מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אין אדם יכול להוריש וכו'. במשנה פרק יש נוחלין (דף קכ"ו:) מוסכם מן התנאים שאם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו יירשני לא אמר כלום כל שאמר לשון ירושה וכמו שיתבאר:

לפיכך האומר איש פלוני וכו'. משנה כלשונה ופירוש כגון שלא אמר יותר אבל אם אמר בברור אבל אני נותן כל שאר נכסי לאחיו זכו אלו וכשאמר בלשון מתנה וכמו שיתבאר בסמוך ופשוט אם אמר לא יירש עם אחיו ושאר אחיו יירשו הכל זכו ואין צ"ל אם אמר בלשון מתנה כמו שיתבאר כך כתב הרשב"א ז"ל: איש פלוני יירשני וכו'. ג"ז במשנה ומסקנא דגמ' דדברי הכל הוא: אבל (אם) היו לו יורשים רבים וכו'. שם מחלוקת ר' יוחנן בן ברוקה וחכמים ונפסקה שם הלכה כן והחלוק שכתב רבינו בבן בין הבנים בין כותב לו כל נכסיו לאומר הוא מהכרח השמועות וכדעת הרבה מן הגאונים ז"ל וכבר נתבאר פרק ששי מהלכות זכיה ומתנה ושם בארתיו:

אמר איש פלוני וכו'. שם מבואר ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואע"פ ששם שנינו אם אמר משום ירושה לא אמר כלום זהו מפני שהשוה להן את הבכור כמו שיתבאר למטה אבל אם לא היה שם בכור אפי' בלשון ירושה דבריו קיימין: אבל אם אמר על הבכור וכו'. ג"ז מבואר שם דאפילו ר' יוחנן מודה בבכור משום שנאמר לא יוכל לבכר. ודע שכל מה שהזכיר רבינו קודם לזה שבן בין הבנים יירש הכל אם אמר יירש כל נכסיו או יירש החצי אם אמר יירש חצי כל נכסי זהו בשלא היה בכור באותן שהנחלה מעוברת מהן בין בכל בין במקצת אבל אם היה שם בכור אין דבריו קיימין אצל הבכור כיון שאמר בלשון ירושה אע"פ שלא הזכיר הבכור בפירוש כיון שמכלל דבריו נגרע זכות הבכור ואמרן בלשון ירושה הרי הוא בכלל לא יוכל לבכר וכן כתב מבואר הרב אבן מיגש ז"ל ועוד הוסיף הרב אבן מיגש ז"ל לומר שכל שיש שם בכור כשם שבטלה צוואתו אצל הבכור כך בטלה אצל הפשוטים ואין בדבריו כלום כיון שאמרן בלשון ירושה ובזה נחלקו עליו ז"ל קצת מן האחרונים ואמרו שאצל הפשוטים דבריו קיימין וכל אחד מהן מפסיד לפי חשבון מה שהורישו אביו והבכור נוטל כדינו ולשון רבינו במ"ש אינו מבואר אלא שלמטה הביא משנת המחלק נכסיו ריבה לאחד וכו'. ונראה שהוא סובר כדעת רבו ז"ל:

ואם היה בריא וכו'. שם בעיא וכתבו בהלכות דלא איפשיטא ולא עבדינן בה עובדא ולזה כתב רבינו אינו יכול לפי שכל שיש ספק אין מוציאין מן היורשין בדין תורה שהן מוחזקין וכבר הזכיר רבינו דין זה פי"ב מהל' זכיה ומתנה ושם בארתי שאע"פ שהבריא כתב בשטר כיון שאמר לשון ירושה לא אמר כלום אף בפשוטין:

בד"א בשאמר וכו'. ביאור דברי רבינו הוא כך בד"א ששכיב מרע לא אמר כלום במי שאינו ראוי ליורשו וכן לבכור ובריא לא אמר כלום אפי' בפשוטין כשאמר בלשון ירושה אבל בלשון מתנה דבריו קיימין ומ"מ חלוק יש בין שכיב מרע לבריא שהבריא צריך אחד מדרכי ההקנאות ושכיב מרע ככתובים דמו כמו שנתבאר בהלכות זכייה ומתנה: לפיכך המחלק נכסיו וכו'. משנה שם וכבר כתבתי למעלה ומה שאמרו אם אמר משום ירושה לא אמר כלום הוא מפני הבכור וכמו שכתבתי למעלה ונראה שרבינו סבור כרבו ז"ל שהוא מפרש דכיון שיש שם בכור לא אמר כלום אפי' בפשוטין. וכבר כתבתי למעלה שיש חולקין בזה ועוד יש להם שיטה אחרת במשנה זו ומ"מ אין ביניהם ז"ל לענין הדין מחלוקת אלא אצל הפשוטין כמו שכתבתי למעלה:

כתב בין בתחלה בין באמצע וכו'. במשנה ומפורשת בגמ': וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשין כו'. שם מבואר בגמרא במסקנא דכל תוך כדי דבור ופירושו כדי שאלת שלום תלמיד לרב אם הזכיר לשון מתנה באחד מועיל לכולן ורבינו הזכיר בהן דין לשון מתנה באמצע וכ"ש בלשון מתנה בתחלה כגון שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית כל תוך כדי דבור קנה כל אחד וכן מבואר בגמרא שם וה"ה לסוף: אבל אם שהה כדי שיהא וכו'. שם בגמ' (דף קכ"ט) גבי שתי שדות ושני בני אדם אמר ר"ל (לעולם) לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום עד כאן ואוקימנא לה התם בהלכה וכגון לאחר כדי דבור ודעת רבינו דריש לקיש הזכיר דין מתנה באמצע וה"ה לכתחלה או בסוף וכן כתב רבו ז"ל והרשב"א ז"ל כתב זה לשונו ואין זה מחוור בעיני דא"כ מאי שנא דנקט לה מתנה באמצע ואמאי לא פריש כולהו בבי דמתניתין דהיינו בתחלה ובסוף אבל רש"י ז"ל פירש דבשתי שדות ושני בני אדם קאמר שלא קנו עד שתהא המתנה באמצע שאילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה אני אומר דפלוני הראשון אמר ליטול בירושה שהוא הלשון הראשון ולפלוני האחרון ליטול במתנה שהוא הלשון האחרון שבסדר הזכרתן סדר לשון הירושה והמתנה וכן אם אמר לפלוני ופלוני נתתי שדה פלוני ופלוני ויירשום לראשון נתן בלשון מתנה ולאחרון משום ירושה אבל עכשיו שאמר ירושה בתחלה ובסוף כשם שהירושה נאמר על שניהם כך לשון המתנה נאמר על שניהם עכ"ל. ואני אומר שאין קושייתו ז"ל על פירוש אבן מיגש ז"ל מחוורת כלל חדא שכבר נשמר ממנה אבן מיגש ז"ל ואמר בפירושיו דמשום דלשון מתנה באמצע טפי מרווח מן האחרים נקטיה ורצה לבררו ונ"ל טעם אחר דרבותא טפי הוא בלשון מתנה באמצע שיועיל אע"ג דאיכא שתי לשונות ירושה וכ"ש בתחלה או בסוף דה"ל לשון מתנה חד ולשון ירושה חד ור"ל נקט האי וכ"ש לאינך ואע"ג דמתני' נקטה לכולהו אורחא דמילתא הוא כיון שכולן נאמרין במשנה בלשון קצר ואחר שנסתלקה הקושיא אני אומר שאין פירוש רש"י ז"ל מחוור דהיאך אפשר לומר בלשון מתנה בסוף שהוא אומר שנתתים להם במתנה דלא קאי אלא אאחרון והא שנתתים להם קאמר והיאך אפשר דלא לישתמע אכולהו וכן בלשון מתנה בתחלה קשה לי ג"כ אחר שהוא משוה אותן בלשונו היאך נחלק בהם ודברי רבינו ורבו עיקר כך נ"ל:

ירושת הבעל אע"פ שהיא מדבריהם וכו'. דין זה בכתובות פ' הכותב (דף פ"ג:) ונתבאר בארוכה פרק כ"ג מהל' אישות וכבר כתבתי פ' ראשון מהלכות אלו שיש סוברין שירושת הבעל מן התורה:

העכו"ם יורש את אביו וכו'. בקדושין פ"ק (דף י"ז:) מימרא וכתב רבינו ששאר ירושותיהן מניחין אותן למנהגן והוא מפני שלא מצינו שיהיה סדר נחלות אלא לישראל בלבד:

והגר אינו יורש וכו'. שם: ויראה לי שהתנאי וכו'. זו סברת רבינו נכונה בטעמה: ואין העכו"ם יורש. גם זה שם מבואר וכבר נתבאר בהלכות זכייה ומתנה פ"ט שהגר אף על פי שיש לו בן שלידתו בקדושה ואין הורתו בקדושה אינו יורשו:

כל הנותן נכסיו וכו'. משנה ובגמרא פרק יש נוחלין (דף קל"ג:) ולא כרשב"ג: ומדת חסידות היא וכו'. שם בגמרא:

ישראל שהמיר וכו'. בקדושין פ"ק (דף י"ח) אמרו עכו"ם יורש את אביו מן התורה שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר והקשו ודלמא ישראל מומר שאני ותירצו אלא מהכא כי לבני לוט וכו' אלמא דפשיטא להו שיש ירושה לישראל מומר. ומ"ש רבינו ואם ראו ב"ד וכו'. דברים נכונים הם וידוע שהפקר ב"ד הפקר וכבר העיד הוא ז"ל שכן המנהג תמיד במערב:

צוו חכמים וכו'. מימרא פ' קמא דשבת (דף י':):