מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק ז
המלוה את חבירו וכו' אין מסלקין אותו בלא כלום. כבר נתבאר דדעת רבינו שהמשכונא על השדה וכיוצא בו בלא נכוי היא אבק רבית ואין מוציאין אותו לא מלוה למלוה ולא ממלוה שגבו ללוה ואמרו בגמ' (דף ס"ז) סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ודעתו זכרונו לברכה שהכוונה לסלק בלא מעות כלל אבל אם נותנין לו מקצת מחובו ומנכין לו כפי מה שיראו הדיינין כמו שכתב פרק ששי אין זה קרוי אפוקי מיניה וזהו שכתב בלא כלום ודעת רש"י וקצת המפרשים שנותנין לו כל חובו משלם ואין מנכין לו כלום ולזה הסכים הרשב"א ז"ל: היתה הקרקע הממושכנת בידו של יתומים וכו'. גירסת רבינו ז"ל בדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה ומחשבינן משטרא לשטרא והיא גרסת ההלכות וגם כן נראה שלא היו גורסין מה שיש בספרינו עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים שאם לא כן היה להם לפסוק כרב אשי דהוא בתרא ויש גירסאות בזה חלוקות: כיצד מחשבין משטר לשטר וכו'. כבר נתבאר זה:
מקום שנהגו לסלק המלוה וכו'. זה מבואר בסוגיא שם שהכל הולך אחר המנהג: וכל הממשכן סתם וכו'. בגמרא (דף ס"ה) סתם משכנתא שתא למאי נפקא מיניה [דאי אכיל לה שתא מצי מסלק ואי לא] לא מצי מסליק ליה ופירש הרשב"א ז"ל במקום שאין בו מנהג ידוע אבל היה שם מנהג לסלק תוך שנה מסלקין:
מקום שדרכן לסלק המלוה וכו'. מימרא דגמ' שם ופירש"י ז"ל שהתנה בשעת מתן מעות ושכירות קרקע נקנה בכסף וכן נראה דעת רבינו אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל פירשו אפי' לאחר מתן מעות וגמר מעשה והטעם שכיון שהקרקע ביד מלוה הלוה יכול למחול זכותו אפי' בדבור לבד: היה המנהג שאין המלוה מסתלק וכו' הרי זה צריך לקנות מידו. שם והלכתא צריך למיקנא מיניה ולפי פירש"י ז"ל ורבינו אפילו אמר כן בשעת מתן מעות צריך לקנות ממנו וכתב הרמב"ן ז"ל ותמהני אמאי צריך למיקנא מיניה והרי לא קנו לו מעותיו אלא על מנת כן ומתוך כך פירש דוקא לאחר מתן מעות צריך לקנות וזה דעת הרשב"א ז"ל וקודם גמר מעשה אינו צריך לקנות:
המשכונא במקום שמנהגם לסלק המלוה וכו'. מימרא שם ופירש כדרך שגובה מן הקרקע כלומר שיש לה דין מטלטלין ואין גובין ממנו לאחר מיתת הלוה מדין הגמרא שאין מטלטלין של יתומים משתעבדים לבעלי חובות וכן אם באו לגבות מן המלוה שאין בה דין קדימה בחיי המלוה ועל הכלל שהוא כחוב דעלמא, ועל מה שאמרו שביעית משמטתה דקדק הרשב"א ז"ל ואמר אע"פ שהלוה יכול לסלקו מלוה אינו יכול לכופו לפרוע וא"כ למה ישמטנו שביעית הא למה זה דומה למלוה את חבירו לעשר שנים שאין שביעית משמטתו כמבואר פרק תשיעי מהל' שמיטה ויובל ופירש שאינו משמט אלא כשעברה שמטה משעה שהיתה המשכונא לזמן ועבר הזמן ואפילו כיוצא בזה במקום שאין מסלקין אינו משמט שהרי הוא כמכר ואפילו לאחר זמנו עד שיפרענו אלו דבריו ז"ל: ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו וכו'. שם והרשב"א ז"ל כתב דבסתם מקומות שאינו יכול לסלק תוך שנה דינו כמקום שאין מסלקין ואפילו לאחר שנה כיון שהיה בה זמן שלא היה יכול לסלקו כמו שנזכר למעלה, ודין הבכור הוא מפני שאינו נוטל פי שנים במלוה כמו שיתבאר פ"ג מהלכות נחלות:
אף על פי שהמשכונא זו אסורה היא ואבק רבית וכו'. זה מבואר בהלכות: ויש מי שהורה שזאת המשכונא וכו'. זאת הסברא עיקר:
עכו"ם שמשכן חצרו לישראל וכו'. מעשה דרב מרי בר רחל שם (דף ע"ג ע"ב). ופירש"י ז"ל שלא היה על הקונה לפרוע למלוה דבר אלא על העכו"ם היה מוטל לפרעו משמע שאילו היה על הקונה לפרוע לו המעות אסור ואפשר שלזה נתכוון רבינו באמרו עד שיחזיר לו העכו"ם המעות ומ"מ אינו מוכרח אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו בשם אחרים שאפילו היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיהא נפרע ולא יפה כחו מכח העכו"ם וכשפודה אותה הרי המלוה כחוזר ומוכרה לו:
הממשכן בית או שדה וכו'. ברייתא שם (דף ס"ה ע"ב) משכן לו בית משכן לו שדה וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל הרי זה אסור ואפילו מכרה לאחר בדמים הללו אסור לעשות כן משום רבית. ומ"ש רבינו שבעל הקרקע אוכל פירות הוא כפי שיטתו שאין דרך היתר למשכונת הבתים אפילו בנכוי ולפיכך הברייתא שהזכירה בית בהכרח היא בלוה אוכל פירות: ואם אמר לו אל תמכרנה וכו'. שם ובהשגות א"א קשיא לי והא אסמכתא היא וכו'. ורבינו בכאן לא הכניס עצמו אלא באיסור הדבר והיתרו אבל בענין קנייה אם קנה אם לאו לא כתב בכאן דבר ומבואר הוא פ"ח מהלכות מכירה דבעינן מעכשיו וקנו מידו והוא שלא ימצא יותר על הדמים שקצב כמבואר שם בארוכה וכאן כיוצא בזה הוא וכשפסק דמים ידועים אסור משום רבית דמיחזי כמוזיל גביה מחמת ההלואה וכשאמר בשווייה מותר ואיכות הקנייה על התנאין שנתבארו שם:
מותר להרבות בשכר הקרקעות וכו'. משנה שם (דף ס"ה) והטעם בגמ' לפי שמן הדין שכירות אינה משתלמ' אלא בסוף וזה שנותנו לו בעשר אוזולי מוזיל גביה:
המשכיר שדה לחבירו וכו'. מבוארת כל זאת הבבא במשנה וברייתא ומימרא אשר שם:
אסור להרבות בשכר האדם כיצד וכו'. דע שכיוצא בשכירות החצר מותר בשכירות האדם כיצד שכר אדם אחד לשנה ואמר לו השכיר אם מעכשיו אתה נותן לי יהיה השכר עשר סלעים ואם תתן חדש בחדש יהיה סלע בחדש הרי זה מותר לפי שאף שכירות האדם אינו משתלם אלא בסוף כמו שאמרו בגמרא ולמדוהו מכשכיר שנה בשנה שכירות שנה אינה משתלמת אלא בחבירתה ולפיכך כשכתב רבינו אסור להרבות בשכר האדם ביאר דרך אחרת שאינה דומה לחצר והדין שכתב כאן פשוט הוא ונלמד מהדינין הבאים:
מותר לאדם וכו'. כל זאת הבבא עד ואני אחרוש עמך ברביעה משנה כלשונה (דף ע"ה) ופירוש גריד בזמן שארץ יבשה שלא ירדו גשמים:
השוכר את הפועל וכו' עד סוף הפרק. ברייתא פרק המוכר את הספינה (דף פ"ו פ"ז) וכתב הרשב"א ז"ל זה לשונו כתב מורי דדוקא פועל הוא דאסרו בשאינו עושה מעתה עמו שנראה כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא דהא יכול לחזור בו אבל בשכירות קרקע שזכה בו מעתה זכייה גמורה שרי למימר ליה מהשתא בדינר ולקמיה יפה סלע עכ"ל ופירוש אע"פ שאינו דר מעתה בחצר: