מגיד משנה/הלכות שבת/פרק ו

הלכה א

אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה וכו':   מבואר בכמה מקומות. ומ"ש ואע"פ שאמר לו מקודם השבת הוא מוסכם וראיה מדין האגרת שיתבאר בפרק זה, והמפרשים ז"ל הוכיחו כן ממקום אחר. ומה שכתב אע"פ שאינו צריך וכו', גם זה פשוט ומוסכם ויתבאר מהדינים שיבואו בפרק זה:

הלכה ב

נכרי שעשה מלאכה מעצמו וכו':    זה מבואר במשנה פרק כל כתבי (שבת דף קכב) כמו שיתבאר, ודע שבו ביום אסור לכל בכל דבר שיש במינו במחובר וכן מוכחת הסוגיא שבפ' אין צדין (ביצה כ"ד ע"ב), אבל לערב נחלקו המפרשים ז"ל אם צריך לישראל אחר להמתין בכדי שיעשו ודבריהם וראיותיהם ארוכים ופשט מימרא שבפרק אין צדין שאומרת ולערב בכדי שיעשו מורה כדברי רבינו שאפילו אחר צריך להמתין בכדי שיעשו. ומ"ש והוא שלא יהא הדבר הזה מפורסם וכו', למד מדין הקבר שנתבאר בפרק זה:

הלכה ג

כיצד נכרי שהדליק את הנר וכו':   שם במשנה כלשונו: מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור::    שם, ואמרו קצת מפרשים ז"ל אפילו כשמילא בשביל ישראל אינו אסור אלא לבהמת ישראל שלא היה לה באפשר לירד, אבל לשתות מהם ישראל מותר שלא ההנהו בדבר שאם רצה היה מטפס ויורד לבור מטפס ועולה ע"כ דבריהם ז"ל. ודין ליקט העשבים קשה להם שהרי הבהמה עצמה היתה יכולה לאכול מהם במחובר ודחקו לתרץ כגון שיש נהר מפסיק, ואין זה עיקר אלא ודאי אפילו לשתות מהם ישראל אסור וזה דעת רבינו: ליקט עשבים וכו':    ברייתא שם, נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, מלא מים וכו' בד"א בשאינו מכירו אבל מכירו אסור והקשו שם מעשה דר"ג והזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש לירד בו וירד אחריו ר"ג וזקנים ואמרו והא ר"ג מכירו הוה, ותירץ אמר אביי שלא בפניו הוה רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה והלכה כרבא. ובודאי אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו הוא מותר וכאביי וכ"כ ז"ל וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו שכל שאין לחוש שמא יעשה בשביל ישראל מותר, ומכל מקום בהלכות לא הביאו הא דאביי ואפשר שדעתם ז"ל דרבא לא מודה לאביי אלא תולה הכל במכירו וחילק בין דבר שיש בו כדי להרבות לדבר שאין בו. ודע שמהדינין הנזכרים יש ללמוד שפת שאפה נכרי בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר מותר לישראל אלא א"כ מכירו ויודע שצריך לו שיש לחוש שמא ירבה בשבילו, וכ"כ הרמב"ן ז"ל פירות שתלשן לצורך עצמו אסורין משום מוקצה ודברים התלושים שאפאן ובשלן מותרין והוא שראויין מתחלתן לכוס הא לאו הכי מוקצין הן ואסורין למי שיש לו מוקצה בהך ע"כ, וכ"כ הרשב"א ז"ל והוסיף לאסור אף הנולד כגון משקין הבאין ע"י סחיטת נכרי, ועשבים שהתירו לתת לבהמה אינו לתת לה בידים אלא לעמוד בפניה כדי שתלך שם ותאכל כדאיתא בגמרא, וכך יתבאר בפרק כ"א שאסור להמיד ממש בהמתו על המוקצה:

הלכה ד

נר הדלוק במסיבה וכו':   ברייתא שם. ויש מי שכתב שאם עשאו לצורך עצמו בידוע, אפילו היו שם כמה ישראלים מותר דלעולם עיקר דעתו אינו אלא לעצמו וצ"ע: נפלה דליקה בשבת וכו':    במשנה (דף קכ"א) נכרי שבא לכבות וכו' וכלשון רבינו, וממה שכתב וכן כל כיוצא בזה יראה שדעתו כדעת התוס' שהתירו בנכרי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל שאין הישראל חייב למנעו, והביאו ראיה ממשנה זו, אבל במערים אסור:

הלכה ה

מת שעשו לו נכרים תכריכין וארון וכו':   פ' שואל במשנה (דף קנ"א). עשו לו ארון חפרו לו את הקבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ובגמרא הקשו אמאי אסור לעולם לימא בכדי שיעשו אמר עולא בעומד בסרטיא, פי' שהוא מקום פרהסיא, והקשו הא תינח קבר ארון מאי איכא למימר, א"ר אבהו במוטל על קברו. והנה התבאר בכאן כל מה שהזכיר רבינו חוץ ממ"ש ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה שלמד מן התוספתא שאמרו עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל ולישראל אחר מותר, ומפרש רבינו לאותו ישראל אסור לעולם ושנעשה בפרהסיא לישראל אחר מותר. ודוקא בכדי שיעשו וזה כפי שטתו שכתבתי למעלה. ואחרים פירשוה בשלא נעשה בפרהסיא ולאותו ישראל אסור לאלתר עד כדי שיעשו ולישראל אחר מותר למוצאי שבת לאלתר ואפילו בו ביום אם היה אפשר, ולדבריהם נכרי שהדליק את הנר בשבת בשביל ישראל מותר לישראל אחר להשתמש לאורו, ואין זה פשט המשניות. אבל אם צריך לערב ישראל אחר כדי שיעשו זה צריך הכרע. ובהשגות א"א לא הכל מודים לו שיהא ישראל אחר צריך להמתין בכדי שיעשו ולפי הטעם שהוא מפרש לפנים בהמתנה זו דומה שאין ישראל אחר צריך להמתין, ע"כ. ומ"ש רבינו בטעם המתנה זה מוסכם הוא מרוב המפרשים ז"ל ואעפ"כ צריך אפילו לישראל אחר להמתין שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכן דעת רש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בתורת האדם שלו:

הלכה ו

נכרי שהביא חלילין בשבת וכו':    במשנה (שם דף קנ"א) נכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ובגמרא מאי ממקום קרוב אמר רב מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, ואמרינן התם דדייק מתניתין דמסכת מכשירין כותיה דשמואל וזה פי' רבינו ז"ל לא יספוד בהן ישראל לאלתר אא"כ באו ממקום קרוב. ושאלו בגמרא מאי ממקום קרוב כלומר מה היא כונת המשנה ופירש רב שכונתה לא יספוד בהן לאלתר אא"כ ראה אותן באין ממקום ראוב שא"א שלא יהא בשעת הספד שיעור שיבאו משם שאין ההספד ממש בשעה שחשיכה, ואם באו ממקום קרוב מסתמא יש בו שיעור, וזה הוא שאמר ממש כלומר כונת המשנה כפשטה היא, ובא שמואל וחלק עליו ואמר אין צ"ל באו בחצי היום אלא אפילו ראינום באים בבקר השכם אין אומרים לולא שבאו ממקום קרוב לא היה נכנסים בבקר אלא חוששין שמא באו בלילה לחוץ לחומה לנו. ולפיכך כיון שאינו יודע צריך להמתין כדי שיבאו ממקום קרוב וקיי"ל כותיה דשמואל דדיקא מתניתין כותיה. ומ"ש רבינו ואם ידע וכו' כך דעת קצת המפרשים ז"ל שאפילו דבר המצוי במקום קרוב אם בא מרחוק צריך להמתין בכדי שיבא ממקום שבא, ויש מי שהקל בהמתנה חוץ לתחום, ויש בסוגיא זו פירושים אחרים וזה כדעת הגאונים ז"ל:

הלכה ז

עיר שישראל ונכרים דרין בה:   משנת מכשירין הובאה שם כלשונו, ומ"ש מפני שכשהוחמו בשביל הרוב הוחמו מבואר בגמרא פ' כל כתבי (דף קכ"ב):

הלכה ח

ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה:   זה נלמד מפני שלא מצינו בו איסור בגמרא ואין זה חמור כישראל העושה מלאכה במזיד שאסורה לו לעולם כמו שיתבאר בפרק זה ואולי במקום אחר מבואר ההיתר. ומ"מ מ"ש ימתין בכדי שיעשה פשוט דלא גרע מאם עשאו נכרי מאליו לצורך ישראל:

הלכה ט

דבר שאין בו מלאכה ואין אסור לעשות כו':    זה מוסכם מן הגאונים ז"ל שדוחין שבות דשבות לגבי אמירה לנכרי במכשירי מילה אף ע"פ שאין דוחין את השבת, ולמדו כן ממ"ש פ' הדר (עירובין דף ס"ז) שמותר לומר לנכרי להביא חמין לתינוק דרך מבוי שאינו מעורב וזה בהסכמה מהם ז"ל. ומכאן למד רבינו לכל המצות כולן. והנראה לי מלשון רבינו שהוא מפרש מעשה דפ' הדר שלא ביום מילה אלא קודם לה או אחריה הרבה. ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין לו ודברי הגאונים ז"ל בדין המילה כ"ש הוא. ויש חולקים ואומרים דמילה שאני דניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אסור וכן סוברין שאינו מותר אלא במקום חולי גמור ודברי רבינו עיקר. ובהשגות א"א אם היה מקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת וכן אמרו הלכה מחזירין את השבר. וכן אמרו במקום הפסד כגון צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו, ע"כ. וכל אלו שכתב כבר נתבארו בדברי רבינו. ואמנם כונתו בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער. וזהו שכתב מקצת חולי או מצטער, ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים ולגבי מילה לא התירו שבות גמור ולגבי לוקח בית בא"י התירו וכן כתבו ז"ל:

הלכה יא

הלוקח בית בארץ ישראל כו':   מימרא פ' מרובה (ב"ק דף פ') כלשונה:

וכן כל הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה:   פ"ק גיטין (דף ח' ע"ב):

הלכה יב

פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וכו':   זה מבואר במשנה פקרא קמא (שבת י"ז ע"ב) שנינו שם ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ואפילו ב"ש לא אסרו כשהוא עושה בשבת אלא כשאין שהות ביום לעשות ונראה כאילו אומר עשה בשבת וקי"ל כב"ה ובכמה מקומות דין זה פשוט. ומ"ש רבינו קצץ דמים בדוקא נלמד מדין האגרת שיתבאר בפרק זה, וכתב הרשב"א ז"ל ודוקא בביתו של נכרי אבל בביתו של ישראל אפי' בקבולת מטלטלין אסור. ירושלמי תני אומנין נכרים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר בד"א בקבולת אבל בשכירות אפי' בתוך בתיהם אסור. בד"א בתלוש אבל במחובר לקרקע אסור, ע"כ:

וכן השוכר נכרי לימים הרבה וכו':   בהשגות א"א דבר זה לא נהיר ולא צהיר כו' ואין זה דומה לקבלנות, ע"כ. ול"נ שיצא לרבינו מהברייתא הנזכרת בפרק מי שהפך במסכת מ"ק (דף י"ב) שאמרו בה היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן וכו' ויתבאר פרק שמיני מהל' יו"ט. וסובר הרב ז"ל שהטעם לפי שהן כקבלנין וצ"ע:

הלכה יג

בד"א בצנעה שאין הכל מכירין וכו':   מימרא פ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ואסיקנא התם ה"מ בשבתות וי"ט והוא דליכא מתא דמקרבא להתם. ובע"ז ספ"ק (דף כ"א) לא ישכיר אדם מרחצו לנכרים מפני שנקראת על שמו ונכרי זה עושה מלאכה בו בשבתות ויו"ט אבל שדהו לנכרי מאי שרי דאמרי אריסותיה קא עביד מרחץ נמי אמרי אריסותא קא עביד אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. הא למדת שהכל תלוי ברואין וכן הסכימו ז"ל:

הלכה טו

וכן מותר לאדם וכו' דבר ששם הישראל וכו':   ברייתא וסוגיא פרקא קמא דע"ז זכרתיה למעלה. ויש מי שכתב שכיון שמותר להשכיר שדהו לנכרי לפי שהרואין תולין באריסות אף מותר לשכור הנכרי בקבולת לחפור לו שדהו או לנטוע לו כרמו ואפילו תוך התחום לפי שהרואין תולין באריסות. וכשאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור לא אמר אלא בקבולת בנין. ודבר זה מחלוקת בין האחרונים ז"ל. ויש מי שאסר כדעת רבינו לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים כלומר שהם יתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין ואם יחקרו הדבר ימצאו הנכרי נוטל פירות ודבר הנראה הוא אבל כשאין הנכרי נוטל בפירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו שיאמרו שכורה היא לנכרים וישראל נוטל פירותיה למחר וא"ת נתיר על סמך שיאמר קבולת היא זה אינו שאם היינו דנין שהרואין תולין אותו בקבולת אפילו לבנות את הבית היה מותר וזה ברור כנ"ל: ומ"ש רבינו דבר ששם הישראל וכו' ולא פרט מרחץ, לפי שאין דין זה תלוי במהות הדברים אלא לפי המקומות יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן וכן במרחץ אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם. וכן כתבו ז"ל דעכשיו שנהגו במקומותינו להשכיר בין מרחץ בין פורני מותר:

הלכה טז

מותר להשאיל ולהשכיר כלים כו':   מתוך דברי רבינו שהשוה שכירות לשאלה נראה שדעתו ז"ל שכשם ששאלה מותרת אפילו בע"ש כך השכירות מותר והוא שיצא מביתו קודם שחשיכה כמו שיתבאר לפנינו. ויש שהקשו מן הברייתא ששנינו שם לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש וברביעי ובחמישי מותר. כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד נכרי בע"ש ובד' ובה' מותר אמרו עליו על יוסף החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי לעולם. ומתוך כך פירשו ז"ל דבכלים שעושין בהם מלאכה שכירות חלוק משאלה דאסור להשכיר מע"ש לנכרי דמיחזי כנוטל שכר שבת ואפילו בהבלעה אסור להשכירן מע"ש. וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות אבל בהלכות לא הביאו זאת הברייתא מדעתם שאינה הלכה דאתיא כבית שמאי דאית להו שביתת כלים ואע"פ ששנינו (שם י"ח:) ב"ש אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא אם כן יגיע לביתו ושם שנו שב"ה מתירין כדי שיצא מפתח ביתו אלמא אפילו ב"ש לא הצריכו אלא כדי שיגיע לביתו. יש לומר דזהו בשאלה והלואה ושאר הנזכרים באותה ברייתא אבל בשכירות שהישראל נהנה החמירו ב"ש כל יום ששי ומיהו בחמישי מותר לפי שאין אנו מוזהרין אלא על מלאכתנו שלא תעשה בכלינו וזה דעת ב"ש ואינה הלכה: ויש מי שהקשה אם כן היאך הביאו בגמרא סתם כהלכה פסוקה. ואני אומר יגיד עליו רעו כיוצא בו דאגרות האמור שם ששנינו שם ברייתא אחרת חולקת על זו כמו שיתבאר לפנינו. כך נראה לי דעת רבינו וההלכות ונכון הוא:

הלכה יז

המשתתף עם הנכרי במלאכה וכו':   ברייתא בסוף פ' קמא דע"ז (דף כ"ב) ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור, ע"כ. ורבינו ז"ל לא הזכיר באו לחשבון. נראה שהוא מפרש כפירש"י ז"ל שפירש דה"ק אם לא התנה מתחלה וגם לא אמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל את חלקו מעצמו בשבת ולסוף באו לחשבון אסור דנכרי שלוחיה הוה. ואיבעיא להו התם סתמא מאי כלומר שנטלו סתם בלא תנאי ובלא חשבון ולא איפשטא. וכתבו ז"ל דלחומרא עבדינן ואסור. ומתוך כך סתם רבינו ואסור כשלא התנה ואמר שהנכרי נוטל שכר בשבתות:

הלכה יח

ואם לא התנו וכו':   סברת רבינו נכונה ופשוטה:

הנותן מעות לנכרי וכו':    סברת הגאונים ז"ל בדין העסק נראית פשוטה שהרי אין המלאכה הזאת מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהנכרי עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא ולמה יאסר:

הלכה יט

לא יתן אדם כלים וכו':   משנה (שבת י"ז ע"ב ובכולן ב"ה מתירים עם השמש וכבר זכרתיה למעלה, ומ"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה:

וכן לא ימכור וכו' וכן לא ימשכננו וכו':   ברייתא (שם י"ח ע"ב) כבר זכרתיה למעלה גבי מותר להשאיל וכו':

הלכה כ

הנותן אגרת לנכרי וכו':   שם ברייתא (דף י"ט). ת"ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע"ש אא"כ קצץ לו דמים בש"א וכו' והוינן בה ואמר רב ששת ה"ק ואם לא קצץ ב"ה אומר כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והקשו והא אמרת רישא אין משלחין פירוש בלא קציצה. לא קשיא הא דקביע דואר במתא הא דלא קביע דואר במתא. ובהלכות שמעינן השתא דהיכא דקצץ כו' כדברי רבינו ז"ל, עוד שם דואר אדם ידוע כל כתב אליו יובל והוא משכיר ומשלח אגרות לכל מי שנשתלחו אליו, ע"כ. ומכאן אתה למד דברייתא דלעיל כיוצא בו אין משלחין אגרות אינה וכמ"ש למעלה. ואני הייתי סבור לפרשה בלא קצץ ובליכא דואר ואעפ"כ בחמישי מותר שלא אסרו אלא בע"ש וזהו שהזכירו בזו בע"ש אלא שאין דעת רבינו וההלכות נראה כן:

הלכה כא

נכרי שהביא חפציו בשבת וכו':    דע שאמירה לנכרי במלאכת הנכרי מותרת גמורה ר"ל שמותר לישראל לומר לנכרי לעשות מלאכת הנכרי עצמו. וכ"כ המפרשים ז"ל ודקדקו כן במכילתא וכ"ש מ"ש רבינו. והנראה מלשונו הוא שחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים האסורין בטלטול כיון שהם ביד הנכרי רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד הנכרי:

ומזמנין את הנכרי בשבת:   מימרא כלשונה פרק שני דביצה (דף כ"א ע"ב):

ונותנין לפניו מזונות וכו':   ברייתא פ"ק דשבת ת"ר נותנין מזונות לכלב בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו כיוצא בו נותנין מזונות לפני נכרי בחצר אם נטלן ויצא אין נזקקין לו. ומ"ש רבינו לאכלן לפי שבמפרש להוציא אסור וכן אמרו בירושלמי אין נותנין מזוזות לנכרי ע"מ לצאת וכן פירשו ז"ל. וכתבו ז"ל שההיתר כדי לאכלן הוא שאנו חושבים אותו כמזונותיו עלינו מפני דרכי שלום ואינו כחזיר שאסור כמבואר פרק כ"א:

הלכה כב

מי שהיה בא בדרך וכו':   משנה פרק אחרון (שבת דף קנ"ג) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ובגמרא מאי טעמא שרו ליה רבנן למיהב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי [ארבע אמות] ברשות הרבים. ובתוספות כתבו מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטין או מן השלטון שהוא מותר לטלטל המעות כדי להחביאן דמשום הפסד התירו לו לטלטלן ונחלקו עליהם הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ונתן טעם הרשב"א ז"ל לאיסור ואמר שבכאן לא התירו לו דבר קל משום הפסד ממונו אלא כדי שלא יעבור על דבר חמור. אבל במתירא מן הלסטים אין מתירין לו טלטול כדי שלא יבא לידי טלטול. ע"כ דבריו ז"ל:

בד"א בכיסו אבל מציאה וכו':   מימרא שם. ומ"ש אבל יוליכנה יתבאר דעתו ודעת החולקין פ' כ'. ושם יחלק בין מציאה הבאה לידו למציאה שלא באה לידו:

הלכה כג

ישראל שעשה מלאכה בזדון וכו':   ברייתא פרק מרובה (בבא קמא דף ע"א) ובפרקא קמא דחולין (דף ט"ו) ובכתובות (דף ל"ד) ובהרבה מקומות. המבשל בשבת וכו'. רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ויש בברייתא דעות אחרות. והכריחו המפרשים ז"ל שפירוש דברי ר"י כך הוא בשוגג יאכל למו"ש בין לו בין לאחרים ובו ביום אסור לכל. במזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלין. וכן כתוב בהלכות פרק כירה ושם נפסקה הלכה כר"י וכן כתבו הגאונים ז"ל. וכן הכריע הרמב"ן ז"ל. ומ"מ מ"ש רבינו מיד כלומר שא"צ להמתין בכדי שיעשו הוא נמשך אחר הטעם הנזכר למעלה ואין לחוש לו במה שנעשה על ידי ישראל בשוגג או במזיד. וי"ח בזה ואומרין שהוא כדי שלא יהנה במעשה שבת. והרמב"ן ז"ל כדעת זה הוא סובר והצריכו בכאן אפילו בשוגג המתנה כדי שיעשו. וה"ר יונה ז"ל דעתו כדעת רבינו והרשב"א ז"ל לא הכריע בזה כלום:

הלכה כד

פירות שיצאו חוץ לתחום וכו':    ברייתא הובאה פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"א מ"ב) ותירצו בגמרא כך. פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו בד"א בשלא במקומן אבל במקומן אפילו במזיד יאכלו רבי אליעזר בן יעקב ורבי נחמיה אומרין לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. ורבינו ז"ל פסק כמותן לפי שהן שנים לגבי ת"ק ועוד שמשנת ראב"י קב ונקי. ובהשגות א"א דוקא שלא חזרו וכו' רב פפא בעירובין, ע"כ. וביאור דבריו כך היא, גרסינן התם (שם מ"א ב) אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו איתיביה רב יוסף ברבי שמעיה לר"פ רבי נחמיה וראב"י אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין בשוגג אין במזיד לא. ותירצו תנאי היא דתניא פירות וכו'. ופירוש ור"פ ס"ל כת"ק וא"כ יש לנו לפסוק כת"ק אחר שר"פ סובר כמותו. ועוד אני מוסיף להקשות על דברי רבינו ז"ל שהוא בעצמו פסק כר"פ פרק ה' מה' יו"ט בביאור. ונ"ל בתירוץ כל זה שאין גרסת רבינו תנאי היא אלא ההיא בשבת היא. והטעם בזה לפי שדברי ר"פ בהכרח הם ביו"ט שאדם יכול להוליכן ברשות הרבים תוך התחום והמקשה היה סבור שדברי ר' נחמיה ור' אליעזר היה ביו"ט ואמרו לו דבשבת היא ולא נחלקו אלא לענין אכילה ולא לענין הגבלת התחומים ואין דברי ר"פ תלויין בהן. כן נ"ל לדברי רבינו ונכון הוא אילו היו הספרים מודים לו. והרשב"א ז"ל כתב בהפך מכולם והעמיד דבריהם דוקא ביו"ט אבל בשבת כיון שהעבירן ישראל ד"א ברה"ר או שהחזירן מרה"ר לרה"י לא יאכלו. וכבר ראיתי שדעת הר"א ז"ל בזה כדברי רבינו לפרשם בשבת וצ"ל לפי דבריהם ביצאו ע"י נכרי אי נמי אפילו ע"י ישראל החמירו בתחומין דדבריהם יותר מד"א דרה"ר דאורייתא לפי שדבריהם צריכין חזוק וזה צ"ע. ומ"מ כונת דבריהם על ידי ישראל היא ודאי כיון שחלקו בין שוגג למזיד:

הלכה כה

השוכר את הפועל וכו':    ברייתא הובאה פ' הזהב (מציעא נ"ח) כלשונו עד אחריות שבת עליו. ובהלכות פרק השואל הובאה כולה: