מגילת קדם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איש-ירושלים. אכן, אין להטיל ספק בירושלמיותו של אסף הלוי. כי איפה, אם לא בפנה נדחת זו, נשתמרו תום-רגשות והשקפת עולם אידאלית שכאלה?
ה"שאלות הארורות" לא יצקו את רעלן לתוך נשמתו, סערות-מרד איומות לא כווהו במגען, והריהו יושב לו שטוף-זהרה של שמש-מולדת וחורז חרוזים לכבודה. ואנו, מפונקי דקות חולנית של נפש בת-דורנו טפוחי מעוף-הרעיון ותהומות-ההרגשה, מסתכלים בתמהון בצמצום, בבהירות ילדותית זו, ויהי הפייטן עצמו בעינינו כעין "מגלת-קדם"...
יש, אמנם, גם לאדם מודרני שאיפה לפרימיטיביות; אך שם היא באה מתוך הרכבה של כוח אלמנטרי ותרבותיוּת יתרה; מה שאין כאן.
ומה יש כאן? – אהבה לנוף-מכורותיו, שהיא נוגעת עד הלב בפשטות בטויה הילדותי, יש הבנה לרוחה של אגדה ערבית. ויש אשר תעלה מבין דפי-הספר נשימת ארץ קדומה באויר-הרחמים שלה, בכספי לילותיה, "ביריעת דינור עוטפת שפולי-רקיעים".
לשונו העברית היא למדי ואף עשירה. אך היא כמעט משוללת תמונות, צבעי-דמיון, השאלות פיוטיות.
שירים אחרים מוצלחים הם מאד לפי שלמות סגנונם וחן-המקום, כגון: "השבב". על אחרים נסוך חוט של הומור נעים. כזה הוא השיר "אפותיקי": חולה במחלת-יבשה אנכי.


מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).