מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ראובן שמכר שדה לשמעון והיה לוי מעדי השטר וכו'. משנה פ' אחרון דכתובות (דף ק"ט) העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר יכול לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו וחכ"א אבד את זכותו והלכה כחכמים: וכן אם העיד לוי בשטר וכו'. שם במשנה עשאה סימן לאחר אבד את זכותו ופי' שאם מכר לוי המערער שדה אחת סמוכה לזו שהוא מערער עליה ועשה זו סימן ואמר מצר פלוני קרקע של ראובן אבד את זכותו. ובירוש' לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפי' אחר לאחר והעורר חתום עליה עד אבד את זכותו ונכתב בהלכות ורבינו הביא דין הירושל' וכל שכן דין המשנה ומתוך כך לא כתב רבינו דכ"ש הוא ומ"מ היה לו לכתוב הדין הנזכר בגמ' על המשנה אמר אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא אי לאו דעבד הכי לא הוה זבין לה ופי' שאם מכר לוי המערער שדה אחת סמוכה לזו לזה המחזיק וכתב לו בשטר מצר פלוני קרקע שלך לא אבד את זכותו דמצי אמר אם לא עשיתיה לו סימן לא היה קונה ממני ונמצאת מפסיד שבעל המצר מרבה בדמים ודין זה היה לו לרבינו ז"ל לבאר לא ידעתי למה השמיטו ומבואר הוא בהל':

טען העד ואמר תלם אחד וכו'. שם (דף ק"ט:) בגמ' א"ר יוחנן אי טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך נאמן ודעת רבינו שאע"פ שכל השדה מוחזק ביד זה יכול לטעון העד תלם אחד בלבד עשיתי סימן וכן עיקר ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל וכתב שאם אמר מצר מזרח קרקע פלוני יש לו תלם קטן ואפי' אמר שדה פלוני יש לו תלם בן ט' קבין לפי שפחות מכאן אינו נקרא שדה ע"כ. ודע שדינין אלו הם בשיש למערער עדים שהיתה שלו או של אבותיו ואין למחזיק עדי חזקה וזה פשוט וכן פירשו ז"ל ודבר מוכרח הוא: אין כל הדברים וכו'. שם בגמ' מפורש הדין והטעם שהזכיר רבינו:

בא שמעון ונמלך וכו'. פרק חזקת (דף ל':) מעשה שם מבואר דאפילו רבנן דקאמרי בחתום עליה בעד אבד את זכותו ה"מ בחתום דקעביד מעשה אבל הכא דבורא בעלמא הוא כדאיתא התם וכתב הרשב"א דדוקא כשמודה המערער שיעצו בכך אבל אם כפר ואמר להד"מ והלה הביא עדים לדבריו מחייבין המערער בכך דראיה גדולה היא זו שאיננה שלו ע"כ:

ראובן שערער על שמעון וכו'. שם (דף ל"א:) מעשה מבואר וכתב רבינו ואם לא טען שמעון טענה זו אין טוענין לו ונראין דבריו והמעשה הנזכר בגמ' כך הוא שהמחזיק טען כן אבל ודאי אם לא טען רגלים לדבר ואין טוענין לו:

ראובן שערער והביא עדים וכו'. שם (דף ל"ג:) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין סבור רבנן למימר וכו'. ומסקנא שהוא מחוייב להחזיר קרקע כיון שאין לו שני עדים אבל לא הפירות ואין צ"ל כשאין שם עדים שאכל כלל אלא שהוא טוען אכלתי ושלי אכלתי שאינו חייב להחזיר הפירות וכן מתבאר שם דין השבועות שהזכיר רבינו פשוט הוא:

היו ב' עדים מעידים וכו'. שם (ל"ג:) ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין אר"נ הדרא ארעא והדרי פירי ושם מתבאר דה"ה בעד אחד כמו שהזכיר רבינו. עוד שם אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן פירוש אם לא טען מינך זבנתה אלא קניתי הפירות נאמן היה על הפירות שאכל מ"ט לא חציף אינש למיכל פרי דלאו דיליה והקשו אי הכי קרקע נמי כשטוען קניתי גוף הקרקע ותירצו קרקע אמרינן ליה אחוי שטרך והקשו אי הכי פירי נמי ותירצו שטרא לפירי לא עבדי אינשי ע"כ. וכבר נתבאר דין הטוען לפירות ירדתי בארוכה פ"ט הדין והטעם:

כל המחוייב להחזיר וכו'. דברי רבינו ברורים ופשוטים:

כל המחזיר קרקע וכו'. זה מבואר בסוגיא ר"פ חזקת הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו הבו ליה אגר בית להאי וכבר כתבתי סוגיא זו פרק י"ב וכן כתבו ז"ל:

אסור לאדם לטעון וכו' כיצד היה וכו'. פרק שבועת העדות (דף ל"א) ברייתא מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר ת"ל מדבר שקר תרחק וכן שאר הדינין שהזכיר רבינו עד סוף הפרק מבוארין שם קרוב ללשונו:

סליקו הלכות טוען ונטען בס"ד