מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה וכו'. פרק זה בורר (דף כ"ט) הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין וכמדומה לי שרבינו מפרש הודאה זו בשאמר אתם עדי או שהתובע עמו כמו שיתבאר למטה וזהו הדין הנזכר למטה כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור וכו' אבל דבריו בכאן הם ממה שאמרו פרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין ואמר בהלכות דשמעינן מיהא דאי לא אמרו אמר לנו אבא פרעתיו נותנין ולא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו ואע"ג דלא אמר תנו והיינו דוקא כשאמר דרך הודאה וכבר נתבאר זה פרק י' מהל' זכייה ומתנה ומשם למד רבינו דה"ה לבריא שהודה בדרך הודאה גמורה שאפי' בלא אתם עדי ה"ז עדות לענין שאינו יכול לטעון משטה הייתי בך אבל יכול לטעון שאמר כן שלא להשביע את עצמו ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה ויש שם עדים היאך יטעון משטה הייתי בך וברור הדבר שדרך הודאה אמר כן אבל החלוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דבריו נראין כן אבל לא מצאתי להם בגמרא סמך ברור. ומ"ש ואם היה עד אחד נשבע. כן הוא דעת קצת הגאונים וקצת אומרים דהודאה בעד אחד לא כלום הוא ומ"מ נשבע היסת:

כל המודה בפני ב' וכו'. זהו מה שכתבתי למעלה שאמרו בגמרא הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין לפני ג' ולא קנו מידו מאי רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי ושם אמרו דאי אמר כתובו וחתומו והבו ליה כתבינן: וכן אם הודה וכו'. בסמוך יתבאר זה. ומה שכתב והוא שיהיה בית דין מכירין את שניהם וכו'. דבר פשוט הוא ומבואר בהרבה מקומות:

בית דין של וכו'. שם (דף כ"ט:) אמר ליה ר' אדא בר אהבה הא אודיתא זימנין כתבינן זימנין לא כתבינן כניפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אע"ג דכנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר הוו עלי דייני מר בר רב אשי אמר אפי' אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא לדינא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא ובהלכות הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד לית הלכתא כמר בר רב אשי ואיכא מ"ד הלכתא כמר בר רב אשי והאי סברא דרבינו האיי ז"ל ע"כ וכן הוא דעת רבינו דהלכתא כמר בר רב אשי: בד"א במטלטלים וכו'. שם הודה במטלטלין וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין מר זוטרא אמר כותבין והלכתא כותבין עוד שם מטלטלין ואיתנהו בעינייהו רבינא אמר כמקרקעי דמו רב אשי אמר כיון דמחסר גוביאנא לאו כמקרקעי דמו וקי"ל כרב אשי ולזה סתם רבינו שבכל מטלטלין הדין כן:

שטר הודיה וכו'. שם ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה כתובו וחתומו והבו ליה ואסיקו התם דכשרה שחזקה על העדים שלא היו כותבין בטעות: היה כתוב וכו'. שם מפורש במסקנא דחיישינן לבית דין טועין שידמו ששנים יכולין להיות ב"ד:

כבר בארנו וכו'. פ"ק דמציעא (דף י"ז י"ח) אמרו לו צא תן לו וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן פירוש משום שאינו ממהר לפרוע עד שיפסקו לו הדין ויאמרו לו חייב אתה ליתן לו ורב זביד אמר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו וכתוב בהלכות ואע"ג דקי"ל הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמי ה"מ היכא דלא ציית דינא אי נמי דציית ואתברר דלא פרע אבל היכא דציית דינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבלה עילויה לדינא ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרע ליה ע"כ. וקרובים דברים אלו לדברי רבינו ויש בזה תירוצין אחרים: וכן מי שנתחייב שבועה וכו'. שם אמר ר' יוחנן היה חייב לחבירו שבועה (בב"ד) ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה וכתוב בהלכות שמעינן מיהא דהיכא דנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ויצא מבית דין ולאחר זמן תבעו חבירו באותה שבועה ואמר נשבעתי ולא באו עדים שלא נשבע נאמן ואינו חייב לישבע ע"כ והן הן דברי רבינו. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב שאם היה חייב שבועת התורה ואמר נשבעתי אע"פ שהוא נאמן כיון שאין עדים מכחישין אותו מ"מ נשבע הוא היסת שכבר נשבע ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ודע שאין זה אלא בנשבעין ולא משלמין אבל נשבעין ונוטלין אינן נוטלין עד שיביאו ראיה שנשבעו כ"כ הרמב"ן ז"ל ודבר ברור הוא:

שנים שבאו לדין וכו'. שם מימרא קרוב ללשון רבינו ופירוש עדים מעידים אותו שלא פרעו העלו רוב המפרשים ז"ל כגון שלא זזה ידם מתוך ידו משעה שיצא מב"ד ולא פרעו: לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד וכו'. עצה טובה היא זו ומכאן אתה למד שאפילו שלא בשעת הלואה יכול המלוה לומר אל תפרעני אלא בעדים וכבר נתבאר זה פט"ו מהל' מלוה ולוה:

מי שהודה בבית דין שאני חייב וכו'. דין זה שכתב רבינו לא ידעתי לו עיקר בגמרא אבל דברים של טעם הם ומכל מקום קצת המפרשים הקשו עליו מהדין הנזכר פרק י"ד מהלכות מלוה ולוה המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן מחצה ולמה לא יחזור ויאמר נזכרתי שפרעתי כולו והרי העדים מעידים ותירצו לדעת רבינו דהתם בעומד על דבריו הראשונים אבל אם חזר ואמר נזכרתי ה"ז יכול לטעון כיון שעדים מעידין ומסייעין אותו. ויש תימה בדברי רבינו לפי זה למה לא בירר שם דבריו ויש לחלק בין דין זה לאותו שהזכרתי מפני שיש שם שטר ואלולי עדות העדים לא היה נאמן כלל אבל כאן אינו חייב אלא מחמת הודאת פיו ועדיין צ"ע:

יש לטוען בבית דין לחזור וכו'. פרק חזקת (דף ל"א) מפורש במסקנא דטוען וחוזר וטוען והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמייתא ולא נפיק מבי דינא וכן מבואר בהלכות וסובר רבינו שאין שואלין כל תנאין אלו אלא כשבאו עדים קודם שחזר בו הא לאו הכי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכל גוונא טוען וחוזר וטוען וכן כתב רבו ז"ל ובאמת שהמעשה הנזכר בגמרא שם הוא כשבאו עדים קודם טענתו השנית ושם הזכירו תנאין אלו: