מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק יד

כל אלו שאין אכילתן ראיה וכו'. שם (דף מ"ז ע"ב) תנא וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין השדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין השדה בידו. ודין הבעל בנכסי אשתו והפרטין שכתב רבינו שם בסוגית הגמרא ויתבארו בהלכות אישות:

כיצד הגזלן אין לו ראיה וכו'. פ"ט מהל' גזלה באר רבינו ז"ל דין זה בארוכה ושם כתבתי מה שנחלקו עליו ז"ל:

בן האומן ובן אריס וכו'. שם מימרא וסוגיא נתבארו בהן כל מ"ש רבינו. ומ"ש ואם הביאו עדים שהודו הבעלים וכו'. הוא כפי גירסת הספרים שגורסין דקא אמרי עדים בפנינו הודה לו והיא גירסת ההלכות והרבה מן המפרשים ז"ל ויש מקשים על גירסא זו דאי בשעדים מעידים כן מאי איריא הבנים אפילו הן שהביאו עדים שהודו להן מעמידין אותה בידם כמו שנתבאר בראש הפרק ומתוך קושיא זו שינו הגירסא וגורסין לא צריכא דקאמרי בפנינו הודה לו כלומר בן האומן והאריס אומרים בפנינו הודה לאבינו ונאמנין בכך מגו דאי בעו אתו בטענת עצמן ויאמרו שבעלים מכרוה או נתנוה להם ולזה הסכים הרשב"א:

בן הגזלן וכו'. פירוש אם טען בן גזלן שהבעלים נתנוה או מכרוה לו אף הוא יש לו חזקה כמבואר בגמ' שם ואין דינו חלוק מן השאר אלא כשבא בטענת אביו ובהודאתו לפי שאין ראיית הגזלן ראיה וזה מבואר שם והוא כוונת רבינו: אבל בן בן הגזלן וכו'. שם בן בנו של גזלן יש לו חזקה אמר רבא פעמים שבן בנו אין לו חזקה וכגון דאתי בטענתא דאבא דאבוה. וזה גרסת הספרים וההלכות:

העכו"ם אפילו אכלה כולה כמה שנים וכו'. שם מבואר שהעכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר. וכתב רבינו תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל, ודברים ברורים הם שאין טענת העכו"ם טענה להשביע עליה ולא מצינו בגמ' בשום מקום היסת ע"י עכו"ם ולא שבועה אחרת וזה ברור: וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם שאין וכו'. שם א"ר יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר ע"כ. ונראה מדברי רבינו שאף בזו אין הבעלים נשבעין היסת שהרי דימה אותו לדין העכו"ם. וכתב בהשגות א"א יש כאן שבוש ואומר אני וכו'. ואני אומר שדברי רבינו אמת ואין כאן שבוש שכבר נתבאר פ' ראשון שאין נשבעין היסת על טענת שמא וטענת ישראל אשדה זו טענת שמא היא שאינו ידוע דבר אלא מחמת מה שאמר לו העכו"ם. ונראה שהר"א ז"ל הולך לשיטתו שכתב פרק ראשון שהטוען כך אמר לי אבא שהיא טענת ברי וכבר כתבתי פרק ראשון שאין דבריו נכונים בזה ומ"מ אפילו לפי מ"ש שם בדין זה נראה ברור כדעת רבינו לפי שאין טוען זה אלא מפי העכו"ם אשר פיהם דבר שוא ואיך נחשוב זה בטענת ברי כל שהוא בא מחמת עכו"ם וזה נראה לי ברור:

טען זה הישראל וכו'. שם אי אמר האי ישראל קמאי דידי זבנה מינך מהימן מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה וכתב רבינו וישבע היסת על כך והוא כפי שיטתו שאע"פ שהחזיק הוא נשבע וכבר כתבתי פ' אחד עשר שיש אומרין שאין לאחר חזקה כלום ואינו צריך לישבע וכתבו המפרשים ז"ל דהוא הדין אם אמר ישראל לדידי יהב עכו"ם שטרא דזביני דזבנה ניהליה ישראל והכרתי חתימתן של עדים או שהיה השטר מקויים והכרתי הקיום ונזהרתי בשטר שלש שנים ואחר כך נאבד נאמן מדין מגו ודבר ברור הוא:

אין מחזיקין בנכסי קטן וכו'. עיקר דין זה פרק המפקיד (דף ל"ט) דאמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל והובאה בהל' בכתובות פ' האשה שנתארמלה (דף י"ז) ונחלקו המפרשים ז"ל בפירושה הרב אבן מיגש ז"ל פירש אפילו הגדיל אפי' שלמה החזקה אחר שהגדיל אבל אם החזיק שלש שנים משהגדיל נאמן ויש מפרשים שאף אם החזיק שלש שנים אחר שהגדיל אין חזקתו חזקה כיון שהתחיל בעודו קטן וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואין לאחד מן הפירושין הכרח גמור בגמרא:

מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען וכו'. מעשה פרק חזקת (דף ל"ב:) רבה בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכל ארעא דיתמי וכו'. ודברי רבינו בפירושה כדברי רבו אבן מיגש ז"ל וכל החלוקים שהזכיר רבינו הם כדברי רבו ז"ל. וראיתי בהשגות בזה אריכות דברים ואיני צריך להשיב על דבריו אלא במ"ש וכי משום קלא מבטלין מגו וחזקה דממונא דאיהו הוה מוחזק ואבוהון דיתמי לא הויא ליה חזקה ויש לי לתרץ דכיון דהאי לא אחזיק בחיי אבוהון שלש שנים ונפק קלא דאיתחזק בבי דינא (דיתמי נינהו) משום קלא כי האי מבטלין חזקה דאחזיק בפני קטן דהא לאו חזקה היא ואין נאמן מדין מגו דאי בעי אמר לא היתה מעולם של אביהן דודאי אם יחקר הענין ימצא בבירור שהיתה של אביהם כיון דנפק קלא זה דעת רבינו ורבו. עוד הקשה הר"א ז"ל בהשגות במה שכתב רבינו בשאכלה שני חזקה בחיי אביה שהוא גובה בלא שבועה מדין מגו ממה שהסכימו הגאונים ז"ל ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פרק שמיני שהטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחלה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ שחלוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעות ושבועת היסת אין כאן לפי שאין כאן טענת ברי הפך מדברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא כנ"ל לדעת רבינו:

בורח שברח מחמת סכנת נפשות וכו'. מסקנא דגמרא שם אמר רבא הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח וכו':

מחזיקין בנכסי אשת איש וכו'. שם ובהלכות:

כל חזקה שאין עמה טענה וכו'. משנה שם וגמרא (דף מ"א): וכן כל האוכל וכו'. תוספתא האוכל את השדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה:

הבא מחמת וכו'. במשנה הבא משום ירושה אינו צריך טענה ומפורש בגמ' דהוא הדין למקח ושם נתבאר דבעינן דדר ביה קמא חד יומא כמו שכתב רבינו ויש מי שפירש דבעינן ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק בה יום אחד הא לאו הכי אע"פ שהחזיקו בה שלש שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמן אינה חזקה והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם ואמר דהמחזיק במטלטלין יוכיח אע"פ שטוען מפלוני לקחתים טוענין לו שאותו פלוני לקחם מזה המערער שהביא עדים שהיו שלו ומאמינין זה המחזיק בהן שהוא לקחם ממנו אף בקרקע כיון שהחזיק בו שני חזקה אינו צריך להביא ראיה שלקחה או שירשה מזה שהוא טוען וכן עיקר: הביא ראיה שנראה וכו'. שם מחלוקת אביי ורבא וקיי"ל כרבא וכתב הרשב"א ונ"ל שאם היה שדה ונראה הראשון הרי היא בחזקת שלקחו שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אא"כ לקחו וכיון שהחזיק בו השני שלש שנים ה"ז חזקה:

הרי שאכל שדה זו וכו'. זה מעשה שם (דף ל') ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה לאו מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לאו זבנתה מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה ע"כ. וכל מה שכתב רבינו עד סוף הפרק מבואר בהלכות על זה המעשה בארוכה וכתבו המפרשים ז"ל אם בא זה לחזור על המוכר שמכרה לו מחמת אחריות יש מי שכתב שהדין עם הלוקח כיון שיצאה ממנו בבית דין ויש מי שכתב שהמוכר יכול לטעון אתה הפסדת לעצמך כשהודית שהיתה שלו שאם לא הודית כיון שלא היו לו עדים שהיתה שלו לא היתה יוצאה ממך וכן נראה מדברי ההלכות ועיקר. עוד נחלקו המפרשים במי שאין לו עדים שהיתה שלו אלא הודאת המחזיק והביא המחזיק עדים דדר ביה קמא חד יומא אם הוא צריך שני חזקה זה המחזיק או נאמר כי היכי דקמא הוה מהימן לומר מינך זבנתה אף בלא שני חזקה מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אף זה כן ויש מי שכתב שצריך הוא שני חזקה מגו דהכחשה אזל ליה כיון שהוא מודה שהיתה של המערער והוא לא לקחה ויש מי שכתב שאינו צריך שני חזקה ולדעת הראשון הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מלשון רבינו: