מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק א
מ"ע להלוות לעניי ישראל וכו'. במכילתא (פרשת משפטים פי"ט דף ל"ד) שהיה רבי ישמעאל דורש שאם זה חובה ומבואר בבבא מציעא פ' איזהו נשך (דף ע"א) ובהרבה מקומות: ומצוה זו גדולה וכו'. כך אמרו ז"ל גדול המלוה יותר מן הנותן:
כל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה וכו'. מימרא פ' איזהו נשך (דף ע"ה): ומ"ע וכו'. בספרי פרשת (כי תצא דף נ"א) לנכרי תגוש זו מצות עשה אבל האחרונים פירשו שהכוונה שהיא מ"ע באחיך כלומר לנכרי תגוש לעכו"ם אתה רשאי ליגוש ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה והראו פנים לזה ועיקר:
אסור לאדם להראות וכו'. זו היא מימרא שם באיזהו נשך: וכשם שאסור לזה וכו'. איסור הלוה פשוט ואמרו פ' המקבל (דף קי"א) שהכובש שכר שכיר אחר יום הראשון עובר משום בל תשהא משום שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב: וצוו חכמים וכו'. משנה באבות:
כשיתבע המלוה הלואתו וכו'. גם זה פשוט והתחלת הגבייה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות והחרם הוא מתקנת הגאונים ואין בגמרא חרם בדברים אלו מבואר: וגובין מכל קרקע שיש לו וכו'. זה מתבאר פרק מי שהיה נשוי בכתובות (דף צ') שמגבין לבעל חוב מאוחר אע"פ שיש מוקדם הימנו ולכשיבא הקודם יטרוף הימנו: טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות אבל נראה דבר של טעם וממה שיבא סוף פרק שני יראה כן ויש לתמוה מה טעם לא יהיה נאמן בזה מתוך שיכול לתתם במתנה או למכרן ולתת הדמים ובעל חוב לא יגבה מהן כמו שיתבאר פי"ח ויש מי שתירץ בזה שאין אומרים מיגו במקום שאין הטענות שוות וכאן אם היה נותנן המקבל מתנה לא היה מחוייב להחזירן לו ואם הוא טוען של ראובן הם והפקידן בידי אם אינו אמת מחוייב הוא ראובן בבא לצאת ידי שמים להניחם או להחזירם ליד הלוה ולפיכך זאת הטענה תהיה טובה ללוה יותר מן האחרת ואין שומעין לו, והרמב"ן ז"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ומיגו במקום חזקה כזו לא אמרינן לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה אלו דבריו ז"ל:
אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו וכו'. זה מתבאר מאותה ששנינו בערכין (דף כ"ג ע"ב) אחד המקדיש וכו' הובאה בהלכות פרק המקבל (דף קנ"ה) וכ"כ ה"ר אלפסי ז"ל בתשובה: בד"א בכלי חול אבל בגדי שבת והמועד בעל חוב גובה אותן. חילוק זה שכתב הרב ז"ל לא מצאתיו מבואר בשום מקום בדין זה והמשנה של ערכין סתם היא שנויה אבל נ"ל שיצא לו ז"ל ממה שאמרו פ"ק דב"ק (דף י"א ע"ב) האחין שחלקו מה שעליהם שמין ומה שעל [נשיהם] בניהם ובנותיהן אין שמין ואמרו בירושלמי בגדים שעל בניהם ושעל בנותיהן אין שמין של רגל ושל שבת שמין והביאוהו בהלכות וכבר נתבאר דין זה פ"י מהלכות נחלות והרב ז"ל דימה דין בעל חוב לחלוקת האחים לפי שהכל מטעם אחד שאינו עולה בדעת הבעלים להקנות להם בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים על דעת שלא יוכל למכרן ולפיכך נישומין בחלוקת האחין ונגבין לבעל חוב זהו דעתו ז"ל וראיתי מי שחלק ואמר שאחין הוא בדוקא שאינן מקנין זה לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול ומפני שלא יפשיטום ערומים אבל בעל לאשתו מקנה הוא בין של חול בין של שבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו של שבת כלום ע"כ ויש סעד לחילוק זה מפני שהורע דין האחין בצבע שצבעו לשם נשיהם ובניהם שהוא נישום בודאי שלא אמרו אלא מה שעל נשיהם ובניהם ממש ואילו בעל חוב אינו גובה מהן ואפשר שאף בגדי שבת ומועד כן זה נ"ל ואני תמה בדברי הרב למה לא כתב חילוק זה פ"ג מהלכות ערכין וחרמין והביא דין המשנה סתם וצ"ע: ואין צ"ל וכו'. זה פשוט ומוסכם וכ"כ הרי"ף בתשובה ובודאי אם היה דינן כדין מלבושים המשנה היתה מזכרת כן:
היה לו מטלטלין וכו'. דין זה תשובה לרי"ף ודברי טעם הן:
מסדרין לבעל חוב וכו'. דין הסידור בבעל חוב מחלוקת בגמרא פרק המקבל (דף קי"ד) ומסקנא דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו ואמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב ואמר ליה דמסדרין וגמר מערכין וכן פסקו כל הגאונים ז"ל: ונותנין לו מן הכל מזון שלשים יום. דינין אלו הם בערכין פרק שום היתומים (דף כ"ג ע"ב): אלא מעבירין אותה ממנו וכו'. ברייתא פרק המקבל (דף קי"ג) ופסק כתנא קמא וכן כתבו ז"ל ומוכרח הוא שם: ונותנין לו כסות הראויה לו וכו'. דינין אלו מפורשים שם בערכין ויש מהם בהמקבל וכן בהלכות: היה לו מין אחד מרובה וכו'. פירוש כגון שהיו לו שלש מגרות ומעצד אחד: היה אכר או חמר וכו'. ג"ז שם מחלוקת ת"ק ור"א ופסק כת"ק. ודין הספינה אף הוא פשוט לדעת ת"ק לפי שאינה כלי אומנות ומסוגיא שבפרק השג יד (דף י"ח) יתבאר כן:
מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו'. זה לא מצאתי מבואר אבל הדין נראה פשוט: