מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק ט

אין פוסקין על הפירות עד וכו'. משנה וברייתא שם פרק איזהו נשך (דף ע"ב ע"ב): בד"א בשלא היה לו וכו' אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום וכו' הרי זה מותר לפסוק עליו. פירוש מותר לפסוק לקנות מה שיש לו אבל אם היתה לו סאה אינו יכול למכור יותר ואינו כלוה שיתבאר פרק י' שיש לו סאה לוה עליה כמה סאין זה נראה בדעת רבינו וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: כיצד היה הוא תחלה לקוצרים וכו'. משנה שם ופירש"י כלי שצוברים בו הענבים לפני הדריכה והן מתחממים ומתבשלים להוציא יינם יפה קרוי עביט ושל זיתים קרוי מעטן עכ"ל: וכן פוסק עמו על כלי וכו'. משנה שם ופירוש ביצים פירש"י ז"ל שגבל העפר והמים ועשה מהן ביצים שקורין מטונ"שט: בד"א בשהיה עפרן לבן וכו'. ברייתא שם ופסק כרבי יוסי ורש"י ז"ל פירש בעפר לבן שאינו מצוי במקומו עכ"ל: וכן פוסק עמו על הזבל כל ימות וכו'. משנה שם ופסק כת"ק דהוא סתם מתניתין:

כל דבר שהוא מחוסר מלאכה אחת וכו'. כרב (דף ע"ד) דאמר הכין התם וכדקיימא לן דרב ושמואל הלכתא כוותיה דרב באיסורי: כיצד גדיש שהוא מחוסר וכו'. כל אלו הפרטין מבוארים שם:

ההולך לחלוב את עזיו וכו'. ברייתא שם בראש הפרק (דף ס"ד) ופירש"י ז"ל מה שעזי חולבות מכור לך בכך וכך זוזי אם מעט אם רב יגיעך מותר שהרי קיבל עליו הפסד ושכר הילכך אפילו יותר משוה דמים אין כאן אגר נטר ליה דאי הוה בציר מדמיה נמי שקיל אבל אמר לו כך וכך סאין ואוזיל גביה בשכר הקדמה אסור עכ"ל ומבואר כן בדברי רבינו:

אין פוסקין על שער של עיירות וכו'. מימרא דר' יוחנן בסוף הפרק (דף ע"ב ע"ב): היו החטים החדשות במדינה וכו'. ברייתא כלשונה לפי גירסת ההלכות והרבה ספרים אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג בתוספתא היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן דהאי חדשות מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכן ואין פוסק עליהן לקבל ארבע סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן עכ"ל. ולדברי רבינו וגירסתו שכתב אין פוסקין סתם נ"ל שהכוונה בין חדש בין ישן הטעם שכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע שעתידין הן להיות שוין או באחד משערים אלו או פחות מאחד מהם או יותר והרי הוא כשער של עיירות שאין פוסקין עליו מפני שאינו קבוע: היו חטים של לקוטות ארבע סאין וכו'. ברייתא ומימרא שם ופירש"י ז"ל סתם תבואות אינם לקוטות יפה לפי שלוקטין אותם בכמה שדות ומערבין שבולי שיפון עם שבלי חטים אין פוסקין לבעל הבית מארבע עד שיצא השער של ארבע ללקוט ולמוכר עכ"ל משמע דלבעל הבית משלש יכול לפסוק וכן מוכיח בסוגיא שם ואף רבינו לזה נתכוון באמרו ולא יפסוק לבעל הבית עד שיקבע השער לבעה"ב כלומר לא יפסוק לו מארבע:

כיון שנקבע השער מותר לפסוק וכו'. במשנה שם ופירוש ואם לא רצה מוכר לתת לו מעשר סאין בסלע מקבל מי שפרע כמו שנתבאר פ' ז' מהלכות מכירה דין מי שפרע במעות בלא משיכה ועניינו: נתן לו מעות ולא פסק וכו'. כת"ק דמתניתין שכל שלא פסק בפירוש אינו יכול לתבוע כשער הזול. ומ"ש ומי שחזר מקבל מי שפרע. מבואר בגמרא: בד"א בפוסק על דעת עצמו וכו' ואינו מקבל מי שפרע בשליח שהרי המשלח אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות. פירוש שהיה לו לפסוק בשער הגבוה ודין זה נתבאר שם בעובדא דנדוניא דבי חמוה כפי פירוש רש"י והאחרונים ז"ל וכתבו ז"ל מכאן למדנו שאין שליח מקבל מי שפרע כה"ג וכן נמי היכא דלא שינה כלל בשליחותו וחזר בו משלח השליח פטור דמה בידו לעשות שב"ד מקללין אותו ואין ב"ד אומר לו קח מן המוכר ותן בפחות לקונה שלא על דעת כן נעשה שליח אבל המשלח חייב שדבור השליח דבורו של משלח הוא הואיל ולא שינה ואינו יכול לטעון אתה קלקלת שליחותי אלו דבריהם ז"ל. ומ"ש רבינו כמו שביארנו. הוא פרק א' מהלכות שלוחין ושותפין:

היו החטים נמכרות ארבע סאין בסלע וכו'. בראש הפרק (דף ס"ג ע"ב) מימרא דרב נחמן האי מאן דיהיב זוזי וכו':

היו החטים במדינה ד' סאין וכו'. בסוף הפרק מעשה שם (דף ע"ג) בסורא אזלן ארבעה וכו'. ומ"ש והוא שהיו ברשות לוקח וכו'. מפורש שם וכתב הרמב"ן ז"ל שאם העלה להם שכר טרחן ועמלן אע"פ שקבלו עליהם אחריות הדרך מותר וזהו פירוש ברייתא דהחמרין שאכתוב בסמוך אע"פ שהן מתנין להיות כשואל לקבלת אונסין ומותר ורש"י ז"ל היה מוסיף להתיר אפילו בלא קבלת אונסין ללוקח ובלא פרעון שכר עמלם לחמרים שכיון שאילו הוזלו פירות בינתים במקום היוקר יותר ממה שלקחום במקום הזול יקבלום בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום שם בעל כרחם הרי אלו כשלוחים שלהם וכי אמרינן במעשה דסורא קביל עליה אונסא דאורחא לרווחא דמילתא אלו דבריו ז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל עיקר: ואדם חשוב וכו'. שם: במיני סחורה וכו'. שם:

החמרין שנכנסו לעיר וכו'. ברייתא שם זה לשונה החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין מ"ט רב פפא אמר משום דמגלו להו תרעא וכו' ואין פירוש רבינו מתיישב לפי לשון הברייתא ולא לענין הסוגיא האמורה שם ועוד קשה לי למה אנו צריכין לטעם הודעת השער ומסעדין אותן והלא כיון שיש לחמרים התבואה בידן יכולין הן להוזיל בה למי שירצו כמו שנתבאר למעלה בבבא המתחלת היו החטים נמכרות ארבעה סאין וכו' ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שפירשו כדבריו ז"ל ובהשגות כתוב א"א לא נהיר ולא צהיר ע"כ ובאמת דין רבינו אמת אבל עיקר פירוש הברייתא כדברי הרמב"ן שהזכרתי למעלה שבעלי בתים שבמקום היוקר נותנין להם מעות והולכים למקום הזול וקונין ומעלין להם כמקום הזול ומקבלין החמרים אחריות הדרך ובעלי בתים נותנין להם שכרן והטעם שעל ידי המעות שנתנו להם בעלי בתים ניכרים שהם סוחרים ומגלין להם בני מקום הזול השערים ונותנין להם בהקפה ומרויחים אצלם:

המוליך פירותיו ממקום למקום וכו'. ברייתא כלשונה שם ופירש"י ז"ל יש לו באותו מקום מותר דמהשתא אוקמינהו ברשותיה ואע"ג דלא משיך סאה בסאה לאו רבית קצוצה הוא אלא אבק רבית דרבנן וכי יש לו לא גזור אין לו באותו מקום אסור דבשכר המתנתו יתן לו זה במקום היוקר עכ"ל: היה מוליך סחורה ממקום למקום וכו'. ברייתא כלשונה שם ופירש"י ז"ל למקום הזול למקום היוקר ואמר לו תנה לי ואני אוליכה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני. ברשות מוכר אם קיבל מוכר אחריות הדרך מותר דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא. ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה ויהיב ליה טופיינא דדמיה ברביתא עכ"ל וכתבו קצת מפרשים ז"ל שאע"פ שאין נותן לו שכר עמלו מותר כל שאחריות הדרך ברשות מוכר:

הנותן לבעל הגנה דמי עשרה קשואין וכו'. מימרא בראש הפרק (דף ס"ד) וכלישנא בתרא ופירוש ואינו דומה למה שנתבאר פרק שמיני שאסור לקנות פרי הפרדס לפי שבפרדס יש עבודה והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח פירות פרדס קודם שיגמרו ודרך ליקח קשואין ואבטיחים בקטנן ונמצא שעתה כשהוא קונה אותן כך הן נמכרין בשוק וזהו שויין ומה שמניחן ליגדל מאליהן הן גדלין זה נראה לחלק בין זו לאותה שלמעלה לפי לשון רבינו: