מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק ד
אין מודה מקצת חייב שבועה וכו'. פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ב) משנה אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ואמר רבא בגמרא אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין וזה מבואר:
בית זה מלא וכו'. משנה שם זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ומדברי רבינו נראה דדוקא בשטוענין בבית ידוע דאי בבית סתם לאו דבר שבמדה הוא שהרי כמה בתים יש גדולים וקטנים ואין ידוע טענתם כמה וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל ועיקר אף על פי שיש חולקין:
אין מודה מקצת חייב וכו'. פירקא קמא דמציעא (דף ד') מבואר זה בהלכות מהכרח השמועה אשר שם ונראה פירוש דברי רבינו דדוקא כשהם בשטר שא"א לו לומר פרעתי אבל אם היו החמשים בעדים לא בכתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי אם הודה בהן הודאתו הודאה לחייבו שבועת התורה וזה נראה ממה שהזכיר שטר בדוקא וממה שכתב שהשטר לא הועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים והרמב"ן הוסיף לומר שאפילו החמשים הם בכתב ידו בנאמנות חייב כיון שאינו גובה בו מנכסים משועבדין ולא מעטו אלא שטר בדוקא דהוה ליה שעבוד קרקעות שגובה בו מן הלקוחות ורבינו האי כתב בשערי השבועות הפך מזה ואמר שאפילו אין החמשים אלא בעדים אם הודה בהן אין הודאתו כלום ודברי רבינו נ"ל עיקר:
שטר שכתוב בו סלעים כו'. שם פ"ק דמציעא (דף ד') ת"ר שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רשב"א אומר הואיל והודה במקצת הטענה חייב רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור וע"כ לא פליגי אלא במלוה אומר שלש אבל שתים אפילו ר' שמעון מודה וקיימא לן כרבי עקיבא ומבואר בהלכות ומ"מ נשבע הוא היסת בין באומר שתים בין באומר שלש וכ"כ ז"ל ואע"פ שמשיב אבדה הוא אינו כמוצא מציאה לגמרי שלא לישבע היסת ואע"פ שרבינו דימה זה למשיב אבדה כבר נתבאר בדבריו שכל מקום שנזכר כאן פטור הוא משבועת התורה בדוקא: וכן האומר לחבירו וכו'. פרק שבועת הדיינין (דף ל"ח) משנה מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ויש בגמרא מחלוקת בזה בין ראב"י וחכמים. ודע שלפי דעת רוב הפוסקים דברי רבינו ז"ל אמת בזה ואפי' לדעת הפוסקים כראב"י לא אמרה ראב"י אלא בטוען הבן ברי שהוא ראה כשהודה זה לאביו ואף בזה נחלקו חכמים שאינו ברי אלא ביכול לטעון ברי מחמת שהוא הלוהו לפי שבא בטענת אביו יכול לומר לו תנאי היה ביני לבינו והוא פייסני שאודה לו וכן פירשו הרבה מן המפרשים ז"ל. ודע שמ"ש בהשגות בזה אינו עיקר אפילו לדעת ההלכות וכתב רבינו בכאן פטור משבועת היסת לפי שאין היסת על טענת שמא כנזכר פרק ראשון: אבל יורש שטען ואמר וכו'. זה הוא כראב"י לפי מה שפירשנו והוא כדעת ההלכות ואת"ל שראב"י מחייב אפילו בשאין הבן טוען טענת ברי סבור רבינו שהלכה כחכמים וכ"פ הגאונים ז"ל:
מנה לי בידך על משכון זה וכו'. דינין אלו שהזכיר רבינו במשכון יוצאין מן המשנה אשר שם ופשוטין הן וכבר נזכרה פי"ג מהל' מלוה ולוה והר"א ז"ל כתב בהשגות דמודה בשווי המשכון הו"ל הילך ואין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב אבן מיגש ז"ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא:
מנה לי בידך והלה אומר חמשים וכו'. מימרא פרק השואל במציעא (דף צ"ח) ובהרבה מקומות מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודין החרם שהזכיר רבינו כבר כתבתי בהרבה מקומות שהוא מתקנת הגאונים ז"ל:
מנה לי בידך והרי עד אחד וכו'. דינין אלו שכתב רבינו בעד אחד שאין אומר מגו שאם היה מכחיש העד היה נאמן בשבועה עכשיו גם כן נאמינהו בשבועה הוציאם מהמעשה שהזכיר והוא בבבא בתרא פ' חזקת ובהרבה מקומות והוא כך ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא גביה אזל אייתי חד סהדא דחטפה מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי אמר ר' אמי היכי לדיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה לישתבע הא מודה אין חטפי ודידי חטפי אמר ליה רבי אבא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ומעשה זה הוא בהרבה מקומות בגמרא בהלכה ברורה ואי אפשר בשום פנים שתהיה כוונת רבינו כגון שאין זה העד יודע אם פרעו אם לאו שאם לא כן ודאי נאמן היה לומר יש לי בידך כנגדן שהרי ודאי אפי' בשנים מעידין שהלוה ואינן יודעין אם פרעו נאמן הוא לומר יש לי בידך כנגדן מגו דאי בעי אמר פרעתי שהמלוה או המפקיד את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו ולא להחזיר לו בעדים ונאמן לומר החזרתי או פרעתי ועובדא דנסכא הוא מפני שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכמ"ש פ"ד מהל' גזלה או הוא דוקא כשהעד מעיד שהנסכא היא עדיין ביד החוטף אבל אם תמצא לומר שאין הגוזל את חבירו בעדים צריך לומר החזרתי בעדים והעד לא היה מעיד אם היא בידו עדיין ודאי מהימן הוא כי אמר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר החזרתי וכן כתבו ז"ל ועכ"פ דברי רבינו בדינין אלו של עד אחד אינן כמשמען ומתוך פשיטות זה סתם רבינו וסמך על המבינים וא"א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים או שהעד מעיד שעדיין מנה זה אצלו כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו או על הדרך הכתוב בהשגות כגון שטען תחלה להד"מ ואחר כך הוציא עליו עד זה וחזר ואמר לויתי ופרעתי והדרך הראשון כשהעד מעיד שעדיין המנה אצלו הוא אמתי בדין הראשון שהזכיר רבינו והוא שהנתבע טוען יש לי בידך כנגדן כסות או כלים והטעם לפי שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ושנים בכה"ג המעידים שעדיין המנה בידו ודאי אינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדן כסות או כלים דהא ליכא מגו דאי בעי אמר פרעתי וכאן גבי עד אחד כיון שאינו יכול לישבע להכחיש העד אע"פ שפוטר עצמו בטענה אחרת חייב לשלם אבל מ"ש וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרעו הוא בהכרח כמו שהעמידו הר"א ז"ל שאם כדרך הראשון שהעד מעיד שעדיין הוא חייב לו ישבע להכחיש העד ויפטר ומה לי מכחישו בעיקר ההלואה ומה לי מכחישו בפרעון אלא ודאי כן הוא בשכפר בתחלה וזה מבואר בלשונו שאמר וכן כפרן וכן הוא עיקר הנוסחא בדברי רבינו ודינו אמת על הדרך הזה אבל דין השטר הוא לדעת רבינו כפשטו לפי ששנים בשטר היו מחייבין אותו ממון וכבר ביארתיו פי"ד מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי מה שנ"ל ואח"כ מצאתי כדברי לרשב"א ז"ל בתשובת שאלה:
מנה הלויתיך לא היו דברים וכו'. זהו דין כפרן שנתבאר בסמוך ולא בא רבינו אלא לבאר ענינו וגם זה הוראה ברורה על כוונתו ז"ל:
מנה לי בידך. זהו מחלוקת ר' חייא ור' אפטוריקי פ"ק דמציעא (דף ג') ופסקו כל הגאונים כר' חייא שהוא מחייב שבועה כמ"ש רבינו: