מגיד משנה/הלכות שביתת עשור/פרק ב

הלכה א

האוכל ביוה"כ וכו'. משנה פרק יוה"כ (יומא ע"ג:) האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכן דקדקו בשיעורה והעלו שהיא פחותה מכביצה דהא איכא מאן דאמר יתירה על כביצה ומשקל הביצה לפי מה שכתב רבינו פ"א מהל' עירובין היא ל"ה ארגינ"ץ ועוד כמו שמבואר למחשב לפי מה שכתבתי שם: וכן כל וכו'. שם במשנה והשותה מלא לוגמיו חייב וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו ומבואר בגמרא (דף פ':) דלאו מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקם לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, ושם נתבאר שבאדם בינוני שהוא פחות מכדי רביעית וכן מבואר שם שכל אדם משערים בעצמו והכל לפי מה שהוא אדם:

הלכה ב

אחד האוכל אוכלים וכו'. ברייתא שם (דף ע"ד:) נזכרו בה הטבל והפגול והנותר ושאר המאכלים האסורים:

הלכה ג

אכל או שתה פחות מכשעור וכו'. שם (דף ע"ג:) חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה ור"ל אמר מותר מן התורה וקי"ל כר"י. וכתב רבינו מכין אותו מכת מרדות וק"ו הוא מדין אסורין של דבריהם שכתבתי פרק ראשון מהלכות שבת:

הלכה ד

אכל מעט וחזר ואכל מעט וכו'. תוספתא אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. ופירש רבינו שאכילת פרס הוא שלש ביצים וכן עיקר וי"מ ארבע ביצים ולדברי רבינו הסכים הרשב"א ז"ל: שתה מעט וחזר ושתה אם וכו'. גם זה בתוספתא והוא הדין לכל איסורין שבתורה כמבואר פי"ד מהלכות מאכלות אסורות. ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי אכילת פרס ולמדו כן ממה שאמרו בכריתות פרק אמרו לו (דף [י"ג] פ"ה) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה בכדי אכילת פרס כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין יותר מכן אין מצטרפין וכתב רבינו דין זה פ"ח מהל' שאר אבות הטומאה וי"ל שעשו חזוק בטומאת גויה של דבריהם וכן נראה בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאין ומשקין טמאין משאר איסורין ואע"ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורין ושלא לדחות תוספתא זו וגם הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתבה בהלכותיו:

הלכה ה

אכל אוכלין שאינן וכו'. משנה יומא (פ"א) אכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה ושתה משקים שאינם ראויין לשתייה והשותה ציר ומורייס פטור. ובגמרא (שם פ"א:) אמר רבי דחומץ משיב את הנפש וראוי לשתייה ואמרו שם דלית הלכתא כרבי. והכאת מרדות כבר כתבתי ענינה:

הלכה ו

שתה חומץ מזוג וכו'. שם מבואר חילוק בין חי למזוג: הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהן פטור אבל זנגביל רטוב חייב. כך היא הנוסחא בקצת ספרי רבינו ולפ"ז נראה דאין חילוק בפלפלין בין רטובין בין יבשין ואינו כן דודאי מבואר בגמרא שם דפלפלין רטובין חייב. וכ"כ רבינו פ"ח מהלכות ברכות שראוין הן לאכילה ופשוט הוא לפיכך עיקר הנוסחא אבל רטובין חייב: אכל עלי וכו'. שם ת"ר אכל עלי גפנים פטור לולבי גפנים חייב אלו הן לולבי גפנים שחייב עליהם אמר ר' יצחק מגדלאה כל שלבלבו מר"ה ועד יוה"כ ותניא כוותיה:

הלכה ז

אכל צלי במלח וכו'. שם (דף פ':) אמר רב פפא אכל אומצא דמלחא מצטרף וכו': ציר שעל וכו'. שם ארשב"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוה"כ פשיטא מהו דתימא משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא: היה שבע וכו'. שם אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב ופירוש משכחת לה כגון בתחלת הלילה שהוא שבע מסעודת הערב:

הלכה ח

חולה שיש בו סכנה וכו'. במשנה (דף פ"ב) חולה מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי. ובגמרא (דף פ"ג) אמר ר' ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו מ"ט לב יודע מרת נפשו רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי רופא מ"ט תונבא הוא דנקט ליה ספק נפשות להקל ושם נשאו ונתנו לדעת ר' ינאי והעמידו מתניתין דקתני מאכילין אותו על פי בקיאין בשחולה אומר איני צריך ורופאים שנים כמותו ושנים אומרין צריך דלא אזלינן בתר רוב דעות אבל מקילים ומאכילין אותו ואחר כן אמרו מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן ולדעת מר בר רב אשי לא עבדינן ההיא אוקמתא ולזה סובר רבינו שהולכין אחר רוב דעות כמו שאכתוב בסמוך ומ"ש כאן הוא כמר בר רב אשי וקי"ל כותיה וכ"פ ז"ל: אמר החולה איני צריך וכו'. כבר נזכר זה בדברי רבי ינאי. וכתב רבינו ובלבד שיהיה בקי לפי שהזכירו במשנה בקיאין: רופא אחד אומר צריך וכו'. זה מוסכם מבואר שם דספק נפשות להקל ופירוש דוקא בשאין החולה אומר איני צריך אבל חולה אומר איני צריך ורופא אמר כמותו אין מאכילין אותו על פי רופא אחד שאין דבריו של אחד במקום שנים וכן מבואר בגמרא בסוגיא דר' ינאי וכן כתבו ז"ל ודברי רבינו בחולה שנשתתק או שאומר איני יודע: מקצת הרופאים אומרים צריך וכו'. כבר כתבתי שדעת רבינו שהולכים אחר רוב דעות ומצינו בדיני נפשות שיש בהן אומד והולכין בהן אחר הרוב כגון בשהכהו באבן ויש להם לאמוד אם יש בה כדי להמית במקום שהכהו ואם נחלקו הולכין אחר הרוב אף כאן עושין כן וכן כתוב בשאלתות. ומ"ש רבינו אחר הרוב או אחר הבקיאין נ"ל פירוש דבריו או אם שוין במנין הולכין אחר הבקיאין אחר שאינן שוין בבקיאות בין להחמיר בין להקל וכתב זה לפי שאמרו ע"פ בקיאין ולא אמרו על פי רופאים אלמא בשוין הבקיאות מכריע וכ"כ הרמב"ן ז"ל. אבל בשאין המנינין שוין הולכין אחר הרוב אלא שהרמב"ן כתב שאם היה יחיד מופלג אומר צריך ורופאים שאין חכמים כל כך ומומחין אומרין אינו צריך הולכים להקל כדברי היחיד כיון שמיקל. עוד כתב דכל היכא דאיכא שנים אומרים צריך אפילו מאה אומרים אינו צריך הולכין על פי המקילין כיון שהם שנים תרי כמאה ומאה כתרי וכ"פ מקצת הגאונים ז"ל וכן הסכימו מן האחרונים וכל זה שלא כדעת רבינו: ואם נחלקו הרופאים וכו'. זה מבואר שם דכל היכא דכי הדדי נינהו הולכים להקל וכתבו מן האחרונים ז"ל כשמאכילין את החולה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס כדי להקל עליו אא"כ אמדוהו שהוא צריך כשיעור בכדי אכילת פרס ונראין הדברים וכן מוכיח בכריתות (דף [י"ג] פ"ה) פרק אמרו לו. וכתוב בירושלמי חולה אמר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר"י נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה וכתבוהו מקצת בעלי הלכות. וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא ה"מ דחולה אומר יכולני לצום אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולין אינן יודעין ובקיאין בחליין הלכך לרופא שומעין שאמר יודע אני ע"כ דבריו:

הלכה ט

עוברה שהריחה וכו'. במשנה שם (יומא פ"ב) עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה ובגמרא ובהלכות ההיא עוברה דהריחה אתו לקמיה דרבי אמר להו זילו לחישו לה דהאידנא יוה"כ הוא וכו': וכן מי שאחזו בולמוס וכו'. (שם פ"ג) במשנה בולמוס מאכילין אותו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. פירוש בולמוס חולי שמחשיך מאור עיניו של אדם מחמת רעב ויש בו סכנה ומבואר בגמרא שמאכילין אותו הקל הקל ראשון ונזכר בדברי רבינו פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות וכאן כתוב משנתנו שהיא ביום הכפורים כמבואר שם: 

הלכה י

קטן בן ט' שנים ובן י' שנים מחנכין אותו וכו'. דברי רבינו בדברים אלו כדברי ההלכות ממש שכתבו חינוך בבן תשע ובן עשר והשלמה מדבריהם בני אחת עשרה בין בתינוק בין בתינוקת שלא חלקו בשל דבריהם והשלמה מן התורה בתינוקת בת שתים עשרה ובתינוק בן שלש עשרה והוא שהביאו סימנין כמבואר בפ"ב מהלכות אישות וכדינן לשאר דברים וכבר נחלקו עליהם בדין השלמה של דבריהם ורבו בזה הסברות יש מי שאומר שאין כאן השלמה כלל מדבריהם ויש מי שאומר שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב ואין השלמה בתינוק מדבריהם כלל ויש מי שאמר שיש השלמה בתינוק בשנת י"ג ובתינוקת בשנת י"ב וזה דעת ההשגות. והגרסאות מתחלפות בזה. ונ"ל שדעת ההלכות ורבינו לומר ששנת י"א אינה בדין ההשלמה מדבריהם ואע"פ שאין נראה כן מלשון רבינו כן מוכרח מן הגמ' וממימרא (דאע"פ) [דנערה]. שאל"כ נמצאת השלמה בתינוק שלש שנים לפני חיובו מן התורה וכן כתב הרשב"א ז"ל שדעת ההלכות משעבר שנת י"א בדוקא ופירוש דברי רבינו הוא בן ט' שנים ששלמו תשע שנים וכן בן עשר ששלמו לו עשר וכן בבן י"א ששלמו:

הלכה יא

קטן שהוא פחות וכו'. שם התינוקות אין מענין אותן וכו':