מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק ד

נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך וכו'. משנה פרק איזהו נשך (דף ס' ע"ב) ונתבארה בגמרא שם:

כדרך שאסור (לנותן) להלוות וכו'. משנה ומבואר בברייתא: וכן אסור להתעסק בין וכו'. גם זה במשנה (דף ע"ה:) ומבואר בגמ' שם: הא למדת וכו'. מבואר לאו זה במשנה גבי רבית ובפרק ראשון כתב רבינו כל הנוגש את העני וכו' עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה ונ"ל שלאו זה כולל כל דבר שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם ולכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשין בחזקה ועל שניהם הזהירה תורה ובודאי שלא אסרה הנגישה בלוה עשיר אלא בעני אבל הריבית נאסר בכל: והלוה עובר בשנים וכו'. לא נזכר בדברי רבינו ז"ל לאו לאחיך לא תשיך לא בלוה ולא במלוה ובגירסת ספרינו [בגמרא] (דף ע"ה:) לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול והן ג' לאוין ודברי הרב ז"ל צל"ע x: ערב וכו'. לשון הגמרא שם: וכל מי שהיה וכו'. זה פשוט שם:

אף על פי שהמלוה וכו'. זה נתבאר בסוגיא בראש הפרק ויש מדקדקין בהיפך: אם היתה וכו'. מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן (דף ס"א:) ופסק כרבי אלעזר וכרב ספרא דאמר הכין וכ"כ ז"ל: ואם מת וכו'. גם זה נתבאר שם:

הניח להן אביהן וכו'. ברייתא שם (דף ס"ב): הניח להן פרה וטלית וכו'. גם זה באותה ברייתא שם: במה דברים אמורים כשעשה תשובה וכו'. מבואר בגמרא שם:

הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (דף צ"ד ע"ב): ואם היתה גזילה קיימת. מבואר שם וכבר נתבאר יותר מזה פרק ראשון מהלכות גזילה: והריבית דבר מסויים. פרק איזו נשך (דף ס"ב): שטר שכתוב בו רבית בין וכו' גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ברייתא (דף ע"ב) כלשונה שם ופסק כחכמים ופירש רש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ברבית כך וכך לזמן פלוני עכ"ל. וגובה את הקרן יש מי שפירש אפילו מן המשועבדין ואף על פי שהעדים עברו בלאו תורת שטר יש לו ואינן נפסלים בכך לעדות לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברין שלא תשימון אינו אלא למלוים ויש מי שפירש גובה את הקרן מבני חורין בדוקא אבל לא מן המשועבדין וגובה מבני חורין בשהחייב מודה או בשעדים אחרים מעידין על אותה מלוה ודינה כדין מלוה על פה אבל אלו פסולין הן לעדות כיון שריבית מפורשת יש בשטר ולזה הסכים הרמב"ן לפסול העדים בכך אבל פירוש הברייתא בדרך אחרת שאין הריבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותו ריבית אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם או שידעו והיו אנוסין מחמת נפשות וכיוצא בזה גובה את הקרן אפילו מן המשועבדים אבל ברבית מפורשת ולא נאנסו העדים הרי הן נפסלין בכך וזה עיקר: אבל אבק וכו'. מפורש בראש הפרק שם (דף ס"א ע"ב):

כל הכותב וכו'. ברייתא בשם ר' יוסי שם (דף ע"א): וכן כל הלוה ומלוה ברבית בינן לבין עצמן וכו' וכפרו ביציאת מצרים. שם בראש הפרק (דף ס"א) ופי' שהן כופרין בהשגחה ויציאת מצרים שהיו בה מופתים מחודשים מורה על ההשגחה ונמצאו כופרין בה' בהכרח:

אסור לאדם להלוות בניו וכו'. בסוף הפרק שם (דף ע"ה) דילמא אתו למיסרך וזהו שכתב שמא ירגילם בדבר זה:

ת"ח שהלוו זה את זה וכו'. בגמרא אמר שמואל ת"ח מותרין ללוות זה מזה ברבית [מ"ט] מידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דקא יהבי להדדי א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלוני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין ואריך ע"כ ופירש רבינו דלאו למימר שיקצצו בשעת הלואה ויקפידו בזה דבכי הא רבית קצוצה היא דבר תורה ואינה מותרת לת"ח אלא דוקא בשלוה סתם שאין המלוה מתנה דבר אלא הלוה נותן לו יותר וזהו שאמרו ללוות ולא להלוות והנראה מלשון הגמרא שהוא מותר אפילו באמירת הלוה בשעת הלואה ומדברי רבינו דוקא בלוה סתם וההיא דשמואל יש לדחוק ולפרשה לפ"ז והרמב"ן ז"ל הוסיף להחמיר ואמר שאינו אלא דוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט לפי שהם יודעים להקנות והרי הן כבני חבורה שאינן מקפידין זה על זה ודוקא שלא קצץ בתחלה ושמואל הכי קאמר הלוני מאה פלפלין ואפשר שבשעת פרעון אפרע לך מאה ועשרין שלא אקפיד למנותן ואריך שזהו כבודי אפילו הוספתי עד חומש וכן פסק רב עמרם בתשובה ע"כ דבריו:

המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר וכו'. נ"ל שגירסת רבינו שם (דף סג ע"ב) האי מאן דאוזיף פשיטי לחבריה ואשכח בהו טופיאתא פי' ואשכח בהו לכשמחזירם לו וגירסא אחרת יש האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה. ונ"ל לפי גירסא זו דוקא בשלוה מוצא יותר אבל כשהמלוה מוצא יותר יש לתלות שהלוה נותן יותר משום רבית ואסור שלא בת"ח לדברי הכל. ואף לפי הגירסא האחרת ראיתי מי שפירשה דדוקא בשלוה מוצא יותר ואולי שאפילו מלוה מוצא יותר מותר שאין תולין ברבית מאוחרת שלא יהיה הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי איניש ברשיעי וכ"ש לנזקו לא מחזקינן: בכמה הדעת טועה וכו'. זה הדין מימרא שם בראש הפרק ונתבארה בהלכות ויש מי שכתב דלאו דוקא חמישיות ועשיריות אלא הכל לפי מה שנהגו למנות באותו מקום ובאותו זמן וכן נראה:

המלוה את חבירו על המטבע וכו'. בסוגיא פרק הגוזל עצים (דף צ"ז ע"ב) וזה לשונה המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו ושם נפשטה כמו שכתב רבינו ונתבאר בהלכות כן ונראה פי' על המטבע שכל המלוה הן פירות שקצץ להם דמים הן מעות על סמך המטבע היוצא הוא מלוה ר"ל לחשיבות הצורה הוא מתכוין וזהו על המטבע ולא אמר המלוה סתם וכן נראה מן ההלכות שהכוונה בכל מי שחייב מעות לחבירו: בד"א בשהוסיפו עליו עד חמישיתו וכו'. שם נתבאר ואיתא בהלכות ויש מי שכתב שאם היה המטבע במשקל הראשון יוצא במקום אחר כמתחלה ויש לו למלוה דרך שם הרי זה נותנו לו וזה פשוט דלא גרע ממלוה את חבירו על המטבע ונפסל כמו שיתבאר בסמוך וכן כתבו רש"י והרשב"א ז"ל: והוא הדין למלוה את חבירו וכו'. זה בהלכות ודין הכתובה שכתב רבינו נתבאר פי"ו מהלכות אישות:

המלוה את חבירו על המטבע וכו'. גם זה שם ופירשו קצת המפרשים שהלוהו מעות על תנאי שישלם לו מטבע אבל הלוהו מעות סתם אינו משלם לו אלא המעות שהלוהו ואפילו אינן יוצאין בשום מקום דמה שהלוהו משלם לו וזה דעת רש"י ז"ל והתוס' והרשב"א ז"ל ורבינו כתב מימרא כלשונה שאפשר שהוא מפרשה כמו שפירשתי למעלה ואמרם על המטבע שלא היתה הלואת פירות לשלם לו פירות אלא דמים ועל סמך חשיבות צורת המטבע: וכן בכתובה. כבר נתבאר פי"ו מהלכות אישות ובשכתב לה מטבע ידוע כמו שנזכר שם:

הורו מקצת הגאונים וכו'. הוראת הגאונים ז"ל היא מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין מחילה מועלת לעבור בשל תורה ואפילו בתלמיד חכם דקדקנו למעלה ואמרנו דלאו במתנין ליקח רבית היא כל שכן בכל אדם: יראה לי שאין הוראה זו נכונה וכו'. זה הלשון מורה שלא נחלק רבינו על הגאונים ז"ל אלא ברבית שכבר עמד המלוה וגבאו שכבר עברו על הלאוין ואף על פי שניתן להשבון המחילה מועלת בו וכמו שהוכיח רבינו ממה שאמרו אין מקבלין מהן והוא מוכרח אבל ברבית העתיד ליקח אף הוא ז"ל מודה שאין שום מחילה מועלת בו וזה פשוט ונסתלקו מכאן דברי ההשגות וכך כתוב שם א"א חיי ראשי הוראה נכונה היא א"כ כל מלוין ברבית יעשו כן להתיר להם את הרבית ע"כ:

נכסי יתומים מותר ליתן אותן וכו'. מפורש בפרק איזהו נשך מימרא וסוגיא שם (דף ע'):