מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק ג
הלכה א
אין הבכור נוטל פי שנים וכו'. בהרבה מקומות ועיקר במשנה פרק יש בכור לנחלה (נ"א:) ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי אבא דאבא: וכן אם היתה לאביו מלוה או ספינה בים וכו'. דין המלוה מפורש פ' יש נוחלין (דף קכ"ה:) פסק הלכה בגמרא ואם מלוה שיש עליה משכון מטלטלין מוחזקת היא לפי שבעל חוב קונה משכון ואם היא על הקרקע כבר נתבאר דינה פרק ז' מהלכות מלוה ולוה. ודין הספינה כתוב בהשגות א"א דבר זה למד ממשנת ערכין פרק השג יד ע"כ. והמשנה שם (דף י"ז:) כך היא היה עני והעשיר וכו' נותן ערך עשיר רבי יהודה אומר וכו' אבל בקרבנות אינו כן אפילו אביו מת והניח לו רבוא וספינתו בים ובא לו ברבואות אין להקדש בהם כלום ע"כ. ובגמרא (דף י"א) אביו מת והניח לו וכו' הניח עשיר הוא א"ר אבהו אימא מניח לו והקשו פשיטא ותירצו בשהיה אביו גוסס מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל עוד הקשו ספינה בים ובאה לו ברבואות עשיר הוא ותירץ רב חסדא בשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים והקשו והא איכא שכירות ותירצו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והקשו ותיפוק לי משום ספינה ותירצו הא מני ר' אליעזר היא דתנן ר' אליעזר אומר אם היה אכר נותן לו צמדו וחמר נותן לו חמורו ע"כ שם. ובאמת יש לתמוה היכי ילפינן מהכא דספינה ראויה היא חדא דאנן אוקימנא לה כר' אליעזר ואין הלכה כן כנזכר פ"ג מהלכות ערכין ועוד דאפילו הלכה כן אין זה אלא מדין סדור ומה ענין סדור לראוי. כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ואמר שלא מצא שם דרך שיסכימו בו רבינו והר"א ז"ל:
הלכה ב
הניח להן אביהם וכו'. ברייתא פ' יש נוחלין (דף קכ"ג:). ובהשגות א"א המחבר פוסק כרבי ואין הלכה כרבי ע"כ. ובאמת דעל ברייתא זו אמרו בגמרא (דף קכ"ד) מני רבי היא דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו בשבחא דממילא ומכל מקום חוץ מכבוד הר"א ז"ל לא נתכוון בכוונת רבינו שאם היה רבינו פוסק כרבי היאך יאמר בסמוך בכרמל שנעשה שבלים וכפניות שנעשו תמרים שאין הבכור נוטל פי שנים והלא מפורש בגמרא גבי פלוגתא דרבי ורבנן אמר רב פפא (הניח להן אביהם) דקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפירה והוו שבולי פי' כרמל שנעשה שבלי שלפופי והוי תמרי פי' כפניות שנעשו תמרים דמר סבר [והיינו רבי] שבחא דממילא הוא ומר סבר [והיינו רבנן] הא אשתני וא"כ היאך יפסוק כאן כרבי ובסמוך כרבנן ותמה אני על הר"א אחר שכך היה סבור בכוונת רבינו מדוע לא השיגו שיש בדבריו סתירה א"ו דעת רבינו הוא דע"כ לא אוקימנא ההיא ברייתא דפרה כרבי אלא מקמי דאמר רב פפא דבארעא ומסקא שרטון דקלא ואלים אפילו רבנן מודו דשקיל והוה ס"ד מעיקרא דרבנן פליגי אפילו בשבחא דממילא ולא אשתני ולהכי אוקימנא הך ברייתא דפרה כרבי אבל בתר דאמר רב פפא דאפילו רבנן מודו בשבחא דממילא ולא אשתני ברייתא דפרה אפילו כרבנן אתיא דשבחא דממילא היא ולא אשתני זהו דעת רבינו ונ"ל שיטתו נכונה אלא שקשה לי קצת פרה וילדה דמשמע דולד הא אשתני ומעיקרא עובר והשתא ולד ולהוי ככרמל שנעשה שבלים ואיכא למימר שאני עובר דירך אמו הוא וה"ל כלא אשתני וזה הטעם צ"ע ומ"מ כוונת רבינו כך היא כמו שכתבתי. כך נ"ל:
הלכה ג
