לדלג לתוכן

מגיד משנה/הלכות שבת/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הלכה א[עריכה]

האופה כגרוגרת חייב אחד האופה את הפת וכו'. בגמרא (שבת דף ע"ד:) שביק תנא דידן בישול סמנין דהוה במשכן וכו'. ושיעור הגרוגרת כבר הזכרתיו:

הלכה ב[עריכה]

שיעור המחמם את המים וכו'. הנותן ביצה בצד המיחם וכו'. במשנה בפרק כירה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל וכו' ובגמ' (שם ל"ח:) גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת:

וכן המדיח בחמין וכו'. משנה פ' חבית (שבת קמ"ה:) כל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן מליח ישן וקולייס האספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ובגמ' הדיח חייב חטאת, ע״כ:

הלכה ג[עריכה]

המפקיע את הביצה וכו'. פ' כירה (שבת ל"ח:) במשנה ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ובגמ' אמר רב נחמן בחמה כ״ע לא פליגי דשרי בתולדת אור כ״ע ל״פ דאסיר כי פליגי בתולדת חמה מר סבר גזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור ומר סבר לא גזרינן ופסק רבינו כת״ק והיתר החמה מבואר פרק כ״ב:

וכן המבשל בחמי טבריא וכו'. בגמרא אמר רבינא ש''מ המבשל בחמי טבריא בשבת חייב ואסיקנא מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות דרבנן:

המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ה:) במשנה כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ואמרו בגמ' כגון מאי אמר רב ספרא כגון תרנגולתיה דר' אבא. ופי' כגון מאי הוא מבושל כל צרכו בביאה בחמין מלפני השבת כדי שיהא מותר לשהותו בחמין בשבת כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיתה מלוחה ביותר והיה די לה בביאה בחמין ומכאן שהמבשל דבר המבושל אפילו באור ממש פטור שאם היה בו משום בשול אפילו בחמי האור היה חייב. ודעת הרשב״א ז״ל וקצת מהמפרשים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בשול דבר תורה ומ״מ באור ממש אסור וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו כנזכר פ״ג ופשוט הוא. ומה שכתב וכן דבר שאינו צריך בישול פשוט הוא ונלמד ממה שנחלקו פרק כירה (שבת מ"ב) שמן אם יש בו משום בשול אם לאו מכאן שדבר שאינו צריך בשול אין בו בשול לדברי הכל:

הלכה ד[עריכה]

אחד נתן את האור וכו'. ברייתא במסכת ביצה פרק המביא (דף ל"ד) ובגמ' שופת את הקדרה מאי קא עביד. פירוש אחר שהיא ריקנית. ותירצו הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה, ע''כ. וחיוב ההגסה יש מי שכתב שאין חייב בה אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו אבל משהגיס פעם אחת דבלא מגיס מתבשל אף המגיס פטור דמאי עבד ולזה נוטה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל ובודאי לדברי הכל כל שאין בבשולו חיוב אין חיוב בהגסתו ר''ל שאין חיוב בהגסת מבושל כל צרכו לדעת רבינו. ולא בהגסת מבושל כמאכל ב''ד לדעת אחרים ז''ל: אבל וכו' שם:

הלכה ה[עריכה]

הניח בשר על גבי גחלים וכו'. פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז) אמר ר' יוחנן הניח בשר על גבי גחלים הפך בו חייב לא הפך בו פטור ה''ד אילימא דאי לא הוה מהפך ביה לא בשיל פשיטא אלא דאי לא הוה מהפך ביה הוה בשיל אמאי לא מחייב לא צריכא דאי לא מהפך ביה בשיל מצד אחד כמב''ד ואי מהפך ביה בשיל משני צדדין כמב''ד וקמ''ל דכל מצד אחד כמב''ד ולא כלום הוא, ע''כ. ועוד שם אמר רבא ואם נצלה בו כגרוגרת במקום אחד חייב איכא דאמרי אמר רבא אפילו בב' וג' מקומות. ופסק רבינו כלשון אחרון. ופירשו כמאכל בן דרוסאי חצי בשול. אבל רש''י ז''ל פי' ליסטים היה והיה מבשל מאכלו שליש, עכ''ל:

שכח והדביק וכו'. פ''ק דשבת (דף ג' ד') מימרא הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ולמעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז''ל ולזה כתב רבינו שכח וכ''ש הדביק במזיד:

הלכה ו[עריכה]

המתיך אחד מכל מיני מתכות וכו'. ירושלמי ופרק קמא דיבמות (דף ו') מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנין וכו':

וכן הממסס וכו'. שם (שבת ע"ד:) האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל מהו דתימא כיון דהדר ואקיש אימא לא קמ''ל:

וכן המבשל כלי אדמה וכו'. שם האי מאן דשדא סיכתא חייב משום מבשל. וראיתי בספר העתים שיש גאונים פירשו שהוא מבשל כלי אדמה דקין. ורש''י ז''ל פירש יתד של עץ לח, וכבר הזכרתי למעלה יותר מבואר מזה גבי שופת קדרה:

כללו של דבר וכו'. כבר נתבאר:

הלכה ז[עריכה]

הגוזז את הצמר או שער וכו'. תוספתא הגוזז מן החיה מן הבהמה מן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב ע''כ. וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט. ופרק האורג (שבת ק"ה:) במשנה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול והאורג ב' חוטין שיעורו כמלא הסיט. ובגמ' (שם ק"ו) רב יוסף מחוי כפוף ר' חייא בר אמי מחוי פשוט. ורבינו פי' מלא הסיט רוחב שבין גודל לאצבע, ופירוש כפוף שאינו פושט אצבעותיו ככל הצריך אלא כפוף ופירוש פשוט שהוא פושטן. ופסק כן רבינו שאין לחייב אלא בראיה ברורה. והזרת הוא ג' טפחים לפי שהאמה היא בת ו' טפחים ויש בה שתי זרתות במדת הזרת האמור בכתוב ולא המשוער ביד. שהמשוער ביד מלא הסיט יותר הוא משני שלישים במורגש ונמצא שרוחב הסיט כפול הוא ד' טפחים זה דעת רבינו. ורש''י ז''ל פירש סיט שהוא הפסק בין אצבע לאמה כמה שאדם יכול להרחיבן, ע''כ. ובגמרא פירש רב יוסף אחוי האי הסיט כפול דמתניתין כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שתי פעמים. מחוי פשוט שבין גודל לאצבע פעם אחת והוא כפול דמתני' שיש בזה כפלים כאותן שבין אמה לאצבע, עכ''ל:

התולש כנף מן העוף ה״ז תולדת וכו'. פ' כלל גדול (שבת ע"ד:) התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ארשב״ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק, ע״כ:

הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך וכו'. שם אר''י הטוה צמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טויה רב כהנא אמר אין דרך טויה בכך ואין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך עכ''ל:

הלכה ח[עריכה]

הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה וכו'. משנה פרק המצניע (שבת דף צ"ד:) הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו וכן זקנו וכן שפמו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר״א מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות ובגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי ד״ה חייב:

וכן החותך יבלת מגופו וכו'. הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין (דף ק"ג) נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה בכלי הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא חייב וזה נ''ל כמוכרח שם ודברי רבינו צל''ע:

ומותר לחתך יבלת במקדש ביד אבל לא וכו'. במשנה שם חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. ובגמרא הקשו ממה ששנינו גבי קרבן פסח חתיכת יבלת אינה דוחה את השבת. ותירצו חד אמר הא והא בלחה הא ביד הא בכלי וחד אמר הא והא ביד הא בלחה והא ביבשה. ושאלו למאן דאמר הא ביד הא בכלי מאי טעמא לא אמר הא בלחה והא ביבשה. והשיבו יבשה אפילו בכלי נמי שריא פרוכי מפרכא. ופסק רבינו כמ''ד הא והא בלחה הא ביד הא בכלי ויבשה אפילו בכלי שרי:

הלכה ט[עריכה]

הנוטל שערו בכלי וכו'. פ' המצניע (שבת צ"ד:) הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה:

צפורן שפירשה רובה וכו'. (שם) תניא רשב''א אומר צפורן שפרשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת. אמר ר' יהודה הלכה כרשב''א אמר ר' יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו:

הלכה י[עריכה]

המלבן את הצמר וכו'. במשנה פרק האורג שעור המלבן כתבתיה בפרק זה:

הלכה יא[עריכה]

המכבס בגדים הרי זה תולדת מלבן וחייב וכו'. זה מוזכר בהרבה מקומות. ופירש רבינו שהוא תולדת מלבן ופשוט הוא:

הסוחט את הבגד וכו'. בהרבה מקומות דלמא אתי לידי סחיטה ופירשו קצת המפרשים ז''ל שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים האחד כשהיא ממים שהבגד בסחיטה זו מתלבן וזו היא תולדת המלבן והשני כשהיא משאר משקין כגון יין ושמן שאין הבגד מתלבן בהן ואסורה מפני תולדת הדש לפי שהוא מפרק ומוציא המשקין המובלעין וזו אינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאבוד. ולזה נראה שנוטה דעת הרשב''א ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל כתב סוף פ' שמונה שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקים ושיעורן כגרוגרת ואין דישה אלא בגידולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן. והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרינן התם לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה והוא שמתכבס הבגד בכך מעט ושיעורו כמלא רוחב הסיט כפול בחוטין ובארוג ג' על ג' כשיעורן להוצאה וכענין הזה כתב הרב משה הספרדי ז''ל. ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת ר' ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקה אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה עכ''ל וכן דעת רבינו וכמ''ש:

ואין סחיטה בשער וכו'. פרק מפנין (שבת קכ"ח) רבה ור''י דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ע''כ, ומיהו איסורא איכא:

הלכה יב[עריכה]

המנפץ את הצמר וכו'. משנה פ' האורג (שבת ק"ה:) נזכר בפרק זה:

והמנפץ את הגידים וכו'. ירושלמי:

הלכה יג[עריכה]

הצובע חוט שארכו וכו'. משנה פרק האורג נזכרה בפרק זה:

ואין הצובע וכו'. זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כמבואר פרק י״א ובמשנה פ' הבונה (שבת ק"ב:) זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, ע״כ:

הלכה יד[עריכה]

העושה עין וכו'. נראה שרבינו ז''ל מפרש מ''ש בפרק קמא (שם י"ח) מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו להתחייב משום צובע. ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זו שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה. ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ''ע. ובהשגות א''א בשול סמנין דגמרינן מיניה מבשל תיפוק לי משום צובע המים ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך לא ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים כמו שריית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר, עכ''ל. ודברי רבינו נכונים בעיקר דינו. ואי משום מבשל סמנין שהקשה הראב''ד ז''ל תיפוק לי משום צובע אה''נ וחייב שתים אבל אנן ילפינן שהבשול מלאכה וחייבין עליה:

הלכה טו[עריכה]

הטווה אורך וכו'. משנה פרק האורג (שבת דף ק"ה:) נזכרה בפרק זה:

העושה את הלבד וכו'. ירושלמי:

הלכה טז[עריכה]

העושה שני וכו'. משנה פרק האורג (שבת דף ק"ה:) העושה שני בתי נירין בנירין ובקירוס בנפה ובכברה בסל חייב. ופירש״י ז״ל שני בתי נירין שנתן שני חוטין של שתי בנירה אחת שקורין ליצ״א, עכ״ל:

הלכה יז[עריכה]

דרך האורגים שמותחין וכו'. פרק כלל גדול (שבת ע"ג וע"ה:) במשנה המיסך ובגמ' ר״י מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ופירש רש״י ז״ל מיסך אורדי״ר בלעז. ובגמרא השובט משוה השתי בכרכר, מדקדק כשמותח חוט הערב ומכה בכרכר עליו במקומות מקומות לישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה על האריגה, עכ״ל. וכל אלו שיעור אחד להם:

הלכה יח[עריכה]

וכן האורג שני חוטין וכו'. משנה פרק האורג (שבת ק"ה:) והאורג שני חוטין שיעורן כמלא הסיט. ופירש רבינו ז״ל שתי אצבעות מפני שלא אמרו כמלא רחב הסיט אלא כמלא הסיט ואין נראה כן מדברי רש״י ז״ל כמו שאכתוב למטה. ועוד שם במשנה וחכ״א בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין ע״כ:

ואם ארג חוט אחד וכו'. ברייתא פרק הבונה (שבת קד:) ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב והעמידה רב אשי אפילו כחכמים ולהשלים שאני:

ארג בשפת היריעה וכו'. ברייתא פ' האורג (שבת ק"ה) ובשפה שני חוטין וכו' כלשון רבינו. ופי' רש״י ז״ל יש שאורגים סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של (ערב) [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור ג' בתי נירין והאורג שני חוטין חייב הא למה זה דומה כלומר להכי מיחייב באריגה כי האי ולא אמרינן כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד זה דומה לאורג צלצול קטן חגורה קצרה שאינו רחב יותר מג' בתי נירין, עכ״ל:

הלכה יט-כ[עריכה]

המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה ה״ז תולדת אורג. ברייתא פרק כלל גדול (שבת דף ע"ה:) זכרתיה למעלה:

וכן הקולע וכו'. . הבוצע שני חוטין וכו'. במשנה פרק כלל גדול (שבת דף ע"ג) והבוצע שני חוטין. ופירש״י ז״ל מנתק לצורך וזה כדברי רבינו. ובהשגות א״א זה הפירוש נוטה וכו' חייב בחתיכה זו, עכ״ל. ואני אומר שפירושו נוטה ודומה למכה בפטיש שהוא גמר מלאכה וכבר שנוי במשנה. ומה שאמר שפירוש רבינו נוטה לקורע על מנת לתפור י״ל שאין דומה קורע החוטין עצמן וחותך אחת לשנים לזה שאינו חותכן אלא מפריד הארוג: