטא איוב", מלמד שהצדיק הזה שמר את משמרתו ועבד את עבודתו בכל כחו, ולא הטיל שום פגם בייחוד הקדוש דאיהו רזא דכל זאת כידוע. ואעפ"כ בהתעורר מדת הדין להתריס כנגדו לא חטא בשפתיו ולא נתן תפלה לאלקים. וענין תפלה הוא מלשון תפל מבלי מלח, כלומר שלא הזיד להיות קורא תגר כנגד מדת הדין ולומר שאין משפט במעגלותיה ואין טעם ברצון, כי אדרבא היה נכנע אל ההנהגה העליונה ומודה לה במאד מאד שכל דבריה בטוב טעם ודעת.