שחט אחד ממכירי וכו'. שם בברייתא הנזכרת והטעם דכיון שזה השוחט מכיר של אב ורגיל ליתן לו מתנותיו הוה ליה כאילו זכה בהן כיון שנשחטה בחייו ואע"פ שלא הורמו בחייו כמי שהורמו דמיין כך מתבאר שם:
הלכה ד
אין הבכור נוטל פי שנים וכו'. מימרא דרב נחמן הובאה בב"ק פרק הגוזל (דף צ"ה:) ובמציעא פרק המקבל (דף ק"י:) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמיה ואלו הן בכור לפשוט וכו'. ומ"ש רבינו והוא שישתנו הנכסים וכו'. מבואר במימרא דרב פפא שהזכרתי למעלה בסמוך: ואם מחמת הוצאה וכו'. זה מבואר בסוגיא ביש נוחלין:
הלכה ה
אין הבכור נוטל פי וכו'. פסק הלכה בגמ': היה לאב מלוה וכו'. שם ובמלוה שעמו פלגי ודברי רבינו בפי' זה הם כפי' האחרונים הנזכר כאן בהלכות וכן הסכימו הרב אבן מיגש והרשב"א ז"ל:
הלכה ו
בכור שמכר לו וכו'. שם פסק הלכה וכבר נתבאר בהלכות דין זה בארוכה שאינו חולק עם מ"ש שאין הבכור נוטל במלוה כנזכר שם: לפיכך אם וכו'. שם בגמרא מבואר דכיון דקיימא לן דיש לו לבכור קודם חלוקה אם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים כולן: בד"א בשלא וכו'. שם (דף קכ"ז) אמר רב אסי בכור שמחה מחה אמר רבה מסתבר טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיימא לן דרבה ורב יוסף הלכתא כוותיה דרבה ופירוש רבינו בזה מובן מדבריו וכבר נזכר פירוש זה בדברי רבו אבן מיגש והוא פירוש ר"ח ז"ל ושם נתבאר הסוגיא לפי פירוש זה. ובהשגות א"א יש לנו דרך אחרת בכל זה ע"כ. ברור דבריו שהוא ז"ל מפרש כפי פירוש הראשון שהזכיר אבן מיגש ז"ל והסכים אליו ר"ש ז"ל והוא שהם מפרשים שלפי שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם מש"ה קאמר רב אסי שאם מיחה באחין ואמר להם נחלוק מיד ואני אשביח חלקי ואם לא נחלוק יש לי חלק אף בשבח מחאתו מחאה מסתברא בענבים ובצרום שאע"פ שהשביחו מחמת בצירה והוא שבח הבא מחמת יתומים ולא ממילא כיון שלא נשתנו מחאתו מחאה וכל הסוגיא מתבארת לפי זה כדבריהם ז"ל ואין באחד מן הפירושין הכרח בגמרא:
הלכה ז
מי שיבם וכו'. משנה בבכורות פרק יש בכור (דף נ"ב) הובאה בהלכות פ' יש נוחלין ומבואר ביבמות פרק החולץ (דף מ') שהיבם זוכה בנכסי אחיו ואפילו במקום שיש אב ודלא כרבי יהודה כדאיתא התם: וכשם שאינו וכו'. במשנה הנזכרת ופירש רבינו בשבח ששבחו נכסי האב אחר מיתת האח וכגון שמת יעקב בחיי ראובן שמעון ולוי בניו ולא הספיקו לחלוק הנכסים עד שמת ראובן ויבם שמעון את אשתו כשבא שמעון לחלוק עם לוי בנכסי יעקב נוטל שני חלקים בקרן ולא בשבח וזה מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאף על פי שאינו יורש בראוי מכיון שמתה אשתו הוא זוכה בנכסים בין קרן בין שבח ועוד שמפרש בגמ' שם אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל ורבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה לא שקיל אלמא בנכסי הזקן קאמר דאי בנכסי האח שמת מאי חלוקה איכא בהו וזהו ברור ומדברי רבינו מתבאר שאם מת האב אחר מיתת הבן אין היבם נוטל בנכסי הזקן חלק המת מפני שנכסים אלו ראויין היו למת וזהו ראוי שאין היבם יורש וכן עיקר וכן העלו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ביבמות. ומה שכתב רבינו אפילו השביחו נכסים וכו' הוא כרבא וידוע שהלכה כמותו לגבי אביי:
הלכה ח
כבר בארנו בהלכות שכנים. פרק י"ב נתבאר שם דין זה ושם ביארתיו:
הלכה ט
שומרת יבם שמתה וכו'. דין זה כתב רבינו פרק כ"ב מהלכות אישות ושם נתבאר בארוכה: