מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

המלוה את חבירו סלע בה' דינרין וכו'. זה פשוט במשנה שם (דף ס' ע"ב): וכן המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'. משנה שם (דף ס"ד) ומבואר בהלכות שכל שהתנה בשעת הלואה הוא ריבית קצוצה וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדוקא בחצר שהיא עשויה לשכר אבל בחצר שאינה עשויה לשכר שהדר בה שלא מדעת בעלים א"צ להעלות להם שכר כמו שנתבאר פ"ג מהלכות גזילה אף כאן אינו ריבית קצוצה ואין מוציאין ממנו וסוגיית הגמרא מוכחת כן: או שמשכן בידו וכו'. דעת הרב ז"ל לחלק בין שדה וכרם לחצר וכמו שיתבאר לפנינו ומ"ש כאן הוא דעת הרי"ף ז"ל דודאי משכנתא בלא נכייתא בחצר הוא רבית קצוצה וכ"כ מן הגאונים ז"ל ולמטה אכתוב דעת המפרשים בקוצר: וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא וכו'. ג"ז דעת האלפסי ורוב הפוסקים ז"ל: והוא הדין לכל מי שלא קנה וכו'. זה יתבאר לפנינו בבבא המתחלת אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות וכו':

המלוה את חבירו וכו'. מעשה שם: ולא ידור בחצרו וכו'. גם זה מימרא שם: לא העלה לו וכו'. מבואר בהלכות ופי' אם חצר זו אינה עשויה לשכר הוא אבק ריבית אפי' דר בה שלא מדעת בעלים אבל בחצר העשוי לשכר אם דר בה מדעת בעל החצר הוא אבק ריבית אבל אם דר בה שלא מדעת בעלים פשוט הוא שחייב להעלות לו שכרו משלם ומוציאין ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו וכו' אלא כמו שיראו הדיינין. דעת ההלכות כן שאין מסלקין אותו בלא מעות אבל לא ביארו אם מנכין לו כלום ולשון ההלכות לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה ע"כ. אבל דעת רבינו כך הוא בכל אבק ריבית לנכות כמו שיראו הדיינין וחלקו עליו ז"ל ואמרו שאין מנכין לו כלום וכן פירש"י ז"ל ולמטה פרק שביעי יתבאר. ובהשגות כתב א"א אין כאן מקום לשודא דדייני וכו'. ודבריו ז"ל הם בחצר העשוי לשכר ודאי כמו שאמרנו בדין כל הדר בחצר חבירו בסתם ובודאי בחצר העשוי לשכר אם דר בה שלא מדעת בעלים אפילו פרעו ולא תבע לו יכול לתבעו בדין לעולם ואינו כרבית מאוחרת דלא גרע מאם לא הלוהו וכמו שכתבתי למעלה ואם דר בה מדעת בעלים או שהניחו לו השכר מחמת ההלואה לכשידעו הרי זה אבק רבית כיון שלא התנו בשעת הלואה כדאיתא בהלכות ואם היא חצר שאינה עשויה לשכר בכל גוונא הוא אבק רבית וכבר כתבתי מה שנחלקו על רבינו בדין אבק רבית ודברי הר"א ז"ל לא נתכוונו אצלי. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דחצר שאינה עשויה לשכר שאמרו הלוהו ודר בה חייב להעלות לו שכר הני מילי בשדר עכשיו בה אבל אם כבר דר אינו צריך להעלות שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים דלאו מידי שקיל מיניה ולאו מידי חסריה ואפילו דר בה שלא מדעת הבעלים ולא אמרו צריך להעלות אלא מפני שנראה כרבית ולא אבק רבית ומלשון רבינו נראה שהוא חלוק בזה:

הורו רבותי שהמלוה את וכו'. אין בזה ראייה מן הגמרא אלא שדקדקו כן מן הכתוב שאמר לא תתן נראה שהלאו הוא בשעת נתינה אבל חלקו עליהם האחרונים ז"ל ואמרו שכל שהרויח לו זמן בשביל מה שנתן לו ה"ז רבית קצוצה וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"כ בהשגות אבל לא הביאו ראייה כלל לדבריהם והרי דין זה סברות חלוקות למפרשים ז"ל:

המלוה את חבירו על השדה וכו'. דין האסמכתא שהיא בלא מעכשיו בדוקא מפורש שם (דף ס"ה ס"ו) גבי מתני' דהלוהו על שדהו. ומה שכתב שכל שלא קנה והוא אסמכתא שהיא רבית קצוצה כך היא דעת ההלכות ורובי המפרשים מההיא דרבינא דחשיב ואפיק פירי גבי ההוא עובדא דאת ונוולא אחי ובהשגות כתב כאן אמר אברהם אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה וכו'. ולבאר דבריו ז"ל יצטרך לכתוב כל הסוגיא אבל באמת הם דברים זרים ולא ראיתי לאחד מהמפרשים ז"ל מסכים עמו דודאי משמע שכל הסוגיא היא משום רבית וכן כתבו ז"ל, ומ"ש אבל אי מחל להו וכו' אפילו ברבית קצוצה המחילה מועלת בשכבר לקחו וכמו שנתבאר פרק רביעי כסברת רבינו ז"ל:

המוכר בית או שדה ואמר המוכר וכו'. ברייתא שם (דף ס"ה) מכר לו בית וכו'. ומה שכתב רבית קצוצה הוא נמשך אחר האמור בסמוך: אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו וכו'. מבואר שם ויש מי שפירש דוקא בשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר אבל אמר קודם לכן הרי זה אסור לפי שעל דעת כן יש לומר שנגמר המכר ויש מי שפירש שאפילו בין התחלה לגמר כגון בשנתן מעות במקום שכותבין השטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר על פי התנאי הרי זה מותר וכזה העלה הרשב"א:

מכר לו את השדה ונתן לו מקצת וכו'. מבואר בברייתא שם: אמר המוכר ללוקח וכו'. באותה ברייתא שם: לפיכך מניחין את הפירות על ידי שליש וכו'. מימרא שם: אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות תקנה וכו'. גם זה שם ודעת רבינו שאם אכל הוא רבית של תורה כמו שכתב למעלה וכבר הארכתי בזה בסמוך: אמר לו המוכר קנה מעכשיו וכו'. באותה ברייתא שם:

הורו רבותי שהמלוה את חבירו וכו'. זה כנגד ההלכות שהם פסקו כל משכונא בלא נכוי רבית קצוצה: וכן אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא וכו'. דע שדעת רבינו ורבותינו ז"ל הוא דרבינא דחשיב ואפיק פירי הוא דוקא בזביני באסמכתא אבל במשכנתא אפילו באתרא דמסלקי בארעא אין בו רבית קצוצה אפילו בלא נכוי כלל שאם היה דין משכונא במכר תיקשי דרבינא אדרבינא דריש פירקא וזה דעת רבינו חננאל ובעל המאור ז"ל אבל אחרים מפרשים דההיא דרבינא דריש פירקין דאמר אבק רבית היא הוא באתרא דלא מסלקי וכי אמר רבית קצוצה אפילו אמשכונא קאמר ובאתרא דמסלקי וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וזה דעת הר"א ז"ל בפירושיו אבל כאן בהשגות הלך לפי שיטתו שכתב למעלה והן דברי תימה ובהלכות לא כתבו שום חילוק אלא כל משכונא בלא נכוי רבית קצוצה ולא חילקו בין שדה לבית ולא בין מסלקי ללא מסלקי ובכי הא קשיא דרבינא אדרבינא וזהו שכתב רבינו למטה ולפיכך נתקשו להן דברי חכמי הגמרא: כיצד משכן לו מקום וכו'. כבר כתבתי דעת ההלכות וכן דעת האחרונים ז"ל שלא חילקו בין בית לשדה אלא כולן במקום שדרכן לסלק רבית קצוצה ובמקום שאין מסלקין אבק רבית: וכן אם משכן חצרו וכיוצא בה בנכוי הרי זו אבק רבית. זה דעת רש"י ז"ל והרבה מן הגאונים הראשונים ובהלכות אסרו אפילו בשדה ואפילו במקום שאין מסלקין והוא דעת הרמב"ן ז"ל אבל הגאונים הראשונים חילקו בין שדה לבית וכדברי רבינו והר"א ז"ל בפירושיו התיר בנכוי במקום שאין מסלקין בין בבית בין בשדה ואסר במקום שמסלקים אפילו בשדה והרשב"א ז"ל מיקל מכולן ואומר שכל בנכוי אפילו בית ואפילו במקום שמסלקין מותר ועל פיו נהגו היתר במקומותינו:

הורו מקצת הגאונים כו'. זה דעת ההלכות כתבתיו למעלה: וכן הורו שכל משכונא וכו'. גם זה שם וכבר כתבתיו: כיצד כגון שהלוהו מאה דינרין וכו'. זו משכונא מותרת לדברי הכל וזו היא משכנתא דסורא הנזכרת בגמרא שמותרת לדברי הכל: וכן אם התנה בעל השדה וכו'. דעת רבינו שמשכנתא דסורא היא אפילו במקום שמסלקין אבל בהשגות כתוב א"א טעה בדבריהם וכו' ודברי רבינו עיקר דודאי משכנתא דסורא היא אפילו במקום שמסלקין ומותרת לדברי הכל ואין הטעם בשביל רבוי הנכייתא או מיעוטא אלא כל זמן שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה מותר שהרי על כרחו של מלוה אם רצה לוה אינו גובה כלום ואינו אלא שכירות גמור מה שאין כן במשכנתא דנכייתא והרי זה דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שרשאי לגואלו לפי חשבון הדמים ועל כל פנים יש לדון כן ממה שאמרו פרק השוכר את האומנין אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק להו ארבע וחמש שנין מקמי יובל ואין להעמידה לפי סברת הגאונים המחמירים אלא במשכנתא דסורא ובשהתנה הלוה כמ"ש רבינו ואף הרמב"ן ז"ל מודה לו ואמר שהטעם שאינו דומה לשאר משכונות בנכוי הוא מפני שאין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהיא עושה ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים מה שאין כן במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ועוד שאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שכתב כן עכ"ל ודבריו ברורים הם: