מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק ד

האומר זה בני או זה אחי אבי וכו'. פ' יש נוחלין (דף קל"ד) משנה האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן וכו' ומתפרש שם שכשאמרו זה אחי אינו נאמן הוא לענין ירושת אביהם וכשיש שם אחים אחרים שאינם מודים שזה אחיהם כמו שיתבאר דין זה בסוף הפרק בבאור אבל לענין ירושת נכסי הלה האומר זה אחי או אחי אביו ודאי נאמן הוא דהא אילו בעי למיתן ליה במתנה מצי יהיב וזה פשוט שם. ומ"ש אפילו נשתתק מפורש פרק מי שאחזו:

היינו מוחזקין בזה שהוא אחיו וכו'. זה מבואר דאפילו לר' יהודה דאמר יכיר יכירנו לאחרים לא אמר אלא בבנו אבל בשאר קרובים לא אמר דקרא בבן כתיב וזה ברור אבל בבן נאמן כדאיתא פ' יש נוחלין דקי"ל כר"י וכבר נתבאר שם דנאמן לומר אין זה בני: ויראה לי שאפילו היו לבן בנים וכו'. פירושו נתבאר פרק ט"ו מהל' איסורי ביאה שאינו נאמן לענין יחוס כל זמן שיש לבן בנים וכתב רבינו שאין הדין כן לענין ירושה. ונ"ל שיש שתי טענות לדבריו. האחת דלענין יחוס אינו מן הדין שנאמר שיהיה הוא פסול ובניו כשרין הילכך כיון דלגבי בני בנו אינו נאמן כך לגבי בנו אינו נאמן אבל לענין ירושה מה להם לבני הבן בירושתו בעוד אביהם קיים הילכך אינן מעלין ולא מורידין לענין ירושה, והשנית דאפילו יהיה זכות לבני הבנים בירושה מ"מ כבר הוא יכול להפקיע אם נותן נכסיו לאחרים משא"כ בענין יחוס שאי אפשר לו לפסלן ואע"ג דלגבי אחיו אינו נאמן לומר זה אינו אחי במגו דאי בעי יהיב נכסיו לאחר התם הוא משום שלא נתנה לו תורה ההיכר אלא בבנו והוה ליה כאומר אחי הוא ולא יירשני שלא אמר כלום אבל בבנו אפילו יש לו בנים ודאי נאמן ומ"מ נראה שאם מת הבן בחייו ואחר כך אמר אין אלו בני בני לפי שהמת לא היה בני אינו נאמן אף לענין ירושה והוה ליה כאומר זה אינו אחי שאינו נאמן דכל שאין דבריו לגבי בנו ממש אינו נאמן. כן נראה לי ואף מלשון רבינו נראה כן:

האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן וכו'. מימרא פרק יש נוחלין (דף קכ"ז:): ואם היו קורין אותו וכו'. ברייתא שם והטעם דאע"ג דאילו בעי למיהב ליה נכסיו מצי יהיב מ"מ כיון שהכירו פעם אחת בעבד לא כל כמיניה לחזור ולהכירו בבן ושיירש נכסיו בדרך זו והוה ליה כמגו במקום עדים דלא אמרינן:

היה עובר על בית המכס וכו'. ברייתא שם ופירוש הם היו פורעין מכס על העבדים:

העבדים והשפחות אין קורין וכו'. ברכות פרק היה קורא (דף ט"ז:) ברייתא:

מי שהיתה לו שפחה וכו'. בדינין אלו רבו הסברות כמו שהזכיר רבינו ודע שבגמ' לא נזכר חלוק בין שפחה שלו לשפחת אחרים ופ' כיצד ביבמות (דף כ"ב) שנינו מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן היבום וכו' בנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ושם כתוב בהלכות אמרי רבואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קנין בגוה אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הכי הא דתנן וכו' הני מילי שפחה דאחרים אבל בא על שפחה דידיה וילדה הימנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב עליה משום אחותו וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מילתא ומתוך דבריו נקיטינן לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה איתתא ומית ולית ליה אלא האי דאיתיליד מן השפחה חולצת ולא מתיבמת ולענין ממונא נקיטינן לקולא ולא ירית ליה אבל איהו גופיה לא מזבני ליה יורשים ואי בעי למיסב בת ישראל מצרכין ליה גט שחרור ואי קדיש מצרכין ליה גיטא מיניה ואי בעא למיסב שפחה לא שבקינן ליה עד כאן בהלכות ורבינו ז"ל לא נסתפק לו זה ואדרבה חשב הדין בפשוט שאין לחלק בין שפחה לשפחה וכי היכי דבנכרית ליכא לאיפלוגי בין נכרית לנכרית כך בשפחה אין לחלק בין שפחה לשפחה שאל"כ היה להם בגמ' לברר ולזה כתב רבינו בפ"ט מהלכות עבדים ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו הרי הולד כנעני לכל דבר וכן מוכר בניו ובנותיו וכו' וברייתא מבוארת היא במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין ת"ל האשה וילדה לו בנים אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה מגיד שילדיה עבדים כמוה אין לי אלא שפחה שולדיה כמוה נכרית מנין וכו'. ועוד נ"ל טעם לדברי רבינו דהא על כרחין זה שבא על שפחתו אפילו תמצא לומר ששחררה מ"מ עשה בעילתו בעילת זנות דהא אכתי פנויה היא ואינה אשתו וא"כ בהכרח עשה בעילתו בזנות ונתבטלה אצלו החזקה שאמרו חכמים בגמרא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהיא בביאת הפנויה אא"כ תאמר שזה שבא על שפחתו ודאי שחררה ובא עליה לשם קדושין וא"כ אף הבא עליה חייב משום אשת איש וזה אי אפשר והגע עצמך שבא עליה שלא בפני עדים היאך אפשר שתהיה ביאתו לשם קדושין והלא אין קדושין שלא בפני עדים כלום א"ו ביאת זנות היא זו וכיון שכן מנין לנו ששחררה ועוד תדע לך שלא אמרו חכמים אין אדם עושה בעילתו זנות אלא בזמן שיש שם צד קדושין או שכבר היתה מקודשת לו אבל פנוי הבא על הפנויה אפילו בפני עדים כיון שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושין ולא אמר לעדים שהוא בא לשם קדושין ודאי אינה צריכה גט וכמה שכתב רבינו פרק י' מהל' גירושין וכבר הכריח הרשב"א ז"ל כדבריו בראיות ובפירוש אמרו במשנה ביבמות נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו ולא חלקו בין מפותה בסתם בפני אחד או בפני שנים וכמה דברים יש בגמרא מראין כן וכיון שכן בדין הוא לרבינו שיאמר שהולד אפילו משפחתו הוא כנעני לכל דבר דאי לא לא הוה משתמיט תנא או אמורא לאיפלוגי כיון דאיסור אשת אח תלוי בזה וכשהגיע רבינו לענין ירושה חלק בין אם היה הבועל תלמיד חכם או כשר לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אפילו יהיה עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות סמכינן חזקת כשרות של זה אהאי מגו ויירשנו ואמרינן העמד חזקת כשרות של זה כנגד חזקת שפחות של זו ונשאר דין מגו ואע"פ שביאתו זנות כמו שכתבתי מ"מ אין איסורה חמור כל כך והכשרים מדקדקים בין איסור חמור לקל אבל בשאר בני אדם ליכא אלא מגו והוה ליה כנגד חזקת שפחות ואין אומרין מגו במקום חזקה כי הך ואין מוציאין הממון מיד היורשים הודאים זהו דעתו ז"ל. שמא יקשה אדם על דברי רבינו שכתב שבנו משפחתו הרי הוא כנעני ממה דאיתא בגיטין פרק השולח (דף ל"ט:) עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב גט שחרור והקשו מן הברייתא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת פירוש וקי"ל כחכמים ותירצו כי אמרינן יצא לחירות בשרבו השיאו אשה פירוש דאי לאו דשחרריה לא היה משיאו אשה בת חורין בעבירה והקשו מי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עביד איסורא פירוש שנושא שפחתו ואכתי תהדר קושיין לדוכתא ותירצו ברייתא כגון דא"ל צאי בו והתקדשי בו פירוש זה יהיה לך שטר שחרור ושטר אירוסין איגלאי מילתא דלא שחררה קודם ובהא פליגי דר"מ סבור יש בלשון הזה לשון שחרור פירוש יש בלשון הרי את מקודשת לי דהוא בשטר האירוסין לשון שחרור דה"ק הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי בו ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור ע"כ בגמ' אלמא משמע דלא עביד איסורא דע"כ לא פליגי רבנן אלא בדאיגלאי מילתא דקודם לכן לא שחררה כמו שנתבאר ויש לי לתרץ דהתם הוא בשטר אירוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות וכמו שכתבתי למעלה. והר"א ז"ל כתב בהשגות שלא נחלקו הגאונים אלא כשבעל סתם אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה יירשנו ע"כ דבריו. ואני אומר לדעת רבינו שאע"פ שנתנה תורה היכר לאב לומר זה בני כמו שנתבאר למעלה ה"מ במי שאינו מן השפחה שאפי' הוא ממזר בנו לכל דבר אבל בנו מן השפחה שאינו בנו לשום דבר אלא בנה אין היכר לאב שאע"פ שהוא בנו אינו יורשו ולא נתנה תורה היכר לאב אלא לומר זה בני וכאן כבר אנו מחזיקין אותו בבנו אלא שמפני שהוא מן השפחה לא יירשנו אא"כ היה אדם כשר מן הטעם שהזכרתי כך נ"ל:

כל היורשין וכו'. מפורש בהרבה מקומות ועיקר דין החזקה פרק עשרה יוחסין ומפורש בתוספתא שנים שהיו באין ממדינת הים אע"פ שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד מהן אין חבירו יורשו ואם היה נוהג עמו משום אחוה יורשו ע"כ:

יעקב שמת וכו'. משנה פרק יש נוחלין (דף קל"ד) זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואם מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו ושאלו בגמרא (דף קל"ה) אינך מאי קאמרי וכו' אי דאמרי לאו אחיו הוא אמאי יירשו אחיו עמו ותירצו דקאמרי אין אנו יודעין: השביח השתות וכו'. בגמרא בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו בשבח המגיע לכתפים לא תבעי לך דכנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי כי תבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כמי שנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי או לא תיקו כך היא גרסת ההלכות ויש גורסין בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון וכו' ורבינו ורבו אבן מיגש גורסין כגרסת ההלכות ופירשו שבח המגיע לכתפים שהוא עומד להסתלק מן הקרקע ולהנטל על הכתפים ופסק רבינו בתיקו זה שהוא כאילו נפשטה הבעיא שאין האחים האחרים יורשין והטעם מפני שזה ודאי והאחרים ספק ויתבאר פ"ה שכל שני יורשים שהאחד ודאי והשני ספק אין לספק כלום ורש"י ז"ל גורס הגירסא האחרת ופירש שבח המגיע לכתפים שבח הבא מחמת הוצאת כתפיו וכתפי פועליו ושאין מגיע הוא שבח הבא מאליו ואף לגירסא האחרת יש שפירשו כן: אמר שמעון אין לוי זה אחי וכו'. זה מבואר בסוגיא שכתבתי אי דקאמרי לאו אחינו הוא אמאי יירשו אחיו עמו: וה"ה לכל היורשים וכו'. זה פשוט דמה לי אחים מה לי שאר יורשים: