מגיד משנה/הלכות מגילה וחנוכה/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הלכה א

הקורא את וכו'. ריש פרק (מגילה דף י"ז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ובגמרא קראה סירוסין לא יצא. ובהלכות ירושלמי סירוסין קרי חדא פרא חדא פירוש קורא אחד ומניח אחד כגון שקרא פסוק אחד ומדלג פסוק שני וקורא פסוק שלישי וחוזר הפסוק השני שדלג הקורא כי האי גוונא לא יצא דהוה ליה למפרע ע"כ. עוד בגמרא תנו רבנן השמיט בה הקורא פסוק אחד לא יאמר אגמור את כולה ואקרא את הפסוק אלא קורא מאותו הפסוק ואילך ע"כ:

הלכה ב

מצא צבור וכו'. בברייתא קרוב ללשון רבינו: קרא ושהה וכו'. בגמרא מחלוקת בששהה כדי לגמור את כולה. ובהלכות דאפילו שהה יותר מכדי לגמור את כולה יצא וכן פסקו ז"ל:

הלכה ג

הקורא את המגילה וכו'. משנה שם (דף י"ז.) קראה על פה לא יצא: הלועז ששמע וכו'. במשנה והלועז ששמע אשורית יצא: וכן אם היתה כתובה יונית וכו'. בגמרא (דף י"ח.) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר. ופסק רבינו כן וכן עיקר, ומשנתנו בשאר לועזים הוא וכ"פ הרבה מן הפוסקים:

הלכה ד

היתה כתובה תרגום וכו'. במשנה (דף י"ז.) קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז ופירש"י לועזות שיודעים לשון אחר שאינו לה"ק. ונראה מדבריו שאע"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה ידי חובתו. וזה נראה בדעת רבינו ואין נראה כן מן הירושלמי שאמרו יודע לעז ויודע אשורית מהו שיוציא אחרים בלעז לא יצא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלמא פשיטא להו שמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלעז ע"כ בחדושי הרשב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל: והוא שתהיה כתובה וכו'. מפורש בגמרא שם (דף י"ח.) הדין והטעם:

הלכה ה

הקורא את המגילה וכו'. במשנה היה כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא ופי' רבינו אם כוון לבו לצאת כפי דבריו שפסק פ"ב מהל' שופר דבעינן כוונה לצאת ואולי שהכל מודים במגילה: קרא והוא מתנמנם וכו'. במשנה שם (דף י"ז) קראה מתנמנם יצא ובגמ' (דף י"ח:) היכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר:

הלכה ז

הקורא את המגילה וכו'. בירושלמי תניא אין מדקדקין בטעיותיה חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מנהון. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ודוקא בטעיות שהלשון והענין אחד יהודים ויהודיים אבל טעות אחר לא שא"כ לא קראה כולה, עכ"ל: קראה עומד וכו'. ראש פרק (דף כ"א.) הקורא את המגילה עומד ויושב יצא. פי' עומד או יושב ופירשו בירושלמי אפילו לכתחלה: אבל לא יקרא בציבור וכו'. . קראוה שנים וכו'. במשנה שם (דף כ"א.) קראוה שנים יצאו ובגמרא במגילה אפילו עשרה קורין עשרה מתרגמין מ"ט הואיל וחביבא להו יהבי דעתייהו:

הלכה ח

אין קוראין בצבור וכו'. שם (דף י"ט:) מבואר ובהלכות פרק הקורא למפרע מימרות והעולה מהן בביאור הוא כדברי רבינו ומבואר בהלכות:

הלכה ט

אין כותבין את המגילה וכו'. במשנה (דף י"ז.) היתה כתובה בסם בסקרא בקומוס וכו' לא יצא עד שתהיה כתובה אשורית על הספר ובדיו ושם נתבארו דברי רבינו. ומה שכתב במי עפצא וקנקנתום כשרה אף על פי שלא נזכר שם פשוט הוא ונלמד מדין קל וחומר מספר תורה כמו שנתבאר פרק ראשון מהלכות תפילין. ודע שבקנקנתום פסולה ובמימיו כשרה ושם יתבאר: וצריכה שרטוט וכו'. פרק קמא (דף ט"ז:) צריכה שרטוט כאמתה של תורה: ואין העור שלה וכו'. זה פשוט שלא נזכר בה עבוד ואינה כספר תורה אלא לדברים שהשוה לו: היתה כתובה על הנייר וכו'. שם על הנייר ועל הדפתרא לא יצא. או שכתבה עכו"ם וכו':

הלכה י

היו בה אותיות וכו'. שם (דף י"ח:) תנו רבנן השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא והקשו והא תניא היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומם ניכר כשרה ואם לאו פסולה ותירצו לא קשיא הא בכולה הא במקצתה ע"כ ונתבארו דברי רבינו: השמיט בה הסופר וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך ומכאן אתה למד שכשאמרו קראה על פה לא יצא לא אמרו במקצת פסוקים וכתב בעיטור הלכך רשאין הצבור לקרות על פה עם הקורא במקצת פסוקים עכ"ל:

הלכה יא

המגילה צריכה תפירה וכו'. שם (דף י"ט.) אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל שלשה חוטי גידין כשרה. ובהלכות פירשו שתים בשתי קצות היריעה ואחת בתוך היריעה אמר רב נחמן ובלבד שיהו משולשין ע"כ. ופירש רבינו משולשים שיהא בכל אחד משלשה מקומות אלו שלש תפירות וכן פירשו בעיטור אבל רש"י ז"ל פירש שהיא מראש מקום היריעה עד מקום תפירת הגיד הראשון כממנו עד השני ומן השני לג' כמשלישי עד סוף התפירה עכ"ל ודברי רבינו עיקר:

הלכה יב

וצריך הקורא לקרות וכו'. מימרא פרק קמא ושם א"ר זירא וי"ו דוזיתא צריך לממתחיה כזקיפא מ"ט כולהו בחדא זקיפא איזדקיפו. עוד שם שירה זו אריח על גבי אריח לבנה על גבי לבנה, פי' אריח ואת ואת זה ע"ג זה, לבנה שמות האנשים שהם רחבין ושתיהם בהלכות ולא ידעתי למה לא נתבארו בדברי רבינו ואולי יש לו פי' אחר בזה: ומנהג כל ישראל וכו'. כך כתוב בהלכות בשם רבינו האיי גאון ז"ל:

הלכה יג

שני הימים האלה וכו'. שם פ"ק (דף ה':) לאסור את של זה בזה ששניהם אסורין בכל מקום: ושני הימים האלו וכו'. משנה שם (דף ו':) אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים ובגמ' בלשון אחרון הכי קתני אין בין י"ד של אדר ראשון לי"ד של אדר וכו' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ובהלכות וכן הלכתא. וכתב רבינו דה"ה לט"ו ופשוט הוא: אנשי כפרים וכו'. במשנה (דף ה'.) אע"פ שאמרו מקדימים מותרים בהספד ותענית ומתנות לאביונים ובגמרא (דף ד' ה'.) אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה:

הלכה יד

מצות יום י"ד וכו'. מפורש שם בהרבה מקומות: ומותר בעשיית מלאכה וכו'. מחלוקת אמוראי שם (דף ה':). פסק כרבא דהוא בתרא דאמר ימי שמחה ומשתה קבילו עלייהו יום טוב לאסור בעשיית מלאכה לא קבילו עלייהו וכן פסקו בהלכות ושאר הפוסקים: אבל אמרו וכו'. . בני כפרים וכו'. במשנה הנזכרת למעלה (דף ה'.) ובגמרא (דף ד':) ג"כ הואיל ואמרו בני כפרים מקדימין גובין בו ביום ומחלקים בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה. ורבינו כתב אם חלקו ולא כתב מחלקין מפני לשון המשנה שאמרו מותרין משמע אבל לא חייבין אלא רשאין ואף פירוש הברייתא כן הוא לדעתו ז"ל: וסעודת פורים וכו'. מימרא שם (דף ז':) כלשונה. ופירוש בלילה ליל שבו קורין את המגילה אבל בליל אחר יום הקריאה פשיטא שלא יצא שכבר עבר פורים:

הלכה טו

כיצד חובת וכו'. שם מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן ובשאר מקומות אמרו אין שמחה אלא בבשר: וכן חייב וכו'. שם (דף ז') תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מתנות לאחד אביי ורב חנינא הוו מחלפי סעודתייהו מתנות לשני בני אדם: ואין מדקדקין וכו'. ירושלמי פ"ק דמגילה כלשון רבינו: ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. משנה הובאה פרק השוכר את האומנין במציעא (דף ע"ח:) מגבת פורים לפורים:

הלכה יז

מוטב לאדם וכו'. דברי רבינו ראויין אליו:

הלכה יח

כל ספרי וכו'. במדרש, ויש כאן השגה. ואם כונתו כפשוטו לימות המשיח האמת יראה את דרכו: