מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק ה
ומצות עשה להשיך לעכו"ם וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א"א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר"ן כתב בפרק אי זהו נשך ול"נ כדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו"ם מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס"ל דרבית דעכו"ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו"ם מדאורייתא שרי נקטינן ע"כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ"ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו"ם ברבית דה"ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו"ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה:
אסרו חכמים שיהיה ישראל וכו'. פסק כרב חייא בריה דרב הונא דאמר הכי: לפיכך מותר ללוות מן העכו"ם וכו'. זה פשוט בטעמו ומבואר שלא אסרו אלא להלוות: ותלמיד חכם וכו'. פסק כאוקימתא דרבינא דבתרתי אוקימתות קיימא לן לקולא חדא דבכדי חייו מותר לכל אדם ותלמיד חכם אפילו להרויח וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל ואמר דאפשר דלא פליגי אהדדי, ועכשיו בארצותינו עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים וכתב הרשב"א ז"ל שמעתי משם רש"י ז"ל מפני שרבו מסין וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו עכ"ל:
ישראל שלוה מעות מן העכו"ם וכו'. ברייתא שם: אפילו העמידו אצל העכו"ם עד שיטול כו' ויתנם ביד וכו'. מפורש שם באוקימתא דרב פפא ומפורש שם דאי אמר ליה העכו"ם הניחם ע"ג קרקע והפטר ובא ישראל שני ונטלם משם דמותר כיון שלא באו מיד ישראל לישראל וכל שכן דאמר ליה הפטר וכדאיתא התם ושם נתבאר הטעם:
עכו"ם שלוה מעות מישראל וכו'. ברייתא שם: ואם העמידו אצל ישראל וכו'. זה מחלוקת בין המפרשים ז"ל ויש מי שכתב דלאוקימתא דרב פפא דלעיל כל זמן שלא נטל הישראל ונתן ביד מותר לפי שאין שליחות לעכו"ם אפי' לחומרא וכ"נ מן הירושלמי אבל ר"ח ורבינו אלפס ורש"י ז"ל כתבו שיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכל זמן שנתן מדעת ישראל ה"ז אסור וזהו דעת רבינו ומ"מ מ"ש שהוא רבית קצוצה אע"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב"ן והרב רבינו שלמה בן אדרת ז"ל ואמרו דדוקא לכתחלה הוא דאסור ואין מוציאין אותו מן הלוה אבל אם עבר מלוה וגבה אין מוציאין ממנו דלא עדיף מאבק רבית שהרי מן התורה אין שליחות לעכו"ם כלל אלו דבריהם ז"ל:
אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו"ם וכו'. שם בראש הפרק (דף ס"א) תולה מעותיו בעכו"ם וכפירוש ההלכות: ועכו"ם שהלוה את ישראל ברבית וכו' שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה. לשון הגמ' שם (דף ע"א ע"ב) דכיון דעכו"ם דיניה דאזל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופירש"י ז"ל ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע הערב תחלה אסור עד שיקבל עליו שלא יתבע הערב עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב"א ז"ל כתב שערב שלהם היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע בי לגבות ממני ולא היה דין מלוה אצל הלוה שהרי היה יכול לדחותו אצל הערב ובכי האי גוונא בדוקא הוא דאסור אבל אם קיבל עליו לתבוע איזהו מהן שירצה ויהיה דינו כערב קבלן שלנו ה"ז מותר וכן נהגו במקומות אלו אלו דבריו ז"ל ומלשון רבינו אין להכריע כלום:
ישראל שלוה מעות מן העכו"ם וכו'. ברייתא שם (דף ע"ב) ופירש"י ז"ל זקפן עליו במלוה לאחר זמן חשב עמו על הרבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני וגובה את הרבית דמשעת זקיפה היא כגבוי עכ"ל. וראיתי מי שפירש שמן הדין כל מה שעלה הרבית קודם שנתגייר אע"פ שזקפן במלוה יכול לגבות ממנו אלא שחכמים תקנו לילך אחר זקיפה להחמיר: אבל עכו"ם שלוה מישראל ברבית וכו'. מחלוקת באותה ברייתא ופסק הלכה בגמרא כן וכר' יוסי וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו לא זקפן כלל ה"ז גובה את הרבית שנתחייב בהן קודם שנתגייר ויש אומרים דדוקא זקפן אחר שנתגייר אבל לא זקפן כלל לא וכ"נ דעת רבינו:
מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם וכו'. מבואר שם (ד' ע"א) ברייתא ומימרא:
אסור לאדם שיתן מעותיו וכו'. ברייתא שם (דף ע'): והנותן מעותיו וכו'. באותה ברייתא שם:
אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו'. משנה שם (דף ס"ח) ובפרק שמיני מהלכות שלוחין ושותפין נתבארו פרטי דין זה:
המשתתף עם חבירו במעות וכו'. שם לית הלכתא וכו' כשטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא פירוש היו התגרין קונים פרקמטיא למחצית שכר והיה שמין כמה יעלה מחצית שכר והיו כותבין הכל עם הקרן ואומרין פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני: וכן לא יתן לו מעות וכו'. גם זה פשוט ומשם נלמד:
אסור להקדים רבית או לאחר. אותה משנה שם (דף ע"ה ע"ב) דברי רבן שמעון בן גמליאל כלשונה ומדברי רש"י ז"ל דדוקא במזכיר לאחר פרעון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו אבל בנותן סתם לאחר פרעון אין חוששין בו:
מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל וכו'. ברייתא שם: וכן אסור לו ללמד וכו':
המלוה את חבירו לא יאמר לו וכו'. במשנה שם. ומה שכתב כלומר שתאכילו הוא פירוש הרב ז"ל:
יש דברים שהן כמו וכו'. תוספתא וירושלמי בהלכות ופירוש דוקא שלא באחריות המוכר ואם נאנס החוב שלא מחמת המוכר נאנס ללוקח אבל אם קיבל עליו המוכר אחריות בין מכל החוב בין ממה שמכרו הרי זה אסור לפי שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה בראיות ברורות: ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר וכו'. מימרא שם (דף ס"ט ע"ב) וכתב הרמב"ן ז"ל שאפילו פייס אותו הלוה מותר כל זמן שאינו משלם לו משלו אבל שיאמר הלוה כל הנותן לפלוני אינו מפסיד כלומר שהוא ישלם הרי זה אסור ולזה הסכים הרשב"א ז"ל: וכן אומר אדם לחבירו וכו'. גם זה מבואר שם ויש מי שכתב ואסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה שלא יבואו להערים:
יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן וכו'. ברייתא בשם ר' חייא שם (דף ס"ב) בראש הפרק ואמר אביי שם שאם זה מותר מן הדין כל שכן נותן לו פירות במנה כשער שבשוק שאפילו לכתחלה מותר כיון שפירות נטל ופירות מחזיר וכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל אף על פי שנדחית אוקימתא זו דאביי דינו אמת והלכה כמותו ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות שאם לא כן הרי זה כמין ריבית גמורה אלו דבריהם ז"ל: ואם עבר ועשה וכו'. כך כתבו קצת מהמפרשים ז"ל וכן הכריע הרשב"א מלשון הברייתא אבל הרמב"ן ז"ל אוסר: וכן מי שהיתה שדה ממושכנת וכו'. שם (דף ס"ח) לית הילכתא כחכירי נרשאי וכו' וכתב הרב ז"ל שאינו אלא הערמת ריבית והודו לו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל רש"י פירש שהוא רבית גמורה כלומר דאיגלאי מילתא למפרע שעל דעת כן [השכינו] ולפיכך הוא רבית גמורה:
אסור להשכיר את הדינרין וכו'. שם (דף ס"ט ע"ב) רב חמא הוה מוגר זוזי וכו' ומדברי רבינו ז"ל נראה שאם לא השכירם שיוציאם הלוה אלא שיעמדו בעין שמותר שהרי הן ככלי וכן שנינו בתוספתא משכיר אדם מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר בהם ולהתלמד בהם וכ"כ ז"ל וגירסת הגמרא המדוקדקת כך היא מורה:
מלך שהיו דיניו שכל מי שיתן המס וכו'. שם בסוף הפרק הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי ופירש רבינו ז"ל לענין רבית ודבר הלמד מענינו הוא: